וולטר טוויס נולד בסן־פרנסיסקו ב-1928. את לוח השחמט הראשון שלו קיבל ביום הולדת שבע. לאורך השנים פירסם שישה רומנים. ביניהם "דה האסלר" (1959), "האיש שנפל לכדור הארץ" (1963), '"מוקינגבירד" (1980) - שתורגם לעברית - ו"צבע הכסף" (1984). חלקם ספרי מדע בדיוני. שלושה מהם הפכו לסרטי קולנוע מצליחים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- אניה טיילור-ג'וי: "אני לא חושבת שאי פעם אראה בעצמי אישה יפה"
- אורלי קסטל בלום: "אולי חושבים שאני מניאקית, אבל זה בגלל שאני נשואה לספרות"
- כאן משחקים בכיף: מועדון השחמט הכי רומנטי בישראל
ב-1984, שנה אחרי שפירסם את '"גמביט המלכה", מת טוויס מסרטן ריאות. מאז נעשו כמה ניסיונות להפוך את הרומן לסרט קולנוע, אבל אף אחד מהם לא התרומם. באוקטובר האחרון עלה בנטפליקס העיבוד הטלוויזיוני לספר, בבימויו של סקוט פרנק, ובו מגלמת אניה טיילור-ג'וי את דמותה של גיבורת הספר, בת' הרמון - נערה יתומה, מכורה לכדורי הרגעה, שמתגלה כשחמטאית מחוננת ומטפסת לפסגת עולם השחמט בשנות ה-60.
עם צאת הספר, בפברואר 1983, התראיין טוויס לתוכנית הרדיו של העיתונאי דון סוויים ברדיו CBS. הראיון המוקלט שמור בארכיון הדיגיטלי של ספריית אוניברסיטת אוהיו, שבה כיהן כפרופסור, וקטעים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה בתרגום לעברית.
"יש לי רגשות מעורבים כלפי שחקני שחמט. לפעמים נדמה לי שהם האנשים המשעממים ביותר בעולם - אנשים שבחרו במשחק שמשכנע אותם שהם חכמים - ולפעמים אני חושב שהם האנשים הנפלאים ביותר בעולם. כרגע אני איפשהו בין לבין. כשכתבתי את הרומן רציתי לתפוס את היתרון הכי גדול של שחקני שח: מין מחויבות מוחית, אינטליגנציה מהירה ואגרסיבית. והיה לי חשוב לגלם את זה דווקא בגוף של נערה. מבחינתי, 'גמביט המלכה' הוא מחווה לנשים חכמות. זה משהו שיש לי אליו כבוד עמוק. וזאת בשבילי הנקודה בספר, יותר מאשר השח עצמו. אני אוהב את בת' בגלל האינטליגנציה שלה. בעבר, הרבה נשים היו צריכות להסתיר את החוכמה שלהן".
"אנשים מתייחסים לשח בצורה נורא רצינית כשיש להם בעיות אישיותיות. כשהם מנסים לחמוק ממשהו אחר בחיים שלהם. לפחות זה מה שאני עשיתי כשהתחלתי להתעסק עם שח בתור ילד. פחדתי מבנות, פחדתי מהרבה דברים, ושח היה הדרך שלי להיפטר מהחרדות האלה, על ידי כך שאחליף אותן במשהו שהוא יחסית בטוח. במובן הזה, מה שקורה לבת' בספר קרה גם לי כשהייתי ילד"
"בת' לומדת במקביל שני סוגים של פעילויות: האחת היא סקס והשנייה היא שחמט. בסקס אין שום היגיון מבחינתה. היא לא מבינה את זה, זה מפחיד, ואף אחד לא יכול להגיד לה מהם בדיוק החוקים. לעומת זאת בשח היא יכולה להבין הכל, היא יכולה להשתלב, היא יכולה להתמודד עם זה. אז היא מפתחת את עצמה בצורה מדהימה בשח, בעוד בסקס ההתפתחות שלה מפגרת, או לפחות אבודה באיזה לימבו.
"אני חושב לעשות סיקוול לרומן הזה, שבו אני אראה את בת' בגיל מבוגר יותר, ושם הבעיות בחיים האישיים שלה אפילו יחריפו, ככל שהשחמט יתבע ממנה יותר ויותר זמן ותשומת לב. אני לא רוצה לעשות הכללות: פגשתי גם אנשים מצוינים - פתוחים ורגועים - שמשחקים שח. אבל כן, פגשתי גם הרבה כאלה שהיו מאוד מתוחים ונוירוטיים".
