הראפר בן 50. אין לו חום, אבל יש לו שלושה ילדים, אישה, בית במושב ליד ירושלים, קצת לחץ דם ובעיקר איזה לחץ בחזה לקראת אפריל הקרוב, אז יגיע יום ההולדת העגול, ושאנן סטריט לא יודע מה זה אומר להיות ראפר פעיל בן 50. כמעט אף אחד לא יודע, אולי מלבד ג'יי־זי, אבל הוא לא מחזיר טלפונים לאחרונה. ומבחינת סטריט, הוא עצמו עומד להיות בלון הניסוי האנושי, הראפר הישראלי הראשון שישוגר לכוכב שממנו איש עוד לא חזר; הזדקנות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אין לך מודלים להתבגרות בהיפ הופ, לא בישראל ובקושי בעולם", הוא יודע. "אני בחמישייה הפותחת של זקני השבט. ובשביל לדמיין את העתיד אני לא יכול להסתכל על ראפרים, אז אני מסתכל על ברי, על מוני מושונוב, בראבא, חוה אלברשטיין, דויד ברוזה".
ומה אתה רואה?
"יושרה, חיוניות, הבנה של המקום שלהם שמתוכו הם ממשיכים לפעול".
לראפר זה לא יותר עגום?
"מוס דף אמר משהו כמו, 'אל תגידו לי שההיפ הופ נהיה ככה או ככה, כי אתם היפ הופ! אתה אומר לי שהיפ הופ צריך להיות צעיר? לא. אני היפ הופ'. אז מישהו צריך להיות ראשון ולהראות מודל לאיך זה יהיה לראפרים להתבגר, להגיע לגיל 50 ו־60 ו־70, ולעשות את זה אורגינל. אני מקווה שזה יהיה אני".
חשבת שבגיל 50 תהיה מוזיקאי?
"בהתחלה אמרתי, אם אין בזה עתיד, אני לא רוצה להיות בזה בכלל. ונשארתי ונשארתי עד שהבנתי שנהיה בזה עתיד. ואחר כך התכנון שלי היה לעבור בגיל 40 לעשות משהו אחר, ואז שוב בגיל 80. ובסוף בגיל 40 לא עברתי. שמתי את כל הביצים באותו סל ולא החלפתי סל".
אז יש כיום דברים שאתה שומע ואומר: בוא'נה, אני כבר לא אעשה כזה. לא מסוגל להתחבר לזה?
"המיידיות של ההידלקות שלי על דברים חדשים בהיפ הופ נשחקה, ובשמיעה ראשונה אני אומר, מה זה החרא הזה. אבל אחר כך אני מתחיל לאהוב את זה, ואז בא לי לעשות כזה. לפעמים לוקח לי טיפה להבין. נגיד, ג'וס וורלד; לא הבנתי את הקטע כמה זמן, ועכשיו אני מבין. אם זה עושה אותי זקן? יש בזה משהו".
זה זמן קורונה, הסגר נותן את הפרק השלישי בטרילוגיה, ושאנן סטריט ואשתו מטפלים בשלושה ילדים - בן 17, בן 14 ובת 11 - ולא בדיוק עובדים באופן סדיר. סטריט מוציא השבוע את אלבום הסולו השלישי שלו, 'אידיאלים', לעולם שכבר לא מחכה לשום דבר. מה דחוף לו עכשיו? "אני סוחב אותו עליי כבר שנתיים פלוס, וברגע שזה בחוץ - ניקיתי את הארון ואפשר להתחיל מהתחלה".
מותר לשאול ממה בעצם אתה מתפרנס עכשיו?
"דברים שהיו בשוליים של הפרנסה שלי נהיו הדבר העיקרי. אני עושה מפגשי זומים, לפעמים אנשים מתקשרים ואומרים, 'אנחנו רוצים שתנחה פאנל אינטרנטי', ואני אומר, סבבה, אבל קחו בחשבון שזו עכשיו ההכנסה הראשית שלי. גם מכרתי קצת הופעות מראש בקטע של 'מתי שתרצו את ההופעה אני בא'".
מה, כאילו "בוא אלינו בעוד יומיים"?
"אני יכול לבוא גם עוד שעתיים".
הופעות בחצרות?
