באמצע שנות ה-70 כיכב הכומר סון מיונג מון בצמרת המשאלים "מיהו האיש הכי השנוא באמריקה?". האיש שנולד למשפחת חקלאים מרובת ילדים בשטחים הנתונים כעת לשליטתה של צפון קוריאה, ייסד בשנת 1954 את "כנסיית האיחוד" או בשמה המלא "אגודת רוח הקודש לאיחוד הנצרות בעולם" והיה אנטי-קומוניסט מובהק, הצליח להיות לפתע אויב האומה האמריקנית. מון נהג לשדך בין נתיניו הבתוליים, שנקראו מוניז, ולערוך חתונות משותפות המוניות באצטדיוני ענק, נחשב למנהיג של כת מסוכנת והצליח לקומם עליו אנשי דת, כולל יהודים.
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- שפחות, כסף ורדיפת פרסום: כך קרסה כת הסקס של ניו יורק
- הם היו בטוחים שהם חייזרים: הסיפור המטורף של "כת שער גן עדן"
- למה כל כך קשה לטפל בתופעת הכתות?
"בשנות ה-60 ובראשית ה-70 עפו באוויר רעיונות על אהבה ושלום, והכומר מון היה בארה"ב מעין דמות מיתית מאסיה, שדיברה על אהבה אוניברסלית ועל איחוד בין כל בני האדם, וזה התאים לרוח התקופה", אומרת הבמאית האמריקנית קארה ג'ונס, שאביה פארלי היה אחד מנשיאי "כנסיית האיחוד", בריאיון שערכתי איתה באמצעות זום. "אבל אנשיו של מון החלו להשתמש בטקטיקות שעוררו תמרורי אזהרה: אנשים היו מגיעים למפגשים של הכנסייה והיו אומרים להם שזו המשפחה החדשה שלהם, ושעליהם לחתוך את הקשרים עם המשפחות שלהם. זה העלה חששות אצל המון הורים, שראו איך הילדים שלהם נשאבים ונעלמים בתוך הכנסייה - ההורים היו שוכרים אנשי מקצוע כדי שיחטפו את הילדים ויחזירו אותם הביתה. הכומר מון גם חשב שהוא המשיח - מה שלא עבר טוב אצל הרבה נוצרים. וכך הכנסייה הפכה לשנויה במחלוקת וקוטלגה בתור כת, שמשכה הרבה תשומת לב שלילית".
בדרך כלל בכתות סוגיית הכסף היא מרכזית. הייתם צריכים לתת כסף לכנסייה?
"בדומה לדתות אחרות, גם לנו היה את מנהג המעשר. הכומר מון עשה את רוב הונו מעסקים - ה'וושינגטון טיימס' היה בבעלותו, וכך גם מלון בניו יורק ועסקים ברחבי אסיה. מון ומשפחתו חיו כמו מלכים ביחס לחברי הכנסייה, שחיו בצנע. למזלנו אבי באיזשהו שלב החל לעבוד במשרד עורכי הדין הניו-יורקי של אביו, ויכולנו לחיות בצורה יותר נורמלית".
איך הילדות המיוחדת שלך עיצבה את האישיות שלך?
"באופנים חיוביים ושליליים כאחד. הצד השלילי הוא שהוצגה לי דרך צרה מאוד, שבה צריך ללכת בחיים ושדרכה ניתן למצוא את מקומך בעולם. לפי הדרך הזאת נולדתי נושאת את החטא בקרבי. בתיכון למשל חייתי אורח חיים טהרני - לא שתיתי אלכוהול ולא יצאתי עם בנים. במשך רוב חיי הרגשתי שאני הולכת על חבל דק וחייבת ללכת בכיוון מסוים, אחרת ההשלכות יהיו הרות גורל. תמיד נותר בי הצד הזה של הילדה הטובה שנטעו בי. בשלבים שונים בחיי לא יכולתי להיות לגמרי מי שאני. במידה מסוימת, כל מערכת האמונות הזו הייתה רעילה.
"מצד שני גדלתי עם זהות מאוד מגובשת, בתוך קהילה בינלאומית שבה חברים מגזעים ומתרבויות שונים - ועם חלקם אני עדיין בקשר קרוב. בתקופה כזו של שסע חברתי, אני מאוד מעריכה את הרעיון שכולנו חלק ממשפחה אנושית אחת גדולה. החזון של הכומר מון לאחד את העולם דרך נישואים מעורבים, יש בו משהו נורא יפה, אבל לא תמיד הוא צלח".
גם ג'ונס מצאה את עצמה מתחתנת ב-1995 בטקס חתונה המוני, שנערך באצטדיון אולימפי בדרום קוריאה. "כשהייתי בת 20 שידכו אותי למישהו שפגשתי לראשונה חודש בלבד לפני החתונה. החתונה הייתה אירוע נורא ומגניב בו-זמנית. הרגשתי קרועה לגבי כל העניין כי לא ידעתי מה אני מרגישה כלפי החתן, אבל היה משהו מגניב באנרגיות שהיו באצטדיון מלא בעשרת אלפים איש, שמאמינים באותו רעיון ולובשים אותם הבגדים. זה היה מטורף, ומשהו שלא הייתי עושה שוב".
