הנה שאלה בלתי צפויה, אולי מהסוג שנדמה היה שכבר לא מנומס, או אפילו אין טעם לשאול: האם שחקן צעיר, מצליח, אחד החמים של התקופה, עם רזומה שכולל כמה סדרות וסרטים שזכו בהכרה וביקורת אוהדת – וממוצא מזרחי – יכול לגלם תפקיד שר? רגע, לא להתרגז, כי השאלה הזאת באמת נשאלה, וגם זכתה לתשובה: "נבחנתי לתפקיד אזוטרי באיזו הפקה", נזכר השחקן המדובר, "ושאלתי את המלהק, חצי בצחוק, למה אני לא יכול להיות בדמות של השר. הוא אמר לי: 'עם פרצוף כמו שלך אתה יכול להיות שר רק אם הוא מושחת'".
כן, שניהם צחקו באותו רגע, אבל מבחינת השחקן ההוא – שעדיין חושש להזדהות בשמו מפחד להסתבך עם מלהקים לתפקידים עתידיים – מדובר היה ברגע שהוכיח את מה שחשד בו והבחין בו לאורך זמן. "כבר שנים אני באותם תפקידים", הוא מעיד.
כתבות נוספות למנויי ynet+:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
והאמת הקטנה והלא־נוחה שהסיפור הזה חושף מתקיימת מתחת לפני השטח – וגם מעליו, בעצם, כי התוצרים משודרים ומוקרנים לכלל הציבור – הסטריאוטיפים הישנים, אלו שלכאורה אמורים היו להיקבר עם סרטי הבורקס של פעם, עדיין נוכחים בתעשיית הבידור והטלוויזיה, החל מסרטי הקולנוע הגדולים ועד להפסקות הפרסומות. כמה נוכחים? אפשר רק לומר שאף על פי ששמות כמו יהודה לוי, עמוס תמם, צחי הלוי, עומר חזן ואיתי תורג'מן הם כוכבי ענק מקומיים, וסדרות כמו 'פאודה', 'השוטרים' ו'מנאייכ' חורכות את המסך, תעשיית הבידור היא עדיין מקום מסובך יותר עבור שחקן ממוצא מזרחי. אלו, מעידים שחקנים ואנשי תעשייה, עדיין צריכים להוכיח את עצמם בדרך אחרת בטרם יקטפו תפקידים לא סטריאוטיפיים. גם אביב אלוש, אולי הכוכב הבולט של התקופה, פרץ לתודעה בעקבות גילום דמותו של בן האופה מהמשפחה השכונתית החמה שמתאהב בדוגמנית הבלונדינית הקרירה.
הסיבוב האחרון ניצת סביב פרסומת עכשווית שהציפה משהו מהדיון הישן. בפרסומת של 'טרה' לגבינה צהובה, מגלמת השחקנית שיפי אלוני אמא לא מאוד, נאמר, מחודדת, שלא מבינה שגבינה צהובה היא בעצם מזון בריאות, וממהרת להתחנף לאמא בעלת המראה האשכנזי המובהק בשפה עילגת להביך. בתגובה לטענות על גזענות, שהועלו בין היתר גם במדור ביקורת הטלוויזיה של 'ידיעות אחרונות' (על ידי כותבת שורות אלה) ועוררו סערת רשת, פירסמה אלוני פוסט בפייסבוק, שזכה מצידו למאות תגובות ולעשרות שיתופים: "הלכתם רחוק מדי. כואב לי שמחפשים בכוח סימנים לדברים שלא היו ולא נבראו אפילו לא במחשבה... אגלה לכם סקופ קטן: באודישנים לפרסומת, גם אני וגם דקלה הדר, השחקנית הנפלאה והמוכשרת שלצידי, נבחנו לשתי הדמויות!"
