פבלו רוזנברג כבר הרגיש בלב שהבשורה המרה מתקרבת, שזה רק עניין של זמן עד שרעייתו לשעבר ואם ילדיו נעמי אלשיך תיכנע לדיכאון שאיים עליה בשנים האחרונות וכבר הוביל אותה לשני ניסיונות התאבדות. ב־4 בנובמבר, בגיל 60, הסבל הכריע את אלשיך והיא שמה קץ לחייה. רוזנברג, שנשאר קרוב אליה גם אחרי שהתגרשו ואחרי שהפסיקה לנהל את הקריירה שלו - מיהר לדירתה. גופתה של האישה שהייתה חלק כה חשוב מחייו הייתה שרועה על המיטה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הבן שלי, מיכאל, סיפר שהוא לא מוצא את אמא ושכנראה משהו לא טוב קרה", מספר רוזנברג. "באותו זמן אני מבשל במטבח ולא שומע את הטלפון. אז מיכאל מתקשר למירי, אשתי, ואומר לה: 'אני מפחד שאמא עשתה מעשה סופני, אני לא משיג אותה'. אני רואה את מירי הופכת לבנה ואומרת לו, 'לא נכון, אני לא מאמינה'".
אבל אתה האמנת.
"לצערי כן. נסענו לדירה של נעמי, מירי ואני. מיכאל חיכה למטה, אצל השכן. היו לו מפתחות לדירה שלה אבל הוא לא נכנס. אמרתי לו שהאינסטינקט ההישרדותי עזר לו להימנע מלראות משהו שלא טוב לנשמה. שמוליק, אחי, הגיע ראשון לדירה עם הפרמדיקים וניסה להחיות את נעמי, אבל כנראה שהיא כבר הייתה כמה שעות ללא רוח חיים".
ראית אותה?
"כן, על המיטה. רציתי לנשק אותה במצח אבל אנשי המז"פ לא הרשו לי, כי כשהבן אדם מת בתוך הבית, רוצים לדעת שלא הייתה התערבות חיצונית. אמא שלי נפטרה מסרטן לפני שנה וקצת, ובימים האחרונים הייתה מורדמת, אבל הצלחתי להיפרד ממנה. מנעמי לא הצלחתי להיפרד. חמישה ימים קודם היא הייתה בארוחת ערב אצלנו בבית, סיפרה שבשבוע האחרון יש לה עוד פעם התקפי חרדה. אמרתי לה: 'אם בא לך, תבואי לישון אצלנו'. כי בתקופות קשות היא הייתה באה. אבל נעמי ענתה שהיא בסדר".
מה עובר לך בראש כשאתה רואה אותה על המיטה?
"התחושה הראשונית הייתה של וואי, אני לא מאמין, לא יכול להיות, את משחקת אותה. אתה מכיר את זה שאתה רואה סרט בפעם השנייה והשלישית ומנסה לשנות את הסוף שלו ואתה לא יכול? זו התחושה. הסתכלתי עליה מלמעלה ואמרתי לעצמי, זו לא היא כבר. שכשהנשמה יוצאת מהגוף, הגוף של האדם שאתה מכיר ואוהב כאילו ריק מתוכן. אומרים שנשמה שוקלת 21 גרם, אבל כשאתה רואה רק את הגופה, כאילו רוקנת אותו לגמרי. אחרי שעבר השוק הראשוני מההתאבדות של נעמי, היו לי תחושות כעס. 'למה לא באת אליי וחלקת?'"
וגם, אולי, למה השארת את הילדים שלנו ככה?
"את השאלה הזאת שאלתי אותה בניסיון הקודם, אבל הבנתי שזה לא עובר בראש לאנשים שסובלים מדיכאון כבד. אני חושב שאנשים במצבה כנראה לא אמורים לחיות כל כך הרבה שנים והיא הייתה גיבורה שניסתה את כל הדרכים והאופציות שיש לעולם הפסיכיאטריה להציע, כדי שהיא תמשיך להיות אמא של מיכאל ועמליה. הם היום בני 22, ואני אומר, מזל שזה קרה רק עכשיו. אני יודע שזה מוזר להגיד 'מזל' כי היה עדיף שלא יקרה בכלל, אבל מזל שקרה עכשיו ולא לפני שמונה שנים, כשניסתה להתאבד בפעם הראשונה, כשהיו צעירים יותר".
