"אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים, נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים", כתבה נעמי שמר בשירה הקאנוני 'ירושלים של זהב'. הפעמונים היחידים שרובנו מכירים הם פעמוני הכנסייה, אולם נראה שלא אליהם התכוונה המשוררת אלא לפעמונייה.
(צילום: אורי דוידוביץ', צילומים נוספים: ימק"א)
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הפעמונייה, או בשמה הרשמי קריון, היא כלי מוזיקלי המורכב ממספר רב של פעמונים, לפחות 12, המנוגנים באמצעות מקלדת. הפעמוניות הגדולות ביותר בעולם כוללות 75 פעמונים, ויכולות להגיע למשקל של 100 טון - בהחלט לא משהו שאפשר להכניס לכל סלון. הפעמונייה נפוצה בעיקר באירופה. בכל המזרח התיכון, לעומת זאת, יש רק פעמונייה אחת, והיא שוכנת במרכז ימק"א, לב-ליבה של ירושלים. לכבוד חג המולד יצאנו לפגוש את הישראלי היחיד שמנגן עליה - פרופ' גבי שפלר.
שפלר, פרופסור לפסיכולוגיה ופסיכואנליזה במקצועו, הגיע לתחום הנגינה על פעמונים בצעירותו. טדי קולק, ראש העיר דאז, הבין את הערך של הכלי, ובאמצעות מודעה קטנה בעיתון הזמין חובבי מוזיקה ללמוד לנגן על הפעמונייה. שפלר קפץ על ההזדמנות.
"התחלתי לנגן לפני כמעט 50 שנה", מספר שפלר. "ניגנתי במשך כמה שנים, ואז זנחתי את זה לטובת קריירה ומשפחה".
לקח לו 35 שנה לחזור, אבל זה קרה.
באחד מימי החורף הירושלמיים, כשכולם ספונים בבתיהם, שפלר, בהחלטה של רגע, הגיע למרכז ימק"א והתייחד עם הפעמונייה. "זה כמו לרכוב על אופניים. זה נשאר בך, והאמת שזה כל הזמן רק הולך ומשתכלל. אני אוהב את זה.
"אחד הדברים שמאפיינים את צליל הפעמון הוא העובדה שהוא מתמשך, ויוצר אווירה מיסטית של צלילים המעורבבים זה בזה. יש יצירות שיותר מתאימות, יש יצירות שפחות מתאימות, אבל אין משהו שאי אפשר לנגן בו. יש אנשים שמנגנים ג'אז על פעמונים".
בדומה לפסנתר, הנגינה נעשית על ידי הקשה במקלדת. כל קליד, או יותר נכון מוט, מחובר לכבל שנמשך ועולה עד למרפסת הפעמונים ומגיע, בסופו של דבר, למנוף של הענבל שנותן מכה בדופן הפעמון. "מנקודת מבט של מכונאי זה באמת פשוט: קפיץ, ברזל, משקולת ומגע של שתי מתכות", אומר שפלר.
איך בכלל הגיעה פעמונייה לירושלים? בשביל לענות על השאלה צריך לחזור אחורה בזמן ל-1933, אז נחנך סמוך למלון קינג דייויד המבנה ההיסטורי של ימק"א (איגוד הצעירים הנוצרים). המבנה נוסד כדי לשמש אכסנייה לחברי הארגון, אבל גם מרכז לטיפוח קשר ידידות בין נוצרים, מוסלמים ויהודים דרך תרבות וספורט. לצורך כך נבנו בתוכו האצטדיון המיתולוגי של בית"ר ירושלים, בריכת השחייה הראשונה בארץ, אולם קונצרטים מפואר וגם מגדל הפעמונים.
הפעמונייה היא מוטיב דתי, כמו פעמוני כנסייה?
"המקום הטבעי להניח עליו פעמונים הוא בהכרח מקום גבוה, כדי שישמעו אותם למרחוק, אז בהרבה מקרים הכנסייה, שלה יש מגדל, משמשת משכן לפעמונייה. הכלי עצמו שייך בדרך כלל לעירייה. השמעת מוזיקה לעוברים ושבים היא בעצם השקעה בתרבות הפנאי ובתרבות הרחוב. זה ביטוי לעושר של העירייה".
ימק"א ירושלים השקיעו לא מעט במבנה, והוא נחשב לאחד היפים שבבנייני ימק"א בעולם. ואולם, למרות ההשקעה הגדולה, לדבר אחד לא נשאר תקציב: השלמת הפעמונייה. במשך קרוב ל-90 שנה הצלילים לא היו שלמים, עד שלפני שנתיים נעשה שיפוץ בפעמונייה ובמסגרתו ייצרו בהולנד את הפעמון החסר. בבית החרושת ההולנדי עשו לשפלר הפתעה, ויצקו את ראשי התיבות של שמו לתוך הפעמון הזה. "זה מאוד נחמד. מין נקודת חן כזאת סודית", הוא מחייך.