לכאורה מניח את הדעת, אבל זמן קצר לאחר מכן פירסמה הקומיקאית הדר לוי עדות קצת שונה על האופן שבו מלוהקות נשים ממוצאה בתעשייה. "כשרציתי להיות שחקנית אחרי לימודי משחק הגעתי לתל־אביב להגשים את החלום", כתבה. "מגיע אליי טקסט עם תקציר הדמויות. ענת, עורכת דין. אני מתחילה לעבוד על הטקסט אבל אז אני מגלה שאני מיועדת לתפקיד אחר: אילנית, פרחה עם לב זהב, החברה של ענת. מאז אלו היו כל התפקידים שקיבלתי. תמיד אילנית, סיגלית, דיקלית, לפעמים מזי, אתי, אף פעם לא ענת. ותמיד עם טקסטים מביכים... הייתי מגיעה לאודישן, על הספסל 20 בנות מזרחיות עם תלתלים. תמיד בתפקיד מנקות, מלצריות, פקידות, תמיד עם מסטיק או עם פיתה עם טחינה. השיא היה כשהגעתי לאודישן לתהילה או תיקי לא זוכרת, והטקסט היה ‘איזה דיכאון, שמנתי שלוש קילו’. עמדתי מול המלהקת ואמרתי בהתרגשות: ‘שמנתי שלושה קילו’. היא אמרה ‘תגידי שלוש’. אמרתי לה ־ ‘אבל אומרים שלושה’. היא אמרה ־ ‘תגידי כמו בשכונה אצלכם, שלוש קילו’”. איך נגמר אותו אודישן? כך מתארת לוי בפוסט: “אמרתי לה ‘תתביישו, אתם מנציחים את הפער בתפקידים שאתם כותבים למזרחיות... אני לא הפרחה של אף אחד פה!’ ויצאתי. נראה לכם? לקחתי מסטיק, הסתכלתי למצלמה, חייכתי ואמרתי ‘איזה דיכאון, שמנתי שלוש קילו’. לא התקבלתי”.
הפוסט זכה למאות שיתופים ותגובות. "המילה 'אומץ' חזרה בתגובות למרות שבכלל לא התכוונתי להיות אמיצה אלא לספר את הסיפור שלי, ולהפתעתי גיליתי שזה נגע בהרבה אנשים, כולל מלהקת שכתבה לי שמעכשיו היא תשים לב יותר, וזה ריגש אותי מאוד", לוי אומרת.
אולי הבעיה היא במציאות ולא בייצוג?
"האמנות נוצרת מתוך המציאות, אבל גם מייצרת אותה. וכשהיא מנציחה פערים אז גם למציאות קשה להתפתח. אם ילדה יושבת בבית ולא רואה בטלוויזיה מספיק נשים, או שילד מהעדה האתיופית לא רואה את עצמו בטלוויזיה, יהיה לו קשה לראות את עצמו גם במציאות. יש למסך כוח, ואפשר לפתוח את הראש ולא ללכת רק למקומות הנוחים".
סיטואציות מהסוג שמתארת לוי אינן זרות לשחקנים ולשחקניות מקומיים, אבל רובם מתנהלים סביב הנושא בזהירות ובחשדנות; סופגים את ההערה באודישן, לוקחים את התפקיד גם אם הוא סטריאוטיפי. הליהוקים, במקרים רבים, עדיין יהיו לתפקידי שוטרים ופושעים, טרוריסטים ומסתערבים, וגם סתם חבר'ה מהשכונה. קשה מאוד להיחלץ מהתיוג.
"לפני שבועיים הצעתי תפקיד לאחד השחקנים המפורסמים בישראל ממוצא מזרחי, והוא מיד אמר לי: אני שלך!", מספרת אמירה בוזגלו, מלהקת ואשת תקשורת. "אחרי ששלחתי לו את הטקסט הוא התקשר ואמר לי: 'אמירה, הטקסט גזעני. אני אומר את זה דווקא לך כי את בוזגלו ואת יודעת שזה לא משרת אותנו'. אמרתי לו: 'תקשיב, עשית לי צמרמורת בגוף', והלכתי עם זה ליוצרים. ביקשתי שנשנה את הדמות. זה לא תפקיד פוגעני, אבל משום מה ברור שנהג המונית הוא מזרחי, והעילג הוא מזרחי, והאדם הפשוט הוא מזרחי. זאת בעיה".
הסיפור הזה מדגים את המודעות החדשה לנושא ששחקנים צעירים מחזיקים בה כיום ואמורה לסייע במאבק מול התופעה – אלא שגם הם מודים שמדובר במפלצת שקשה להכניע סופית, כזו שעובדת, ברמת הנצחת הסטריאוטיפים, לשני הכיוונים. "שיחקתי כדורגל עם חבר מהתעשייה והוא אמר לי, חצי בצחוק חצי ברצינות: 'אתם המזרחים לוקחים את כל התפקידים'", צוחק אימרי ביטון, שכבש את המסך כאלוש בסדרה 'שעת נעילה'. "לדעתי זה נכון. כרגע הגבר המזרחי ממש על הגל, ומקבל הרבה מאוד תפקידים ראשיים. קרה משהו בשנים האחרונות. אבל אפשר לצאת מהנישה של המסומם והערס רק אחרי שאתה מפציץ בתפקידים האלו. חייבים לעבור דרך הסטריאוטיפ בשביל להיחלץ ממנו".
