לא יפה לקלל, אבל אם כבר מנבלים את הפה, כדאי לדעת מה בדיוק אמרנו כדי שלא נצא בורים, סתומים, מטומטמים על מלא - אתם כבר תחליטו. הרי לא מדובר בעניין של מה בכך. כמו בכל השפות, גם בעברית הגידופים ותיקים כמעט כמו התרבות עצמה, ומ"משתין בקיר" ועד "יא חתיכת מפיץ-על", השפה שלנו רצופה שלל עלבונות יצירתיים. בהשראת הצפייה בסדרה התיעודית החדשה "תולדות הקללות", חשבנו לעצמנו "למה שרק הגויים ייהנו?", וחזרנו עם סקירה מפוארת של הקללות האהובות על עם הבחירה.
אם אתם חובבי וינטג', תשמחו לדעת שאפשר למצוא קללות בניחוח עתיק כבר בספר הספרים הנצחי. כן, ממש כמונו, גם דמויות המקרא ידעו להתעצבן זו על זו - ולהשמיץ מכל הלב. לפעמים באופן מרומז יותר, ולפעמים פחות. כך למשל, בשיא העימות הבין-דורי ביניהם, שאול מכנה את בנו יהונתן "בן נעוות המרדות", ואף מוסיף: "לבשת ערוות אימך". גם אם זה לא מאוד נהיר בימינו, אפשר להרגיש עד כמה זה לא נעים. בעוד שהפרשנים חלוקים בנוגע למשמעות המילה "נעוות", כולם מסכימים ששאול מאשים את בנו בכך שהוא מורד וסורר, ולא מפספס את ההזדמנות להשמיץ גם את אימו על הדרך. לפי רש"י, "נעוות המרדות" היא אישה "נעה ונדה", כלומר יצאנית.
כתבות נוספות למנויים:
קללה נפוצה במיוחד בתנ"ך היא "יימח שמו" או "יימח שמך", ששרדה עד ימינו אנו. היא מופיעה כבר בספר תהילים: "יהי אחריתו להכרית, בדור אחר יימח שמם", ופירושה שהמקולל יימחק מן העולם, יישכח וגם לא יזכה להעמיד צאצאים שימשיכו את זרעו (או ביציתה). בהמשך נוצרו ראשי התיבות ימ"ש, המוצמדים גם בימינו למי שנתפסים כאויבי היהדות (ויש גם כאלה המפרשים באופן עממי את שמו של ישו, הלא הוא ישוע, כראשי התיבות של "יימח שמו וזכרו").
מילה נוספת שנשארה איתנו מאז ימי המקרא, והפכה כיום לאחת הפרזנטוריות הגדולות של הגסות המקומית, היא זו שמגיעה תמיד ישר אחרי רחב. כלומר, הזונה. את תלמידי בתי הספר היסודיים מלמדים שייתכן כי פירושה הוא "מוכרת מזון", אך זהו כנראה לא יותר מניסיון (חסר כל סיכוי כמובן) למנוע מהומה בכיתה. בפועל, חוקרי שפה ומקרא מסכימים כי רחב הייתה גם אז, כמו במובן העכשווי, אישה שמקיימת יחסי מין עבור כסף.
כבר בימי קדם נקשרה הזנות בשחיתות מוסרית. שחיתות כה גדולה, למעשה, עד שגם הצירוף "בן זונה" הפך לקללה (אולי כחלופה עכשווית אפשר להציע את הביטוי "בן זנאי", שטעון בנימה מיזוגנית פחות). השימוש באם כדי לקלל את בנה אינו תופעה ייחודית, וגם במציאות המודרנית המקללים נוטים לעשות שימוש בשושלת המשפחתית כולה כדי לפגוע בנקודה הרגישה ביותר. קללות מהסוג המשפחתי עשויות להתייחס גם לאחות ("אחושרמוטה"), לאח ("אחולמניוקי") וכן לאבא, לסבא, לסבתא ולמי לא. אם זה נמצא באילן היוחסין שלך, זה עלול לחזור אליך כבומרנג.
כפי שאולי כבר הבחנתם, למילה קללה יש למעשה שני פירושים: קללה היא לא רק הטחת עלבון, אלא גם שימוש מאגי בשפה שמטרתו להכשיל אדם אחר או לפגוע בו. במובן מסוים שני הדברים דומים זה לזה, וכשאנחנו מגדפים מישהו לעיתים אנחנו - כלומר לא אנחנו, מה פתאום, אלא חובבי ההשמצות יהיו אשר יהיו - בעצם "מקללים" אותו גם במובן השני של המילה. "שיהיה לך רק רע", אומר פלוני לאלמוני שעוקף אותו בתור בדואר.
