אחרי שקיבל את שתי מנות החיסון, בהלת הקורונה לא עוזבת את א.ב יהושע. "זה נורא, נורא. אני כל כך חרד", הוא אומר וניגש לפתוח את החלון הגדול בסלון ביתו למרות הגשם הכבד שבחוץ. הוא בן 84, עמוק בתוך קבוצת הסיכון, והפחד נוכח. "אני רואה את האנשים שמתים לבד בתוך חניונים שהפכו אותם למחלקות. אני רואה את הצוותים הרפואיים כורעים תחת העומס. זה דבר נורא, העניין הזה של הקורונה, משהו שלא נתקלנו בו. בבת אחת הכול השתנה. אנחנו נמצאים בטירוף עולמי. ואני עכשיו גם חולה עם הסרטן והכל הפך יותר מסובך".
כתבות נוספות למנויים:
הסרטן הופיע אצלו לפני קצת יותר משנה, וחזר להופעה נוספת אחרי שכבר היה בטוח שהוא מאחוריו. ודווקא בזמן הקשה הזה הוא חוגג את יציאתו של ספר חדש, "הבת היחידה" (הספריה החדשה), נובלה מתוחכמת ומעוררת מחשבה שמטפלת בנושאים של זהות ושייכות שהעסיקו את יהושע לאורך כל יצירתו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"עברתי טיפולים ועברתי ניתוח", אומר יהושע, "הרגשתי שהתגברתי על זה. לא סבלתי יותר מדי, הכול עבר בשלום, בלי יותר מדי בעיות. ואחר כך היו בדיקות ביקורת וראו שאני נקי, ופתאום הסרטן חזר. זה משהו מוזר, הסרטן, אתה חושב שכבר סיימת איתו והוא חוזר. אז אני עכשיו נמצא בטיפולים חדשים. נראה מה יהיה".
אתה עדיין כותב?
"עכשיו לא, עכשיו אני חולה. אני כל כולי במחלה, וזה כבד עליי מאוד. העניין הוא שאני מקנא במתים".
מה יש לקנא במתים?
"מה רע?! אני מקנא באיקה אשתי, היא עשתה את זה במהירות עצומה, בלי כאבים מיוחדים. ואני אומר, עכשיו היא לא קשורה - לא לקורונה ולא לנתניהו ולא לבחירות הרביעיות. היא לא צריכה להיות עסוקה בשום דבר מהבלגן הזה שנחת עלינו בשנה האחרונה, בפילוג ובשיסוי, במוות המיותר של חיי אדם שאולי היה אפשר למנוע".
בשנים האחרונות למוות הייתה נוכחות משמעותית בחייו. אחרי מותה של איקה, פסיכואנליסטית שהייתה גם הקוראת הראשונה של ספריו, הלכו לעולמם חבריו הקרובים עמוס עוז, אהרון אפלפלד ויהושע קנז. "אני מקנא גם בעמוס שגמר עם זה. ביקרתי אותו ממש סמוך למותו, וגם הגעתי אליו 15 דקות אחרי שהוא נפטר ושמעתי שהוא גווע".
המוות שלהם מעורר פחד?
"אני לא מפחד מהמוות. יש בתים שאסור לדבר בהם על מין, על כסף ועל מוות. בבית של איקה אסור היה לדבר על שלושת הנושאים האלה. אצלי בבית דיברו על כסף ועל מוות טוב מאוד, אבל לא על המין. אל תשכח, הסיפור הראשון שלי היה 'מות הזקן'. אבל אני יודע שעכשיו גמרתי עם הרומנים".
עם הכתיבה בכלל?
"אני עייף, אני יגע. כל חבריי עזבו אותי. באמת, אני לא יודע להסביר את זה. הדור שלנו לא החזיק מעמד. עמוס, קנז, אפלפלד, נעם שריף, מנחם ברינקר, ירמיהו יובל ואחרים. לא יודע, פתאום נשארתי לבד. ועכשיו אני חולה, והמחלה הזאת לוקחת ממני את הכוחות. די, עשיתי די".
איך העברת את שנת הקורונה?