האם שחקן ישראלי יכול בכלל להתנהל אחרת? לדברי ביטון, זה לא תלוי רק בו. "ברור שהליהוק הוא סופר־סטריאוטיפי ושגברים מזרחים יהיו תמיד העבריינים או השוטרים. צריך להבין שבסופו של דבר, בעיניים אובייקטיביות, יש מלא תפקידים שאני מת לעשות אבל אין לי מקום בגלל שאני לא בסטריאוטיפ הלבן. אני תמיד משחק את קשה היום, את מי שמגיע מהמצוקה, וזה קשור לנראות יותר מאשר למוצא".
לאחרונה החל ביטון בחזרות להצגה 'אחד משלנו' שתעלה בתיאטרון באר־שבע. "בקלות יכולתי לשחק שם את יותם, המ"פ והחוקר, אבל ליהקו אותי לשחק את נחשון – הבחור האמוציונלי שמתפרץ והורג את המחבל", הוא אומר. "להגיד לך שזה לא ביאס אותי? זה ביאס אותי. כי התפקיד הזה כבר לא מאתגר אותי. יש שם איזו רפליקה, שכשמישהו מדבר עם הדמות הוא אומר לו: 'מה, יש לך בעיה בהבנת הנקרא?' זה שיגע אותי! אמרתי: מה, אתם רוצים להראות שהוא טמבל? אז תביאו שחקן שהוא טמבל! אני לא טמבל. ולדעתי זה משמעותי, כי אני עדיין נלחם ומנסה להוציא מהדמויות האלו דברים אחרים, רבדים אחרים. למשל, במקרה של הדמות הזו אפשר לקחת את זה למסירות או לפחד, לא לטמטום".
גם השחקן דולב אוחנה, שכיכב ב'ימים נוראים' וב'שעת נעילה', מודע להכאיב לעובדה שכרטיס הביקור המיידי שלו כשהוא נכנס לחדר שבו יושבים מלהקים או במאים הוא צבע עורו. "הדבר הראשון שרואים זה הצבע. תראי, אני שחור! אי־אפשר להתעלם מזה", הוא אומר. "אני שחקן צעיר ובכל הדמויות שעשיתי לוהקתי לתפקידים מזרחיים מובהקים. אני אהיה הערס צעצוע, הבחור שהגיע מהשוליים, הדוס. מצד שני – אולי אני מקבל הזדמנויות שאשכנזים לא יקבלו. זה הפוך על הפוך. יש תפקידים ששמורים לאנשים כמוני, ולא בטוח שזה רע. בכל מקרה, זו לא גזענות; אני לא מרגיש שאני מקבל פחות כי אני מזרחי, ואני מת על כל תפקיד שעשיתי, אבל יש פה נקודת עיוורון ששווה להתעכב עליה. כשאני מסתכל על ששון גבאי למשל, אני נדהם. הוא הצליח לנצח את זה! הבן אדם אשכרה משחק ב'שטיסל'! אבל זה משהו שמגיע אחרי הרבה שנות קריירה וניסיון".
גם ביטון, כמו כמעט כל המרואיינים בכתבה, מודע לאופן שבו הסטריאוטיפ עשוי גם לשרת אותו כשחקן, בטח בתקופה הנוכחית. "השחקנים המזרחים שבמיינסטרים נמצאים בתור הזהב ומקבלים עבודה בסיטונות", הוא אומר. "בגלל שהם שחקנים מעולים הם גם מוסיפים לכל דמות מלא עומק ורבדים. אנחנו לא במצב של לפני 30 שנה, ואף אחד מאיתנו לא מסכן. זו לא אפליה, אלא בעיקר הרגלים ישנים. אני חושב על תלמידים בבתי ספר למשחק שמגיעים לאודישנים, ומקווה שהמלהקים יפתחו את הראש לא ישימו אותם כל הזמן באותן נישות".
