זה סיפור שמתחיל בפריצה. אל חדרה של יונה וולך בת ה-21 במנזר נוטרדאם בירושלים פורץ כייס פולני שנראה כמו וודי אלן צעיר. בעמוד הבא הם מדברים על הדרכים השונות שבהן התחמקו משירות צבאי. כמה עמודים לאחר מכן הוא כבר מלמד אותה לאונן. עוד קצת בהמשך היא בועלת אותו באמצעות אצבעותיה. שניהם גומרים.
עוד כתבות למנויים:
כך נפתח המחזה "אנדרטה של צרעת" שהתגלה בסוף שנות ה-80 בלול תרנגולות בחצר בית אמה של וולך בקריית-אונו, על ידי יגאל סרנה שכתב את הביוגרפיה שלה. "עד שאמא של יונה מתה היא גרה שם בדירונת נפרדת בתוך הלול. אני הגעתי לבית כמה שנים אחרי שהיא מתה. הכל היה שם במצב של חורבן, המון ניירת מוטלת ורהיטים הרוסים ועכברים. הייתי אוסף את הניירות בשקים ולוקח הביתה וקורא אותם".
בין הניירות התגלה המחזה, שלפני כשנה זכה לעיבוד ראשון לבמה במסגרת "פסטיבל תל-אביב לשירה'. אבל מה שנתפס עד לא מזמן בתור המחזה היחיד שכתבה וולך, התברר כראשון בטרילוגיה של מחזות שנכתבו בין 1971-1967 ועוקבים אחר זוג בשלוש נקודות זמן שונות. קוסטה וחני, יצחק ודבורה, ולאדימיר ושולמית - שמותיהם של בני הזוג משתנים ממחזה למחזה, אבל כולם מבוססים באופן ישיר על דמויותיהם של וולך ומי שהיה בן זוגה הראשון, ולימים ארוסה - טדיאוש ס'. שלושת המחזות נאספו על ידי עודד כרמלי ושני פוקר לכרך אחד, תחת השם "אנדרטה של צרעת", שיוצא עכשיו בהוצאת "הבה לאור" עם הקדמות לכל מחזה, הערות שוליים וביאורים, מחיקות ותיקונים מקוריים של וולך עצמה, וגם נספחים ובהם כמה שירים חדשים, תסכיתים, מתווים למחזות נוספים וגם להצגות ילדים.
"בשנים האחרונות נוחת על ראשינו מבול של פרסומים מן העיזבון: טיוטות, מכתבים, קטעי יומן מציצניים. זה לא המקרה", אומר כרמלי. "הספר כולל 367 עמודים של יונה וולך בפרסום ראשון. לא מדובר באיזה שרבוט של דוד פוגל שמצאנו על גב של מפית, אלה טקסטים שוולך עבדה עליהם קשה במשך שנים וניסתה לפרסם. היא הראתה אותם לבמאים, שלחה לתיאטראות ולכתבי עת, עשתה כל שביכולתה - ממש עד ימיה האחרונים - כדי להעלות אותם על במה. באחד השירים היא כותבת 'יש לי במה בראש/ והיא מציאותית יותר מכל במה'. אני קורא את השיר הזה כעלבון צורב. הרי בקאמרי, בהבימה, בתיאטרון חיפה - כולם דחו את מחזותיה. ב-85', כשהיא כבר חולה מאוד, יונה עוד מציעה לעמרי ניצן את המחזה הראשון בטרילוגיה, שנכתב ב-67'. יש כאן תיקון היסטורי".
"היא נתנה לי לקרוא את המחזה כשהייתי מנהל אמנותי בהבימה", מספר עמרי ניצן. "היא באה לבושה בחליפת קטיפה ורודה, משהו ממש הוליוודי, ועם התסרוקת השחורה המרשימה שלה - כאילו הייתה חלק מפרפורמנס. אני זוכר שהיא הגיעה די בעקשנות. הייתה שם איזו השתדלות או מין דחיפות, אולי בגלל המחלה שלה. אתה בטח מכיר את סוג הדיבור הקטרי, המהיר, האסוציאטיבי, הכובש שלה. אבל אחרי שתיים-שלוש פגישות הבנתי שזה לא פרקטי. עם כל ההערצה לשירתה, זה לא התאים לבמה. זה היה כתוב יותר כמו ספר. את הטקסט עצמו אני זוכר רק במעומעם - משהו עם גנב, סיפור אהבה, סקס. בעיקר אני זוכר את החליפה הוורודה".