"כן. אני מופיע עם אלרן דקל בגיטרה, יש לנו מאגר שירים שנשען בעיקר על חומרי הסולו שלי. ברור לכל אחד שזו לא הופעה של הדג נחש ושהחצר שלו זה לא הבארבי".
אתה מתבאס על הופעות כאלה?
"אין דבר כזה להתבאס מהופעה, אבל אני לא רוצה להתמסר לסוג הזה של הופעות. זה לא בשבילי כקריירה".
אז איך שורדים כלכלית?
"בהתחלה הייתה פאניקה גדולה מאוד, אף אחד לא ידע מאיפה יגיע מה. שברנו חסכונות, לקחנו הלוואות, עבר בראש למכור את האוטו. אחר כך הגיעו גם מענקים. אבל לפחות יצירתית זה לגמרי קורה בשבילי עכשיו. בימתית זה מת, זה גווייה. תבעט בה, היא תתהפך. אין במה. אבל יש לי חברים שהדלת היצירתית נסגרה להם יחד עם הכלכלית, וזו מכה כפולה. אצלי, לשמחתי, רק הכלכלית נסגרה".
נראה לך שאם שר התרבות לא היה חילי טרופר החמוד אלא, נניח, מירי רגב התקיפה, המצב היה שונה?
"אני חושב שלא, אבל זה ניחוש. בקורונה כל העולם מתפורר וישראל היא סעיף בעולם, והתרבות היא סעיף בישראל. הכל נחרב. אם אין לך מכולת או סופר, אז אתה לא מבסוט עכשיו".
יכול להיות אחרת. באנגליה שמו את התרבות בראש סדר העדיפויות הלאומי והכלכלי.
"בסדר. הייתה לנו הזדמנות להיות אנגליה לפני איזה 70־80 שנה, החלטנו נגד. בנינו את המדינה בדרך שלנו".
זה שאנן סטריט המוכר; גם במצבו - ומתבקש להוסיף ובגילו - הוא אחד הישראלים היותר־אופטימיים, פטריוטים (משמאל), מלאי אידיאלים ובעיקר גרוביים - סליחה על המילה, זה מתקופתו - באזור הרי ירושלים ושפלת החוף. מוזיקאי, ראפר, פעיל חברתי, תסריטאי ואמן ספוקן־וורד, סטריט מדבר די כמו שהוא חורז ויורק את הפלואו שלו; כמעט מרים אותך כמה סנטימטרים מעל לרצפה בדרך להפוך לשיר, עושה עם מילים בעברית דברים שעשויים עדיין לשמוט לסת או שתיים בהשמעה ראשונה.
אין ספק; מי שייסד את הדג נחש לפני 25 שנה והעמיד להיטים כמו 'הנה אני בא', 'לזוז', 'גבי ודבי' ו'זמן להתעורר' - נמצא עדיין במקצוע הנכון מבחינתו. האם המקצוע עצמו משתנה? ובכן, כן. כשאני מנסה לגעת איתו בפרסומים האחרונים לגבי הטענות כלפי המוזיקאים מומי לוי לגבי ניצול מיני של קטינים לכאורה, או הפוסט שעלה נגד עטר מיינר ובו מאשימה אותו מוזיקאית בכך שלכאורה ניהל איתה מערכת יחסים פוגענית, סטריט נרתע לאחור בבהלה. מה לו ולזה. "הופתעתי ולא הופתעתי", הוא אומר לגבי לוי. "אני מכיר את האיש חפיף, משנת 2001, אבל לא התערבבנו איתו מאז. ולפעמים יש אנשים שאתה אומר לעצמך בלב, 'יכול להיות שיש פה משהו ואני מעדיף לא לרצות לדעת', אבל לא נעים אפילו להגיד את זה. זה סופר־עצוב, ואם זה נכון, אין לו מנוס מלשלם את המחיר".
מוצאו של השאנן בזרם החיובי והמואר של ההיפ הופ, והוא מבחינתו עדיין נער הפוסטר של הפיל־גוד, הסיסמאות הנכונות והשימוש המדוד בניבולי פה לצורכי אותנטיות בלבד, או כמו שהבהיר לילדיו: "לצרכים אמנותיים זה מותר. הסברתי להם שלא צריך לדבר ככה, זה לא יפה, אבל בשביל שהשיר יהיה יותר נכון ושלם, אתה חייב לעשות את זה. אז כמובן שבאיזשהו גיל הם כתבו שירים עם קללות עליי בשביל לבדוק את האמת שלי, ואני רואה את הסימן שאלה בעיניים שלהם, 'לצרכים אמנותיים'?
