ימית אברמוב בחיים לא תשכח את הרגעים הראשונים בגיהינום. יום קודם היא הטמינה בתיק של התאומים שלה מכשיר הקלטה, רק בשביל לשלול את החשדות שהעיקו עליה. אבל עכשיו האמת נתנה לה מכה בפרצוף: סיוטי הלילה של הילדים שלה נגרמו בגלל מה שעבר עליהם במשפחתון. "אני עוצרת את ההקלטה ויוצאת לרחוב בצרחות. צורחת 'בת זונה. אני רוצחת אותה'. ואחותי מתקשרת לאבא שלנו, אומרת לו שימית הולכת לרצוח את המטפלת, אלו היו המילים שלה. אבא שלי ובעלי כבר אצלי, תופסים אותי ומסתכלים עליי ואומרים לי, 'ימית, אנחנו מבינים. אבל מי יהיה עם הילדים שלך אחר כך?'"
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- דרור קונטנו: "גוף נשי עם קימורים עושה לי את זה בטירוף"
- רמי ורד: "הפסדתי שני מיליון שקל לפחות בגלל הדעות שלי"
- לירון ויצמן: "למה זה עדיין לגיטימי שגבר בן 55 מנחה ליד בחורה בת 25?"
זה היה לפני חמש שנים, כשהיא גילתה את מה שאף הורה לא מעז לחשוב עליו כשהוא שולח את הילד שלו לגן. רגע לפני זה עוד הייתה מנהלת חנות של "הוניגמן", נשואה לרובי, ספר גברים במגזר הדתי, שהתלבטה באיזו מסעדה להזמין מקום ביום ההולדת. אבל מה שנחשף בהקלטות הפך את חייה. "הדבר הזה הפיל אותי לרצפה, שבר אותי. את אוספת חלקים מעצמך כדי לחזור ולהיות אמא. את צריכה לשים על עצמך מעטפת של אהבה כשמבפנים אני נשרפת, חצי בן אדם. בור שחור. אני חיה פצועה. רוצה שהאדמה תיפתח בכל רגע ותבלע אותך. וזהו, אני לא אותה הימית שאחרי העבודה הולכת לאכול סלט עם חברות. השתניתי. הראש שלי במקום אחר, אני רוצה צדק. כשאת אמא שפגעו לה בילדים, אין לך גבול. אין משהו שלא תעשי".
כולל להיכנס ל'"אח הגדול" ולחלוק עם כל עם ישראל את רגשות האשם. "אני כבר חמש וחצי שנים אחרי והמצפון עד היום הוא אותו מצפון, איך את, אמא שלהם, שמת אותם בגיהינום הזה? ואיך הם הראו לך מיליון סימנים ולא ידעת לקרוא אותם? איך חשדת אבל לא רצית לחשוב על זה? איך לקח לך כל כך הרבה זמן להציל אותם? אבל איך תביני ילד בן חצי שנה. ההלקאה העצמית הפכה להיות הכוח המניע שלי. אני הופכת לחושחש הבלש מתוך האשמה, ומרימה מחאה ארצית בגלל האשמה, וקושרת את עצמי לכביש בבלפור מתוך האשמה, ונכנסת ל'אח הגדול' מתוך האשמה. לפחות תצילי ילדים אחרים".
יום אחד תשתחררי מהאשמה?
"לא. תביאי אלף פסיכולוגים, שום דבר לא ישחרר אותי. אני אלך עם האשמה שלי עד הסוף".
כל החיים שלך שינו כיוון בעקבות מה שקרה לילדים.
"מסביבי ניסו לתמוך ולעזור אבל אני לבד. אף אחד לא יכול להבין אותי. פשוט אי-אפשר. זה לא שלרובי בעלי פחות כואב, או שלהורים האחרים שהילדים שלהם סבלו בגן לא כואב, אבל אני לא יכולתי לשבת בצד. הילדים שלי ברוך השם בסדר, לי המחאה הזאת כבר לא תעזור, הבשר שלי ושל הילדים שלי נכווה, מדמם, הצלקת נפתחת ונסגרת. עכשיו, רק שהורים אחרים לא ייכנסו למועדון שלנו".
וככה זאת הופכת להיות משימת חיים.