איך הם קיבלו את זה?
"מיכאל ישב אצל השכנים, שמוליק ירד וסיפר לו. מיכאל ענה: 'אין לי אמא, אבל אני לא מצליח לבכות'. אתה מבין איזה מהמם הוא? מתוך ההלם, הצער והכאב, המוח שלו כנראה הסביר לו את מה שהולך לקרות".
ועמליה, האחות התאומה של מיכאל?
"התקשרתי אליה, אמרתי שאני בא עם שמוליק לרגע. עמליה ענתה שהיא הולכת לישון צהריים. היא עובדת בבוקר בבית קפה. אמרתי לה שאני בכל זאת בא, והיא חשדה, 'מה זאת אומרת אתה בא? תן לנוח'. הגעתי והיא ישר מחבקת אותי. אמרתי לה: 'עמליה, תחבקי אותי הכי חזק שאת יכולה' ולחשתי לה, 'אמא מתה'. נורא ואיום להגיד שתי מילים כאלה לאנשים שאתה הכי אוהב".
איך הגיבה עמליה?
"זה היה מחזה קורע לב. היא בכתה וצעקה נורא, ומהטירוף הגיעו שני בלשים, חשבו שקורה משהו בדירה. ואז הגיעו הפרמדיקים, כי לא ידעתי איך להרגיע אותה. אחרי שגייסנו כדור ואבן מהשכנים, היא נרגעה. יש לי ילדים מדהימים ויש לי פסיכולוג שמלווה את כל המשפחה מאז".
אחרי כל שנות ההתמודדות הקשה, יש גם תחושה של הקלה?
“בשבילה אולי, בשבילי זו לא הקלה. מתישהו אולי הילדים, עם כל הצער והכאב והאובדן וההלם, ירגישו שאמא שלהם מצאה שלווה, עד כמה שאפשר להגיד את זה ככה. הייתי כמובן מעדיף שהיא תמשיך לחיות ושנעזור לה כמה שאפשר. אתה לא רוצה שמישהו שאתה כל כך אוהב ייעלם לך. אבל היא, שכל כך התייסרה וסבלה, מי אנחנו שיש לנו את הפריבילגיה להחליט מה בשבילה”.
אלשיך היא דמות ידועה בתעשיית המוזיקה מאז שנות ה־80. אחיה, איציק, הוא בעלים־שותף בחברת התקליטים 'הליקון', אימפריה מקומית. היא התמחתה בניהול אמני החברה ובין השאר הובילה את הקריירות של ריטה ורמי, עידן רייכל, עברי לידר, שירי מימון ונועה תשבי. עם הזמן החלה לסבול מדיכאון קליני, שהוביל לניסיון ההתאבדות הראשון. "זה היה באפריל 2012", רוזנברג משחזר. "ביום ראשון, על הבוקר, אני מתקשר כמו תמיד, ונעמי לא עונה. אני שואל את העוזרת איפה נעמי, והיא אומרת לי 'ישנה בסלון', אמרתי, תעירי אותה, ענתה שהיא לא מתעוררת, כנראה בלעה כדורים. בנקודה הזאת פתאום הבנתי שזהו, יש כאן סכנת חיים".
הילדים ידעו?
"לא. רק בשנים האחרונות הם גילו שאמא כבר ניסתה לשים קץ לחייה, הבינו שהיא בדיכאון קליני קשה, שזו לא עצבות שתחלוף. העדפנו לא לספר להם אז, כשהיו בני 14. היא אושפזה ולקחתי אותם באותו שבוע אליי. אמרתי, 'אמא לא הרגישה טוב, אי־אפשר לראות אותה'. אני זוכר שנעמי אמרה לי שהניסיון של הפסיכיאטריה להתאים כדור למצב נפשי הוא כל כך מסובך, שלפעמים הקוקטייל של הכדורים גורם לך להתקף, כך שאתה לא יודע איפה אתה נמצא ומה אתה עושה".
כמעט שנה אחר כך, במרץ 2013, ניסתה אלשיך להתאבד בשנית. "הזעקנו אמבולנס והיא עברה שטיפת קיבה. בפעם הזאת אמא שלי באה לשמור על נעמי ולקחתי את הילדים שוב אליי".
ניסית להגיד לה אז משהו כמו "תחשבי על עמליה ומיכאל?"