פעם העסק היה, כידוע, קשוח וסטריאוטיפי בהרבה, וגם לחלוטין לא מדובר. אף במאי, כותב או מלהק לא חשב פעמיים בטרם הציב שחקנים ממוצא מזרחי בתפקידים שנדמה היה לעיתים שנכתבו על ידי מחולל קלישאות עדתיות וחברתיות. "התפקידים שעשיתי על הבמה היו תפקידים של מזרחים שהם או עילגים או מניאקים או נוכלים", אומר זוכה פרס אופיר, אורי גבריאל ('עספור', 'הבורר'), "לו הייתי מקבל תפקידים אחרים, קצת יותר קלאסיים או ניטרליים, שלא כוללים איזו דעה קדומה על אוכלוסייה מסוימת, הייתי יכול להגיד שזה מקרה שאני עושה טייפקאסט של מזרחי או עילג או מניאק. אבל כשאני מקבל רק את התפקידים האלה, זה אומר דרשני".
עד היום, הוא מודה, הוא תקוע במידה רבה בסטריאוטיפ. "עובדה שאני לא עושה מגוון רחב של תפקידים בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה. במקצוע הזה, תחילת הדרך קובעת את ההמשך. ברור שאם הייתי מתחיל כדמות מזרחית מסוימת, ההמשך היה תפקידים בכיוון הזה. לכן אני תמיד אומר ליעקב גולדווסר, הבמאי של 'מתחת לאף', שבגללו קיבלתי מאסר עולם". ועדיין, גבריאל רואה את ההתקדמות בתעשייה. "אם אני שם את עצמי בצד, לדעתי האפליה המזרחית בליהוקים כמעט לא קיימת, ואני שמח על זה. הרבה מאוד מזרחים עושים תפקידים ראשיים מגוונים. אולי גם אני עוד אעשה תפקידים אחרים בתיאטרון".
אם להסתמך על מורן מרציאנו, אחד המלהקים הבכירים בישראל, לא בטוח שהיום הזה קרוב מספיק. "זה ברור שכשיושבים בישיבות ליהוק ושואלים מי יכול לשחק ראש משפחת פשע, השם הראשון שעולה הוא אורי גבריאל", הוא אומר בכנות. "זה התחיל בשנות ה־70 כגזענות פרופר והיום זה יותר מלכודת טייפקאסט".
בדומה לגבריאל, גם יגאל עדיקא ('שנות ה־80', 'הבורר', 'בת ים - ניו יורק') קוטלג, כמעט מיד עם הגעתו לתעשייה, למגירה הסטריאוטיפית הרלוונטית, ואפילו לתת־מגירה. "גם אצל מזרחים יש רמות ודרגות", הוא אומר. "אני בא משכונת הכורדים בירושלים, יש לי חי"ת ועי"ן, וכשהגעתי לאוניברסיטה באתי עם שרשרת זהב שאמא שלי נתנה לי ומועברת אצלנו במשפחה מאות שנים. שמתי אותה בגאווה, ולקח לי זמן לקלוט שהסטודנטים תפסו אותי בתור צ'חצ'ח. אני זוכר שקלטתי שזה לא לגיטימי והכנסתי אותה לתוך החולצה. לעומת זאת, מזרחים שיודעים לעבור כאשכנזים – בהתנהגות או בצבע – מצליחים לפרוץ את זה. אותי לא ילהקו אף פעם להיות רופא בגלל הסגנון שלי ומה שאני משדר. מאוד קשה לפרוץ את הגבולות".
"פעם איש נאור מאוד, אינטלקטואל, כינה אותי בביקורת 'השחקן המזרחי', למרות שזה לא היה קשור בכלל לתפקיד, אבל ככה הוא הסתכל עליי", מספר יעקב כהן, מוותיקי השחקנים בארץ. "אני אישית אף פעם לא נתתי שיתייגו אותי, ברחתי מזה כמה שאני יכול. אבל הסטיגמות האלה לגמרי משחקות, וזה לא בתת־מודע, זה במודע לגמרי. יש משהו בזה שבטלוויזיה למשל, תמיד ישימו אותי בתפקיד המסורתי. לא ישימו אותי בתור עורך דין גרמני".
אולי זה קשור לעולם שאתה בא ממנו?
