כל ישראלי מכיר את הרגע הזה. ילד או ילדה עומדים לבוא לאוויר העולם, ולצד שלל הסידורים - רכישת עגלה, צביעת החדר - צריך לבחור גם שם. אז יושבים, מתלבטים ומתלבטים. בהדרגה מסננים, עד שמגבשים רשימה קטנה ומתוכה מוצאים את האחד. מכירים את זה, אבל רק מעטים מודעים לכך שהשם שלנו מספר עלינו ועל ההורים שלנו הרבה יותר ממה שהיינו נוטים לחשוב. מה שנדמה כתהליך אישי מאוד מתכנס בסוף לתוך הסטטיסטיקה, ובמידה מסוימת אלה השמות שבוחרים בנו. לפעמים אלה שמות נפוצים יותר, ולפעמים פחות. ואגב, מתברר שבמידה מסוימת, השמות אף עשויים להשפיע על מהלך חיינו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה?הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הסיפור הזה מתחיל, איך לא, בלידה. כשד"ר שלומית לנדמן, מחברת הספר "אני הלישז היחידה בעולם" (הוצאת רסלינג), הגיחה לאוויר העולם, כמעט קראו לה אליעזרה. "אני ממשפחה של ניצולי שואה עם הרבה מוות מסביב. הרקע של המשפחות היה חסידי, מאוד חרדי, ואצל האשכנזים יש אמונה מסוימת בגלגול נשמות שלפיה מי שקרוי על שם האדם המת יעשה תיקון לדברים הלא טובים שעשה המנוח", היא מסבירה. "במשפחה שלי היה ויכוח גדול על השם שלי. אבא שלי דרש לקרוא לי אליעזרה. לפי הכללים, הילדים הזוגיים הם של האבא (מבחינת מתן השמות - י"פ) והילדים הלא זוגיים הם של האמא. אבל באופן לא מסורתי אמא שלי התנגדה, ובסוף הגיעו לשם שלומית על שם דוד שלי, שלמה".
הסיפור הזה, שהפך למעין מיתוס משפחתי, פיתח אצל לנדמן עניין מסוים בתחום הנומינולוגיה - חקר מתן השמות. "כל מחקר מתחיל ממקום אישי", היא אומרת. אז היא יצאה לשטח והחלה לשוחח עם אנשים על שמותיהם בקניונים, בגינות ציבוריות, איפה שרק אפשר. "רוב המרואיינים שלי הם אנשים זרים או כאלה שהכרתי אבל לא ממש מקרוב. אמרתי להם, 'אני רוצה לשאול על שמות פרטיים', והתגובה הראשונה אצל 90% הייתה מין צחוק כזה, 'מה יש בכלל לדבר על שמות פרטיים? זה כלום, לכולם יש'. אבל דווקא מכיוון שלכולם יש שם, זה יושב על מין צומת מרכזי שחושף הרבה מאוד".
את כותבת בספר שתהליך מתן השמות מציף קונפליקטיים סוציולוגיים, למשל המתח בין יהדות לישראליות. אפשר לראות את זה ביחס לשמות מהמקרא.
"נכון. הרבה מהמרואיינים שלי אמרו, למשל, 'כשנתתי את השם הזה לא ידעתי שזה מהמקרא, וכשגיליתי שהוא כן מאוד שמחתי'. המשפט הזה נאמר על ידי הרבה מאוד אנשים, גם גברים וגם נשים. מבחינת חילונים, זה מוסיף לשם ערך. המקרא מבחינתם מהווה קשר גם לישראליות וגם ליהדות. כמה חילונים מודעים לעובדה שלימודי יהדות פרופר, אצל החרדים, זה בעיקר לימודי גמרא?"
וכשחילונים נותנים שם מהמקרא, הם לא תמיד מודעים להקשר שלו.
"בדרך כלל יש איזה ידע, אבל חלקי. אני כותבת את זה למשל על השמות האנדרוגניים (שמות שניתנים גם לבנים וגם לבנות - י"פ). במקרה יש, נדמה לי, 11 שמות ששייכים גם לגברים וגם לנשים, אבל זה מספר מקרי. אפשר לראות שיש שם שוויון מגדרי מוחלט מבחינת הרכיבים של השמות - לדוגמה, אחינועם זו אישה אבל אביאל זה גבר. אין הבדלים באמת. אז ככל הנראה, בתקופת המקרא היו הרבה יותר שמות אנדרוגניים, וישראלים פשוט לא יודעים את זה. העניין של שמות לבנים ושמות לבנות הגיע לפני כ-2,300 שנה, מתוך חיקוי ליוונים ולרומאים, שמבחינה תרבותית הייתה להם עלינו השפעה מכרעת. בהשראתם התגבש ביהדות הבדל בין שני מילוני שמות - גברי ונשי - עם איסור שתהיה חפיפה. חילונים היו מודעים הרבה יותר לאיסורים האלה מאשר לאופן מתן השמות במקרא".