אבל אפילו בשביל אחד כמותו, שב־25 שנות להקה שגם עוברת טיפול קבוצתי משותף ראה כבר הכל, המצב המגפתי הנוכחי מגדיר מחדש את גבולות האפשרי והבלתי אפשרי. תקופת הסגרים מצאה אותו כותב בקדחתנות - שירים וגם פרוזה - מקים לעצמו אתר, ומייסד פודקאסט שבמסגרתו הוא פותר למאזינים חלומות - כישרון שגילה בעצמו במפתיע. "זה התחיל מאנשים קרובים אליי שחלומות הפחידו והלחיצו אותם, ואמרתי להם, אולי אם תסתכלו על זה ככה, תראו שזה אומר אחרת. וראיתי שזה מקל על אנשים".
אתה ממש פותר להם חלומות?
"כן. בסופו של דבר אנחנו חולמים את מה שאנחנו חיים: אהבה, זוגיות, ילדים, פרנסה, חברות, והמקום שלי בעולם. זה נמצא בחלומות, רק בצורה תסריטאית, ואתה צריך לקרוא את התסריט, להבין שהוא מבוסס על סיפור אמיתי ולנסות לנחש מה הסיפור".
על מה אנשים חולמים?
"יש עכשיו מלא חלומות קורונה - אפילו יש לנו בפודקאסט אות 'חלום קורונה'. זה בדרך כלל דברים באזור של 'יש לי נמר בסלון ואני מנסה ולא מצליח לצאת'".
אבל לפחות אצלו, הנמרים האמיתיים אורבים עכשיו במציאות. קשיי הפרנסה השתלבו יפה עם העלייה במפלס החרדה הכללי לנוכח הגיל ההולך ומתעגל, ודווקא בזמנים שבהם סטריט נזקק יותר מתמיד לדרינק - תחום שהוא מיודד איתו לאורך שנים - הפאב הירושלמי שהיה שותף בו, 'קזינו דה פריז', נסגר. גם ביוזמתו. "כשאמרו, 'מותר לכם לפתוח אבל רק עם שמונה אנשים בפנים', הבנתי לאן זה הולך והעדפתי לסגור. כי במקביל לא הבנתי מה קורה עם מטה לחמי העיקרי, המוזיקה, והייתי חייב לצמצם את הדאגות שלי לרמה סבירה. יש לי הרבה חברים בעלי פאבים, כולם אוכלים עכשיו סרט פסיכי. איך הייתי אוכל עוד סרט חוץ מהסרט של ההופעות? זה יותר מדי".
האלבום החדש הוא סופרמרקט מגוון שמפגין את מלוא יכולותיו הנוכחיות של סטריט, מפאנק והיפ הופ ועד רגעים רכים ומלודיים להפתיע, כולל שיתופי פעולה עם ברי סחרוף, קרולינה, ריף כהן ודודו טסה, לחן אחד של אהובה עוזרי וטקסטים של מרים ילן־שטקליס ושל מנחם בגין (!). מדי פעם האלבום לוקח צלילה מפתיעה לטקסטים אפלים יותר, על דיכאון ועל הכלא הבורגני. "עוד פעם באת לבקר, לא היית חסר, הייתי מסתדר מעולה אם לא הייתי רואה אותך יותר", הוא שר ב'סנוקרת' - בגדול המנון לדיכאון.
מה קרה מותק, מת העולם?
"אני לא חושב שקרה לי שאמרתי, 'אני בדיכאון', אבל קרה הרבה שאמרתי, 'הייתי בדיכאון'. אני לרוב יודע שזה מה שקרה לי רק אחרי שיצאתי מזה. בגל הראשון של הקורונה אני חושב שהייתי בדיכאון. כשזה קורה אני ישן שעות. הייתי בטיפול נפשי הרבה שנים, סיימתי אותו, וחזרתי לפסיכולוגית בקורונה. למעשה זו הייתה יוזמה שלה; היא קראה איזה ראיון איתי, וכנראה ראתה שם משהו בין השורות ויצרה קשר".