"לא, לא, לא! זה קשור לעולם הצפוף והצר של הבמאים והמלהקים. הם מסתכלים בעיניים כל כך צרות על הליהוק. דווקא בתיאטרון יש התקדמות אדירה. את הסטיגמות הרציניות אנחנו נראה בעיקר בפרסומות. תראי מי נמצא בפרסומות לכביסה ולניקיון? זה ידוע לצערי, זה לא חדש. בתיאטרון הצלחתי לשבור את תקרת הזכוכית הזו, וזה היה המזל שלי. כשעשיתי את 'הסוחר מוונציה', אילן רונן בעצמו אמר לי שזה התפקיד שנחשב למעוז האשכנזי הכי גדול. שם הבנתי שניצחתי את הסטריאוטיפ".
יש תפקידים שסירבת להם על הרקע הזה?
"לא מעט תפקידים. בסוף אתה מנהל את הקריירה של עצמך. כשפרצתי עם הסטנד־אפ פנו אליי לעשות פרסומת לירקות בסופרמרקט. אמרתי להם, 'תודה, אבל לא תודה. בגלל שאני מדבר על פריפריה אתם לא תתקעו אותי בבסטה'. אבל צריך לזכור בסוף שמדובר בפרנסה, ולרוב השחקנים אין אפשרות לבחור. למזלי עיקר העבודה שלי הוא בתיאטרון, וזה מה שנותן לי אפשרות להגיד לא. שם אני עושה מולייר ואנשים עפים על זה, כי מבחינתם זה ממש לא רלוונטי שאני מולייר מרוקאי, אלא שאני היפוכונדר ענקי במציאות ואני מביא את זה לבמה. והנה, באה הקורונה, ועם כל הכבוד לזה שאני מסרב לפרסומות סטיגמטיות, היום כשאין תיאטרון ואף אחד לא יודע מתי נחזור, אני אקח כל עבודה. אני אפרסם לך גם שוק וגם שירותים ציבוריים. פרנסה היא מלכוד רציני".
הפסקות הפרסומות אכן נותרו הנקודה הרגישה (וגם המכניסה) מכולן. כשיש לכם 30 שניות או פחות להעביר מסר, אין זמן לניואנסים והקהל אמור להבין מיד מי הדמות, מה היא רוצה (לאכול או לקרצף) ומאיפה היא באה. הסטריאוטיפים בהתאם.
"בסדרה יש זמן להבין את הדמות, היא יכולה לעבור תהליך", אומרת המלהקת בוזגלו. "בפרסומות אין דמויות עגולות, יש דמות מאוד מסומנת. הכל מבוים עד הקצה. כתוב מפורשות על כל דמות אם היא מזרחית או אשכנזייה, בהירה או כהה, שמנה או רזה. הכל מתוכנן לפרטי פרטים. בעיניי הפרסומת לגבינה הצהובה לא כזו גזענית, ראינו דברים יותר גרועים. פשוט שוב הלכו על הייצוג של הדמות העממית, הקצת אהבלה. ואין ספק שהם סימנו את הדמות הזו בסממנים מזרחיים. נלחמתי שנים בתיוגים האלו כי זה בדמי, אבל זה עדיין קיים. הספרדי עדיין יפרסם את מה שיותר זול, לא את מה שיוקרתי. למפרסמים דווקא יש אינטרס להתקדם למקום הזה של יציאה מהסטריאוטיפ, אני לא יושבת בישיבת קאסט בלי שמדברים על הנקודה הזו. היום אין פרסומת שלא חושבים בה על גיוון”.
ויש גם השלמה מסוימת עם המציאות. לדברי השחקנית זוכת פרס אופיר אוולין הגואל ('שבעה', 'שנות ה־80', 'ישמח חתני'), "בפרסומות בארץ תמיד רוצים מראה ישראלי, ניטרלי, מראה קלאסי ולא כהה. דברים רציניים לא יפורסמו על ידי אדם שמזוהה כמזרחי. רק כשרוצים להיות אמיצים כאילו אז מביאים מישהו עם צבע. אבל אני לא שופטת אותם ולא כועסת עליהם. לי אין את המראה הישראלי. המפרסם לא רוצה מראה אקזוטי".