"קיבלתי את דין הסגרים. פה ושם, כשהתאפשר, פגשתי חברים, והילדים נמצאים פה לידי. אני כל כך מאושר שאני לא כמו כמה מחבריי הטובים שילדיהם לא נמצאים קרוב אליהם. הילדים שלי וגם הכלות מלווים אותי תמיד ודואגים לי בכל הבדיקות".
זה מעלה מחשבות אחרות, המצב הזה?
"זה מבהיר כמה שכל הבעיות מתגמדות לעומת זה. אנחנו צריכים להתכונן לדברים קשים הרבה יותר ולהיות מאוחדים. מבחינה זו, סכסוכים לאומיים, מריבות על טריטוריה, מריבות על זהות - הם משניים לחלוטין מול הדבר הזה. הקורונה הכריעה בכל מובן. ומחכה לנו עוד משבר האקלים".
קנז, שנפטר באוקטובר שעבר, הוא אחרון החברים הקרובים שהלך. בשנותיו האחרונות הוא סבל מאלצהיימר, וההתמודדות שלו עם המחלה נתנה השראה לרומן הקודם של יהושע, ''המנהרה'', העוסק במהנדס בגמלאות שמגלה סימנים ראשונים של שיטיון. "בשלבים הראשונים של הדמנציה של קנז היה משהו נחמד בדרך שבה הוא התמודד עם זה", הוא אומר עכשיו. "לכתוב על דמנציה זה נושא קשה. האקדמיה לעברית נתנה שתי אפשרויות לדבר על דמנציה - קיהיון ושיטיון. אם זה היה רק קיהיון, לא הייתי כותב. אבל ברגע שזה היה גם שיטיון, זה נתן את העניין המשחקי ההומוריסטי, שקיים בתוך הדמנציה".
הוא תיקשר איתך?
"בשלבים הראשונים. כשהוא עבר למוסד היינו מבקרים אותו, איקה ואני. אני זוכר שכאשר איקה כבר נפטרה, והוא אהב אותה נורא, אמרתי לו בבכי: 'יהושע, איקה נפטרה'. ואני ראיתי שהוא לא מבין. אט־אט נותק הקשר".
והאובדן של עמוס עוז?
"עמוס ואני היינו בחיבור מאוד חזק, וגם התגאינו בזה. היינו באותה משבצת, נלחמים על אותו קהל, אבל הייתה לנו גם המלחמה האידיאולוגית. אבל ביני לבין עמוס הייתה חברות עמוקה. גם עם קנז ודויד גרוסמן וחיים באר הייתי מיודד, אבל עם עמוס זאת חברות עמוקה מאוד, למרות כל קנאת הסופרים שאי־אפשר להכחיש אותה. היינו שולחים את המאמרים שלנו אחד לשני, מתקנים ניסוחים, בודקים. אני מתגעגע מאוד לעמוס ולאחרים, במיוחד אחרי מות אשתי. טוב, מה אדבר. נותרתי לבדי. אבל עדיין יש לי קשר עמוק, ולמדני, עם דן מירון שפותח בפניי עולמות, וכמובן עם העורך שלי מנחם פרי, שמדרבן אותי לכתוב ומטייב את הכתיבה שלי".
מהמרפסת בדירתו בקומה ה־21 בגבעתיים נראים המגדלים של תל־אביב והים. יהושע, שנמצא בעיצומם של טיפולים כימותרפיים, נע באיטיות בחדר, לפרקים נעזר במקל, אך מבחינה מנטלית הוא נשאר כמו שהיה תמיד, חריף וצלול וחד. הנוף השלו שנשקף מהגובה הבטוח של דירתו מתעתע. כמה ימים לפני הריאיון, במרחק של כמה קילומטרים מכאן, שרפו צעירים חרדים אוטובוס במפגן של אלימות חסרת הבחנה.
קצת היטשטש המושג "שבט אחים גם יחד" בקורונה, אתה לא חושב?
"אנחנו אחים לטוב ולרע. הרב קנייבסקי הוא אח שלי. הוא אח שלי כי אני צריך לדאוג לו. היהודי בגולה הוא יהודי חופשי. אתה חושב שבניו־יורק החרדים היו יכולים לשרוף אוטובוסים או לזרוק אבן על מישהו? אין דבר כזה. הוא כפוף לגוי. ואילו אנחנו כפופים לעצמנו".