גם לקללות האלה יש שורשים עתיקים מאוד, ואפשר למצוא דוגמאות לכך בממצאים ארכיאולוגיים. לפני כמה שנים, קבוצת חוקרים הצליחה לפענח לוחית קללה (הגרסה הקדומה של טוקבק, אם תרצו) יהודית המתוארכת למאה החמישית או השישית לספירה. היא כתובה בארמית אך באותיות עבריות, ומתייחסת לסיפור המקראי על אתונו של בלעם. הקללה הנושנה הזו הוחבאה מתחת למסלול מרוצי סוסים בעיר אנטיוכיה, הנמצאת כיום בדרום טורקיה. החוקרים סבורים שמטרתה הייתה להכשיל את הסוסים של הקבוצה המתחרה. אם חושבים על זה, הדבר דומה במקצת לקבוצת אוהדי כדורגל שפוצחים בשירה נלהבת, שכל מטרתה לבלבל את היריב ולפגוע במורל שלו.
קבוצה פופולרית של קללות שמשלבת בין שתי הצורות האלה - הכישוף והחירוף - היא קבוצת הקללות שנפתחות ב"לך". "לך לעזאזל", למשל, שולחת את המקולל לפגישה עם שד מהלך אימים. הגרסה המקוצרת "לך לעזה" מציעה עדכון גיאופוליטי עכשווי. "לך להתקעווד" שולחת את המקולל לקיים יחסי מין, בעוד ש"לך חפש מי ינענע אותך" ו"לך חפש את החברים שלך" מדברות בעד עצמן. "לך לישון על האף" היא כבר מקורית במיוחד, ואפשר רק לנחש את משמעותה. הנה שתי אפשרויות: שיכאב לך בקצה החוטם או שתתפגר באופן טוטאלי.
במהלך המאה ה-20, עם התחזקות הזרם הלאומי העולמי ועליית הציונות, היהודים שאפו להיות עם ככל העמים. הקללות מן המסורת היהודית נראו כנראה כבר מיושנות למדי, ואפשר ללמוד על כך מהקריאה הנלהבת של דוברי עברית לחדש את מלאי הקללות. ב-1943 פרסם המשורר והלשונאי אברהם שלונסקי מאמר מלא פאתוס תחת הכותרת החיננית "הבו לנו קללה עברית!". בפתח המאמר שלונסקי מצטט קטע מתוך חוברת בשם "מסעות ומעשים" שהתגלגלה לידו, ובה כותב אחד המחברים: "באחת הוועידות דנתם והתווכחתם ימים ולילות, במה וכיצד לעזור לחייל העברי. אנא עשו עימנו חסד גדול, הבו לנו מילון, ולא מילון סתם, מילון בחסד עליון... מילון הקללות בעברית".
ומחברה האנונימי של החוברת ההיא ממשיך: "חסרה לנו קללה עברית! אינכם יודעים ואינכם יכולים לתאר מצבו של סרג'נט יהודי המוכרח - כן, מוכרח! - לקלל את חייליו באנגלית, רוסית, גרמנית, אונגארית (הונגרית - י"פ) - בכל שפה יכול כל אחד לעשות כרצונו, לכופף את הלשון לכל צד ורוח, לשיר ולספר, לבכות ולקלל. ורק בעברית, הוי בעברית, אין אנו יכולים לקלל".
שלונסקי לא נותר אדיש לפנייה, שנכתבה לתחושתו "מעומקא דליבא", כלומר מעומק הלב. "העניין אינו מגוחך כלל וכלל", מסביר שלונסקי, "ואילו אני, הרוצה לחיות חיים שלמים בעברית, ולא אחת בלב ואחת בפה, מבין מאוד את הקריאה הזאת". שלונסקי מדמה את העברית ל"נסיכה אצילית", שדובריה לעיתים נמלאים תשוקה "לראותה מתפקרת לפתע", ואף נזכר באותה פעם שמשורר בכיר אחר - חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו - הזמין אותו להצטרף לוועדה לוולגריזציה של הלשון העברית.