בהתאם, הגואל לימדה את עצמה לעבוד עם התיוג ולנסות לסחוט מהלימון לימונדה. "אני משחקת מרוקאיות כי אני מרוקאית שנראית מרוקאית, זה ברור", היא אומרת. "אבל גם כשהיו דמויות שמציגות פרחה וטיפשה – אני אספר את הסיפור ואראה שהיא הרבה־הרבה יותר. אוולין ב'שבעה' היא תמימה כזו, באה לשבעה לחפש חתן, זה ממש על גבול הטיפשות. אבל אני מתה עליה ויודעת להביא אותה בצורה מורכבת, בלי לשפוט אותה, ואז היא יוצאת מדהים. אני אומרת לשחקנים: אל תעשו העתק הדבק! קיבלתם דמות סטריאוטיפית? תשנו אותה, תנו לה עומק ותעשו את השינוי".
לפני ארבע שנים יזם הפרסומאי יוסי לובטון, יו"ר ומנכ"ל קבוצת הפרסום פובליסיס, אמנה לייצוג שוויוני בפרסומות. זהו אותו לובטון, אגב, שהפרסומת המדוברת של טרה הופקה על ידי אחד המשרדים שהוא מנהל, אבל לפחות הוא מודע לבעיה. "הבנו שלפרסומות יש חלק בעיצוב התודעה", הוא אומר, "וחובתנו לחולל שינוי בייצוג של כל החלקים באוכלוסייה – סוגי משפחות שונים, ייצוג נשים, ערבים, חרדים, וכו'. התרגלנו לראות בפרסומות ילדים בלונדיניים עם עיניים כחולות כאילו אנחנו בשוודיה. בקטע הזה אני חושב שהצלחנו, כי בשנים האחרונות אני רואה בחדרים שבהם נקבעים התסריטים ונבחרים השחקנים שהדיון אחר לגמרי".
זה לא תמיד ככה.
"אני זוכר שהגיע שחקן מדהים, אולי מההכי טובים בישראל, לפרסומת, ומנהלת השיווק אמרה לנו בפרצוף: 'מה אתם מביאים לי את המרוקאי הזה?' לקח לי רגע לעכל ולהבין שזה לא גזרת גורל. כיום זה משתנה. בעולם הפרסום לקחנו את עצמנו בידיים, והלוואי שאחרים יעשו אותו דבר. בפריים טיים, למשל ב’ארץ נהדרת’, המצב חמור פי כמה ואף אחד לא מנסה לתקן את זה".
הדברים לא בדיוק תוקנו בפרסומות.
"עדיין פה ושם יש חטא של טייפקאסט. הפרסומת של טרה קשורה אליי, כי היא יצאה מאחד המשרדים שאני מנהל. אני יודע שהם לא ניסו לייצר טייפקאסט, אלא סרטון הומוריסטי. יש לנו עוד דרך לעבור, ואני מבין את אנשי הקריאיטיב, אבל השינוי בשוק דרמטי. אנחנו ליהקנו את אביב אלוש לקפה טורקי. שנים זה היה ליהוק של טייס. הבאנו אותו על תקן 'הישראלי היפה', מה שפעם קראו לו 'הצבר'. לפני חמש־עשר שנים זה היה הקיבוצניק, או הלוחם בשייטת, כי זה היה מלח הארץ בדימוי. אני חושב שזה שאביב לא מסתיר את הקשר שלו לפריפריה, למסורת, לא פסל אותו אלא להפך – הרים אותו. וזה קשור קודם כל לחברה הישראלית שידעה לחבק אותו, לעוף עליו".
אבל האופטימיות של לובטון לא משכנעת את כולם. "לצערי ההצגה הסטריאוטיפית של המזרחיות על המסך היא עדיין תופעה רווחת", קובעת ד"ר מירב אלוש לברון, חוקרת תרבות ומרצה בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, ולשעבר חברת מועצת הרשות השנייה. "לפי ההיגיון הגזעני שמנחה את תעשיית הפרסום, המזרחיות מבוימת על המסך כזהות 'אותנטית', כלומר שיש לה ארגז תכונות שאיתן היא נולדת, ישנה, אוכלת וקמה בבוקר, כאילו שלמזרחים יש תכונות כאלה שעוברות בתורשה. לכן אין דרך אלא להגדיר את הסטריאוטיפים הללו כגזענות – בין אם הם חיוביים ובין אם שליליים".
יש מי שיגידו שהמזרחיות דווקא ניצחה, וכיום היא בכל מקום על המסך.