גם הרב קנייבסקי?
“גם הוא וקהילתו, עם כל הכישלונות בטיפול. כשם שלא מעניינת אותו הספרות העברית, כך לא מעניין אותי תלמוד התורה שלו. אבל אני אחראי לחרדי הזה שזורק אבן, כשהוא חולה אני צריך להביא אמבולנס ולדאוג לו. אם הם היו יודעים שהם צריכים לקיים את עצמם וחיים לעצמם, הם היו מתנהגים בצורה יותר מרוסנת".
היית שולל מהם תקציבים?
“ודאי שהייתי שולל תקציבים. צריך לחשוב מחשבות חדשות לגבי הדרך שבה אנו חיים. ואני אומר את זה בדחילו ורחימו, דת ולאום יחד הם הבעיה. לא דת ומדינה. דת ולאום".
ועם כל הביקורת אתה עדיין מרגיש שייכות לחרדים.
"אין לי ברירה. אבל אם הוא פורע חוק אני אטפל בו כמו שמטפלים בפורעי חוק".
8 צפייה בגלריה
הפגנה של חרדים נגד אכיפה ממשלה של קורונה בית ספר בתי ספר תלמודי תורה לימודים כיכר השבת ירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הוא נולד בירושלים לאם שהגיעה ממרוקו ולאב בן הקהילה הספרדית, מומחה לשפה ולתרבות הערבית. "אני מכסה את כל הפזורה הספרדית", הוא אומר, "מצד אבי אני דור שישי של יהודים שהגיעו מסלוניקי - הקצה הכי מזרחי של התפוצה הספרדית. מצד אמי, הסבא הגיע ממוגדור ב־1932, עיירה בקצה הכי מערבי של הפזורה הספרדית. אני לא קורא לזה אשכנזי ולא ספרדי. אנחנו כולם יהודים ים־תיכוניים. הפלסטינים הם ים־תיכוניים, והאיטלקים הדרומיים הם ים־תיכוניים. זאת הזהות שאנחנו צריכים לאחוז בה".
אז מנציחים את ההפרדה בכוונה?
“אני לא יודע, אבל למה להנציח? אנחנו נמצאים פה, אנחנו ים־תיכוניים. יש קיפוחים שהיו לא צודקים ויש קיפוחים שמנסים לנפח אותם היום. יש פה מספיק עושר ותרבות משלנו ומספיק מציאות רותחת שממנה אפשר לבנות תרבות".
אז מה תגיד למירי רגב ולכל האחרים שרוכבים על זה?
"כשזה נכנס לעניינים פוליטיים אתה לא יודע כמה מזה מניפולציה”.
בצבא שירת בצנחנים, אחר כך למד באוניברסיטה העברית ספרות ופילוסופיה. במשך שנים ארוכות התגורר בחיפה ולימד באוניברסיטה שם. הוא התחיל לפרסם את סיפוריו הראשונים בסוף שנות ה־50 בכתב העת "קשת", והפך תוך שנים ספורות לאחד הקולות הבולטים של הספרות העברית החדשה. "מול היערות", "המאהב", "גירושים מאוחרים", "מולכו", "מר מאני", "השיבה מהודו", "מסע אל תום האלף" - אלה רק חלק מהיצירות הגדולות שקנו לו קוראים מסורים בישראל ובעולם וזיכו אותו בשלל פרסים, אבל לאורך הדרך לפרסונה הציבורית שלו היה נדבך נוסף, זה של איש הרוח שקולו נשמע לא מעט בנושאים חברתיים ופוליטיים. במשך השנים הוא נחשב לאחד הקולות המייצגים והמזוהים של השמאל הישראלי, לצד חבריו, עוז וגרוסמן.
מה השתנה במעמדו של איש הרוח לעומת מה שהיה בתחילת דרכך?
“ההתחלה שלנו כסופרים הייתה שונה. אנחנו, שפרצנו אחרי מלחמת ששת הימים, עם כל השאלות האידיאולוגיות־פוליטיות שבערו בשטח - יצרנו ברית בינינו כדי להילחם ולעמוד בפרץ. היום אני לא רואה את הדור. אני רואה אנשים מוכשרים פה ושם, ללא ספק. אבל זה לא דור, זאת לא קבוצה”.
איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שזה שייך בין היתר למעמדה של הספרות, לעלייה העצומה של הטלוויזיה. הסדרות הפכו למשהו שאתה מתחיל סיפור ומושכים אותו בעוד סיפור ובעוד רצח וכל מיני קשקושים כאלה. נו, טוב, אני החלטתי שדבר אחד לא אעשה - אני לא אתלונן על השינויים בתרבות, בצורת החיים, בכל מה שקשור בכך. הבעיות שמעסיקות אותי הן השינויים לרעה בפוליטיקה, בהתנהגות האנושית. אבל זה שסופרים היום לא כותבים בדיוק כמוני, או שיש כל מיני רשתות חברתיות שעושות את העבודה הזאת - מי אני שאלחם בזה".
אז סופרים לא נמצאים במקומות שצריכים אותם?
"הסופרים בורחים מזה, ראשית בגלל הימניות של החברה הישראלית. רוב הסופרים נמצאים בשמאל, והם מפחדים על עצמם. בתקופתי הייתה פתיחות כלפינו, מתוך הנחה שאין לנו אינטרס פוליטי אלא אינטרס אידיאולוגי. היום אין את הפתיחות למגוון הדעות. והסופרים והאמנים בכללותם פוחדים. מי אני שאבקר אותם על זה".
איזו פתיחות חסרה?
"אתן לך דוגמה: במשך השנים נתתי הרבה הרצאות בנושא של מיהו ציוני, מיהו ישראלי, מיהו יהודי. אתה חושב שאפשר היום לדבר על זה בצורה כזאת? הכול הפך פוליטי. ולכן האגרסיה הפוליטית, משני הצדדים. גם אני, לפעמים, נרתע מהתקפות השמאל על השלטון".
אז מיהו ציוני?
"ציוני זה מי שבעד חוק השבות. ציונות היא לא אידיאולוגיה. זאת פלטפורמה של אידיאולוגיות, מה שהיה מהשמאל ועד הימין - כולם ציונים".
אבל בשנים האחרונות ציונות הפכה לשם נרדף לאידיאולוגיה ימנית־לאומנית.
"העובדה שמדביקים את המילה ציונות לכל דבר, הפכה להיות ממאירה".
אתה עדיין מסכים שהציונות היא הפתרון הנכון לעם היהודי?
"המדינה הזאת נוצרה בשביל שיהודים יבואו אליה. בגלל זה אומות העולם הסכימו לקרוע חלק מפלסטין. מדינת ישראל הצילה בפועל 320 אלף יהודים שהגיעו לכאן לפני השואה ולא היה להם לאן ללכת. ואחר כך המדינה קלטה את פליטי השואה שגם להם לא היה לאן ללכת. אנשים יכולים להגיד שלא אכפת להם ממאות אלפי היהודים שניצלו - ‘נרצחו שישה מיליון אז היו נרצחים קצת יותר’. אבל בעיניי זה לא ראוי. בגלל יהודים כאלה, ששללו את הציונות ואת המדינה - בתוכם החרדים שבלמו מיליונים של יהודים מלהגיע לכאן - נרצחו יותר יהודים בשואה. המוח היהודי לא עזר לנו בשעת צרה להבין את התהום שמחכה לנו. השואה היא תבוסה של הוויית הגלות של העם היהודי. היו נורות אדומות שנדלקו לאורך כל ההיסטוריה”.
הוא יותר מוטרד מהעובדה שאנשים רבים, בהם גם שותפים לדרך, מתעלמים מהנורות האדומות שמהבהבות עכשיו. "זה נושא שהיו לי עליו חילוקי דעות עם עמוס (עוז), ולא רציתי לעצבן אותו יותר מדי בסוף ימיו. אמרתי לו: ‘עמוס, הרעיון שהלכנו עליו 50 שנה, של שתי מדינות לשני עמים, הוא בלתי אפשרי יותר'. הוא לא הסכים איתי. הוא כעס עליי ונורא התקומם. הוא אמר, ‘טראמפ יביא את השלום’ וכל מיני דברים שלא מתאימים למוח החריף שלו. אמרתי לו, ‘הלכתי איתך עמוס, אבל זה בלתי אפשרי יותר. אי־אפשר לעקור את ההתנחלויות. 400 אלף יהודים שנמצאים שם’".
