בשנים האחרונות נכנס לחיינו מושג ה"פייק ניוז" - סיפורים מפוברקים שמופצים לכול כאמת לאמיתה באמצעות הרשתות החברתיות, ובהכוונתם של מנהיגים ערמומיים מהזן של ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ ושל אנשי המדיה שלהם. במאבק על תודעת הקהל ועל תשומת ליבו, דיסאינפורמציות עשויות להקנות נכסים כלשהם, כלכליים, פוליטיים ורוחניים. זוהי תופעה חדשה שנישאת על פיתוחים טכנולוגיים, תרבות האינטרנט והנגישות למידע, אך בכל הנוגע למהות פייק ניוז תמיד היו איתנו. מאז ומתמיד בני אנוש הפיצו עלילות בדיוניות, עובדתיות רק לכאורה, במטרה להפיק מהן מעמד, תהילה או רווח כספי. זהו המקרה של מישה דפונסקה והסיפור הבלתי נתפס של חייה כניצולת שואה, כפי שגוללה אותם בפני העולם, וכפי שהם היו באמת ונחשפים על המסך בסרט התיעודי "מישה והזאבים", שהוקרן בשבוע האחרון בבכורה בפסטיבל סאנדנס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
לפני שנתיים הציג הבמאי הבריטי סם הובקינסון, בסרטו "הקלפטוקרטים" (The Kleptocrats), קווים לדמותו של סקנדל 1MDB הבינלאומי שהסתעף ממלזיה דרך סעודיה ועד להוליווד. ב"מישה והזאבים" הוא שב לפרשה שהתחילה מסכסוך עסקי אישי בין שתי נשים בעיירה קטנה במסצ'וסטס, ואז גלשה לזירה הבינלאומית. הקאט-פייט בין מישה דפונסקה למוציאה לאור ג'יין דניאל הרעים את העולם כולו עם חשיפת הסיפור המלא בפומבי - סיפור שמילא לבבות של מאות אלפים בארצות הברית ובעיקר באירופה, ואז ריסק אותם לרסיסים. זהו פייק ניוז מן העבר שהוא בגידה בזכר השואה, ובאפשרות של כולנו ללמוד מקורות חייהם של אנשים, ומההיסטוריה האנושית ככלל.
קליפ מהסרט "מישה והזאבים"
מישה דפונסקה נולדה במאי 1937 בבלגיה, וב-1988 היגרה עם בעלה מוריס לארצות הברית. השניים התמקמו בעיירה הקטנה מיליס שבמסצ'וסטס, ודי מהר השתלבו בקהילה היהודית המקומית. מדי פעם, במהלך מפגשים בבית הכנסת "בית תורה" שבהוליסטון הסמוכה, נשאה דפונסקה דברים וחלקה עם הנוכחים את חוויות הילדות יוצאות הדופן שלה במהלך מלחמת העולם השנייה. בשחזורים הפומביים שלה בפני חברי הקהילה תיארה כיצד הוריה ראובן וגרושה נאסרו על ידי הנאצים ונשלחו למחנה השמדה. בפני הקהל הנדהם סיפרה כיצד אומצה על ידי משפחה אריסטוקרטית בבריסל, אך נמלטה ליער והיא בת שבע בלבד כשהיא נחושה להתאחד עם אבא ואמא שנלקחו ממנה. בדרך לשם היא הצליחה להסתנן לגטו ורשה, וגם להרוג קצין נאצי שניסה לאנוס אותה, אולם החלק הבלתי נתפס בהרפתקה היה ההשתלבות שלה בלהקת זאבים במעמקי היער. בחסותם הצליחה לשרוד את המלחמה ולבנות לעצמה חיים אחריה.
הסיפור הבלתי נתפס הזה, כפי שהוצג בהרצאותיה של מישה, הפך אותה לאישיות מקובלת ואף נערצת בקהילה. תהילתה נישאה על גבי שמועות בכל האזור ועוררה את סקרנותם של עיתונאים מקומיים וגם של ג'יין דניאל, בעליה של הוצאה לאור קטנה בגלוסטר הסמוכה לבוסטון. דניאל זיהתה את הפוטנציאל המסחרי של הסיפור של מישה, ופנתה אליה בהצעה לכתוב ספר המבוסס על זיכרונות הילדות שלה. אחרי משא ומתן זריז הושג הסכם, מישה החלה לעבוד על הספר, וב-1997 הוא יצא לאור תחת הכותר Misha: A Memoire of the Holocaust Years ושווק כ"אנה פרנק עם סוף טוב". בניגוד לציפיות, ולמרות התעניינות מצד אופרה ווינפרי ומגעים עם אולפני דיסני בנוגע לזכויות העיבוד הקולנועי של הסיפור (דמוי "ספר הג'ונגל" רק באירופה), רק אלפים בודדים של עותקים נמכרו בארצות הברית - ואילו מעבר לים, בצרפת ובשאר מדינות אירופה (הספר תורגם ל-18 שפות), הספר הפך לרב-מכר מסחרר בהובלת מוציא לאור מקומי.