לצערו של שלונסקי, בסופו של דבר לא קמה ועדה שכזו, שאמורה הייתה לשלוף מתוך המקורות היהודיים את "פסוקי הגידוף, החירוף והקללה ולהוסיף כהמה וכהמה, לברוא ניבים חדשים ברוח הלשון והעם היהודי, שהוא כידוע יודע קללות". אגב, שלונסקי לא הציע קללות חדשניות משל עצמו באותו גיליון, שהיה עמוס בוודאי גם בידיעות דחופות יותר על הזוועות שנעשו באותו זמן על אדמתה המקוללת של אירופה.
לשפות אין גבולות הרמטיים, והדבר נכון במיוחד גם בכל הנוגע ללשונם של הישראלים. כדי לדבר ברצינות על קללות, אין ברירה אלא להציץ גם למה שקורה בקרב דוברי הערבית, הערבית-יהודית, היידיש, הרוסית - בייחוד מאז העלייה הגדולה בשנות ה-90 - וכמובן גם באנגלית, שפת ה"פאק יו". יידיש, אגב, היא אחת השפות עם הקללות היצירתיות ביותר - "שכל השיניים שלך ייפלו חוץ משן אחת, ושהיא לא תפסיק לכאוב" היו מברכים זה את זה לשלום בשטעטל, אך בעברית לא נקלטו כל כך הביטויים המורכבים והמסורבלים האלה, ונדבקו בעיקר מילים קצרות, מדויקות וארסיות. הבנתם, חנטרישים? יופי, קאקערים.
בנוגע לערבית, אגב, להשפעתה יש היסטוריה ארוכה יותר מכפי שאולי חשבתם. ההזנה בין העברית והערבית הייתה ממושכת, והתרחשה בגלים: תחילה בימי הביניים, בתיווכם של יהודים מספרד שתרגמו טקסטים מדעיים מהעולם המוסלמי, דרך תקופת המנדט כאשר החלוצים והמתיישבים הצעירים באו במגע עם הערבים תושבי הארץ, המשך בעלייתם של יהודים ממדינות ערב בשנותיה הראשונה של המדינה - ועד ההזנה ההדדית גם בימינו בין דוברי העברית לדוברי הערבית.
חיילי צה"ל, לדוגמה, בין אם מדובר בלוחמים או בחיילי מודיעין, לומדים ערבית ומטמיעים אותה בשפה שלהם. אחר כך הם מביאים את הידע שלהם איתם לאזרחות. לפעמים נרשמות שגיאות בדרך. "ילען אבוכ", יקולל אביך, התגלגלה לעברית בתור "ינעל אבוכ", אולי משום שהמילה "ינעל" כבר מוכרת לדוברי העברית. מלעון, אגב, הוא אדם מקולל.
בארצנו הקטנטונת, קללות נקשרות גם בפוליטיקה. הקשר בין התחומים מזכיר את הקשר בין חלודה לטטנוס. החלודה עצמה לא מבטיחה את הטטנוס ואינה מייצרת אותו, אבל היכן שהיא נמצאת סביר שיימצא גם החיידק הקטלני. ככה זה.
קללה פוליטית מתונה יחסית - אם נניח רגע לסמולנים, לימנואידים, לבוטים ולבוגדים - היא אופורטוניסט. לרוב זוהי קללה שהפוליטיקאים עצמם מפנים לעברם של פוליטיקאים אחרים כדי לפגוע באמינותם. זהו כינוי גנאי שמצביע על חוסר נאמנות לערכים ולעקרונות עקביים, ועל העדפת הכדאיות הרגעית על פני האג'נדה והאידיאולוגיה (תארו לכם, למשל, שרגע לפני הבחירות היו קמות לפתע שלל מפלגות חדשות, כי כל אחד היה מנסה את מזלו. טירוף, לא?). שורשי המילה "אופורטוניזם" נעוצים במיתולוגיה היוונית, בדמותו של האל חובב המים פורטונוס - היוונים קראו לו פאליימון, והרומאים שינו את שמו - ומכאן הגיעו גם המילה פורט, הלא היא נמל, וגם שמן של המדינה פורטוגל ושל העיר פורטו. אז מה הקשר לניצול הזדמנויות ולרדיפת בצע? מכיוון שהשעה הנוחה להפלגה היא זו שבה האל פורטונוס משגיח על הנמל, אופורטוניזם הפכה למילה המתארת ניצול מקצועי של הזדמנויות.
