תאמינו או לא, הילד גדל. יהודה אטלס מסדרת ספרי "והילד הזה הוא אני", ציין בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-84. "איך חגגתי? לא חגגתי", הוא צובט בזקנו, "אני לא כל כך אוהב ימי הולדת. זה מחייב. אם מישהו יבוא אליי אצטרך לבוא ליום הולדתו וזו בעיה, אני לא יודע לקנות מתנות".
כתבות נוספות למנויים:
די.
"וחוץ מזה, הפרלמנט שלי מושבת. עד לקורונה, מדי בוקר הלכתי לבית קפה מסוים, במתחם בזל, וחיכיתי לחברים הקבועים, אנשים נהדרים אחד-אחד. הם לא חברים שלי מהצבא או מהעבודה, הכרתי אותם מאז שרונית ואני עקרנו לדירתנו הנוכחית, בבניין עם מעלית שמתאימה גם לכיסא גלגלים", הוא מגחך, "וזה מה שמוכיח שגם בגילי אפשר להתיידד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני חייבת לצטט שורה משיר שלי: יום הולדת יש רק פעם בשנה.
"בתאריך המסוים שבו הגעתי לעולם באמת החלטנו, רונית ואני, לנסוע דרומה, לראות כלניות, אבל הגלגלים לקחו אותנו לביתו של אבי כץ, שצייר את ספרי הטרי, והבאנו לו עותק. זו חגיגה", הוא מספר בעודו טורח על בישול קפה טורקי כמארח מדופלם. בתום המלאכה הוא מציב את הפינג'אן על השולחן, מזהיר אותי מפני חומו של המשקה ומבטיח: "אמזוג לך כשיהיה כשיר ללגימה".
עברית של פעם עם חיוך של ילד נצחי. שילוב מקסים. הוא אב לשלושה בנים, סבא לארבעה ("ביניהם נכדה אחת") וסבא רבא לדור בן השנה, אבל עכשיו, כשהוא מדפדף בספרו ה-36, ההתרגשות נשקפת אפילו משיערו הלבן למהדרין. שש שנות תחקיר וכתיבה הולידו את "ילדים של אף אחד" (הוצאת "דב לדעת" בשיתוף עם מכון חרוב) המדבר מפיותיהם של ילדים בסיכון, ואטלס יכול רק לקוות שיעורר תהודה כמו המהפך בספרות הילדים הישראלית שחולל "והילד הזה הוא אני", שב-44 שנותיו על המדפים נמכר במאות אלפי עותקים.
"כשמדברים על 'המהפכה האטלסית' אני הראשון להודות שזה לא נכון", הוא מצטדק. "לא המצאתי ז'אנר. את ספר השירים הראשון שלי כתבתי בהשפעה ישירה מ'משק יגור, טיוטה', ספרו של חברי הטוב, יורם טהרלב. באותה התקופה גם חגית בנזימן ואחרים התחילו לכתוב בשפה יותר מדוברת, לא 'אנוכי חפץ לסעוד פת שחרית'.
"במקום שהכתיבה הספרותית תעסוק רק בהגנה ובהפרחת השממה התחלנו להתייחס לפרט, לבעיות הנפשיות של הילדים ושלנו. מה שנכון הוא שבעקבות הצלחת 'והילד', רבים התחילו לכתוב בסגנון הזה, ועורכי מדורי הילדים בהוצאות הספרים נאלצו לומר שוב ושוב, 'מצטערים, זה דומה מדי ליהודה אטלס', ודחו את כתביהם".
ראית בכך מחמאה?
"לא, כאב לי עליהם. לפעמים, בין החיקויים, נחבאו שירים טובים באמת. הבנתי את הדחף שלהם לכתוב לילדים בצורה ישירה, לקחת את הצד של הילד, לא לנסות לרבע אותו, לחנך או להנדס, פשוט לתת לו לדבר, להביע רגשות, לשחרר כעסים. אצל מוריס סנדק יש ילד שבולע את אמא שלו. מותר לכתוב גם על דברים שהם פחות חינוכיים".
מי היה הילד שעמד מול עיניך כשכתבת את "והילד הזה הוא אני"?
"נועם, בני השני, שהיה אז קטן. זה התחיל כמו משחק בין שנינו, עד שהבחנתי שיוצאים דברים שמשביעים את רצוני. אני מאוד קפדן בכתיבה, כותב מאוד-מאוד לאט ובלא מעט ייסורים. יש שירים שנכתבים בהפסקות במשך שבע שנים עד שהם צולחים את הביקורת שלי. גם החריזה מקשה עליי בכתיבה, לא כל מה שאתה רוצה לומר מתחרז, וכיוון שהפאנץ' ליין מופיע בשורה האחרונה אני כותב מהסוף להתחלה".