"אמרתי בדיוק דבר כזה, אבל זה לדבר עם מישהו שלא רואה ממטר שום דבר באותו רגע. בכל זאת, פתאום היא אמרה: 'אני לא מוכנה לוותר'. התחלנו טיפול בנזעי חשמל, שעזרו מאוד. עובדה שבשבע השנים האחרונות לא היה ניסיון התאבדות. הקורונה, לדעתי, הייתה טריגר מאוד חזק, כי הבידוד, הלבד, לא עשה לנעמי טוב. היא הייתה מגיעה לישון אצלנו הרבה פעמים והייתה גם עם הילדים, אבל ראיתי שמשהו קורה. זו תקופה שקשה לכולם, ועוד יותר מקשה על אנשים בדיכאון. נעמי סיפרה שיש לה התקפי חרדה חזקים מאז הקורונה. היא פחדה גם מלהידבק במחלה".
6 צפייה בגלריה
''אמרתי לה: לא אכפת לי שלא נתחתן אבל אני רוצה ילדים''. נעמי אלשיך ז"ל עם התאומים מיכאל ועמליה
(צילום: אלבום משפחתי)
באחד מרגעי השבר בתקופה האחרונה, אלשיך אושפזה. "היה שבוע שבו ששמתי לב שהיא הייתה במצב ממש גרוע. בימים כאלה אין עם מי לדבר. זו לא נעמי, זה בן אדם שמדבר לעצמו. היא הסכימה להתאשפז בתל השומר במחלקה הפתוחה. במשך חודש ניקו אותה מכל התרופות. אמרו לה, 'בלי קשר לדיכאון את מולעטת בתרופות, צריך לנקות'. מירי הייתה נוסעת עם עמליה להביא לנעמי אוכל, היינו עושים לה כביסה. אחרי חודש היא יצאה, החלטנו שוב על טיפולים חשמליים, 12 מחזורים. התחלקנו בינינו ובכל פעם מישהו מאיתנו לקח אותה".
עזר?
"בניגוד לטיפולים הקודמים, הפעם היא שוב החלה ליפול נפשית. ב־18 באוגוסט חגגנו לה יום הולדת 60, אצלי בבית, עם המשפחה שלי. היא לא נראתה שמחה. גם המוות של אמא שלי בשנה האחרונה הכאיב לה, היא הייתה קרובה אליה מאוד. נעמי הייתה אומרת לי, 'פבלו, אני בדיכאון קשה'. זו הייתה נורת אזהרה. כמה ימים לפני שהתאבדה היא הגיעה אלינו לארוחת ערב. נראתה סבבה. אמרה לי, 'החלפתי כדור, אחרי זה נחליט מה עושים'. וזהו, אחרי כמה ימים היא כבר לא הייתה יותר. הכל נראה רגיל. אבל אתה לא יכול לדעת מה קורה בפנים".
השאירה מכתב?
"לא, אני חושב שהיא החליטה באינסטינקט. לא חושב שתיכננה מראש. בהתחלה לא רציתי לחלוק את זה עם כולם, אבל החלטתי שכן כי יש פה מסר חשוב. אנשים בדרך כלל מתביישים בזה שמישהו שקרוב אליהם נטל את חייו. יש נטייה להסתיר, כאילו זה לא בסדר. זו מחלה קשה כל כך, דיכאון, צריך לדבר עליה, להעלות מודעות, במיוחד בתקופה הזאת של הקורונה. זו לא בושה ובטח אין בסיפור הזה אשמים. לא זה שהחליט לשים קץ לחייו ולא אלה שטיפלו בו".
אתה נשמע טעון, נסער.
"גם, וגם עצוב מאוד. אנשים נוטים לחשוב שבן אדם דיכאוני הוא איש עצל, אנוכי, שרוצה שהכל יהיה סביב עצמו. אבל מי ששופט אנשים כאלה, עושה את זה מתוך בורות. גם כשמישהו אומר, 'כואבת לי השן', זה סובייקטיבי, לא תרגיש את הכאב שלו. נעמי תמיד הייתה אומרת: 'יש לי בפְנים, בגוף מפלצת שאומרת לי מה לעשות'. היא בעצם אמרה: אין לי מקום לחיות בו חיים נורמליים".