כרמלי מאמין שגם אם וולך לא הייתה מחזאית גדולה, למחזות האלה יש ערך ספרותי, מחקרי וביוגרפי עצום. בין השאר הם מגלים שכמעט כל שיר שכתבה לאורך השנים מבוסס על התנסות אישית. אפשר למצוא במחזות גרסאות מוקדמות של השירים הכי מפורסמים שלה: "תותים", "אתה חברה שלי", "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים". "להגיד שיש בהם יסודות אוטוביוגרפיים זו תהיה לשון המעטה", הוא אומר. "מדובר באוטוביוגרפיה של יונה וולך".
יותר מכל מלמדים המחזות על טדיאוש ס', שמערכת היחסים הסוערת, היצרית והאלימה שלו עם וולך ניצבת במרכזם. אלא שאפילו שמה של הדמות האניגמטית הזאת אינו אמיתי - טדיאוש הוא השם הבדוי שהעניק לו סרנה בביוגרפיה שפירסם ב-1993, לבקשת משפחת ס'. משם התגלגל גם לסרט "יונה" על חייה של וולך בבימויו של ניר ברגמן ולהקדמה ב"אנדרטה של צרעת". גם כאן נדבק בו.
"וולך מעולם לא השתחררה מיחסיה עם טדיאוש", אומר כרמלי. "הוא הפך למושא כתיבתה העיקרי. את כל עוולות העולם היא תלתה בכישלון יחסיהם. את כל תקוותיה בבני האדם תלתה בניסיון לפצח את הקופסה השחורה של ההתרסקות ההיא. הפרידה מטדיאוש הייתה מבחינתה הרגע שבו הדברים החלו להשתבש. בראיון האחרון להלית ישורון היא קראה לזה 'הקטסטרופה של החיים'. ועכשיו אפשר לראות בדיוק מה הייתה הקטסטרופה ואיך היא נכנסה אליה. טדיאוש היה המפץ הגדול היונה וולכי".
אנרכיסט, פושע, הומופוב, קרוס-דרסר, מתעב בורגנים, חולם על אמריקה, חובב חתולים, רגיש, אלים, שמרן, מהפכן, שוביניסט, פציפיסט, פשיסט - קשה לאחוז בדמותו החמקמקה של טדיאוש ס'. הוא נולד בארץ ב־1945, אבל לאחר המלחמה משפחתו חזרה להתגורר בפולין, כשהוא בן שנה חצי. כשהיה בן 12 הם חזרו לישראל. הוא התחיל מסלול של ילד פלא מוזיקלי, אבל ההבטחה לא התממשה. מהצבא קיבל שחרור, ועבר לירושלים ללמוד פילוסופיה וכלכלה. שם הצטרף לחבורה קטנה שכונתה "הממושקפים האלימים", מהגרים צעירים ששנאו את הארץ, הסתובבו עם צלבי קרס וניסו לשרוד מהיד לפה, או מהכיס ליד.
"הם כולם היו אנשים לא מאוד גבוהים, שפיתחו איזה תסביך ניטשיאני של עליונות. הם היו פושטים על קיוסקים בירושלים לגנוב ופלים וכאלה", נזכר גבריאל מוקד, שהיה הראשון לפרסם את שיריה של וולך באותה תקופה, בכתב העת "עכשיו" שערך. בתקציר לטרילוגיה וולך כותבת: "היא באה מרקע טוב, הוא כייס קטן. אינטליגנטי מאוד, הוריו קומוניסטים פולנים משכילים שרצו שבנם יהפוך להיות גאון יהודי... הוא לא לובש ג'ינס, לא הולך על חול. אלגנטי בכל מחיר בנוסח הישן... הוא נאצי מוצהר, הוא אנטישמי, הוא אוהב את היטלר וכל כוח רע, עצום ושלילי".
טדיאוש היה בן 20 כשפרץ ב־1965 לחדרה של וולך במנזר נוטרדאם. יום לפני הוא ראה אותה בחנות ספרים בכיכר ציון, שם פגשו את חברו דני טרץ', גם הוא מהגר מוורשה (ולימים איש תיאטרון ומו"ל הוצאת מפה). טדיאוש מיהר לברר היכן גרה וולך, ומשם התלקחה ביניהם מערכת יחסים כוחנית והרסנית, אבל גם יצירתית ואקספרימנטלית, כפי שהיא מתוארת ב"אנדרטה של צרעת". מה שמתחיל באיום ובחשד הופך מהר מאוד לחגיגה בוטה ומגוונת של סקס. אורגיות, מין אנאלי, משחקי תפקידים, אלימות קשה - שום דבר לא היה מחוץ לתפריט. אבל זה לא היה רק קשר מיני, אלא גם חיבור אינטלקטואלי עמוק.