הספר הזה הזניק אותך, בן לילה, מעורך אלמוני במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", למעמד של מגה-סלב.
"שטויות", הוא פולט. "לכתוב זה לנסות לתקשר עם מישהו שאתה לא מכיר בתקווה שאולי יום אחד ייצא מזה משהו. לא שאפתי להתפרסם, והעובדה שהדפיסו עוד ועוד מהדורות לא שינתה את חיי מבחינה כלכלית מפני שבאותה התקופה הייתה אינפלציה של 450 אחוז וכשקיבלתי את התמלוגים, אחרי 11 חודשים, הם היו לא יותר מסמרטוט. אבל המשכתי לכתוב כי הרגשתי שיש לי מה להגיד וגם מפני שרציתי לנבוח".
לנבוח?
"כן, כדי להתבטא. כדי שיידעו על מה אני חושב. כבר 40 שנה אני מדבר את עצמי לדעת במפגשים עם קוראים, ילדים ומבוגרים. בשנים האחרונות זה כבר קצת קשה ומעייף. כשאני מגיע לבית ספר אני מבקש מהמורות שלא ייכנסו פעמיים להרצאה שלי מפני שאני חוזר על עצמי. אבל מדי פעם יש אירועים מרגשים".
כמו זה שנפל בחלקו לפני שש שנים. "הוזמנתי ל'בית דני' בשכונת התקווה, הרצאה למאתיים עובדים סוציאליים, ובסיומה שאלתי אם יש שאלות. קמה אישה לא צעירה, פסיכולוגית ירושלמית, שלומית לוסטיג שמה, ואמרה לי, 'כל האנשים שיושבים כאן עובדים עם ילדים בסיכון ואין לנו אפילו בדל של טקסט - שיר, סיפור או מחזה שנוכל לעשות בו שימוש כמטפלים בילדים. אולי אתה מוכן להיות הראשון?' הרמתי את המיקרופון, וכבוגר סדנאות 'פורום' עניתי, 'אני מתחייב לנסות'. למדתי שאם אתה מבטיח ולא מקיים, אז מי אתה ומה אתה שווה?"
היה צדק בטיעוניה של הפסיכולוגית?
"כמובן. כולם כותבים על אבא ואמא מצפון תל-אביב, היפסטרים כאלה ואחרים. חלקם מתייחסים לבעיות חשובות, מעבר דירה הוא משבר שמאכלס עשרה רבי-מכר, אבל יש ילדים שבאמת חיים בסבל. נכון לעכשיו יש בארץ 400 אלף ילדים בסיכון, 200 אלף נשים מוכות ושני מיליון אנשים מתחת לקו העוני. מצד אחד הרגשתי שהנושא הזה כבד משקל, ומצד שני הרגשתי שהנושא ממש קורא לי, 'בוא אליי, טפל בי, עד עכשיו כתבת על ילדים שיש להם, נסה לכתוב על ילדים שאין להם'. הספר הזה, 160 שירים של ילדים בסיכון, הוא פרויקט ראשון מסוגו לא רק בארץ, גם בעולם".
הדרך לבית הדפוס הייתה ארוכה ומפותלת. "לא הייתי ילד בסיכון, גדלתי בכפר, בעין עירון, וגם לא הכרתי ילדים בסיכון, לא היה לי שום דבר אישי לספר, אז התחלתי לחקור ולדובב. נפגשתי עם לא מעט אנשים שגדלו במשפחות אומנה ובפנימיות, שאליהן לא הורשיתי להיכנס, כשהשמועה עברה מפה לאוזן אנשים החלו לפנות אליי ולשתף אותי בזיכרונות. גם ביקרתי במחסנים, כך קוראים למעונות היום של ילדי פליטים. מראות מזעזעים. תינוקות שקוראים 'אבא' לעבר כל מי שנכנס.
"כשהיו ברשותי כשלושים שירים מוכנים התייצבתי במשרדו של ד"ר יצחק קדמן, לשעבר מנכ"ל המועצה לשלום הילד. התחלתי להקריא, ומשיר לשיר ראיתי את החיוך האירוני שמתפשט על פני אנשי הצוות. קדמן אמר לי, 'יודה, המצב הרבה יותר גרוע ממה שכתבת'. הבנתי שאני חייב לרדת יותר לעומק ולהחריף את הניסוחים".
כך, למשל, הוא כותב: "אם לא אספר מה הוא עושה לי/ הכל יימשך כרגיל, והוא שוב ושוב יעשה לי/את הדבר הזה, המגעיל".