"מלחמה! מלחמת חיים. ימית מול המדינה, ימית מול העולם".
את מיכאל אור ונויה ליה (היום בני חמש וחצי) ילדה בגיל 33 וחצי. "הייתי מאלה שניסו הכל. הכל! חצי שנה אחרי החתונה נכנסתי להיריון טבעי, והוא לא שרד. אני נשברת ומתפרקת ואומרים לי, 'יש עץ של איזה רב, את לוקחת משם ענפים, שמה אותם בתוך שקית ומצמידה לציצי'. הייתי הולכת עם ענפים בתוך החזייה שבועות וכלום לא קרה לי. ואז אומרים לי, ימית, 'רק מסטיק תימני'. לעסתי מסטיק תימני ולא נתפס. ושולחים אותי להוא מהאתרוגים בשוק מחנה יהודה, שמעלה את הפוריות של הגבר. אבל גם שפריץ של אתרוגים לא עובד. שלחו אותי למישהי ביבנה שאמרה לי לעשות פיפי על הדלת ואז לשטוף עם מי ים".
די נו.
"גם את זה עשיתי. הייתי בטיפולים חצי שנה, ואז ברוך השם זכיתי בהם. זה כאילו אלוהים אמר, תעשי הכל ואנחנו נתראה בסוף. אז עשיתי הכל. להיות אמא היה הדבר שהכי רציתי בחיים. וכשהם באים לעולם, את רק רוצה לשמור עליהם, אפילו בלי להבין כל כך מפני מה. ושם קיבלתי את הכאפה שלי".
כשהגיעו לגיל ארבעה וחצי חודשים, אברמוב חיפשה עבורם משפחתון לשעות היום. "לקחתי אותם למטפלת שהמשפחה שלי הכירה. אין מישהו שאת אומרת לו את השם ולא אומר לך, 'אוי איזו מדהימה'. אמא שלי אמרה לי, שימי אותם אצלה, אנחנו סומכים עליה".
כמה חודשים של שקט יש לך, עד שאת מגלה את מה שאת מגלה?
"אחרי החודש הראשון התאומים התחילו להתעורר מסיוטי לילה בצרחות, אבל צרחות שלא שמעתי קודם בחיים שלי. אחד מעיר את השני ומסתנכרנים בבכי. בהתחלה ניסיתי להביא בקבוק, מוצץ. את מרימה, משנה תנוחה, מנסה לבדוק אם זה קקי או פיפי, אבל כלום לא מרגיע. אני אומרת לבת שלי, 'נויה, אמא פה', והיא לא פוקחת את העיניים. מיכאל אור היה מושך בשיער שלו, היו לו קרחות בצידי הראש. שניהם סבלו מעצירות ושום דבר לא עוזר. הלכתי לכל הרופאים בעולם, הם אומרים לי, זה אולי גזים. ואז רופא אוזניים, ושיניים, ומעיים, ובדיקות דם. את מבינה שמשהו לא בסדר בילדים שלך, אבל נותנים לך להרגיש אמא משוגעת. שואלים מה את עושה עניין מכל דבר? מה, רק את גידלת ילדים?"
מתי את מתחילה לחשוד?
"היינו נוסעים באוטו ואם הם ידעו שנוסעים אליה היו צרחות אלוהים, וכשאני אומרת שנוסעים לסבתא, פתאום שקט. הנסיעה היא אותה נסיעה, ואני שואלת את עצמי איך הם יודעים לבכות פה ופה לא? אמא אחרת מהמשפחתון פנתה אליי, ואנחנו מגלות שלילדים שלנו יש את אותו הדבר. קרחות בצדדים, סיוטים בלילה ובכי מטורף. יום אחד היא אמרה לי, 'יודעת מה ימית? יש לי מכשיר הקלטה. בואי נשים אחד כזה בתיק של הילדים, בשביל השקט שלנו, שנהיה בטוחות שזה לא זה'".