הם הכירו בנובמבר 1991. הליקון החתימה את להקת סטלה מאריס, בהובלת רוזנברג הסולן, ואלשיך הוצגה כיחצנית. המפגש הראשון דווקא לא היה מוצלח. "לא סבלתי אותה", צוחק רוזנברג, "היא מבוגרת ממני בחמש שנים, אבל נראתה צעירה ממני בחמש שנים. אמרתי אז לאבי פרץ, האמרגן שלנו, מי זו החיילת שהבאתם להיות יחצנית. אבי אומר לי, 'היא בת 32, איזו חיילת'. אמרתי, 'לא משנה, תפטר אותה'. ענה לי: 'אי־אפשר לפטר אותה, היא אחות של איציק, הבעלים של הליקון'".
קצת בעיה.
"אמרתי לו: 'אז מה, אני הסולן של סטלה מאריס, מה אכפת לי'. הייתי עם כל התמימות של החדש בתעשייה. ואז אמרו לנעמי: 'הסולן לא רוצה שתעבדי איתו'. אמרה, 'כן, גם אני לא רוצה לעבוד איתו'. אבל הליקון אמרו, 'אין לכם ברירה'. לקחו שמונה חודשים עד שהתאהבנו".
מתי ידעת?
"הייתה לי חברה שנסעה ליפן לטיול אחרי צבא. נעמי הייתה נשואה בשנית לאמן דודו מזח. ב-1992, בדיוק כשיצא הסינגל הראשון של סטלה מאריס, הם נפרדו. אחרי שסיימנו את ההקלטות העברתי לנעמי דרך חברה שלה מכתב אהבה".
מה כתבת?
"'אני הולך באוויר בזכותך'. כל הקלישאות של זמר לטיני בן 27 שהצלחתי לגייס. היא התקשרה ואמרה, 'תפסיק לבלבל לי את המוח'. חשבה שאני עובד עליה. אמרתי לה, אני רציני, אמרה 'בסדר־בסדר'. היה חודש נתק. ערב אחד, כשראיתי בבית ההורים שלי בחיפה כדורגל עם אבי ואחי, היא מתקשרת בעשר בלילה ואומרת: 'הבנתי שאתה בשלן, תוכל ללמד אותי איך עושים ספגטי מיטבולס?' נהייתה שיחה של שעתיים ואבא שלי מתעצבן, 'למה פבליטו לא רואה כדורגל אלא מדבר?'"
אחרי שבוע היא הגיעה לדירה בחיפה, לארוחה ראשונה עם הרוזנברגים. "פתאום היא עם משפחה של ארגנטינאים משוגעים, 20 איש בשולחן. איך שנכנסה ראיתי שהיא רוצה לברוח. אבל אז שאלתי, 'את ממהרת?' אמרה לי, 'לא, בוא נלך לסרט'. הדבר היחיד שאני זוכר מהסרט זה את סמואל ל. ג'קסון על המסך והיא אומרת, 'הוא דומה לדידי הררי'. קיבלתי אומץ, החזקתי לה את היד, היא לא שיחררה, ונהיינו זוג".
התקדמתם מהר?
"מעל המצופה. אחרי חודש הייתה לסטלה מאריס הופעה במעלות ונקודת הפיזור הייתה בחיפה. אמרתי לנהג: 'קח אותי על חשבוני מחיפה לתל־אביב'. הגעתי בשלוש בבוקר. באתי עם גיטרה ותיק קטן של בגדים. אמרתי לעצמי, 'זה ניסיון, אם היא לא תכניס אותי, זה לא צריך לקרות'. היא פתחה את הדלת, קומה שמינית, הסתכלה על הגיטרה והתיק, הכניסה אותי. הלכנו לישון, למחרת שאלתי אותה איפה אני מפזר את הדברים שלי, אמרה לי 'תבחר, הארון גדול'. ידעתי שאנחנו משדרים על אותו גל. היא גםייתה מנהלת אמנים מעולה, היא לימדה אותי הכל".
אבל לא התחתנתם.
"היא הייתה גרושה כבר פעמיים, בלי ילדים, אז אמרתי, 'נעמי, לא אכפת לי שלא נתחתן, אבל אני רוצה ילדים'. אמרה לי, 'קשקשן, איזה ילדים, אתה רוקסטאר, אני מבוגרת ממך בחמש שנים'. אחרי שש שנים נולדו עמליה ומיכאל".
דילגת על האמצע.