דפונסקה, שציפתה להכנסות מופלגות גם בדולרים, התלוננה בפני דניאל וגם מאחורי גבה. למקורביה סיפרה כי היא מרמה אותה, ובשלב מסוים סירבה לשתף פעולה בקידום המכירות של הספר. המתח בין השתיים גבר, והפך לקרע בלתי ניתן לאיחוי שהוביל ב-2001 לתביעה בבית המשפט, שבה מישה וסופרת הצללים שעבדה איתה, ורה לי, טענו כי דניאל התרשלה בקידום הספר וכי היא מסתירה מהשתיים תמלוגים באמצעות חשבונות בנק מחוץ לארצות הברית. באפריל 2002 פסקו המושבעים נגד דניאל והורו לה לשלם לתובעות 11 מיליון דולר. השופטת אליזבת פאהי הגדילה לעשות כששילשה את הסכום, וקבעה כי התנהלותה של דניאל הייתה "ראויה לכל גינוי". למצלמה של הובקינסון אומרת המוציאה לאור כי על אף שהציגה אישורים וקבלות על תשלומים, לא היה לה סיכוי במאבק על דעת המושבעים מול ניצולת שואה מבוגרת שעמדה מולה.
חופשייה ומאושרת מחוץ ללפיתתה של דניאל ועם כמה מיליונים מובטחים, מישה התחילה לחיות את החלום בגיל 65. המכירות של ספרה הלכו וגברו בכל רחבי אירופה, והיא מצאה את עצמה נודדת שוב ושוב ושוב לביקורים מתוקשרים במולדתה בלגיה, ומוזמנת להרצאות בבתי ספר מקומיים. היא זכתה להמון אהבה והערכה מהתלמידים. על אף שבדיסני ויתרו על העיבוד למסך הגדול, חברת הפקות צרפתית רכשה את הזכויות וב-2007 יצאה לאקרנים הדרמה של הבמאית ורה בלמונט Survivre avec les loups ("לשרוד עם זאבים") בכיכובם של הילדה מתילד ז'ופר, גי בדוס וגם יעל אבקסיס הישראלית, שגילמה את אמא גרושה. ובינתיים מעבר לים, ג'יין דניאל המתוסכלת יושבת בביתה שבגלוסטר, מסצ'וסטס. היא נאלצה לסגור את העסק שלה, ולחפש משאבים חלופיים לתשלום. מתוך מרירות ורצון לנקום היא החליטה לצאת לקרב מאסף אחרון. פרט שולי כביכול בכתב התביעה על מקום לידתה של מישה העלה קצה חוט, ומשם הגיעה התפנית בסיפור כולו.
התפנית בסיפור היא גם האירוע המניע של הסרט, שנרכש על ידי נטפליקס וישודר בארץ ב-yes דוקו. הובקינסון משחזר באמצעות דניאל את החקירה העצמאית שיזמה בניסיון לתהות על הקנקן של מישה, וגם על מה שבתוכו. בסיוע גנאלוגית בלגית יהודייה בשם אוולין הנדל נחשפה התרמית של מישה - ואף אחד לא צפה עד כמה גדולה היא. הנדל, ניצולת שואה בעצמה, התחקתה אחרי עקבותיה האבודים של מישה דפונסקה ובחנה לעומק אי-התאמות בין גרסת המקור של ספרה באנגלית לזו שיצאה לאור בצרפת. אחרי סקירה מעמיקה של הרשומות התגלה כי מישה היא למעשה מוניק דה-וואל, שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא רקדה עם זאבים ביער, אלא שיחקה עם ילדים בני גילה בחצר בית הספר היסודי בבריסל. ההרפתקה בטבע נחשפה כבדויה, אולם ההפתעה הגדולה הייתה שמישה, כלומר מוניק, בכלל אינה יהודייה. היא נולדה למשפחה בלגית קתולית. אומנם הוריה נאסרו על ידי הנאצים, והיא גדלה בחיק סבה וסבתה, אולם הנסיבות היו שונות לחלוטין.