"דמויות שטוחות בריאליטי ופרסומות סטריאוטיפיות הן לא ניצחון. הדמויות הסטריאוטיפיות מזינות את המשחק הכלכלי־שיווקי של המפרסמים והערוצים המסחריים. ב־HOT וב־yes נראה יותר גיוון, אבל בקשת וברשת נדבקים לסטריאוטיפים כי בעצם יש מעגל סגור בין התכנים שם לתכנים של המפרסמים. לדעתי אין ברירה אלא לכפות רגולציה. אם הפרסומת של טרה הייתה משודרת בארה"ב הם היו חוטפים קנס מיד".
גם המלהק הבכיר מרציאנו מסכים שהתופעה קיימת ונוכחת. "המרמור של המזרחים בנושא הליהוק, יש לו הצדקה – אבל אם אתה שחקן, תנסה להבריק ולהצטיין בכל תפקיד שנותנים לך ואל תסתכל על חצי הכוס הריקה של למה ליהקו את ההוא".
מעבר לזה, הוא אומר, לא פעם הדרישה לליהוק מסוים באה על רקע ענייני ולא סטריאוטיפי. "כשליהקתי את 'שנות ה־80', סדרה שעוסקת במשפחה מרוקאית, הבאתי לשלום אסייג שחקנים בוכרים, והוא אמר לי: 'הם מדהימים אבל זה לא קווקזי. תמצא לי שחקנים קווקזים'. אתם רוצים לקרוא לזה גזענות? סבבה, אבל זו כמובן לא, אלא אותנטיות".
בפרסומות שאתה מלהק, עדיין יש לפעמים "דרישה עדתית"?
"פעם זה היה קיים בענק, אבל בפרסומות שעשיתי בשנתיים־שלוש האחרונות לא. נראה לי שיותר נזהרים, וכמעט לא תראה בריפים שמדברים על שחקנים לפי מוצא. אבל יש פה עוד עניין: אם לבמאי חשוב שהדמות תגיד 'שלוש שעונים' ולא 'שלושה' זה בסדר. טרנטינו יכול להחליט שבראד פיט יעשה מבטא טקסני. אין פה עניין של גזענות".
ואולי חלק מהנצחת הסטריאוטיפ מוטמע גם ביכולתן של הפרסומות להתחבב, למרות הישענותן הכבדה עליו. יגאל עדיקא מעיד שאהב את הפרסומת של טרה ואת שיפי אלוני בפרט, למרות שהבחין מיד ש"אישה מזרחית קצת מטומטמת מוכרת גבינה צהובה", כדבריו.
אתה מסרב לתפקידים סטריאוטיפיים?
"כן. היו תפקידים שהיו סטריאוטיפיים מדי. מתישהו הבנתי שזה תלוי בי ושאני כשחקן יכול לקחת כל תפקיד ולתת לו עומק. אבל כמובן אל תשכחי שיש פה כסף ויש פה פרנסה. אין לי פריבילגיה להגיד 'לא' באופן גורף. לפני כמה שנים פירסמתי את 'מגה' ויאיר לפיד פירסם את 'בנק הפועלים' ממש במקביל על המסך. אני זוכר שאמרתי אז שביום שהוא ישחק בסטיונר ואני אשחק את הצבר החכם – נדע שאין יותר אפליה. ואני יותר צבר ממנו! המשפחה שלי המון דורות בירושלים. אבל כורדי לא ייתפס בישראל כצבר".
אלא שהדיון מגיע, לבסוף, לאופן שבו המציאות הישראלית עצמה מנחילה בהתנהלותה לאורך שנים את הסטריאוטיפ לייצוגים התרבותיים שלה. "מה שהכי חשוב לי זה שיבינו שהבעיה היא בחברה הישראלית. שם הסטיגמות משחקות", מדגיש יעקב כהן. וגם דולב אוחנה, שגדל במושב שקף ליד קריית־גת, מסכים שהבעיה לא מתחילה בייצוג על המסך, אלא במציאות. "כמזרחי שגדל בפריפריה אני יודע איך לפנות לתפקידים כאלה כי ראיתי את האנשים האלו מקרוב", הוא אומר. "אלו החברים שלי, המשפחה שלי, השכונה שלי. למה אנחנו משחקים את השוטרים והעבריינים והמכורים? כי יש לנו יכולת להביא את המקום שגדלנו בו, את מציאות חיינו. וזה מלמד אותך שהבעיה היא בחברה הישראלית, שלא נתנה לאנשים האלה הזדמנות. במציאות יש את ההסללה. אני מקווה שהבן שלי, שנולד לפני כמה שבועות, כבר לא יתמודד עם זה".