איך אתה נלחם בזה?
"אני מתחזק את עצמי. מטופל פסיכולוגית, עושה הליכות, ואני שותה ונעזר".
כמה שותה?
"לפעמים אני מאוד זקוק, אבל זה לא עניין כל כך מודע. לפעמים אני נשאב לשם ואז אומר, 'וואו, כנראה הייתי צריך את זה'. אבל אני שתיין חברתי; עבדתי כל החיים בברים, ואף פעם לא הייתי מספיק מדוכא ואינטלקטואל בשביל החבר'ה על הבר. תמיד היה לי חשוב לעשות כיף, ועדיין חשוב לי. אני לא שותה כי אני בדאון, אלא להפך; אם אני בכיף".
איזה אלכוהול אתה הכי אוהב?
"אני אוהב הרבה אלכוהול".
ננסה להיות ספציפיים?
"אני אוהב ליקרים ישראליים טובים, וגם עושה בבית. ועם האלבום יוצאת גם בירה 'אידיאלים' שהכנתי עם מבשלת בירה שפירא, והייתי עסוק איזה זמן בלייצר איתם את הבירה. היא סטאוט עם פלפל חריף".
4 צפייה בגלריה
''אני לא שותה אם אני בדאון אלא להיפך, אם אני בכיף''. שאנן סטריט
(צילום: גבריאל בהרליה)
העבודה עם המבשלה - אירוע שתוכנן, מבחינתו, להיות כיף נטו - רק חידדה עבורו את משמעויות הגיל. "פתאום כאב לי להתכופף ולסחוב ארגזים, וזה אמור היה להיות איזי־פיזי! ואני שונא את זה. ההתבוננות לתוך העובדה שהגוף מתעייף יותר מהר מהנשמה, זה קשה. קראתי באיזה ספר - נדמה לי 'דוריאן גריי' - שהבעיה עם אנשים זקנים היא לא כמה הם זקנים אלא כמה צעירים הם מרגישים, ופתאום אני מרגיש ככה".
מה הכי מעיק?
"הסימפטומים שאני מרגיש וסובל מהם. קרו לי דברים בקורונה והקושי האמיתי הוא כמה שזה מדכא להיות כל היום בתורים לרופאים, וכל פעם סדרה של דברים לשלול אותם, ובסוף כל יום כזה אני רק רוצה ללכת הביתה ולחכות למחר. במקום להיות מבסוט בחברת מבסוטים, אתה מסכן בחברת מסכנים. זה דאונר אחושרמוטה".
אחותו של סטריט נפטרה מסרטן בגיל 21. הלם האירוע הוביל ליצירת אלבום הסולו השני שלו, 'הכל לטובה', ולהתעצמות החרדה הפרטית ותשומת הלב שהוא מקדיש לכל שינוי גופני. "אני רואה את הכרס וההקרחה, אבל בפעם הראשונה שאומרים לך להפסיק עם משהו זה ממש מבאס. לי אמרו להפסיק עם מלח. ואתה רגיל שהגוף והתודעה שלך הם בערך באותו כוח, ופתאום אתה מבין שבהורדת הידיים ביניהם מישהו מוביל והשני לא יחזור. אז אני לוקח את התרופות שלי ומקווה שיעבור".
אתה על תרופות קבועות?
"כן, סביר שזה לכל החיים. מה, אתה לא? לא היו לך לחץ דם, סוכרת, כולסטרול? לכולם יש. בדרך כלל בוחרים קבוצה כבר בגיל 40! אני בקבוצה של לחץ דם. זה גורם לי להרגיש שהגוף שלי זקן. ומזדקן. וזאת הרגשה חדשה".
עם השם הזה ממש (כולל שם אמצעי: דוד) סטריט נולד בירושלים לזוג עולים מארה"ב, ועבר מסלול ערכי טיפוסי, כולל ביה"ס הניסויי, תיכון במדרשת בן־גוריון, הדרכה בשומר הצעיר וגיוס לנח"ל. מודעותו החברתית גרמה לו להקים ב־2001 את עמותת 'פסטיבל בשקל' ובהמשך להצטרף לקבוצת האוהדים שייסדו את בית"ר־נורדיה ירושלים, הגרסה האנטי־גזענית של בית"ר. באירועי המחאה החברתית של 2011 הופיעו הדג נחש כמה פעמים, וגם במחאת בלפור סטריט מקפיד לדפוק כרטיס. "אני לא בעוצמות שהייתי מבחינת הגיל והתרגיל, בטח אם הייתי בן 35 עכשיו הייתי בהארדקור של זה", הוא אומר.