מי היה החתן המאושר?
"אמריקני ממוצא אסיאתי שגדל בארה"ב, אבל אני לא יכולה להגיד את השם שלו. ידעתי שאני לא נמשכת אליו, אבל התחתנו בכל זאת. ואז שנינו הלכנו ללמוד בקולג'ים שונים והיינו מתראים מדי פעם. עם הזמן התרחקנו. לקח לי כמה שנים לעזוב את הנישואים הללו. פחדתי להיפרד ממנו, מפני שזה היה אומר לעזוב הן את הכנסייה והן את המשפחה שלי. התגרשתי רשמית רק בגיל 25, ואז גם החלטתי שאני כבר לא חלק מהכנסייה. חשבתי שעזבתי, אבל עד אמצע שנות ה-30 שלי חלק קטן בי תהה אם לא הייתי אמורה להישאר נשואה למישהו בכנסייה. יש דרגות לעזיבה".
את יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו החלטת לעזוב?
"זה קרה כשהתפרסמו סיפורים שליליים על משפחתו של מון, כולל העלמות מס והסתבכות של אחד הבנים עם סמים - כבר אז פקפקתי בנישואים שלי. זה היה קשה לשמוע פתאום שהאנשים שהערצתי לא עומדים בסטנדרטים שהאמנתי בהם. הפרשות האלה טלטלו את הקהילה הגדולה שלנו, אבל הורי היו סלחניים. לכומר מון תמיד היה הסבר להכול, ותמיד הייתה תחושה שלילדים שלו קשה במיוחד מכיוון שהוא ואשתו אף פעם לא נמצאים בבית - ולכן זו לא הייתה אשמתם אלא אשמת הנסיבות".
ג'ונס עזבה את הכנסייה ועבדה במשך שנים ככתבת חדשות בערוצים שונים. ב-2012 היא החליטה לעשות סרט על כנסיית האיחוד. "רבים רצו שאציג סיפור סנסציוני על המוניז, ומבחינת תקציבית זה היה מקל עליי, אבל הבנתי שהסיפור שאני רוצה לספר הוא אישי יותר - למשל לעסוק בסוגיות פתוחות שעוד יש לי מול ההורים שלי. אמא שלי בטסי למשל הייתה מיסיונרית, ואחת לכמה זמן עזבה את ביתנו במדינת ניו יורק, יצאה לגייס מאמינים חדשים והשאירה אותי במשך חודשים רבים במשפחת אומנה".
ג'ונס הגרושה החליטה שעשיית הסרט קשורה גם לרצון שלה להפוך לאם, ושלפני שהיא עושה זאת, לבדה, כדאי ורצוי שהיא תצא למסע, שבו תסגור מעגלים. "הרגשתי שחלק מהסיבה שהיה לי קשה למצוא בן זוג הייתה שיש לי עניינים בלתי פתורים מהעבר. רציתי לפתור את מה שעוד נותר לפתור. כמו כן, רציתי שהילד העתידי שלי יבין את התמונה המלאה ולא כותרת שתתמצת את העבר שלי - משהו כמו 'סבא וסבתא שלך היו חלק מכת'. רציתי להראות למה הוריי הצטרפו לכת, ואיך זה השפיע עליי".
התוצאה של המסע שנמשך שבע שנים היא "ילדה מבורכת: לחזור לכת", סרט תיעודי מרגש וחזק, שניתן לצפות בו בארץ בספריית ה-VOD של yes. אחד הרגעים היותר נוגעים בסרט הוא המפגש והחיבוק של ג'ונס עם אמא שלה.
הצלחת לסלוח לאמא?
"כן, סלחתי לה, וזה היה אחד הגילויים הגדולים שקרו לי בעשיית הסרט - הצלחתי להבין את הצד שלה בסיפור. זה לא מעלים את הכאב שלי, ועדיין הייתי שמחה אם מה שעברתי בילדותי לא היה קורה; יחד עם זאת, אני מבינה למה אמא עשתה זאת ולמה הכנסייה הייתה חשובה לה. התובנות האלה מאוד עזרו לי לסלוח, ולהתחיל מחדש את מערכת היחסים שלנו ממקום כן יותר".
לג'ונס יש ארבעה אחים, ואחד מהם, בו, היה השותף המשמעותי שלה בעשיית הסרט. בו תיעד במשך שנים את הווי המשפחה והכנסייה, והחומרים שצילם נארגו בתוך "ילדה מבורכת: לחזור לכת". בו, שהיה בצעירותו אחד התומכים המובילים, הפעילים והנלהבים של שמירת הבתולים עד לחתונה, נאבק למעשה בזהותו המינית. הכומר מון התנגד נחרצות להומוסקסואליות וראה בה דבר אסור. לבו נדרשו שנים כדי להשלים עם נטיותיו, והוא התקשה לפתח קשרים ולצאת מהארון.