את מציינת שלשמות ישראליים יש משמעות מבחינה מילולית, בעוד שבתרבויות אחרות זה לא תמיד ככה. לדוגמה, באמריקה.
"פירוש השם שלך, יובל, זה ערוץ של נהר, והוא מגיע מזה שמשהו מוביל אותו. השם שלי מגיע מהמילה שלום. רחל זה כבשה קטנה. רבקה ולאה הם סוגים של פרות. יצחק זה מישהו שיצחק, יעקב הוא מי שיעקב אחרי מישהו. כנראה יש משמעות לכל שם שהמקור שלו בעברית, וזה נכון לכל המרחב האמורי, כל אזור הסהר הפורה. אגב, כנראה שגם יש משהו בסיפור שהגענו ממצרים, לפחות לגבי הכוהנים, כי יש ללא מעט מהם שמות מצריים. לדוגמה אהרון, פנחס ומשה - שמשמעותו ילד במצרית".
"אצל דוברי אנגלית, חלק גדול מהשמות בכלל לא מובנים להם. רבים מהם הגיעו מעברית או מיוונית ולטינית. הם לא יודעים מה זה ג'ונתן, דניאל, מישל, מייקל, ג'ו, ג'וזף וכן הלאה. אלה שמות שיש להם משמעות בעברית, אבל לא באנגלית. אליזבת' זה אלישבע, אבל הם לא יודעים מה המשמעות המילולית של אלישבע. לכן, אצלם העניין של מילוני שמות הרבה יותר מפותח מאצלנו. הם יושבים בהיריון עם מילון ומנסים להבין. יש מעט מאוד שמות שיש להם משמעות גם באנגלית - ג'וי, פרודנס, מארפי, צ'ריטי ועוד".
הבחנת בתופעה מעניינת. כשאנשים מספרים על שמות, הם מדברים באריכות דווקא על השמות שבסוף לא נבחרו.
"כשמתכוננים לבואו של ילד או ילדה, אז חושבים בהתחלה 'וואו, יש אלפי אלפים של שמות לבחור מתוכם', אבל זה לא באמת ככה. נניח בשביל חילונים, חלק גדול מהשמות הם מסורתיים מדי, יהודיים מדי, ולא נחשוב אפילו להשתמש בהם. אז כבר הורדנו חצי ממילון השמות העברי. ואז יש שמות שהם מיוחדים מדי או נפוצים מדי, אז שוב הורדנו. עכשיו יש שמות של אנשים שאנחנו מכירים או ילדים של חברים, אז נוריד עוד חלק. בסופו של דבר אנחנו נשארים עם מעט מאוד שמות, בסביבות העשרה, ואז מתחילה ההתלבטות האמיתית, בין שניים או שלושה. כל זה מגדיר את הטריטוריה שלנו מבחינה סוצולוגית".
במשפחה מסוימת שאני מכיר, שמותיהם של כמעט כל הנכדים הם חד-הברתיים. שאלתי את לנדמן אם די בכך כדי לזהות שמדובר במשפחה יהודית חילונית. "כן, מדובר בתופעה שלמה. זו מטוטלת שנעה וחוזרת, תמיד ככה זה באופנה. שמות חד-הברתיים כיכבו בשנות התשעים, אחר כך הייתה מהם דחייה מסוימת, ועכשיו יש חזרה לזה", היא מסבירה. "בדרך כלל אנשים נזהרים משמות ארוכים כדי שלא יהיה דמיון חזק מדי לשמות המסורתיים, רחמנא לצלן. מרואיינים קושרים שמות קצרים גם לגבריות, צבריות, פשטות, צניעות וישראליות". ואכן, לדברי לנדמן, ניצנים ראשונים לתופעה אפשר היה לראות כבר בשנות ה-60. "זה היה העשור שלפי הנתונים אפשר לראות שממש הייתה מהפכה ברשימת השמות הפופולריים. עד אז עוד שלטו השמות המסורתיים בעיקר, אבל בשלב הזה חלק גדול מהם יצא מהרשימה ונכנסו שמות 'ישראליים', רבים מהם קצרים יותר. בהקשר הזה השמות החד-הברתיים היו מעין ראש חץ לכל מיני תהליכים, והם מתקשרים גם לנושא של שמות אנדרוגניים".