"אחד הדברים שדחפו אותי לכתוב את הספר - מעבר לרצון להציג דמות נשית מבריקה - היה תחושה שהכרתי מתחרויות השחמט שהשתתפתי בהן כילד, שבאולמות הספורט המטופשים והקטנים האלה של תיכונים, או באולמות נשפים של מלונות עלובים שבהם מתקיימות תחרויות שח, יש יותר תחרותיות וריגוש ואגרסיביות מאשר בכל סוג פעילות אחר. ביליתי הרבה שעות בחדרי סנוקר, עם שחקני סנוקר ששיחקו על כסף גדול. חבטתי בכדורים תמורת סכומים לא קטנים של כסף ונכחתי בהרבה משחקים, בהרבה התערבויות. ואף פעם לא ראיתי בהם את אותה רמה של אינטנסיביות ואגרסיביות מרושעת ששחקני שח מגיעים אליה. מבחינתי זה המשחק הכי מותח בעולם. וזה לגמרי זר לאנשים שלא מכירים את זה. לכן אחד הדברים שאני מנסה לעשות ב'גמביט המלכה' הוא לתת לקורא שאין לו מושג מה הולך במקומות האלה - היכרות מסוימת עם ההתרגשות המטורפת שמעורבת בתחרויות שח"
"רוב האנשים מזהים שחמט עם פרופסורים בגיל העמידה בחליפות טוויד. אני זוכר שבפעם הראשונה שהייתי בתחרות שח, בשנות ה־30 שלי, הייתי בשוק מהנעורים של האנשים שם. אולם מלא ילדים עצבניים שמתופפים באצבעות שלהם. זה משחק שנשלט על ידי צעירים בשנות העשרה שלהם או מקסימום בתחילת שנות ה־20.
גמביט המלכה - טריילר
"ואם מדברים על ילדי פלא, שימו לב שיש ילדים שהם גאונים במתמטיקה, או גאונים בשחמט - אבל אין ילד שהוא גאון בשירה. קראתי כמה מהשירים המוקדמים של גדולי המשוררים, כאלה שהתחילו לכתוב בשנות העשרה שלהם - והם היו איומים. קראתי שירים גרועים של קיטס מגיל 16־17. אני יכולתי בגיל הזה לכתוב שירים יותר טובים. זה פשוט לא קורה באמנויות עד שמגיעים לאיזושהי בגרות. לעומת זאת, יש ילדים שבגיל שבע יכולים לפתור תרגילי מתמטיקה מורכבים. מה שאני מנסה לומר זה שילדי פלא יכולים לצמוח רק כשמדובר בפעילות אינטלקטואלית - פעילות שאתה יכול לעשות עם הראש שלך, ולא עם הלב".
"הלחץ הפסיכולוגי בשח הוא עצום. אחד הדברים שנתנו לבובי פישר יתרון היה היהירות המדהימה שלו על הלוח, והיכולת שלו להביס במבט כמעט כל אחד. זה, יחד עם המוניטין שלו. אין ספק שהעולם איבד את השחקן הכי גדול שהיה לו כשבובי פישר פרש.
"שחמט הוא תחום מתועד בצורה כמעט מלאה. משחקי שח מאז המאה ה־19 מתועדים מהלך אחר מהלך. אתה יכול ממש לשחק יחד איתם ולעקוב אחרי המהלכים, ולהבין את הגאונות של שחקנים מהעבר. וככה אפשר לעקוב גם אחרי כל המשחקים של בובי פישר, מגיל 13. הוא פשוט מדהים. הלסת שלי נשמטה לא פעם מהמהלכים שהבן־אדם הזה עשה. רוב האנשים יסתכלו על זה ויגידו, אוקיי, אז מה, זה שח, זה משעמם. אבל בשבילי יש ריגוש עצום בדברים האלה. וזה מה שניסיתי לעשות בספר - להעביר את הריגוש לקוראים.