"היא עזבה אותי אחרי שלוש שנים. שבת בצהריים, לריטה יש בערב הופעה בקיסריה, נעמי אמורה להיות שם, ולפני זה היא ואני אוכלים במסעדה איטלקית. ואז היא אומרת לי, 'פבלו תקשיב, נמאסה עליי העבודה איתך, כבד עליי לגור איתך'. עניתי: 'מה זאת אומרת? עוד לא קיבלתי את הלזניה ואת עוזבת אותי?' אמרה לי, 'כן אני נוסעת עם ריטה לקיסריה, אחותך מריאנה גרה בתל־אביב - תסתדר שם'".
אאוץ'.
"נעלבתי מאוד. לא היו סימנים מוקדמים. סתם, התחשק לה לעזוב. אני לטיני, האגו נפוח, לא ניסיתי לשכנע. אכלתי את הלזניה, שום דבר לא מקלקל לי את התיאבון, והיא החזירה אותי הביתה".
אחרי שבועיים הם חזרו זה לזה. "כבר חידשתי את הקשר עם האקסית שלי, זו שחזרה מיפן. אמרתי לנעמי, 'אם את לא נותנת לי לחזור הביתה עד יום ראשון הבא, אני לא חוזר לעולמים'. אמרה, 'טוב, תחזור ביום ראשון'".
הבנתי שכתבת על נעמי שיר.
"'בדמעות שאת בוכה', ברכבת מחיפה לתל־אביב, אחרי ריב עם נעמי בבית. היא בכתה, אמרתי שאני חייב ללכת לרכבת, אבל אחזור, נמשיך את הריב מאותו מקום. המשפט הראשון שכתבתי היה, 'בדמעות שאת בוכה גם אני בוכה איתך'".
אתה מתאר זוגיות די שגרתית. מתי היו סימנים ראשונים לדיכאון?
"למעשה, מאז שהכרתי אותה. רק שבעיניי זה נתפס כעצבות, התבודדות, קשיחות, סנוביות. הצלחתי לזהות שהיא בדיכאון עמוק אחרי הלידה של התאומים. היא פתאום הייתה מתעוררת ב־11 בלילה ושואלת בבהלה איפה הם. הייתי עונה: מה איפה הם, השכבתי אותם לישון, הכל בסדר'. לא הבנתי עם מה אני מתחיל להתמודד. לא היה עם מי לדבר, אין. היא בבית, ישנה רוב היום, ואני בן אדם מרים, אז הייתי מתעקש והיא באמת ניסתה, אבל נפלה כל פעם מחדש. לא יוצאת איתי לשום מקום, גם לא רוצה שיבואו אליה".
נקודת שבר מסוימת?
"לא היה משהו ספציפי. לקח זמן עד שהתחלתי להבין מה קורה. לאיזה גבר בן 33 יש באמת הבנה של העולם? אני רואה בן אדם שמול עיניי משתנה, נחלש, אבל מצד שני היא התחילה לטפל בעצמה, לקחה טיפול תרופתי מינורי, לא בכיוון של אלה שעושות פירה מהמוח".
עבדה?
"היא חזרה לעבוד בהליקון. הלכנו לייעוץ זוגי, הרגשתי שזה קשה לי, זה היה גדול עליי, לא ידעתי איך להתמודד עם הנפילות האלה, עם זה ששלושה ימים היא פתאום לא מדברת איתי. בזמן אמת אתה לא מבין שזה לא נגדך, שזו מחלה. הפסיכולוג אמר לי: 'דיכאון קליני זה סרטן של הנשמה'. הטיפול עזר לי להבין שזה לא הולך למקום טוב ואני לא יכול להושיע. נפרדנו, אבל נשארתי בסביבת הבית שלה ושל הילדים".
וכשאמרת לה שנפרדים?
"היה בכי, היא לא הבינה ברגע הראשון למה אני רוצה לעזוב, היא כעסה. זה לא משנה, הנסיבות. ברגע שאתה מפרק משהו, זה שלא רצה לפרק נמצא כביכול במקום נחות. ואנשים דכאוניים, בבייס שלהם הם מרגישים בעמדה של נחיתות. זה חלק מהמחלה".