וולך, צריך לזכור, עדיין לא הייתה מוכרת באותם ימים. טדיאוש פגש אותה זמן קצר אחרי שהשתחררה מבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה, שבו אישפזה את עצמה למשך ארבעה חודשים. היא שכרה חדר מתפורר במנזר נוטרדאם, ששימש בית דירות זול לחלכאים ונדכאים. שם הציבה את מכונת הכתיבה שלה. "היא עוד לא פירסמה ספר ראשון, וגם טדיאוש שלנו היה אז אדם שלכאורה עתידו לפניו - מאוד מוכשר, מצטט לה פרוסט, קורא בשפות זרות, בקיא בקלאסיקה. הוא הראשון שמלמד אותה מה הערך שלה, קודם כל בתור אישה, ואחר כך בתור משוררת", מסביר כרמלי.
"אבל משהו בכוחות ביניהם מתערער, והיא מתחילה לתאר אותו כנמוך וקטן ושולי ואותה בתור גדולה מהחיים, וזה הולך ומחריף בין המחזות. במחזה הראשון זה די שוויוני, במחזה השני פחות, במחזה השלישי הוא ממש סמרטוט רצפה. ושם הוא אומר לה, 'מטומטמת, אני עשיתי אותך, בלעדיי לא היית כמו שאת'. הרי בסופו של דבר הוא הגיבור של רוב השירים. כשהיא כותבת ב-1982 את 'תותים', זה מבוסס על סיפור שהיא מספרת לו עוד ב־1965 ומופיע במחזה".
וישנו, כמובן, העניין המגדרי. על אף שוולך ידועה במשחקים המגדריים שלה, ב"אנדרטה של צרעת" - מחזה פרובוקטיבי במיטב המסורת הוולכית - נראה שדווקא טדיאוש הוא זה שמביא לשולחן את הנזילות. הוא מבקש ממנה להלביש אותו בבגדי אישה, לאפר אותו, לדבר אליו בלשון נקבה. ולרגעים גם נבהל מהנזילות הזאת: "אני לא גבר בדיוק, אני יודע שאני לא גבר בדיוק, אסור לך לספר את זה לאף אחד".
מצד אחד טדיאוש מתואר במחזות כאדם משוחרר, משחרר, ומצד שני הוא מתנהג כלפי וולך באלימות, מנסה לשלוט בה, לבודד אותה. היום היינו כנראה מדברים עליו כעל גבר מתעלל. "הוא איש של סתירות", מוסיף כרמלי. "מצד אחד רגיש בצורה קיצונית ומצד שני מאצ'ו. מצד אחד גבר עדין על הרצף הטרנסי, מצד שני שוביניסט אלים. מצד אחד דוחף אותה לאורגיה, מצד שני מאמין בנישואים קתוליים. משהו כל הזמן לא מפוענח עד הסוף, ואולי זה היה סוד המשיכה שלה אליו".
המשוררת חדוה הרכבי התוודעה לסוד המשיכה של טדיאוש וחבורתו כשהייתה סטודנטית בבצלאל. "כמו באגדות, בחצות של איזה לילה, פתאום המולת דפיקות בדלת, כאילו איזה עדר פרוע שברח מן האחו ניצב כאן ליד דלת הכניסה ולא מרפה. כשפתחתי ושאלתי מה אתם רוצים, עמד טדיאוש ואמר, באנו לכאן כי יש לנו חבר שמעריץ אותך והוא מתבייש להגיד לך את זה בעצמו. כזה היה טדיאוש - ילד מתוק, רגיש, אינטליגנטי, מקורי. מעין דמות של אנרכיסט מתורבת. כזה שעשוי מדברים והיפוכם: גם אנרכיסט, גם מנומס, גם פרוע, גם תרבותי, גם חולם בהקיץ, גם מפוכח. בתקופה ההיא הוא היה חלק מחבורה שכללה את דני ועוד בחור שלישי, אמן, ששכחתי את שמו. זאת הייתה חבורה קטנה, מלוכדת, וכולם נבונים כאלה. מוכי יופי כאלה. עשויים מהגות לא מסודרת, מסתירות וניגודים, שמתכוונים בכל מאודם לשנות את העולם".