ההקלטה חשפה את הנורא מכל. "בתחילת היום הכל נחמד, כי ההורים נמצאים. בתשע ורבע הסיוט מתחיל. חשבתי שאני הולכת לשמוע קולות של טלוויזיה ושירי ילדים, ואז מגיעה הצעקה הראשונה, 'שקט! אני באה! שקט כבר חלאה! שטן, הנה אני באה לשבור אותך'. את שומעת מכה, ואז צרחה. זה לא מצולם אז את לא יודעת מה קורה. היא מאכילה ארבעה ילדים בדקה וחצי, שומעים אותם צורחים והיא אומרת, 'נגמר, תמותו, תתפוצצו'. לא יכולנו להמשיך, עצרנו באמצע. ואני מרגישה שאני הופכת לרוצחת פוטנציאלית. אני רוצה לקחת את החוק לידיים".
את רואה את כל זה לנגד עינייך?
"אני לא מדמיינת רובה, אבל המילים שלי הן, 'אני רוצחת אותה. אני קוברת אותה. אני אראה לה מה זה לומר לילדה בת עשרה חודשים ש'אני אשבור אותך'". היא עוצרת, נחנקת מדמעות. "ואת שברת לי את הילדה. שברת גם את מיכאל אור שלי. שברת אותם מבפנים. הם הגיעו לשלב שהם חשבו שזה נורמלי שסוגרים אותם בחדר, שמדברים אליהם ככה, זה מה שהם חושבים שמגיע להם, שזה מה שמבוגרים עושים לילדים".
אברמוב נסעה למשטרה והגישה תלונה. "אני תמימה. עם עיניים נפוחות, אדומות, בוכה, לא מצליחה לדבר. שולחים לי חוקר, הוא מדובב אותי, מתחיל לשאול שאלות, אני משמיעה לו את ההקלטות והוא מתחיל לבכות, עם דמעות וטישו, 'אני אבא לילדים, אני לא מאמין שאני שומע את זה'. ואני מנסה להרגיע אותו, בשוק שיושב מולי חוקר ובוכה".
ימית אברמוב מודחת מ"האח הגדול"
ואז?
"אני עוזבת בתחושה שברור שיעשו לה משהו, הרי פגעו פה בילד והנה ההקלטה. למחרת החוקר שולח אותי לאסוף עדויות משכנים. אני מצלמת את ההודעות שהמטפלת שולחת לי אחרי, היא כותבת, 'הייתה לי מעידה. זה היה יום מאוד קשה. בואי אשים לך בתיבה את הכסף על חצי החודש שנשאר'. אחרי חצי שנה מודיעים לי שהתיק נסגר בגלל חוסר ראיות. ואני בהלם, אחי, הבאתי לכם כזאת הקלטה, מה אתה עוד רוצה חוץ מזה? שילד בן עשרה חודשים יבוא ויגיד לך צרחו עליי?"
מה הבעיה בראיות שהבאת?
"לא היה לי סרטון שבו ראו את הדברים קורים. בית המשפט יכול לבוא ולומר, היא אולי אמרה 'חלאה' בהקלטה, אבל איך את יודעת שהיא לא אמרה את זה בטלפון, או למישהו לידה? איך את יודעת שזה נאמר לילדים? לכי תוכיחי שהיא סגרה את הילד בחדר. אם הייתי יודעת, הייתי שמה מצלמה נסתרת בתוך דובי, זה כן קביל למרות שזה בסתר, כי זה משהו רואים".
אחרי שהתיק נסגר אברמוב הגישה ערעור, רק כדי לגלות שהתיק נסגר שוב. אבל המאבק שלה לא הסתיים ובקרוב היא תנסה לפתוח את התיק מחדש, "גם 40 פעם אם צריך. אני לא אוותר". בינתיים התיישבה עם הגב למצלמה וחשפה את הסיפור באולפני החדשות. בשבועות הראשונים היא הייתה עמוק בטראומה. "אני לא ישנה, שומעת באוזן את הצעקות מההקלטה בלופים. עוברת בין פסיכולוג ילדים ורופאי משפחה, מנסה להבין איך מתקנים את מה שנשבר, איך גורמים להם להרגיש בטוחים שוב?"
איך באמת?
"האינסטינקט הראשון כשהילד בוכה מתוך שינה זה להרדים אותו בחזרה, אבל אותי לימדו שזה הפוך. להעיר אותו, שיבין שזאת אמא שלו ושהוא בבית שלו. עד גיל שלוש הם הסתובבו עם חיתול טטרה צמוד לראש, כתחליף למשיכת שיער, חפץ להוציא עליו את העצבים. ואני חוזרת על המנטרה, 'אמא פה, והיא תילחם בשבילכם מול כל העולם'".