והוא האמין שזה אפשרי?
“הוא חשב שניתן לעשות את זה, אבל אני אמרתי לעצמי שאני לא יכול לפטור את עצמי מהסתכלות על המציאות ולהיצמד כמו אנשי השמאל לשיח הישן והטוב".
אז כתבת בעד הרעיון של מדינה אחת.
"כתבתי איך אנחנו מנטרלים את הסרטן של הכיבוש. אחר כך קיבלתי את הסרטן בעצמי. קראתי למאמרים בנושא ‘המאמרים האונקולוגיים’. אמרתי, אני לא עושה שלום איתם, אני רוצה להוציא את מארת הכיבוש. לתת להם זכויות. כמו שהתחלנו בירושלים ברמה מסוימת".
אז מה אנחנו מסרבים לראות?
"אנחנו מסרבים לראות שזאת הדרך, ולכן אנחנו צריכים לנסות לראות איך בונים מערכת שלטונית. תראה, היו עמים קולוניאליסטיים שעשו דברים הרבה יותר נוראיים מאיתנו. מה שעשו הצרפתים באלג’יריה, ההולנדים באינדונזיה, הבריטים בהודו והבלגים בקונגו. אבל בשלב מסוים הם נפרדו. אנחנו איתם חיים ונחיה לנצח. והילד הזה בבית־לחם שהחייל נכנס אליו בלילה והרביץ לאבא שלו, יזכור את זה עד סוף חייו. לכן ההתנהגות שלנו צריכה להיות אחרת כי אנחנו קשורים איתם לנצח. זאת בעיניי האמירה גם לימין וגם לשמאל. אני רואה הרבה מתנחלים שחושבים כמוני".
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
“אני מצביע תמיד למרצ”.
למרות שהאידיאולוגיה שלך לא בדיוק תואמת את מרצ.
"היא ברובה לא מרצ. בכל זאת למרצ יש עדיין מאבקים חברתיים ופעילות למען זכויות אזרח שאני מזדהה איתם".
ובבחירות הקרובות?
"מי יודע מה יהיה, מי יודע איפה אני".
הייתה לך תקווה שגנץ יביא שינוי?
“חשבתי שהוא ייתן את ההכרעה לגבי נתניהו אבל זה היה בלתי אפשרי. לא ידעתי מי זה גנץ, אני קצת מרחם עליו, בסך הכול איש טוב. אני לא מבין למה הם נתקעים בפוליטיקה. די. באמריקה כשמתחלף שלטון כולם הולכים. מה זאת תאוות הפוליטיקה, מאיפה היא יצאה? זה מין דיבוק כזה. אובססיה".
אפרופו דיבוק פוליטי, השבוע נפתח משפט נתניהו.
"אין לי מה לדבר על נתניהו ברמה האידיאולוגית כי דעותינו חלוקות. אבל המלחמה של נתניהו על ההימנעות מהמשפט היא נוראה. לצערי אני מבין את המלחמה שלו כי הוא פועל למען עצמו, אבל זה שהתווספו לו אנשים שמוכנים לתת לו יד – זה דבר בלתי נסלח. ולא מדובר רק בסביבה הקרובה לו אלא גם באנשים ממפלגות אחרות, שמוגדרים במחנה המרכז־שמאל. הפגיעה במערכת המשפט היא הדבר הכואב ביותר ואלה הפוליטיקאים המסואבים שנותנים לזה יד. הנה עמיר פרץ, איש שמאל משדרות שגילח את השפם שלו, כאשר לאף אחד לא אכפת מזה, נתקע בממשלה של נתניהו, נדבק לכיסא ונתן יד לפגיעה הזאת".
מה דעתך על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין?