גם עכשיו הוא נזהר מלהסגיר שמות של מוסדות ויישובים. "אף ילד בסיכון, ואף אדם שהיה ילד בסיכון, לא יוכל לזהות את עצמו בספר, אבל אני מרגיש צורך לשמור על הכבוד של המשפחות שהסכימו לפתוח בפניי את הדלת. הפסיכולוגית שאיתגרה אותי לקחה אותי לבתים שהם המיץ של הזבל. פגשתי הורים שלא מעלים בדעתם עד כמה הם מרעילים את ילדיהם, אתה פולט - הילד קולט, וגם אמהות שהצליחו להיגמל מסמים בגלל החשש שהילד יילקח.
"מאחורי כל שיר עומד סיפור אמיתי ששמעתי מיד ראשונה או שנייה. מספיק שאני זוכר את הפנים והקולות. לא קולות, זעקות. לפעמים, משיחה שארכה שעות יצאתי עם משפט אחד או רק שתי מילים שאמרו הכל. זה קרה לי בשיר 'מלכודת'. הוא קורע את ליבי. נפגשתי עם ילדה שתינתה באוזנייי את צרותיה, וכשיצאתי משם, זכרתי את צמד המילים 'ואני לא'".
וכך הוא כותב בשיר: "בגלל שהמורה בשיעור חופרת וחופרת/ אני כל הזמן מדברת ומדברת./ בגלל שאני מדברת/ המורה כועסת ומזהירה./ בגלל שהיא אומרת עלי דברים/ אני אומרת עליה בחזרה./ בגלל שאני מתחצפת ומתווכחת איתה/ היא מעיפה אותי כל פעם החוצה מהכיתה./ בגלל שאני מסתובבת בחוץ, זה ברור/ אין לי מושג מה למדו בשיעור./ על כל שאלה אני עונה תשובה עקומה/ וכולם חושבים שאני סתומה./ כך יוצא שכמה שהמורה יותר משעממת/ ככה אני יותר מטומטמת./ ואני לא!"
"ילדים של אף אחד" הוא ספר ילדים?
"לא. איזה הורה יקנה לילדיו ספר על ילדים מוכים ומוזנחים, שעברו התעללות פיזית, שאבא שלהם יושב בבית סוהר בגלל גילוי עריות? זה ספר למבוגרים שכתוב בגוף ראשון, הילד הוא הדובר, ולמרות שנחשבתי לנביא הכתיבה לילדים בשפה עממית-רחובית בספר הזה הרשיתי לעצמי קצת להגביה אותה, בגלל המודעות שלי לגודל הנזק שנגרם לעברית כתוצאה מ'והילד הזה הוא אני' ודומיו. לילדים של היום יש אוצר מילים דל ושפתם נטולת דימויים".
ילד יבין מה זה "מדחי אל דחי"?
"ברוב המקרים הוא יבין את המשמעות מתוך ההקשר, ואם לא, המטפל יסביר לו. אלה כביכול שירי ילדים, אבל הם מכוונים למבוגרים ומיועדים למורים, מדריכים, מטפלים, שופטי נוער ומשפחה, פסיכולוגים ורבים אחרים. בחזון שלי אני רואה איש מקצוע שמזהה את הבעיה של הילד ומציג לפניו שיר שמשיק לעולמו. השיר פותח את הילד ומאפשר התקדמות בטיפול. הילד מתייחס אל השיר ובעצם, אל עצמו. כמו בשירים התמימים שבהם ילד מספר שהדובי שלו פוחד בחושך ובכך משקף את הפחד שלו".
אם ידעת מראש שלא מדובר בספר ילדים קלאסי, למה התעקשת על חריזה?
"זו שאלה שאי-אפשר לשאול. 'למה? ככה'. זה מה שאני אוהב לעשות. גדלתי על חרוזים, כל סיפורי הילדות שלי היו מחורזים וצ'וקובסקי, גדול סופרי הילדים בשפה הרוסית, הגדיר את 13 הכלים לכתיבה לילדים. אחד מהם קבע שהחרוזים יהיו עוקבים, שורה אחר שורה, ולא מדלגים, מפני שילד לא יכול לזכור מה נכתב שתי שורות קודם".
"הביקור בבית היה נורא/ כל כך שמחתי לשוב בחזרה/ אבל בפנימייה, איך שהגעתי/ שוב התגעגעתי".
את השיר הזה, כמו רבים משירי הפנימייה, הוא כתב מפי גבר כבן 50. "לכאורה הוא מייצג טיפול שהצליח, הוא שיקם את חייו, רכש מקצוע והתחתן והקים משפחה, עד שטלטלות החיים החזירו אותו לנקודת ההתחלה והיום אין לו כלום. התגרש, איבד את ביתו, כיום הוא חי ברחוב. דרך השירים האלה אני נותן לילדים בסיכון, שלא חטאו ולא פשעו, את החיבוק שמגיע להם לקבל. דרך השירים האלה אני אומר להם, 'אתם לא אשמים'. נכון, המריבות בין ההורים פרצו סביב חינוך הילדים, אבל הם לא התגרשו בגללכם. מותר לכם לספר על מה שעובר עליכם ומגיע לכם תיקון".