את מירי לוי, אשתו הנוכחית, הוא הכיר כשהגיעה להופעה. "היא הייתה בת 22, אני בן 40. אני טוען שהיא התחילה איתי, היא לא תטען אחרת. היה קליק מהיר. ניסיתי להתנגד לעוצמה הזאת. אמרתי 'אני בן 40 פלוס, תתחילי עם מישהו בגילך, אני גרוש עם תאומים, יש לי קריירה'. אמרה, 'אני אוהבת אותך'. אז נשארנו. אנשים אמרו אז: פבלו החליף אישה מבוגרת כי הוא רוצה צעירות. אבל עובדה שמירי ואני יחד מ־2006 עד היום, ויש לנו ילדה בת שמונה. לא מזמן חגגנו 11 שנות נישואים".
איך נעמי הגיבה לקשר החדש?
"כשפורסם שמירי ואני יחד, היה לנעמי התקף קנאה. היא קיללה כמו שידעה לקלל. עדיין נשאר לי מפתח לבית שבנינו יחד בתל־אביב ונעמי אמרה: 'תחזיר לי את המפתח', אמרתי לה, 'נעמי, יש לי את מירי אבל אני לא יוצא לך מהחיים'. אחרי שעה פייסתי אותה. מאז ועד המוות שלה, לא עזבתי אותה לרגע כחברה לחיים. עד היום אני אוהב אותה אבל זו הייתה אהבה אחרת, לא רומנטית. אחרי כמה שנים היא אמרה שהבינה למה עזבתי. היא ידעה שהיא בדיכאון קליני ושקשה לחיות עם מישהו כזה".
לוי עברה לגור עם רוזנברג אחרי שנה של זוגיות, בסיועה הפעיל של אלשיך. "התייעצתי עם נעמי לגבי הילדים והייתה לה הצעה: תעשה ארוחת צהריים בשבת, אני אבוא ואגיד לילדים שמירי עוברת לגור איתך ואני נותנת את ברכתי".
אצילית.
"הייתי בשוק מהנדיבות שלה. כמה אנשים אתה מכיר שנפרדו והמשיכו ככה? נעמי הייתה כמו האחות שלי. היא ואני היינו מדברים כל יום. נשארנו זוג הורים וחברים ושותפים, אנשי סוד. היא שמרה את השם רוזנברג בתעודות הזהות. ביום שבו נולדה בר, הבת של מירי ושלי, חזרנו הביתה מאיכילוב עם התינוקת ונעמי באה לישון אצלנו שבועיים".
6 צפייה בגלריה
''נעמי אמרה: 'היא הכי נורמלית במשפחה'". פבלו רוזנברג ואשתו השנייה מירי לוי
(צילום: יגל בר קמא)
די מדהים.
"חכה, זה כלום. כשהייתי רב עם מירי, הייתי הולך לישון אצל נעמי, הייתי אומר לה, 'נעמי, תגידי לי לעזוב אותה', והיא הייתה אומרת: 'פבלו אל תעזוב אותה, היא הכי נורמלית במשפחה'. היא הייתה גם בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו".
אתה חושב שהדיכאון של נעמי התגבר אחרי שנפרדתם?
"בערך שנה אחרי שנפרדנו, רמי וריטה נפרדו מהליקון ובעצם עזבו גם אותה. הייתה איתם 20 שנה, זה סוג של גירושים והיא לקחה מאוד קשה את התביעות המשפטיות, את הסכסוך עם אח שלה, איציק. נעמי ואני ורמי וריטה היינו רביעייה שנים, כל הזמן יחד. רמי ואני נשארנו חברים. עם ריטה אני לא בקשר קרוב, אהלן־אהלן".
מי חשבת שצודק בסכסוך ביניהם לבין הליקון?
"לא התערבתי, גם לא ידעתי את הפרטים. הניסיון לימד אותי שכשיש קרב בין האמן ובין חברת התקליטים, הכל אפשרי. אבל בהרגשה שלי הלכתי עם נעמי, אחרי שראיתי אותה שבורה מהמריבה הזאת. בכל מקרה, אין פה טובים ורעים. אני לא הייתי מלאך כשהתגרשתי מנעמי וגם בין הליקון וריטה־רמי אין יותר טוב או פחות טוב. העיקר שהם הסתדרו בגישור".
הופתעת כשריטה ורמי התגרשו?
"כן, לא ראיתי את זה בא. הם היו פאוור־קאפל. רמי, איציק אלשיך והשותף שלו רוני בראון נולדו יום אחרי יום, ותמיד היינו חוגגים יחד ימי הולדת. היינו משפחה. יש אנשים שיודעים להפריד בין מה שקורה בבית למה שקורה בחוץ. על מפורסמים תמיד יש שמועות. אני חייתי עם ריטה ורמי, ולא ראיתי שום סימן".