אבל לא כולם התפעלו בסביבתה של וולך, שזמן קצר לאחר פגישתה עם טדיאוש כבר הודיעה על החלטתם להתחתן. "אני הייתי נגד זה שהיא תפתח איתו זוגיות", אומר מאיר ויזלטיר שהיה חבר קרוב של וולך. "הכרתי את החבורה הזאת שהוא היה בה ולא התרשמתי ממנו במיוחד. לא חשבתי שייצא שום דבר טוב מהזוגיות הזאת, וככה באמת התברר. לא חשבתי שהוא מתאים לה - היא הייתה צריכה מישהו שידאג לה, והוא לא היה במצב נפשי מזהיר בעצמו. חשבתי שזה רע מאוד אבל לא הטפתי לה, כי זה לא ממנהגי להיות חכם על יחסים של אחרים".
"הוא היה קצת מופרע", מאבחן גם המוזיקאי סמי בירנבך, מייסד להקת "מינימל קומפקט" ובין חבריה של וולך. "הוא היה אגרסיבי, היו לו התקפי זעם. פעם היינו יחד בפתח-תקווה אצל חברים. רצינו לחזור הביתה ולא הייתה תחבורה, אז התחלנו ללכת ברגל והוא נכנס להתקף זעם. ממש הרגשתי רעידת אדמה סביבי - זה היה קטע מאגי, היה לו כוח כזה. אבל אמרתי, אני לא נופל, אני ממשיך ללכת. ותוך שנייה הוא נעלם, כהרף עין הוא נבלע באופק. ואנחנו לא היינו על סמים באותו ערב! אחרי האפיזודה הזאת פשוט לא רציתי לראות אותו יותר".
שולמית אפפל, שהייתה אז משוררת צעירה מאוד, נתקלה בטדיאוש במקרה ביוני 1967: "זה היה בזמן מלחמת ששת הימים, פתאום נשמעה אזעקה, ושנינו נלכדנו בסניף של בנק דיסקונט ברחוב בן יהודה בירושלים. ננעלנו שם כל היום. אני הייתי כלה צעירה, לא היה בינינו כלום, אבל כשיונה שמעה את זה היא כמעט הוציאה לו עין. טוב שלא נתקענו בכספת. אני לא חושבת שהיא קינאה בי שהייתי איתו, היא קינאה בו שהוא היה איתי. אבל היה בו, היה בו משהו".
על אף שכבר נקבע תאריך לחתונה (6 באפריל 1966, יום הולדתו של טדיאוש), ואמהּ של וולך אפילו פגשה את הוריו של טדיאוש, השניים מעולם לא נישאו. וולך נסעה עם חברתה, העורכת והמסאית עזה צבי, לרבנות בתל-אביב כדי לבטל את טופס הרישום לחתונה. "היא שולחת מברק שהנישואים התבטלו", כותבת וולך באחד המתווים למחזה, "הוא יוצא מהתמונה".
קצת אחרי שהם נפרדים מתפרסם ספר השירים הראשון שלה, "דברים". מוקד עדיין זוכר את הצעדה המשונה לעבר בית הדפוס כמה חודשים מוקדם יותר, כדי לעבור על ההגהות: "טדיאוש הלך בראש, יונה אחריו, אני אחריה, ולידה הלך כלבון קטן שהיה לה. ויונה - שגם ככה הייתה גבוהה - הלכה על עקבים. הוא היה נמוך ממנה, בחור עדין כזה, בחליפה. הלכנו שם באזור תעשייתי, בין כל מיני מוסכים, וכל העובדים הסתכלו על התהלוכה הזאת, משתוממים כל כך, שאפילו שכחו לשרוק". את הספר עם ההקדשה שתשלח וולך לטדיאוש הוא כבר יסרב לקבל.
החלק השלישי בטרילוגיית המחזות מתאר את הקאמבק המגומגם שלהם, שנה מאוחר יותר, ב־1967. וולך כבר חיה בתל־אביב כשטדיאוש חוזר לתמונה לזמן קצר. שוב יחסי מין משלל סוגים ("אני חושב שאני פרוורט... התרגלתי בזמן האחרון להיות עם שתי נשים או עם עוד אישה ומישהו"), שוב הצהרות אהבה גרנדיוזיות, שוב ריבים ("אתה עריץ שרק רוצה לקבל ולקחת"), שוב דרמות בלתי פוסקות.