נשאר בך יצר נקמנות כלפי המטפלת?
"אם הייתה בי נקמנות הייתי רוצחת אותה, ולא עשיתי את זה. אני רק רוצה שהיא תשלם את החוב שלה לחברה, שיהיה לה כתם. שלא תוכל לעבוד שוב עם ילדים. כלא? לא יקרה. אני לא חיה באילוז'. ואני כל הזמן יודעת מה קורה איתה ומה היא עושה. האמון שלי בכולם התרסק — במדינה, במשטרה, בכל מה שקשור לילדים. היום, כשהילדים הם בגן של העירייה, אני מתחבאת מחוץ לשער ומאחורי הגדר, מקשיבה ומתצפתת כשהם בחצר".
היא נולדה לפני 39 שנים בירושלים. בת בכורה בין ארבעה אחים, אבא סגן אלוף, אמא טבחית בנעמת. "גדלתי בשכונת מצוקה, היו סמים ברחוב, מזרקים על הרצפה. הרחוב שבו גרנו, לא יותר מקילומטר, ויש תמיד ניידת בתחילת הרחוב, באמצע הרחוב ובסוף הרחוב. אבל המשכנתה הייתה זולה, ולא היינו עשירים".
ב"אח הגדול" היא סיפרה שדווקא הרחוב הזה היה לה לבית, ושכנערה היא נאלצה לישון בחוץ. אבל אז האחים שלה, שצפו בה מגוללת את קורותיה בטלוויזיה, טענו שהדברים אינם נכונים. אחותה מור אברהמי אמרה בראיון ש"זה בדיה ושקר. ההורים תמיד עזרו. הם לא כאלה. ימית יורקת לבאר שממנה היא שותה 39 שנה".
כשאברמוב חוזרת עכשיו לילדות, היא ממש לא חוזרת בה מהגרסה שסיפרה מול המצלמות. "הבית שלי היה מאוד פרימיטיבי, אבא שלי היה איש קבע גרוזיני, קצת קשה. היה שלב בערך בגיל 14 שהייתי מורדת ועושה פרינציפ, לא הסתדרתי איתו. התלבשתי חשוף, חזה בחוץ ומיני קצר, הולכת למסיבות ולא חוזרת בשעות שאומרים לי. היו סטירות. לא מכות, אבל סטירה. זה היה החינוך. זו הייתה השיטה. החלטתי שאני ילדה גדולה ועזבתי את הבית".
לאן הלכת?
"כשעזבתי את הבית גרתי אצל חברה של אמא שלושה חודשים, אבל אמא הייתה מדברת איתה והפריע לי שכל הזמן היא הייתה אומרת, 'נו, תחזרי הביתה. אבא ואמא דואגים לך'. הייתי מרדנית, חשבתי שאני ילדה גדולה ולא צריכה שיגידו לי לחזור. פה ושם הייתי עושה לילות אצל חברות, עד שעברתי לישון בבית הספר על כיסאות מחוברים לספסל, כמו בקופת חולים. אני זוכרת את הלילה הראשון. אני לא מצליחה לישון וקר לי".
איך ילדה בגיל כזה מצליחה להחזיק את עצמה כלכלית לבד?
"עבדתי מגיל 12 כל הזמן, מקפלת בחנות בגדים, עושה בייביסיטר, בלילות עובדת באולם אירועים. נוצרת לך שגרה כזאת, את קמה בבוקר, קונה במכולת שוקו ולחמנייה, בצהריים אוכלת כמו כולם במזנון בבית ספר, שניצל בפיתה עם מטבוחה, ובלילה את יכולה לאכול באולם. היה לי כסף משלי ואיתו הייתי קונה אוכל, אין הוצאות של שכירות, מים, חשמל. אני ישנה בבית הספר, מה יש לי לשלם?"
איך בכלל חשבת על הפתרון הזה?
"זה מקום סגור, היה לי שם את הלוקר שלי וספסלים ארוכים, שירותים וכיור גדול שאפשר להתארגן בו. והתרגלתי לזה, זה הפך לאורח חיים. לא הרגשתי ש'ימית מלוכלכת וחיה ברחוב'. אם הייתי שוקעת למקום הזה של 'אני גרה ברחוב, וואי, איך ממשיכים מכאן', לא הייתי שורדת".