“הסכמי השלום האלה מוזרים, אני חייב להודות. אבל אני בוודאי בעדם. רק בגלל שאני מתנגד לנתניהו ולטראמפ, זה לא אומר שאני נגד הסכמי שלום. אבל הבסיס שלנו הוא הסכמי השלום עם מצרים וירדן”.
"הבת היחידה" יוצא באחת התקופות הקשות של עולם הספרות. חנויות הספרים סגורות כבר קרוב לשנה, מרבית ההוצאות שלחו את עובדיהן לחל”ת, ועל הענף כולו, שגם בימים רגילים לא נהנה מרזרבה כלכלית, שוררת אי־ודאות גדולה.
"אני כבר לא יכול להתלונן", הוא אומר באנחה, "קיבלתי כבר את כל מה שסופר יכול לקבל בחייו. אבל אני כן מקווה שהספר החדש ימצא את המקום הנכון לו. הילדה הזאת, הגיבורה של הסיפור, עוררה אצלי משהו בשלב הזה של החיים שלי, כשאני עם המחלה. היא הייתה קרן אור בתקופה האחרונה. לא היה פשוט לכתוב את הנובלה הזאת. הייתי חולה ומדוכדך, וקרה שלא נגעתי בטקסט חודש או חודש וחצי".
שנה בלי ספרים, זה לא סימן טוב לחברה הישראלית, נכון?
"בוא לא נעמיס משימות כאלה גדולות על הספרות. גם כשיש ספרים חברה יכולה להיות בהתנוונות. בישראל הכיבוש קיים ויש ספרות. הספרות לא הופכת בהכרח דברים לטובים יותר. אבל זה בהחלט מרגיז מאוד עבור סופרים שעמלו על ספר וסוף כל סוף הוא מודפס ואי־אפשר לתת לו את האפשרות המינימלית להיות מוצג בחנויות הספרים, כאשר חיי המדף ממילא כל כך קצרים. זה כואב".
במרכז עלילת "הבת היחידה" נמצא סיפור התבגרותה של רקֶלֶה לוצאטו, נערה איטלקייה ממוצא מעורב, יהודייה־קתולית, שחיה עם משפחתה האמידה בעיר קטנה ליד ונציה. במהלך ההיערכות לחגיגות חג המולד וערב הסילבסטר של שנת אלפיים, היא נבחרת לשחק בתפקיד אם־האלוהים בהצגת בית הספר, ומעוררת את כעסו של אביה היהודי שאוסר עליה להשתתף בהצגה. זו נובלה סוחפת שדרכה יהושע מטפל במשבר הזהות שמאיים על כל יהודי שחי בגולה.
קשה להתעלם מכך שהכנסת את הסרטן לעלילת הספר החדש. אביה של הגיבורה סובל ממנו.
"פה המוות לא מגיע. אני לא חותם את הספר עם מות האב. אבל אין ספק שזה נמצא שם והסוף מוביל לשם, גם אם זה לא נאמר מפורשות. אני לא צריך לכתוב את המוות כדי להבין שהוא מתקרב. גם בחיים. אתה לא חייב לומר מפורשות בשביל שכל הנוכחים בחדר יידעו שהוא נמצא והוא קרב ואין מה לפחד ממנו. וגם מהמוות שלי אני לא מפחד. בטח לא עכשיו".
מה אתה רוצה שיקרה עם הספר הזה?
"שיקראו אותו ויגידו, הנה א.ב יהושע נפרד מאיתנו עם ספר מתוק, לא כועס. זה מה שנקרא ספר פרידה ראוי להיפרד ממני כסופר".
ועדיין, זה לא ספר פרידה קלאסי.
"ב'הבת היחידה' לא הסתכנתי יותר מדי ולא הלכתי להפוך עולמות. מה רוצים ממני עוד? די, שיקומו אחרים. יש מספיק סופרים".