רמי הלך בדרכך, אישה צעירה, ילדים.
"כשהתחלתי לצאת עם מירי הוא התקשר אליי ואמר לי: 'אח שלי, 18 שנה פער, מה זה?' אמרתי לו, 'אתה לא מכיר אותה, אני יודע שקשה לך בגלל נעמי, כי אתה אוהב אותה'. בהמשך מירי והוא הכירו ורמי אמר לי, 'סחתין אחי. התרשמתי'. יום אחד אני קורא ב'ידיעות אחרונות' שלרמי קלינשטיין יש חברה בשם אלכס שצעירה ממנו ב־25 שנה. התקשרתי אליו. והוא אומר לי: 'אני יודע מה אתה רוצה להגיד'. מאז הם יחד כבר עשר שנים, שלושה ילדים".
כשנתיים אחרי הפרידה אלשיך ניהלה מערכת יחסים עם התעשיין דורון הלפרין. לפני שנתיים, אחרי כעשור שבו לא עבדה, היא חזרה לנהל אמנים בהליקון. הדיכאון הקליני היה קיים כל השנים, וזה שהצליחה לתפקד בכלל לא מובן. לא יודע מאיפה היו לה את הכוחות".
רוזנברג התחיל את הקריירה בגיל 27, עם הסינגל הראשון של סטלה מאריס שיצא ב־1992. אחרי שני אלבומים מצליחים ולהיט ענק, 'נר על החלון', הוא החליט לפרק את הלהקה. "אחרי הופעה בדן שילון, אמרתי להם: 'חבר'ה הגענו לשיא, אין הבי מטאל באמת בארץ. אני נוסע למנהטן עם נעמי, הולך ללמוד פסיכולוגיה, תואר שני, פורש'".
לא באמת.
"התברר שלא. התחלתי לכתוב שירים שרציתי לתת לגלי עטרי ונורית גלרון, אבל נעמי שיכנעה אותי להקליט לבד, עשתה לי מעין אולפן ביתי. התקשרתי לניק מילר, הגיטריסט של סטלה מאריס, שיכנעתי אותו לעבור לגור בתל־אביב והוא התחיל לעבוד איתי".
יש לו קריירה עשירה שכוללת שלל להיטים, שמונה אלבומי סולו, אלבום דואטים ואלבום הופעה חיה עם שלומי שבת. עד הקורונה הלו"ז שלו היה מלא בהופעות. המגיפה פגשה אותו במדריד, והוא היה מהראשונים שנכנסו לבידוד. "הגענו מיום הולדת של מירי שחגגנו שם. ב־6 במרץ בוטלה לי הופעה בזאפה ואיך שיצאתי מהבידוד נהיה סגר. הייתי אמור להיות בטור בארה"ב עם שלומי שבת. מאוד התבאסנו כשבוטל".
גם עם שבת ידעת עליות וירידות.
"נעלבתי כשהוא עזב אותי. באוקטובר 2008, אחרי הופעה בעפולה, הוא אומר לי, 'אני הולך להופיע לבד'. זה היה אז טור היסטרי שלנו, מאוד מצליח, אבל הוא אמר לי, 'די, התעייפתי'. אז לא הבנתי אותו, היום כן. יצא שלא דיברנו כמעט, חוץ מאהלן־אהלן כשנפגשים. אני לטיני רגשן, לוקח ללב".
6 צפייה בגלריה
''פתאום הוא מתקשר בשידור ואומר: 'פבלו, אני מתגעגע אלייך'". רוזנברג ושלומי שבת
(צילום: אוהד רומנו)
בהמשך הם כבר הגיעו לפיצוץ של ממש. "נהיינו ברוגז כשהייתה לי תוכנית בשם 'אוכל וחברים' בערוץ המוזיקה. בארבע עונות אירחתי 80 אמנים והבנתי שהוא מתחמק מלבוא. אמרתי לשלומי: 'מה אתה משחק אותה, שולח לי את המנהלים'. לא דיברנו מילה ארבע שנים".
ואז הייתה סולחה.