אברמוב החליפה את הכיסאות המחוברים של בית הספר במדרשה דתית לבנות. "מישהי שהייתה קרובה אליי, החברה של אמא, נפטרה, הרגשתי נורא לבד, והתחלתי להגיע למדרשה בשבתות ובחגים. התחלתי לשמור שבת, מההכי חשוף שיש עוברת לחצאית ארוכה. ההתקרבות לדת הצילה אותי ברחוב. הייתי אומרת לעצמי שמה שצריך לקרות קורה, שבורא עולם יסדר לי הכל. לא חיפשתי אשמים".
אמא שלך לא ניסתה לבדוק איפה את? להחזיר אותך?
"היא הייתה מדברת עם הבוסים שלי בעבודות, וכשהגעתי למדרשה היא הייתה מדברת עם הרב. ניסתה דרכו להחזיר אותי. היו פעמים שגם נפגשנו אצלו כשהוא ניסה לחבר בינינו. אני חושבת שהיא לא ידעה שאני ממש ברחוב, גרה בתוך בית הספר. היא חשבה שאני אצל חברות, נזרקת פה ושם אצל אנשים. היא לא הבינה שזה אשכרה לבד במסדרונות. לא הראיתי שום סימנים, בבית ספר הייתי תלמידה מתפקדת, חסרה לי בסך הכל יחידת בגרות אחת בגלל מבחן שלא התעוררתי אליו. זה מטורף איך ילדה בת 15 הצליחה לעבוד על כל העולם. עד שמורה תפסה אותי".
איך זה קרה?
"זה היה לפנות בוקר. המורה שלי לערבית מוצאת אותי ישנה שם, בבית ספר, הייתה בהלם מוחלט. שאלה אותי בזעזוע מה את עושה פה. גימגמתי, התחלתי להסביר לה שבדיוק באתי מאולם האירועים שאני עובדת בו ובאתי לפה כי פחדתי שלא אספיק לחזור הביתה. היא כעסה איך נותנים לי לעבוד עד שעות כאלה, לקחה אותי אליה הביתה והושיבה אותי על הספה אצלה, קראה להורים לשיחה. אמרתי לה שזה לא מה שהיא חושבת ושאני בסדר. ואז עברתי למדרשה. ישנתי שם עד הגיוס, את משלמת סכום זעום, משהו כמו מאה שקל לחודש, ומקבלת בית".
ילדים אחרים עוזבים את הבית ליום־יומיים, לא לשנה.
"אולי זה תהליך שהייתי צריכה לעבור. גידלתי את עצמי וחינכתי את עצמי ברחוב והכל בשקט, לא דיברתי על זה כי המשפחה באזור ואת לא רוצה לפגוע באף אחד. היום אני מבינה שזה מחדל ענק, הרווחה לא הייתה, המורים גם לא".
מה זה עשה לך, לגדול ברחוב?
"את לומדת לשים על עצמך מסכה כדי שאף אחד לא יידע מה את עוברת, לא מרשה לעצמך ליפול. את חסרת פחד, ואת תמיד דרוכה. בלילות בבית הספר את נשארת ערנית, זאת שינה־חצי שינה. שומעת מבחוץ תנים, ומתעוררת כמה פעמים בלילה ושואלת את עצמך 'איפה אני'".
קל נורא להידרדר כשאת במצב כמו שהיית. בטח בשכונה שיש בה מזרקים על המדרכות.
"שמרתי על עצמי מליפול למקומות שחורים, לסמים. לא עישנתי אז אפילו סיגריה. בזכות זה שאף אחד לא הבין שמשהו לא בסדר, לא ניסו לנצל את המצוקה. לא ידעו עליה. היו לי מלא חברים בנים, אבל לא נכנסתי לשום דבר אינטימי. גם הדת שמרה עליי, הפכתי להיות יותר צנועה וקל לך יותר להגן על עצמך ככה. נכנסת לשמירת שבת, לתפילות שלוש פעמים ביום. השגרה הזאת הצילה אותי. הפעם הראשונה שלי הייתה בכלל בגילי העשרים".