"אני זוכר שיונה הזמינה אותי ואת נתן זך לבקר אותה בדירת הגג שלה ברחוב בן יהודה בתל־אביב", מספר מוקד. "ובעוד אנחנו מתכוננים לשתות תה ולדבר על ספרות, אנחנו נתקלים בחדר המדרגות בטדיאוש, שנמלט החוצה כי יונה איימה עליו בעת מריבה. נתן ואני פרסנו את חסותנו עליו ופישרנו ביניהם, אבל הבנו ששיחה שלווה על ספרות כבר לא תהיה".
גם הקשר הסתיים בשלב הזה, הפעם סופית. "אני מבקשת ממך לא לבוא ולא להוסיף להטריד אותי יותר", היא אומרת לטדיאוש בעמוד האחרון של הטרילוגיה. ובכל זאת, צילו ממשיך לרדוף אותה עוד שנים רבות לאחר מכן. שנה לפני מותה, ב־1984, כשהתארחה בתוכנית "שעה טובה", הקריאה וולך את שירה "דוקטור למוסר" ("הולך לצרכניה/ הולך לבית־מרקחת/ חושב מה לגנוב/ מה כדאי לקחת") והסבירה למגיש מאיר שלו: "זה נכתב מתוך הזדהות עם חבר שלי שהיה במקצועו כייס". באותה שנה, בראיון האחרון שנתנה להלית ישורון על ערש דווי, אמרה: "אני לא ישבתי בבית. אם אדם רוצה לשמור את נפשו, עדיף שיישב. הכרתי אנשים, כייסים, הומואים, זונות, שהיו אינטליגנטים ומגרים יותר מאחרים. אם בן־אדם היה כייס, הסתכלתי על זה בעיניים שלו־עצמו ולא במונחים של טוב ורע, בלי מוסר, לא שמתי את עצמי שופטת".
ב"אנדרטה של צרעת" וולך דווקא דנה את טדיאוש לחומרה ומאשימה אותו בגניבה מסוג חמור הרבה יותר. היא משוכנעת שהוא גונב רעיונות מתוך ראשה ומכנה אותו "כייס גנב רוחני": "אתה נעשה מדיום, אתה נעשה אני, אתה מוציא לי מילים מהפה וחושב שזה אתה, בטוח שזה אתה", היא אומרת לו. בשיר שמופיע במחזה היא כותבת, "היה לי גנב/ שאותי גנב". אותו רעיון יופיע מאוחר יותר בשירה "בעיות זהות": "ציפור ציפור/ מה את שרה/ מישהו אחר שר/ דרך גרונך".
"זה קרה לבני זוג שלה שהם הפכו להיות היא, אימצו את הדיבור שלה, את התנועות שלה", אומר בירנבך. "היא הייתה בטוחה שכולם גונבים ממנה, אבל לך תדע אם זה היה אמיתי או פרנויה. היא חשבה שגונבים לה מתוך הראש, מהחלומות, בשינה. 'הם גונבים ממני', היא הייתה אומרת לי. פליני, ברגמן - היא הייתה בטוחה שהסרטים שלהם זה רעיונות שלה, והם גנבו לה את זה בשנתה".
עורכי הקובץ החדש מזהים את דמותו של טדיאוש כמעט בכל שיריה המאוחרים של וולך. "הוא ה'בורגני' וה'בורגני אחר' וה'עוד בורגני'", אומר כרמלי, "הוא 'שוב שכבת עם מר איש לא', הוא 'כשתבוא לשכב איתי כמו שופט' ו'כשתבוא לשכב איתי כמו אלוהים' ו'תבוא אלי כמו יהודי', הוא 'מפריד עצמו ממינו', הוא 'גבר לא גבר אישה לא אישה', הוא 'ממלא את החזיה שהוא לובש/ בצמר גפן סמרטוטים גרביים'. שנים רבות אחרי פרידתם, וולך עוד תכתוב בשיר 'על מקרה אהבה' על 'פולני מריר הדן את עצמו למוות'".
חדוה הרכבי קצת פחות נחרצת. "הקשר של טדיאוש ויונה היה עמוק ומרכזי וחשוב ומסובך ומשפיע - לשניהם. זה נכון. אבל אני לא חושבת שטדיאוש הוא 'היסוד הגדול' בשירתה של יונה", היא אומרת. "השפעות של דמויות כאלה ואחרות יש תמיד בחייו של כל יוצר, אבל שירתה של יונה היא עצומה ונוראה ומופלאה מכדי שאדם אחד, מסוים, יהיה הגורם הבלעדי לעצם התהוותה".