יום אחד, במונדיאל של 2018, אני בשידור אצל ירון אילן. פתאום שלומי מתקשר לרדיו ובשידור אומר: 'פבלו, אני מתגעגע אליך'. קבענו להיפגש, באתי אליו, הלכנו לצהריים, ישר בכינו, חיבוקים ודמעות, השלמנו תוך שנייה כאילו לא קרה כלום. כשהגעתי הביתה הוא כתב לי, 'בוא נחזיר את המופע המשותף'. אמרתי שלא, שאני רוצה שנישאר חברים, שלא ייגמר לנו. שלומי ענה: 'בוא נלמד מפעם שעברה, נעשה תיקון'. בינואר 2019 פוצצנו את היכל מנורה מבטחים. אחר כך עשינו עוד מנורה, שתי קיסריות ועוד 20 מופעים מכורים. אבל רק התחלנו".
ליווית אותו באשפוז האחרון?
"לא יכולתי לבקר כמובן, אבל היינו בקשר צמוד. בשבוע שעבר נפגשנו בפעם הראשונה אחרי שיצא מבית החולים, והוא כבר התארח אצלי. שלומי שרוף על מירי. הוא קורא לה 'הנחש שמתחו אותו', בגלל הגובה והדקות שלה".
עם ההצלחה, רוזנברג זכה גם לדמות ב'ארץ נהדרת'. "אני שרוף על זה. אלי פיניש קולט בי דקויות של בן אדם שבא באמת מאהבה לדמות. הוא עושה אותי קול ומצחיק ושרמנטי, עם המבטא והתמימות והמעופפות. להיות דמות ב'ארץ נהדרת' לאורך שנים זה אומר משהו".
אבל הבדיחה הקבועה היא שיש לך רק שני שירים מוכרים.
"יש לי בליינאפ בהופעה 20 שירים, ועוד שניים בהדרן, כשהקהל תמיד שר את כולם, אז כנראה שיש לי יותר משניים".
כולל 'בין ערביים' שכתב שלמה ארצי.
"אחרי האלבום הראשון שעשה זהב, בהליקון ביקשו שאביא שירים גם מיוצרים אחרים. אמרתי, אני רוצה משלמה ארצי. אמרו לי: 'אתה אמן חדש, שלמה לא יכתוב לך'. אמרתי, הוא יכתוב לי כי הוא יודע שאני אוהב אותו. הכרתי את ליאור טבת, שהיה סאונדמן שלו, ביקשתי שיגיד לשלמה שאני רוצה שיר לאלבום החדש. אחרי עשרה ימים הוא בא עם קסטה ושני שירים, 'בין ערביים' ו'צל של שניים'. 'צל של שניים' היה אמור להיות הסינגל הראשי, אבל תוך כדי תנועה קלטנו ש'בין ערביים' יהיה הבריון של האלבום וגם קראנו לאלבום על שמו".
במהלך הקורונה רוזנברג הופיע קצת בזום, "אבל אני לא אוהב. אני צריך קהל מולי". עכשיו הוא עובד על העונה הרביעית של 'טיול אחרי צבא' עם גל תורן ("מחפשים יעד שהוא לא מדינה אדומה") ובסוף מרץ יתחיל להצטלם לסדרת הדרמה של HOT, 'הברווזון המכוער', ספין־אוף של 'אורי ואלה', שתנוע סביב דמותו של צוקי, כך שרוזנברג מככב בתפקיד הראשי. "כיף גדול. עם הסדרה, וההופעות בהמשך עם שלומי, יש למה לחכות. אתה רואה? החיים יפים בסך הכל".
מוזיקאי שמכיר אותך אמר לי: פבלו רוזנברג הוא האמן היחיד שבאמת שמח בישראל.
"אני לא יודע להיות עצוב. אני חוטף גרזנים, כן לוקח ללב, אבל זה לא מכניע אותי. אני נשאר שמח. קיבלתי תפקיד בחיים האלה, במקצוע שלי אני מרגיש שליח ציבור, לשיר ולשמח אנשים. ואני רוצה שאנשים יידעו: לנעמי ולי היו יחד גם שנים שמחות. היא הייתה אמא נפלאה. הילדים ואני לקחנו מנעמי את העוצמות הנשיות, המאבק האינסופי, הנדיבות וגדלות הנפש וכל האהבה שהייתה לה. המקום הסופי שהחליטה ללכת אליו לא מעיב על מה שהיא הייתה עבורנו".