איך חידשת את הקשר עם המשפחה?
"השלמתי עם אבא שלי בגיל 24, כשהוא חטף התקף לב. הבנתי שמה כבר יש לי לכעוס. עשר שנים לא דיברנו. יום אחד אמא התקשרה, נסענו כולנו לבית חולים ושם דיברתי איתו בפעם הראשונה. התחבקנו, בכיתי את חיי. קיבלתי פרופורציות, לא רציתי לבזבז אף דקה איתו. העובדה שיכולתי לאבד אותו החזירה אותי אליו. וזהו, חזרתי הביתה".
מה גרם למשפחה שלך להגיד שאת לא דוברת אמת?
"אחותי מור בכלל לא מודעת שכל זה קרה. בת כמה היא הייתה כשעזבתי את הבית? בת ארבע? ביני לבין האחים שלי יש פער גילי, הם גדלו אחרת ממני, הם כבר קיבלו בית מדהים. אבא שלי היום מקבל ופתוח, כי אני שמרתי על האחים שלי. אז אמרתי לעצמי שאם אני אצא נגד ההורים, האחים שלי לא יעברו את מה שאני עברתי. ספגתי הכל במקומם".
אבל מפה ועד לצאת נגדך, להגיד שאת שקרנית?
"אין לי טיפה של כעס על מור ואנחנו לא בריב. מאז ההדחה הייתי אצל ההורים שלי, חיבוקים ונשיקות. ידעתי שאם אדבר על הילדות שלי האחים שלי ישמרו על הבית, כי אצלנו לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה. אני הוצאתי את הכביסה האישית שלי, ואת מה שעברתי אי־אפשר לקחת ממני. הרגשתי יותר בטוחה ברחוב וכך היה. זאת ימית. אז בסדר, בשביל להגן על הבית, אחותי אמרה שאני שקרנית".
אבל זה קשה.
"זה לא מעניין אותי. אין לי בעיה שיגידו שאני שקרנית אם בזכותי אחותי גרה בבית חם".
את מקריבה פה.
"אני מקריבה כל הזמן".
אחרי שנלחמה על שלומם של התאומים שלה אברמוב גילתה שהיא דווקא לא רעה במאבקים. היא הצטרפה לקמפיין של עופר ברקוביץ' על ראשות העיר ירושלים, שימשה כראש סיירת כחול לבן בעיר בבחירות הראשונות של 2019 ובהמשך הפכה לראש לשכתה של אורלי לוי־אבקסיס, תפקיד שהתפטרה ממנו בשביל להיכנס לבית 'האח'. "אורלי היא הכי האג'נדה של ימית. ימנית מבחינה ביטחונית ושמאלנית מבחינה חברתית. רבע ממה שהיא עשתה אנשים לא עושים. ואני חושבת שלא ראיתי אישה בפוליטיקה שחטפה כל כך הרבה כמו אורלי, ולא בצדק. הכל היה מונח על השולחן כשהיא הצטרפה לעבודה, כולל זה שאמרה שלא תשב עם המשותפת".
ל"אח הגדול" נכנסה כפעילה חברתית, כדי לצעוק במגפון עתיר רייטינג, אבל גם ליהנות מהרומן עם המצלמות. אברמוב היא בהחלט מה שהפורמט אוהב. בלבוסטה עם ז'רגון משלה שמשלבת "וועליה" בכל משפט שני, מי שהלעיטה את הדיירים באוכל שהכינה והצליחה איכשהו להיות חברה של כולם. אחרי ההדחה, עם שמלת הערב, השיער והאיפור, המשיכה למפגש השייח' בירושלים. "בן אדם לא אכל חודשיים שייח', אני לא אעצור לסמבוסק פיצה? פתחתי את הדלת שם כאילו לא באתי השנייה מגיא ולירון. כולם מצלמים אותך דופקת את הביס הראשון".