המפגש הטעון והמטלטל שבו קארה ג'ונס מתעמתת עם אביה, שנחשב כיום לאחד מ"זקני השבט", על היחס של הכנסייה לקהילת הלהט"בית לא יותיר אף אחד מהצופים ומהצופות אדיש. "ההורים שלי עשו כברת דרך בדעות שלהם על הומוסקסואליות", מגלה ג'ונס. "פעם הם חשבו שזה לא בסדר, והיום הם במקום אחר ומקבלים את אח שלי".
אני מקווה שאח שלך השלים עם זהותו, חי איתה בשלום ומצא אהבה.
"אחי ביקש ממני שלא אדבר על מערכות היחסים שלו. אני יכולה רק לומר שמצבו מצוין".
אני שמח לשמוע שהוא מאושר.
"הכול יחסי. אבל אל דאגה, מצבו טוב. לילדות שלנו הייתה כאמור צד הרסני, אבל עבור אחי הנזק היה עמוק יותר. כשהדת אומרת שהזהות שלך היא חטא, ואתה שומע את זה מגיל צעיר, זה גובה ממך מחיר. לוקח הרבה זמן לעקור מהשורש את התחושות והאמונות הללו. חשוב לי להעביר מסר על הנזק שעלול להיגרם כשמוסדות דתיים מכל סוג מטפחים רעיונות כאלה כבר מגיל צעיר".
איך ההורים והמשפחה הרגישו כשהם ראו את הסרט שלך?
"הרגשות היו מעורבים. לא הראיתי להם את הסרט עד שסיימתי אותו. היו לנו שיחות רבות על הפרויקט, אבל הם לא היו חלק מתהליך העריכה. הורי באו לבכורה בניו יורק, ואמא לא הרגישה נוח עם החלק שבו היא עוזבת אותי ויוצאת למסעותיה. אבא הרגיש לא בנוח עם זה שחשפתי את ההיבטים השליליים בכנסייה. לצד חוסר הנוחות הייתה ההכרה שזה משהו שאני צריכה לעשות, ומרגישה שנקראתי לעשות".
ב-2012 מת הכומר מון בדרום קוריאה בגיל 92, מסיבוכי דלקת ריאות. האק ג'ה האן, אשתו השנייה של מון, היא המנהיגה שנבחרה במקומו, ושניים מבניו של מון התפצלו וניסו להקים כנסיות משלהם. "יש שם פוליטיקה שלמה וענייני כסף - בלגן שלם. רוב החברים עדיין הולכים עם הגברת מון, שיושבת כיום בקוריאה. העברת השרביט בהחלט הייתה מורכבת. קשה לאמוד כמה מאמינים יש כעת. ניסיתי לקבל מספר מהכנסייה, אבל ללא הצלחה. ההערכות קופצות מאלפים למיליונים, ולא נראה שלמישהו יש תשובה באמת. אגב, אנשי כנסיית האיחוד לא ממש שיתפו איתי פעולה בתחילת ההפקה, אבל בסוף היו מוכנים לספק חומרי ארכיון ולתת גישה לאירועים. אחרי שהסרט יצא, שמעתי תגובות מעורבות מחברי הכנסייה".
כיום את רואה במוניז כנסייה או כת?
"גם וגם. אומרים שכל דת מתחילה את דרכה בתור כת. יש לא מעט אנשים טובים שמיישמים את אמונתם דרך כנסיית האיחוד, אבל הכומר מון ומשפחתו שמו את עצמם יותר מדי במרכז, אפפו את עצמם בקדושה ויצרו דינמיקה לא בריאה. זאת לצד שליטה בחברי הכנסייה - לא בהכרח פיזית, יותר נפשית - דרך רגשות אשם ודרך הדוקטרינה עצמה. כל זה הופך את התנועה ליותר ויותר דומה לכת. אני לא מגדירה את עצמי בתור קורבן או שורדת של כת. אני חושבת שבחיים כל אדם נאלץ 'לשרוד'. הנרטיב הזה של קורבן/יוצא כת הוא שחוק, וניסיתי בכוח לא ליפול בפח הזה של סיפור החשיפה שלי. חלק מהאנשים שעזבו את הכנסייה לא רואים שום דבר טוב בעבר שלהם. אני ניסיתי להציג תמונה יותר מורכבת ופחות בשחור-ולבן. חשוב לספר סיפורים שלא מחזקים אותם הנרטיבים שוב ושוב של הקורבן והרשע. לחשוב על עצמי כקורבן לא עזר לי בחיים, כמו שזה לא עוזר לרבים אחרים".
ג'ונס כיום בת 45 ונשואה לדון, מנהל מחנות קיץ. השניים חיים באוקלנד, קליפורניה, שם הם מגדלים את בתם בת הארבע. "אני מלמדת אותה לאהוב ולקבל את מי שהיא וליישם את טוב הלב הגלום בה. בעלי ואני לא דתיים, אנחנו מקווים לגדל את בתנו כך שתהיה אדם טוב, שמרגיש אהוב ומקובל בגלל מי שהיא".
פורסם לראשונה: 10:27, 18.02.21