כך או כך, טדיאוש יצא חבוט ופצוע ממערכת היחסים הזאת לא פחות מוולך, וכנראה יותר. לאחר הפרידה הוא נקלע לתאונת דרכים קשה בדרך מירושלים לתל-אביב. על אף שיצא ממנה כמעט ללא פגע, נהרג בתאונה אדם אחר, ומאחר שנמצא חשיש בשברולט שבה נסע, הוא נכנס למעצר ולמאסר, כפי שמתואר בתחילת המחזה השלישי. מצבו הנפשי הלך והידרדר, הוא נכנס ויצא מאשפוז ועבר לגור עם אמו, שטיפלה בו עד שנפטרה. "לטענתו הוא לא התאושש מאז ביטול החתונה", אומר סרנה.
"אין ספק שהוא יצא מצולק מאוד מהקשר הזה, עד כדי כך שהוא לא מסכים לדבר עליה עשרות שנים אחרי זה, בזמן שהיא כותבת עליו", מוסיף כרמלי. "במחזה השלישי היא אומרת 'תוך שנתיים הבחור משתגע'. גם היא יודעת שזה הולך לכיוון הזה. ואני מניח שהחוויה הזאת של כמעט להתחתן עם יונה וולך לא עזרה לבריאותו הנפשית".
"פגשתי אותו פעם אחת בנסיבות לא מכוונות, שנים רבות אחרי הפרידה", מספר מוקד. "אני חושב שהקשר שלו עם יונה היה יחיד, היא הייתה מין שבירת הבדידות עבורו. מאז הוא נותר לבד. זה היה קשר חזק בסוגו, וכשקשר חזק כזה ניתק הוא מעביר את המנותק טראומה". היום, בגיל 75, טדיאוש עדיין מתגורר במרכז תל-אביב. בשבועות האחרונים ניסיתי לשוחח איתו כמה פעמים, ללא הצלחה. בסוף אמר לי, בקול עייף אך החלטי: "אני לא מעוניין לחדש את הקשרים האלה".
קטע מתוך "אנדרטה של צרעת" - המחזה הראשון
הוא: יש לך חצאית?
היא: למה?
הוא: אני רוצה לנסות פעם משהו, חשבתי על זה.
(היא מביאה חצאית צרה, די צרה)
(הוא מתלבש לאט)
הוא: תעזרי לי. יש לך גרביים?
(היא מביאה גרביים ארוכות שחורות)
הוא: נעליים עם עקבים.
(היא מביאה נעליים)
הוא: חזייה.
(היא מביאה לו חזייה. הוא עושה הכל בכאב, מתייסר, כאילו מודד איזה משהו פנימי קשה)
(הוא מתחיל למלא את החזייה בכל מיני דברים)
הוא: מה להכניס לכאן, יש לך כל מיני בדים, תעזרי לי כבר.
(היא מביאה גרביים, צמר גפן, איזו פיסת בד)
הוא: אני צריך חולצה (בקול כואב)
(היא מביאה חולצה)
הוא: תאפרי אותי.
(מוריד את המשקפיים)
(היא מאפרת אותו)
הוא: השערות זה לא,
(היא מביאה סרט, כורכת אותו סביב ראשו, מסדרת תסרוקת)
(הוא מתחיל להסתובב די צולע על הנעליים, כאוב, מרגיש לא נוח, די לא מרוצה, ניגש לראי מסתכל על עצמו)
הוא: אני אישה מכוערת, מה?
(היא מסתכלת על מעשה ידיה כמו על תחפושת, די מוצלח)
הוא: איזה סוג אישה אני?
היית נעשית חברה שלי?
אני אישה לא יפה אבל אינטליגנטית.
היית מוכנה לשכב איתי?
(מושיט לעברה ידיים בכאב כאילו מנסה משהו, מוכן להיכנס לעור אחר)
היא: אתה לא מושך אותי ככה בתור אישה.
(הוא מתפשט)
הוא: פעם היה לי את זה אני יודע אני מרגיש פעם היה לי את זה (נוגע בחזה, מוציא את הסמרטוטים)
(היא מורחת לק על ציפורניה מעיפה בו מבטים)
(הוא לוקח את ידה מסתכל בציפורניים)
הוא: זה לא יוכל להיות לי אף פעם (עצוב מהורהר)
(לובש בגדי גבר)
(נשכב על המיטה מתחיל לבכות)
(היא ניגשת אליו נותנת לו סטירה)
פורסם לראשונה: 07:50, 05.02.21