איך מכניסים למגדל פעמון ששוקל כל כך הרבה?
"החבר'ה מהמפעל בהולנד אמרו: 'עוד לא היה פעמון שלא הגיע למגדל שיועד לו', אבל זה חתיכת סיפור. המהנדסים של חברת היציקה היו צריכים למצוא את הנוסחה לעובי ולגודל של הפעמון שתאפשר את העברתו דרך המרווח בין שני העמודים שבמרפסת הפעמונים. המרחק בין שני העמודים הוא 90 סנטימטר בדיוק והגובה של הפעמון הוא 89.5 סנטימטר - זה היה מאוד מותח".
העיקר שעכשיו לא חסר לך צליל.
"חסר עדיין הרה במול, והוא יהיה חסר לנצח - אני לא חושב שמישהו ישלים אותו - אבל אין בו הרבה צורך. גם בלי המי במול הסתדרנו לא רע הרבה שנים".
עם רה במול או בלי רה במול, ניכר ששפלר נהנה מהנגינה על הכלי העצום ושולט בו היטב. על השאלה "מה אתה הכי אוהב לנגן" הוא מתלבט דקה ארוכה, ולבסוף אומר: "הרפרטואר העיקרי שלי מורכב משירי ארץ ישראל, סשה ארגוב, נעמי שמר, שירים של פעם... הם מצלצלים נורא יפה. אני מנגן גם באך על הפעמונים, וגם דברים לא מסובכים כמו שירי כריסמס. זה נחמד".
שפלר מנגן אך ורק משמיעה. "אני קורא תווים אבל בקושי, אני לא יכול לקרוא את מה שאני יודע לנגן. זה הופך את העניין למאוד מסובך, כי יצירות ארוכות מאוד קשה לי לזכור בעל פה. לפעמים אני כותב לעצמי כמו דביל 'תתחיל בסי במול', דברים כאלה".
לאורך השנים התקיימו במבנה לא מעט קונצרטים ופסטיבלים, כמו פסטיבל למוזיקה קאמרית ופסטיבל ישראל. "היו בפנים איזה 4,000 איש ששרו יחד עם הפעמונים. מפה שמעתי את ההמיה של השירה, וזה היה פשוט מקסים".
אירוע השיא בכל שנה הוא קונצרט חג המולד, שמושך אליו לא מעט מבקרים, אולם השנה בגלל מגבלות הקורונה נאלצו בימק"א לוותר על הקהל, ולהפוך את הקונצרט לאירוע מקוון שצולם מראש בחלקים שונים של הבניין, בהשתתפות אחינועם ניני, התזמורת הסימפונית של ירושלים ועוד.
צפו בקונצרט חג המולד בימק"א:
"בהתחלה הפריע לי כשאנשים שרו איתי", מודה שפלר. "צריך להבין שבניגוד לנגינה בפסנתר, פה יש מרחק בזמן. אם מישהו שר, הוא שר עם הפעמון ואני כבר עם הצליל הבא. זה כמו לשפוך שמן על הכביש, אני פשוט מאבד את המסלול".
כיום, כך נדמה, זה פחות מפריע לו, וכשצלילי הפעמון מושכים הורים וילדים סקרנים לעלות למגדל, שפלר מקבל במאור פנים את האורחים המופתעים ומדגים איך הוא מפיק את הצלילים. "עבור ילדים קטנים זה קצת מפחיד, כי הם לא מבינים מאיפה בא הרעש. הנכדים שלי אוהבים את זה ומשוויצים, 'המגדל שלך, סבא'. אני מנגן איתם פה".
לא מבאס לשבת פה ולנגן כשאף אחד בכלל לא יודע שאתה פה?
(צוחק) "זו בדידות מזהרת לגמרי. הרבה פעמים גם קר פה וחשוך, ושם למטה כולם עושים חיים ושותים ואוכלים".
אנשים יודעים בכלל שבן אדם מנגן לפני שרואים אותך?
"כולם חושבים שזה מחשב או מכונה. כשקונצרט מסתיים או במהלך ההפסקה אני מנופף שם מהמרפסת, ואז פתאום הם מבינים שיש אדם מאחורי זה, ומגיעות שריקות ומחיאות כפיים. זה נחמד.
"התגובות המעניינות ביותר הם של אנשים שמחליטים לעלות למגדל, ופתאום זה מתחיל לצלצל. הם לא מאמינים שזה קורה בכלל, נכנסים ומתרגשים. מבחינתם זה כמו לשבת בקוקפיט של טייס, הם במרכז העניינים לרגע. בעיניי, החוויה של להקשיב מלמטה היא שמימית בהרבה מאשר לשבת פה".
עד מתי אתה רואה את עצמך מנגן פה?
"בינתיים אני לא רואה את עצמי לא מנגן".
פורסם לראשונה: 09:51, 24.12.20