"זה נכון גם לגבי הספר הראשון שלי, The Hustler. בתור סטודנט בקולג' עבדתי באולם סנוקר, הייתי עומד כל הלילה ומסתכל על משחקים. בחורים היו משחקים על 500 דולר או משהו כזה, וההתרגשות בשבילי הייתה עצומה. כשניסיתי לספר על זה לאנשים זה לא עניין אותם. כאילו, מבחינתם, בוא נדבר על כדורסל, שם נמצא הריגוש. אז כתבתי את 'דה האסלר' בין השאר כדי להוכיח לאנשים - זה מסעיר, זה מרגש. ואתם לא חייבים להכיר את המשחק כדי לראות כמה זה מרגש. אז יש לי את אותו דחף לגבי שחמט. אם יש מכנה משותף לספרים שלי, זה הכתיבה על אאוטסיידרים, על אנשים בודדים. סנוקר זה משחק של בודדים, וגם שחמט. זה לא ספורט קבוצתי. אתה לא משיג בנות בתיכון על לוח השחמט
"היום אני משחק נגד מחשב. זה יותר מדי מורט עצבים בשבילי לשחק מול יריב אנושי. אז יש לי מחשב שח קטן, והוא שחקן טוב מאוד. הוא יודע יותר פתיחות משאני יודע, הוא לא עושה טעויות, והוא אף פעם לא מתעייף. ככה אני לא צריך להתמודד עם יריב אמיתי שבוהה בי, ואני תמיד יכול להוציא אותו מהשקע. זה גורם לי אי-נוחות לשבת מול אדם זר. עוד כילד, מה שהכי הפחיד אותי בשחמט זה לעשות מעצמי צחוק - לעשות פתאום איזה מהלך מטומטם ולהבין את זה בדיוק ברגע שכבר מאוחר מדי. להוריד את היד מהכלי ולהבין שזרקתי את המלכה שלי".
"במהלך העבודה על הספר, לפני שנה, הלכתי פעם אחת לשחק בתחרות שח באיזה סוף שבוע - ואלוהים, שנים לא הייתי מתוח כל כך. גם לא מאוד הלך לי. ניצחתי בשניים מתוך חמישה משחקים. בוא נגיד שאני מספיק טוב כדי להביס את האדם הממוצע, אבל אני מפחד לשחק עם הטיפוסים האלה שמעמידים לוח שח ברחוב ברודוויי. אחת הסיבות שלא הצטרפתי אף פעם למועדון שח ושלא נכנסתי לזה בצורה מקצועית היא שלא רציתי שהמשחק הזה ישתלט לי על החיים. דווקא בגלל שזה מפתה כל כך".
"חלק מהמשחקים שמופיעים בספר מבוססים על משחקים אמיתיים. לקחתי אותם בעיקר ממאגר של משחקי שחמט מסוף המאה ה־19 ותחילת ה־20. איבדתי את כל אוסף ספרי השח שלי בגירושים שלי לפני חמש שנים, ולא קניתי אף אחד מאז. כשעזבתי את אוניברסיטת אוהיו ועברתי לניו־יורק הבאתי איתי רק שני ספרים, והם אלו ששימשו אותי למשחקים ב'גמביט המלכה'".
"מעניין אותי לנסות להפוך את 'גמביט המלכה' לסרט. כמה אנשים כבר גילו עניין, ואם אני אקבל הצעה רצינית הייתי רוצה לעבד את הספר לתסריט. להראות מה קורה לפנים של בת' כשהיא עושה מהלך כזה או אחר. אני הרי מתעניין במה שקורה לה מבחינה פסיכולוגית. אותו דבר היה כשהפכנו את 'דה האסלר' לסרט (בעברית הוא נקרא 'אדי פלסון') - הרעיון הוא לא להפוך את הצופה למומחה במשחק, אני לא באמת מצפה מהקוראים או מהצופים להבין את המהלכים, אלא לתת להם את האשליה שהם מעורבים במשחק. אתה רואה כדורי סנוקר מסודרים על השולחן בכל מיני צורות, אתה רואה הבעות פנים, אתה רואה מישהו מעביר למישהו את הכסף. אתה מבין שהוא עשה מהלך מסובך והוא ניצח, גם אם אתה לא באמת מבין מה הולך על השולחן. ואותו דבר יכול לקרות גם עם 'גמביט המלכה'. אתה רואה יד מניחה כלי שח על הלוח, ואת הפנים של היריב מתכרכמות - וזה מעביר מה שצריך להעביר".
למדתי על הימורים אחרי שהתגייסתי לצי ביום הולדת 17 שלי. שיחקתי פוקר במשך שנה וחצי באוקינאווה. זה היה הרקע ל'דה האסלר'. כשהייתי בקולג', וכמה שנים אחרי, עשיתי לא מעט כסף מהימורים. במשחקי שחמט, לעומת זאת, נראה לי שהמקסימום שהרווחתי בחיי היה 17 דולר. הייתי מהמר קומפולסיבי. לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהימורים, ולכן הייתי חייב לפרוש. אני נהיה יותר מדי מעורב בדברים כאלה. זה לקח ממני יותר מדי תשומת לב והטריף אותי, ואני צריך להיות מרוכז בכתיבה שלי. הפסקתי להמר כשהפכתי לסופר".