אתה מאמין שהמחאה משפיעה?
"אני רואה בזה את העוצמה היצירתית של אזרחי ישראל, ואני חולה על זה שאין שם מנהיג. זו איזו הצצה לעתיד שבו כולנו יחד וכולנו אחרים".
זו קבוצה מצומצמת של אנשים.
"יש שם כמה אלפים - ולא צריך שכולם יהיו כאלה. צריך שאנשים מדהימים יסמנו את הדרך כדי להביא שינוי, וזה מה שהם עושים. ופתאום אנשים מלב ליבו של הימין אומרים, 'אני לא אשב עם נתניהו יותר. אני עם האיש הזה גמרתי'. אני לא חושב שזה היה קורה בלי בלפור".
מה התכלית הסופית של המחאה, בהינתן שנתניהו לא יתפטר מיוזמתו?
"אני לא מאנשי התכלית הסופית. אני מאנשי הלעשות את מה שנכון, ולעשות את זה כמו שצריך. ונגיד שהתכלית הסופית מסריחה, ושזה לא ייגמר כמו שאנחנו רוצים. אז יש לך שתי דרכים להעביר את הזמן עד סוף המשחק: בהתבאסות או בעשייה ובתקווה".
השאלה היא כמה זמן אפשר להחזיק תקווה כשהאיש לא רק שלא נחלש, אלא אפילו מתחזק.
"אני לא פרשן פוליטי, אבל זה ישראל ואל תצפה לכלום אף פעם. לא יודעים מה יהיה פה".
גם אתה ממאוכזבי בני גנץ?
"לא, כי אף פעם לא הצבעתי ימינה ממרצ, ואני אומר לכל מי שרוצה לשמוע: אל תצביעו הצבעה אסטרטגית, תלכו עם הלב. תצביעו למישהו שאתם יכולים לעמוד מאחוריו. כי ישראל זו מדינה בלי פאקינג אסטרטגיה. הכל פה טקטיקה, ובסוף תתבאס על עצמך".
אתה אופטימי לגבי העתיד הישראלי?
"הפסקתי לחשוב במונחים כאלה. אני בתקופה בחיים שיום בלי חדשות זה יום טוב. יש אנשים ששולחים לי צילומי מסך של משהו ואני מתרגז עליהם, 'איזה בן זונה, עד עכשיו הצלחתי לא לשמוע חדשות'. אני מנסה מאוד לא לדעת כל מה שקורה. אני מבין את התמונה כבר".
מה חשבת אחרי שמוקי נטש הפגנה מול בית רה"מ אחרי שטען שהופתע לגלות שזה מפגן שנאה נגד נתניהו?
"שמע, אני נגד ביבי, ואם אני הולך להפגנה נגד ביבי אני יודע שזה נגדו".
לא צובט לפעמים בלב שמוקי הפך ליקיר המיינסטרים עם 'ילד של אבא' – שכתב השותף שלך ללהקה, יאיא כהן אהרונוב? זה יכולת להיות אתה.
"בנקודה ההיא בקריירה של מוקי זה היה משהו שהוא מאוד רצה. וחשוב שאנשים יעשו את המוזיקה שהם רוצים לעשות. ואני עד היום אומר יותר 'לא' מאשר 'כן', כולל להצעות מאוד מפתות. אני עדיין לא בנוי ככה. לפעמים אני אומר לעצמי, 'בגיל 60 תעשה הכל, כל מה שיציעו לך. פרסומת לטמפונים? קח'. מתחילת הקורונה הגיעו שלוש הצעות משני הדברים שעושים מהם כסף - ריאליטי ופרסומות - ובכל הפעמים שאלתי את עצמי, הזדקנתי ב־11 שנים בקורונה או לא? ובכל פעם התשובה הייתה שעוד לא הגעתי לגיל 60 מנטלית. אולי זה עוד יקרה".
פורסם לראשונה: 07:44, 22.01.21