כתיבת הספר הפתיעה אפילו אותו. "לא חשבתי שאכתוב עוד אחרי פטירתה של איקה", הוא מגלה. "אחרי שגמרתי את ‘המנהרה’, רומן נוסף לא היה לי במחשבה. אבל אז נתקלתי בעבודת מחקר מזהירה שכתבה דוקטורנטית בבר־אילן, איטלקייה במוצאה שמכירה את שתי ההוויות, האיטלקית והישראלית, וגם את היצירות שלי. היא רצתה להבין איך קרה שהספרות הישראלית חוללה כזאת תהודה באיטליה. לא מדובר רק בי אלא גם בעוז ובאפלפלד ובגרוסמן ובמאיר שלו. כולנו התקבלנו יפה מאוד באיטליה אחרי תקופה ארוכה שבה הייתה רתיעה מאיתנו. נראה שהיצירות שלנו מילאו איזה חסר בחלל הזה כדי לשקם את דמות היהודי המסכן, האומלל, שממנו הם חששו כל הזמן. פתאום יוצאת דמות של יהודי נורמלי שלא תובע הכרה באומללותו”.
אפשר להגיד שבחרת בספר "לברוח" לאיטליה?
"לא ברחתי. וזו לא הפעם הראשונה שהגיבורים הספרותיים אצלי יצאו החוצה. גיבורת הסיפור היא יהודייה שנמצאת בתוך הסבך הזה שקיים בגולה, של משפחות מעורבות. באמריקה מדברים על התבוללות של עשרות אחוזים. אם יש לי תלונה עמוקה כלפי נתניהו היא שהוא לא המשיך לדבר על עלייה לארץ כי זה היה בסיס הקיום שלנו, שלילת הגולה. תבואו לכאן. אמרו את זה ביאליק ובן־גוריון ואלתרמן, לאורך כל הדרך. זה היה בקונצנזוס של הציונות, ופתאום עזבו את זה. נתניהו עומד מול אולמות מלאים של יהודים ואומר ‘תחזקו את ישראל’, אבל לא אומר ‘תבואו, תצטרפו אלינו’".
עמוס עוז כתב ב''סיפור על אהבה וחושך'', שכבר כילד הוא תלה על דלת חדרו שלט ובו כתב: "עמוס קלוזנר, סופר". גם אתה ידעת שתהיה סופר בגיל קטן?
"לא, אני לא חשבתי שאהיה לסופר. כל העסק הזה בא לי הרבה יותר מאוחר. עד גיל 12 הלכתי עם אקדח צעצוע בכיס. היה לי יותר עניין בדברים שקשורים במשפט. במשפחה סביבי היו עורכי דין שהערצתי אותם, והיה לי כבוד לעולם המשפט. אבל אז אהרן ברק, שהיה גם חברי הטוב בצופים, דחף אותי לכתוב פיליטונים אבסורדיים וסוריאליסטיים, והמזיגה בין הטריוויאלי, המוכר, לבין הפנטסטי האבסורדי מצאה חן בעיניי. אז המשכתי בזה".
במשך 60 שנה.
"היה לי הרבה יותר קל בעבר. כששואלים אותי למה הפכת לסופר אני אומר שזה בגלל אבא שלי שקרא לי סיפורים מ'הלב' של דה אמיצ'יס בגיל חמש־שש. זה גם מה שהניע אותי לכתוב את ‘הבת היחידה’ שקטעים מ’הלב’ משובצים בו לאורך הסיפור. רק לחשוב על זה מעורר בי געגועים. זה הספר שמזכיר לי את אבא שלי. הוא נתן לי את המפתח להיותי סופר".
הספרות היא עדיין המקצוע שהיית בוחר בו?
"כן, למרות שאף פעם לא ביססתי את הקיום שלי ושל ילדיי על הכתיבה. הלכתי להוראה ואני גאה בכך שהייתי הסופר הראשון שקיבל משרה באוניברסיטה ובעובדה שידעתי שילדיי לא צריכים לחכות לפרוסת לחם על פי ההשראה שתהיה לי או לא תהיה לי. אחר כך הספרות נתנה את התמלוגים שלה".
אם היית צריך לתאר את עצמך למישהו שלא מכיר אותך - מה היית אומר?
“אני בן הארץ, דור שישי בארץ. הגיבור שיוצא מהארץ אבל תמיד חוזר. הגיבור שקשור לאדמה הזאת מבלי להיות משועבד לה. הגיבור שהנוף והמציאות הפיזית לא דומיננטיים אצלו, אבל הוא בן המקום בכל רמ”ח איבריו”.
