כששיפי אלוני הצטלמה לפרסומת לגבינה צהובה של "טרה", היא הייתה בטוחה שמדובר בעוד תפקיד נחמד, כמו אלה שגילמה בתיאטרון ובטלוויזיה. היא לרגע לא תיארה לעצמה שהפרסומת תצית את הוויכוח מחדש, על ייצוג סטריאוטיפי של המזרחים בתרבות הישראלית. אבל טור ביקורת טלוויזיה של עיתונאית "ידיעות אחרונות" חן ארצי־סרור, שטען שהתפקיד שגילמה בפרסומת "מציג את הנשים המזרחיות כבורות, מביכות ונחותות", עורר סערה.
כתבות נוספות למנויים:
אלוני הגיבה בעמוד הפייסבוק שלה ומחתה על הביקורת, והרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת הוצפו בתגובות. "חברים, הלכתם רחוק מדי", כתבה בפוסט. "כואב לי שמחפשים בכוח סימנים לדברים שלא היו ולא נבראו. אני ישראלית גאה שהוריי עלו מעיראק ופרס. בעלי ישראלי גאה שמשפחתו שרדה ועלתה מאירופה, והבנות שלנו ישראליות גאות, שכבר אין איך להגדיר אותן מבחינת 'עדה'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ציפית לכאלה תגובות?
"ממש לא. לא האמנתי אפילו לרגע שזה יקרה. לקחתי את הפרסומת כעבודה כיפית, כעוד תפקיד שאני עושה, וככה חשבתי שיסתכלו על זה. אם מישהו חשב שהופכים את העדה שלו לנחותה, אני מתנצלת. חבר'ה, אני מזרחית, ואם לרגע לא הרגשתי שאני צוחקת על הדמות שעשיתי, ואלו גם רוב התגובות שאני מקבלת, אז הכול בסדר. אני באה מבית ספרדי ששמעו בו יואב יצחק, דאלראס וזוהר ארגוב, ובאותה נשימה גם חווה אלברשטיין, יהודית רביץ ואת שירי רחל. אחות אחת שלי למדה באקדמיה למוזיקה, ואחות אחרת ציירת.
"אני שלמה עם כל דמות שאני משחקת בטלוויזיה ובתיאטרון. אני עושה גם דמויות עממיות, שכונתיות, פרחות, כמו חנה פינצטה בסדרה 'שנות ה־80' או נורית ב'לה פמיליה', וגם דמויות חזקות, אסרטיביות, חכמות, דעתניות ומצליחות, ואת כולן אני עושה באהבה גדולה, מכל הלב והנשמה, ולא מתוך כוונה ללעוג להן. באותה מידה נהניתי לשחק דמויות אסרטיביות כמו מפכ"לית המשטרה בסדרה 'שלטון הצללים' - אישה דעתנית וחרוצה, כהת עור, או את העובדת הסוציאלית בסדרה 'נחמה' של רשף לוי, שהיא אישה חמה ומשכילה. אין לי בעיה לקבל ביקורת, אבל גם אם הייתי עושה את התפקיד השני בפרסומת, היו רואים בי עממית שמדברת בחי"ת ועי"ן".
למה הפרסומת גררה כל כך הרבה תגובות?
"כי יש עדיין עוני, גזענות וקיפוח במדינה, ותמיד יהיו לצערי. באמת שלא בא לי להישמע כאילו אין היום גזענות - יש עוד דברים לשפר - אבל המצב שלנו הרבה יותר טוב משהיה. הפרסומאים חושבים על מגוון הצבעים והעדות של החברה הישראלית, וזה היופי של העם שלנו, העובדה שהוא מעורב וצבעוני. משפחה בפרסומת היא לא רק נשים עם שיער בלונדיני שאוכלות יוגורט, אלא גם משפחה ספרדית. האשכנזי הוא לא רק אריסטוקרטי, והספרדי הוא לא רק פרח. הרעש סביב הפרסומת לא עירער לשנייה את הביטחון שלי בעצמי כשחקנית וכבנאדם. באמת שאפשר להתקדם הלאה ולחבק אחד את השני באהבה".
פגשת אפליה באודישנים שלך לתפקידים?
"היו רגעים שאמרו לי שאני כהה מדי או שזה תפקיד יותר לאשכנזיות, אבל אף פעם לא היו לי רגשי נחיתות. הקערה כבר מזמן התהפכה. יש הרבה תפקידים לשחקנים מזרחים".
את לא חוששת שמעכשיו יציעו לך בעיקר תפקידים כמו בפרסומת?