אנשים רבים רואים במתן שם בחירה גורלית, שעשויה לעצב את דרכו של הילד בעולם - ולפי המחקרים ייתכן שזה אכן כך, לפחות בשנות בית הספר. "יש כמה מחקרים משנות ה-70 שמראים שהשמות מטים את הציונים. כלומר, מורים נותנים ציונים יותר גבוהים לחיבורים של ילדים עם שמות יותר פופולריים ופחות מיושנים, אז דיוויד וליסה, שהם שמות פופולריים תמיד, קיבלו ציונים גבוהים יותר מאלמר, ברטה והרברט. ומדובר במורים, לא באנשים מהרחוב שחילקו ציונים. יש מצב שזו דוגמה לדרך שבה נתפסת חוכמת ההמונים. אנשים חושבים שאם זה שם פופולרי הוא כנראה טוב יותר, ולא סתם הרבה אנשים בחרו בו".
בהקשר הזה, של שמות נפוצים וחריגים, טבעת את המושג "ההימור השיומי". תוכלי להסביר?
"השם משפיע על החיים. איך הוא בדיוק משפיע, זו שאלה גדולה. שמות מיוחדים משפיעים בילדות, ויכולים להשפיע מאוד לרעה אם הילד הופך מטרה ללעג. יש סיכון כזה, במיוחד אם זה ילד ביישן, ואי אפשר לדעת לפי התינוק אם הילד יהיה ביישן או לא. לכן זה סוג של הימור. בבגרות שם מיוחד הוא דווקא משהו שעובד טוב. מרואיינים עם שמות מיוחדים שדיברו על עצמם אמרו שבהתחלה 'זה היה לא פשוט' או 'משך תשומת לב', ואחת אמרה: 'תמיד הרגשתי שאני חייבת להיות מיוחדת, כי זה השם שלי'. יש בזה אלמנט של סבל, אבל לפעמים אחר כך הוא משתלם. מישהי אמרה לי: 'שנים התכוונתי ללכת להחליף את השם בגיל 18, אבל כשהגעתי לגיל הזה הרגשתי שבעצם הוא עושה לי טוב'. לא היו מרואיין אחד עם שם מיוחד שלא דיבר על היתרונות בבגרות. ובכל זאת, כמעט כל ההורים שנתנו שמות מיוחדים עשו את זה רק לילדים הבכורים, ואחר כך עברו לשמות הפופולריים".
מקרה מפורסם יחסית הוא זה של אגם רודברג. לפני שהתפרסמה, הישראלים הכירו אגמים בעיקר מטיולים בשבילי הארץ. לאחר שכבשה את שלטי החוצות, לפתע צצה אגם בכל שכבה, וכשאגם בוחבוט התפרסמה לפני מספר שנים, איש כבר לא הרים גבה. "אגם היה שם נדיר בשנים לפני שאגם רודברג נולדה, אבל מאז שהיא הופיעה בטלנובלה 'אהבה מעבר לפינה' הוא הפך להיות שם פופולרי באופן מיידי. יש מקרה אפילו יותר מעניין, של השם ברק. זה שם תנ"כי, של מצביא, אבל היהדות לא עודדה צבאיות וגבריות אלא למידה והשכלה, ולכן דחקה אותו. לאורך שנים זה היה שם נדיר בישראל, עד שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה והוא פתאום התברג לרשימת השמות הפופולריים. ואז קרה אסון צאלים, ותוך שנה הוא חזר שוב לרשימת השמות הנדירים, ושם גם נשאר".
לסיכום, חייבים לשאול: מי מעורב בבחירת השמות יותר, אמא או אבא?
"בעבר אלה היו יותר האימהות. כל הנשים המבוגרות אמרו: 'אני נתתי את הטון. בעלי חשב שהוא שותף, אבל זה בעצם היה השם שאני רציתי'. הן גם זכרו את השיקולים למתן השם הרבה יותר מהגברים, אפילו כשהילדים היו כבר בשנות החמישים לחייהם. אבל בשנים האחרונות זה נהיה יותר שוויוני, והנשים הצעירות כבר משקפות בחירה זוגית, 'עשינו את זה יחד כמשפחה'. לגברים חשוב להיות מעורבים לחלוטין, ואין בתופעה הזו הבדל בין המרכז והפריפריה או בין עדות, זה ממש תהליך ארצי".