בדיעבד מסתבר כי אביה של מוניק הקטנה היה איש צבא בלגי, שהצטרף למחתרת המקומית לאחר הכיבוש הנאצי. כשנתפס על ידי הרשויות ונעצר, החוקרים הגרמנים שעינו אותו הצליחו להוציא ממנו מידע, שהוביל לגל מעצרים נרחב של חברי המחתרת. בסופו של דבר בני הזוג דה-וואל הוצאו להורג, אולם הכתם של מעשה ההלשנה דבק במוניק, שכונתה "בת הבוגדים" וספגה עלבונות והתעללויות. זוהי החוויה הטראומטית שליוותה את גברת דפונסקה בילדותה, ואחרי שנחשף ב-2008 כי היא בדתה את זהותה ואת סיפור ההרפתקאות, היא נאלצה להתמודד עם מציאות דומה גם בזקנתה. חברי הקהילה היהודית ושכניה התכחשו אליה וכינו אותה "שקרנית", מארחיה הבלגים לא רצו שום קשר איתה יותר, והתלמידים שהרעיפו עליה אהבה הביעו זעזוע. יתרה על כך, ב-2014 דניאל תבעה את מישה, שהפעם מצאה עצמה בצד המפסיד על רקע ההתפתחויות האחרונות ונדרשה לפצותה ב-22 מיליון דולר.
הסרט "מישה והזאבים" מדגיש כי האישה שעומדת במרכזו היא מפיצת בדיות הגורמת נזק לזכר השואה, אולם הבמאי הובקינסון מודה כי במהלך ההפקה הוא פיתח אמפתיה כלפי מישה, שבהתחשב בהכול סבלה מאוד בילדותה ויצרה לעצמה מציאות חלופית. "בתחילת הדרך לא יכולתי להאמין עד כמה מרושע המעשה שהיא עשתה. לא היה רגע שבו חשבתי שמה שהיא עשתה היה מוצדק", אומר הבמאי בריאיון ל-ynet, "אבל כשלמדתי יותר על הסיפור האישי שלה, הייתה לי הבנה קרובה יותר של מורכבות המניעים שלה. לקראת סוף הסרט יש רגע שבו אוולין הנדל מתקשה לבטא במילים את הרגשות שלה כלפי מישה. מדובר באישה שמיטיבה להתנסח, אבל היא ממש מתקשה למצוא את המילים, וזה משקף את התחושות שלי".
המורכבויות שמאחורי מישה וסיפורה צפים במהלך השיחות שערך הובקינסון עם המרואיינות - כולן אגב נשים מבוגרות ("זה מרתק. אין לי מושג למה זה קרה אבל כך זה יצא", אומר הבמאי). לצד תחושות הבגידה הטבעיות, חלקן מביעות גישה סלחנית בהתחשב בנסיבות חייה של זייפנית הזיכרון. "מה שעניין אותי זה איך התגובות כלפי מישה השתנו מאז שהסיפור נחשף", אומר הובקינסון, "חלק מהמרואיינות דיברו על הזעם והפגיעה שהן חשו תחילה, ועם הזמן הומרו בסוג של הבנה למניעים המורכבים של מישה. עם השנים הזמן שעבר אפשר להן לראות את הנושא מפרספקטיבה רחבה יותר".
3 צפייה בגלריה
מישה דפונסקה. הבמאי: ''בתחילת הדרך לא יכולתי להאמין כמה מרושע המעשה שעשתה''
(מתוך הסרט: מישה והזאבים)
כל הדוברות בסרט, כולל השכנות והחברות, מודות כי הן איבדו כל הערכה וכבוד שהיו להן כלפי מישה. ואולם, חלקן גם לוקחות אחריות על העובדה שקיבלו את דבריה כאמת לאמיתה בגלל היותן תמימות, מפני שלא יכלו לדמיין שמישהו יעז לזייף זיכרונות בנוגע לשואה או משום שהסיפור היה פשוט טוב מכדי שיטילו בו ספק. כיום אפילו הצ'ילבה הגדולה של מישה, ג'יין דניאל, מודה כי התפתתה להאמין למישה והולכה שולל בעקבות סיפוריה והפוטנציאל המסחרי של הוצאתם. מנגד, ההיסטוריונית דברה דבורק נחרצת מאוד כשהיא קובעת כי אף אחת מהמעורבות לא פעלה בתום לב, ובמיוחד לא מישה, אשר תאוות בצע וחיפוש אחר מעמד הניעו אותה לבדות את סיפוריה - לא טראומת ילדות או מגננה פסיכולוגית כזו או אחרת.