"ממש לא", היא צוחקת. "אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה. שיחקתי, ואני עוד אשחק, מגוון דמויות וצבעים - עממיות, מצחיקות ואסרטיביות ורציניות, ואת כולן אני אעשה מכל הלב והנשמה ומתוך כבוד גדול".
אלוני, 41, קומיקאית מוכשרת ומהשחקניות העסוקות ביותר בתיאטרון הבימה, נולדה בירושלים כשפרה יעקב. "סבתא שלי גידלה שמונה בנים", היא אומרת. "בכל פעם שאחת מהכלות שלה נכנסה להיריון, סבתא שפרה ביקשה ממנה 'אם תיוולד לך בת, תני לה את השם שלי'. זה לא קרה, עד שהאמא המקסימה שלי הסכימה. כילדה שנאתי את השם הזה, אבל היום אני חיה בשלמות איתו. כשפגשתי את יוני, בעלי, הוא אמר לי 'איזה שם מקסים יש לך, שם יפהפה'. כשהתחתנתי, שיפי אלוני נראה לי שם פחות כבד, פחות השם של המורה לתנ"ך או המורה לתושב"ע. שפרה יעקב נשמע כמו תלמידת אולפנה, ושיפי אלוני כמו ציפור דרור".
היא גדלה בבית מסורתי בשכונת עיר גנים בירושלים. "היו שם עבריינים, מלומדים, ואפילו כוכבים", היא אומרת. "השכן שלי, שבו הייתי מאוהבת קשות בתקופת נעוריי, היה אשר סויסה, סקאזי. הוא למד אצל אבא שלי נהיגה, ואחרי כל שיעור שלו אצל אבא שלי הייתי מחסירה פעימה". אביה החליט לשלוח את ארבעת ילדיו לבתי ספר דתיים. "החינוך של הילדים היה חשוב לו כדי שלא נתהולל ברחובות", היא אומרת. "הוא הבין שבית ספר דתי ייתן לנו את המסגרת הרצינית הכי טובה, למרות שהוא עצמו לא קיים אורח חיים דתי. הלכתי לאולפנה שזה הארד קור - רק חצאיות ארוכות ופעמיים ביום תפילות, ורוב הבנות שם היו אשכנזיות".
איזו מין ילדה היית?
"ילדה מתוקה, מלאת שמחת חיים, שדואגת שיהיה שמח ושכולם יהיו באנרגיות טובות. 'דאגה' הייתה הכותרת שלי, לטוב ולרע. המשפחה מבחינתי היא ערך עליון. לאבא שלי היו שמונה אחים, ולאמא שלי שבעה. זאת הייתה הילדות שלי. הייתי בעננים מזה. משפחה רחבה של אוכל ושמחה ואהבה גדולה. הייתי ילדה מאוד טובה, ושמרתי את הפחדים והדאגות לעצמי. הייתי הליצן המזמר, ועבדתי בלהחזיק את הטייטל הזה. מתישהו הפחדים של הנעורים התפוצצו לי בפנים. אתה מבין שאתה לא יכול להיות כל הזמן על תקן המצחיקן. באיזשהו שלב אמרתי, מתוקה את צריכה טיפול, להבין שאפשר לדבר על זה, שלא צריך להראות שהכול דבש".
חלמת להיות שחקנית?
"אבא שלי נורא דאג לי למקצוע. הוא פחד שאני אפול למקומות לא טובים וניסה לסדר לי כל הזמן עבודות. דודה אחת שלי עבדה במשטרה, אז הוא הציע שאני אהיה שוטרת. דודה אחרת עבדה בבזק, והוא רצה שאעבוד שם".
אחרי שנת שירות בקיבוץ הדתי שלוחות ניסתה אלוני ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, אבל מהר מאוד החליטה ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים. "הגעתי למבחנים לסמינר בדקה ה־99 והתחננתי על נפשי למנהל, 'תקבל אותי, אתה לא תתחרט, אני אהיה שחקנית טובה'", היא מספרת. "אלו היו שלוש שנים מדהימות. הייתי מאושרת ושמחה. עברתי לתל־אביב ופתאום נפתחו לי העיניים. מבחינת הילדה ההיא מהאולפנה בשכונת מוסררה כאילו הגעתי לניו־יורק. עדיין היה לי בנשמה את בני עקיבא. הייתי אומרת לעצמי, יו שיפי, את עתיקה. לאט־לאט גיליתי את החיים האמיתיים שלי".