בשביל לעלות במדרגות של נווה אילן היא נפרדה מהתאומים שלה לתקופה לא קצרה. "אף פעם קודם לכן לא עזבתי אותם. אצלי אין צימרים, אין בייביסטרים בלילה. אני לא זזה מהם. אבל אמרתי לעצמי, ימית, את עושה מחאה כבר חמש וחצי שנים. עכשיו את צריכה להפוך ליותר קיצונית. בשביל להישאר שפויה הבאתי את ימית האמא לבית של האח, אם זה לומר 'תביא לי מוצ'י' (נשיקה בבוכרית - ט"ג), כמו שאני אומרת לילדים שלי 40 פעם ביום, או לבשל לכולם. וככה אני, קרצייה. תביא חיבוק, רוצה לשתות? רוצה לאכול? אני אכין לך תה, אני אביא לך נס'".
את מיצג המחאה הזכור, כשקשרה את עצמה לכיסא בבית האח כמו ילד בגן של כרמל מעודה, היא תיכננה מראש. "לא האמנתי שדיירים יצטרפו אליי, הייתי בשוק. בפעם הראשונה שקשרתי את עצמי לא יכלו להסתכל עליי, הם קמו והלכו. שבוע אחר כך הם ישבו יחד איתי. מבחינתי זה ניצחון". כשלא קשרה את עצמה היא נצמדה לדיירים יהודה יצחקוב וג'וזי זירה, הילדים הרעים שלא סופרים עד שלוש לפני שהם מתנפלים על מישהו. "יהודה זאת אהבה", היא כבר מוכנה לשאלה.
אהבה לא פופולרית.
"לא, אבל תסתכלי על המסלול חיים שלי, זה הכי מתאים לי להיות איתו. גדלנו ברחוב, צמחנו להיות אנשים שונים לגמרי אבל אנחנו כל כך מבינים אחד את השני. לפני עשר שנים אני הייתי יהודה, אימפולסיבית, עונה להכל, פה ג'ורה".
ההתקרבות ליהודה, האיש שלא מפספס אף הזדמנות לריב, כנראה הובילה להדחה שלך.
"כשאמרו לי שזה לא מוסרי לתמוך ביהודה, עניתי שלא מוסרי זה לא להושיט יד. יכולתי לבחור בצד הנוח, אבל לא יכולתי להשאיר את יהודה וג'וזי בצד. באתי בשביל להישאר נאמנה לעצמי. לא בשביל להיות סלב".
צפית מקרוב ביחסים בין רמי ללינור. מה יש שם?
"דברים שאת רואה מכאן לא רואים משם, וקשה לי מאוד להאמין שזה רומנטי ביניהם. את רואה שהוא משענת בשבילה, שהם כל היום צוחקים יחד. זה כמו שתשאלי אותי אם יש משהו רומנטי ביני לבין יהודה. לא. זו מערכת יחסים אחרת, והיא מלאה בחום ואהבה. לא כל מגע וחיבוק הוא מערכת יחסים רומנטית, ובבית האח הגדול את מחפשת משענת".
לא חשבת שאת עשויה להתאהב במישהו, כמו שכנראה קרה לרמי?
"אני אישה נשואה וסבבה לי לגמרי. אבל חוץ מזה שאני נשואה, אני ימית. ימית מביעה את עצמה בחום ובמגע ובאהבה ובליטופים, אבל אני לא רמי ורד באישה! אני ימית בגבר".
מה זה אומר?
"שכשליאור (כלפון), שגם נשוי, עשה את זה וכל הזמן ליטף וחיבק, אף אחד לא דיבר על זה. העיקר ימית אישה נשואה! תתקדמו. מה, ליאור לא צריך להתבייש כי הוא נשוי? לא. כי זה מי שהוא, וגם אני ככה, נותנת אהבה כי אני אימהית ומחבקת. אבל משהו רומנטי? מה פתאום. וזה לא קשור לבעלי. לא נישקתי בבית רק את יהודה, אלא את כולם. ליהודה אולי היה צורך גדול יותר".
הופתעת כשהדיחו אותך?
"50 יום הייתי בבית, ו־45 ימים השתגעתי מגעגוע. לא יודעת אם ראו, אבל בכיתי איזה פעם או פעמיים (צוחקת), הברז נפתח לי. בשבוע האחרון הרגשתי את הילדים שלי, כאב של געגוע בגוף. הרגשתי שאני הולכת לפגוש אותם, כאילו אני נוגעת בהם, מריחה אותם. עוד לפני ההדחה אמרתי ימית, הגיע הזמן הביתה, לילדים".