הסיפור האמיתי והמדהים שמאחורי הסיפור הבדוי והבלתי נתפס של מישה והזאבים הוא מקרה בולט של שחזור מפוברק של ההיסטוריה - עניין רגיש במיוחד כשמדובר בזיכרון השואה. ב-2008 סיפק דרק שולמן מהליגה נגד השמצה אזהרה על רקע חשיפת הפרשה: "זה בהחלט מדאיג אותנו כשמישהו מפיק רווחים מהשואה בדרך לא הגונה. זה פוגעני, זה מעליב, וזה מכתים את אלה שאיבדו את חייהם בשואה וכן את אלה שניצלו". עם זאת, שולמן סבור כי המקרה של מישה דפונסקה לא ישמש תימוכין למכחישי שואה. "ההיבט החיובי היחיד של המעשה המגעיל הוא שזה יעודד אחרים לנבור עמוק יותר וללמוד על השואה. הבושה היא על הסופרת שיזמה זאת".
בריאיון ל-ynet, הובקינסון מודה כי גם במהלך העבודה על "מישה והזאבים" הייתה התלבטות בנוגע לאריזת הסיפור בדרך שלא תשמש מכחישי שואה בהפצת השקרים שלהם. "זו הייתה הדאגה העיקרית שלנו מההתחלה", אומר הבמאי. "היה קשה למצוא מימון לפרויקט הזה כי אנשים היו מאוד הססנים בנוגע לתמיכה בסרט שעלול לעודד הכחשת שואה, אבל אני חשבתי שזה היה סיפור שראוי לספר אותו, ושיש לו ערך בכך שהוא גורם לנו לשאול למה ואיך אנחנו מאמינים לסיפורים ותופסים אותם כאמת. הייתי בטוח שאם נצליח לספר את הסיפור באופן אחראי, נוכל לדחוק את הנרטיב הרחק ממכחישי השואה ולמסגר אותו בהקשר של חשיבותה של האותנטיות. אם הסרט יכול להדגיש את האיום של הפצת זיכרונות מזויפים על אמינותן של השואה ושל ההיסטוריה ככלל, אז זה פרויקט ששווה ליזום אותו. אני מקווה שאנשים תופסים את הסרט כדוקומנטרי שואה מסוג אחר, שיהיה תוספת בעלת ערך לז'אנר".
טריילר לסרט הצרפתי "לשרוד עם זאבים", המבוסס על סיפורה השקרי של מישה
לו מישה הייתה באמת יהודייה, אתה חושב שעדיין היית עושה את הסרט הזה?
"זו שאלה טובה, והתשובה הקצרה עליה היא שלא. אם היא הייתה ניצולה יהודייה באמת, אני לא חושב שהייתי עושה את הסרט. יש הבדל גדול בין להמציא מחדש את העבר בכללותו לבין תיאור מוגזם שלו. היו בעבר סיפרי זיכרונות מזויפים של ניצולים, אשר התקבלו בביקורת על תיאורים מוגזמים או על בדיית עובדות. לדעתי זה נבזי לגולל סיפור כזה בסרט תיעודי, על אף שזה עשוי להיות חשוב מההיבט של חשיפת האמת. מה שמדהים בנוגע לסיפור של מישה זה כמה שכבות של שקר הסרט היה צריך לקלף כדי לגלות את האמת, עד שאנחנו מגיעים לתמונה כפי שהיא ומבינים אותה כהלכה. זה מה שמשך אותי לפרויקט יותר מכל דבר אחר".
אף שיש בסרט מעט אמפתיה כלפי דפונסקה בת ה-83 והנסיבות שהביאו אותה להפיץ זיכרונות בדויים מימי מלחמת העולם השנייה, היא עצמה לא הסכימה להשתתף בסרט ולהתייחס לפרשה. הובקינסון מספר כי הוא פנה אליה, ואף שוחח עימה לאורך השנים, אך ככל שמדובר בעבר הקרוב והעגום מבחינתה, היא מעדיפה להטמין אותו עמוק בזיכרון ולא לחזור אליו - גם על המסך. "הייתי בקשר עם מישה מתחילת הפרויקט, אי-שם לפני חמש שנים", מספר הובקינסון. "אני חושב שהיא המשיכה במסע משלה של גילוי עצמי בצל כל הפרשה. אני חושב שיותר מכל היא רוצה לשים את הסיפור מאחוריה. היא הייתה מופתעת שאנשים עדיין מביעים בו עניין. היא רוצה להמשיך את חייה בשלווה מבלי שיפריעו לה".