עשר שנים חיכתה אלוני לפריצה שלה ושיחקה בעיקר בפרינג' ובהצגות ילדים. "תיאטרון הבימה נראה לי אז כמו חלום ענקי", היא מחייכת. "הייתי עוברת ליד, הלב שלי היה מפרפר, ואמרתי, יום אחד אולי אגיע לשם. תמיד ידעתי שהר הגעש הזה יתפרץ. בתחושה שלי לא שלחו אותי אז למספיק אודישנים, לא קיבלתי מספיק הזדמנויות להוכיח את עצמי, אבל הכול לטובה. למזלי, יוני בעלי עמד לצידי ומאחוריי".
הפריצה הגדולה התרגשה כשאלוני לוהקה לתפקיד אשתו של צביקה הדר בסדרה "לצבי יש בעיה" והתקבלה לתיאטרון הבימה עליו חלמה. "הגעתי לאודישן לסדרה והבנתי שאני יכולה לעשות את תפקיד אשתו של צביקה הכי טוב בעולם", היא אומרת. "נכנסתי לאודישן באיזו שלוות נפש, וזה היה נהדר. הייתה ביני לבין צביקה אנרגיה מדהימה. כולם אמרו גם שאני נורא דומה לאשתו ליאת. כשקיבלתי את התפקיד הייתי בשלה ומוכנה לזה, ועפתי על התפקיד. הרגשתי גם בנוח עם הנשיות שלי".
למה שלא תרגישי בנוח עם הנשיות שלך?
"אם קודם היו לי היו ספקות בנוגע למראה שלי, הכול נדחק הצידה. תמיד הייתי צוחקת על עצמי, הנה מרגלית צנעני מגיעה, הנה יזהר כהן. כשאמרו לי 'את כזאת יפה', הייתי אומרת 'תפסיקו'. שם הרגשתי גם יפה וגם שחקנית טובה. אם הייתי מקבלת את התפקיד הזה עשר שנים קודם, אני לא יודעת אם הייתי מגלמת את הדמות בצורה כל כך נכונה ועגולה כמו שעשיתי".
לפני ארבע שנים אלוני - אמא של אלי (בת 10 וחצי) ושירה (8 וחצי) - התקבלה לתיאטרון הבימה, ומאז ועד תקופת הקורונה לא הפסיקה לשחק, לפעמים בחמש הצגות במקביל, ביניהן "פילומנה", "גבעת חלפון", "בעלה של אשתי" ו"קח את אבא שלך ולך לעזאזל". עכשיו היא נמצאת בחזרות להצגה "אדוני ראש המועצה" שכתב גיא מרוז ומביים אלון אופיר, שאמורה לעלות כשעולם התרבות ייפתח (עד אז היא תצולם ותשודר ב־ Hot VOD). במרכז העלילה: מה קורה כשלראשונה בישראל ממונה ראש מועצה ערבי ביישוב יהודי. לצידה משחקים נורמן עיסא, יעל לבנטל, רוני דלומי, אורי הוכמן, רבקה גור וניל משען. "אני משחקת את מנהלת הלשכה של נורמן וזה תענוג גדול. הוא שחקן נהדר ואיש מקסים", היא אומרת.
בשנתיים האחרונות אלוני גרה בקיבוץ מזרע, בו נולד בעלה יוני (איש סאונד במקצועו ורכז התרבות של הקיבוץ). "אני עכשיו קיבוצניקית גאה מהמניין", היא אומרת. "מאז ומתמיד אבא ואמא שלי מאוד אהבו את הטבע. הייתי גם בשירות לאומי בקיבוץ שלוחות, ותמיד נמשכתי למלח הארץ, לארץ ישראל הזאת. הם נראו לי אנשים טובים. כשבעלי אמר לי שהוא קיבוצניק, זה עשה לי שמח בלב. בשנה הראשונה בקיבוץ היה לי הלם קרב עם הנסיעות הארוכות והמרחק מהחברים ומהעבודה, אבל הקורונה הרגיעה אותי וגרמה לי לנחות על הרצפה ולהבין מה הכי חשוב - תחושת הבית, המשפחה שלך והמרחבים. הורדתי קצת את כמות ההצגות וזה בסדר. גם הבנות נהנות כאן מאוד. הן נטמעו פה תוך ארבע וחצי שניות. בשבילן זה גן עדן, קלאב מד. הן הולכות יחפות ומאושרות. כיף לי לחזור לתיאטרון, ואני מקווה שבאמת נחזור סוף־סוף לשחק בפני קהל פור גוד. זה יהיה מאוד מרגש. אני מרגישה נהדר בחזרות. יאללה, שייפתחו כבר שערי שמיים ונצא עם ההצגה. זה בוער בעצמות".