קללה אחרת שהגיחה לפחות בהזדמנות בולטת אחת בציבוריות הישראלית היא נמושות. כזכור, כך כינה ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין את גל המהגרים ממדינת ישראל למדינות אחרות: "נפולת של נמושות". הרבה לפני כן, גם המילה הזו הופיעה לראשונה במקורות היהודיים. קודם כל, יש לחזור לספר ויקרא המצווה: "בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קציר לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם". ומשם נדלג למסכת פאה המסבירה: "מאימתי כל אדם מתרין בלקט? משילכו הנמושות".
פרשני התלמוד התלבטו מה פירושה של המילה, ולא הגיעו להסכמה חד-משמעית. אליעזר בן יהודה טען כי שורשה הוא נ.מ.ש - שורש הקשור באיחור ובדחיינות, ואחרים טענו שהשורש הוא מ.ו.ש, מלשון מישוש ונגיעה. היו גם בלשנים שהציעו שמקור המילה בכלל באכדית או בערבית. כך או כך, גם אם מקורה לא ברור, ישנה הסכמה גורפת שנמושות במשנה הן החלשים והזקנים המגיעים אחרונים ללקט את השאריות מהשדה. אלו הם החלכאים והנדכאים, האנשים הכי חלשים אפילו בתוך הקבוצה הכי חלשה באוכלוסייה. על כן, מדובר בעלבון אכזרי במיוחד.
אחרי שסיימנו להתפלש ברפש של הזירה הפוליטית, כדאי שתסתרקו יפה כי מסתכלים עלינו בעולם. כיום, כשישראל היא מיני-מעצמה תרבותית עם הצלחות בנטפליקס, ב-HBO ונציגות בהוליווד, אפילו בצפון אמריקה הרחוקה מגלים עניין באופן שבו אנו, יושבי המזרח התיכון, שולחים זה את זה ללכת להזדיין בסבלנות.
גל גדות כבר העבירה כמה שיעורי לשון באולפנים הנוצצים, אבל הבכורה בסוגיה הזו שמורה ללא ספק לזוכת האוסקר הירושלמית לשעבר נטלי פורטמן. רבים זוכרים את הרגע ב"סטודיו למשחק" שבו שיתפה את המנחה ג'יימס ליפטון ואת הקהל בקללה האהובה עליה, kuss emmak - "היא בעברית, אבל בעצם בערבית", היא הבהירה אז, ומיד פירשה: "זה אומר הווגינה של אמא שלך". הקהל, כמובן, התגלגל מצחוק.
כמה שנים לאחר מכן הגיע גם סרטון מיוחד שצילמה עבור Vanity Fair, ובו פורטמן פרשה לאורך שתי דקות כמעט את מבחר פניני הסלנג האהובות עליה בעברית. בין המילים החסודות יותר - "חי בסרט" ו"חבל על הזמן" - היא מנתה גם את קללות הסלנג החביבות עליה: "זין", "בן זונה", "מניאק" וכדומה. הגולשים נהנו ושיתפו, לתפארת מדינת ישראל.
רק שלא הכול עבר בשלום. רבים טוענים כי בניגוד לסברתה של פורטמן כי "מניאק" מגיעה מאנגלית (maniac הוא מי שלוקה במאניה), סביר להניח שמניאק הישראלית מגיעה בכלל מהערבית כגלגול של המילה מנאייכ, שנחשבת לקללה פוגענית במיוחד הקשורה במעשים מיניים כאלו ואחרים. כשבשנה שעברה תאגיד השידור הישראלי הציג את סדרת המשטרה המצליחה "מנאייכ", אף התעורר זעם בקרב צופים ערבים, שטענו כי השם מזלזל בהם ובשפתם. יוצרי הסדרה הסבירו בתגובה כי המילה נטמעה בעולם העבריינות הישראלי באופן שמנתק אותה מהמשמעויות המקוריות. בינתיים תמה העונה ושככה המהומה.
את הסקירה של הקללות העבריות אפשר לחתום גם בהצבעה על תופעה מעניינת: במרוצת השנים קללות מסוימות הופכות מדבר שלילי לחיובי, מהנחתה להרמה ומהשמצה למחמאה. אפשר למנות למשל את אחושרמוטה ובן זונה (ובעצם בנזונה), שכיום משמשות צעירים כדי להלל שיר או סרט אהובים. יש כאלה שאף ירחיקו לכת וימליצו על "סרט משהו דפוק", ובלילה בלילה, תחת אור הירח, כשאפילו התנים מפסיקים ליילל, תוכלו אולי לשמוע מישהו נזכר בערגה במסיבה מפגרת, מטומטמת והזויה שהספיק לבקר בה רגע לפני המגפה. בקטע טוב.