גם אתה התגרשת מאם שני ילדיך.
"נכון, וגם הגירושים שלי לא היו יפים, אין גירושים ללא קרע נפשי גדול, אבל הילדים שלי לא היו בסיכון. היה להם על מי להניח את הראש".
הבאת בחשבון את האפשרות ש"ילדים של אף אחד" לא יככב ברשימות רבי-המכר?
"גם כשספרי 'והילד הזה' היו ברשימות לא רוויתי נחת. אני שונא תחרויות. אם בשבוע הבא הספר כבר לא יהיה ברשימה זה סימן שהוא לא טוב? בכל מפגש עם קוראים, ילדים כמבוגרים, יש שאלות קבועות כמו איזה ספר שלך אתה הכי אוהב, איזה ספר הכי הצליח, ואני חוזר ואומר: לא אכפת לי שתשכחו את כל מה שאמרתי עד עכשיו בתנאי שתזכרו דבר אחד. בתוכניות טלוויזיה הכי חשוב לנו לנצח, אבל בחיים האמיתיים אין מנצחים. כולנו שווים ומה שחשוב זה שכל אחד מאיתנו ימצא את דרכו, את המקום שהוא אוהב לגור בו, את האדם שאיתו הוא רוצה לחלוק את חייו".
המציאות הנוכחית לא עוררה בך את הדחף לכתוב שירי קורונה?
"חלילה", הוא נרתע. "הקורונה קרובה מדי, היא עדיין כאן, רק כשנתרחק ממנה נקבל פרספקטיבה שהכרחית לכתיבה, אבל בינינו, מה כבר אפשר לכתוב על קורונה? הייתי שם. לפני כחמישה חודשים. ביום מסוים רונית ואני התחלנו להרגיש לא טוב, לה היה חום ואילו אני הייתי עייף מוות. צילצלנו לקופת חולים, שלחו אלינו מישהו שערך לנו בדיקה ביתית ושנינו יצאנו חיוביים".
אמא'לה!
"לא נורא, רק לא נעים. התבודדנו בבית. השכנים עזרו לנו בקניות אוכל ולמזלנו יצאנו מזה ללא פגע. הרגשתי עייפות תהומית ולא רציתי דבר - חוץ מלישון, אז ישנתי שבוע תמים. מותר לי, בגילי. וכשהתעייפתי מהשינה חזרתי לחיים".
חרדה
אִמָּא שֶׁלִּי,
הַטּוֹבָה בָּאִמָּהוֹת,
הוֹלֶכֶת בַּבַּיִת
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת,
עֵינֶיהָ בָּרִצְפָּה,
מְשׁוֹטְטוֹת אָנֶה וָאָנָה,
חֲרֵדוֹת מָתַי
תַּחְזֹר לְאַבָּא
הַגָ'נָאנָה.
הקפה של אבא
בַּבֹּקֶר, בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח, אַבָּא יוֹשֵׁב,
וּמְחַכֶּה לַקָּפֶה, בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב:
בְּכוֹס שְׁקוּפָה קְטַנָּה, כַּפִּית אַחַת סֻכָּר,
עִם כּוֹס גְּדוֹלָה שֶׁל מַיִם, מֵהַבַּקְבּוּק הַקַּר,
שֶׁאִמָּא שֶׁלָּנוּ, מְכֻוֶּצֶת מֵאֵימָה,
מַנִּיחָה עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו בִּדְמָמָה.
כֻּלָּנוּ מַבִּיטִים בּוֹ בְּגָרוֹן לָחוּץ,
יַעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אוֹ יִהְיֶה פֹּה פִּיצוּץ?
הוּא לוֹגֵם אַחַת, כְּדֵי לִבְחֹן אֶת הַטַּעַם -
וּפָנָיו מִתְקַשְּׁחוֹת וּמִתְמַלְּאוֹת זַעַם,
וְאָז הוּא מֵנִיף אֶת הַכּוֹס וּמַנְחִית
בְּכָל כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ - אֶל דֶּלֶת הַזְּכוּכִית,
וּלְאִשְׁתּוֹ הַמֻּשְׁפֶּלֶת, הָעֲלוּבָה, הַמְּעֻנָּה,
הוּא קוֹרֵא פַּעֲמַיִם: "זוֹנָה! זוֹנָה!"
"תְּנַקִּי!" אוֹמְרִים לִי, וּמֵאֵין אוֹנִים
הַפִּיפִּי בּוֹרֵחַ לִי שׁוּב לַתַּחְתּוֹנִים
וּדְמָעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל יַלְדָּה לִכְלוּכִית,
חֶרֶשׁ נוֹשְׁרוֹת עַל שִׁבְרֵי הַזְּכוּכִית.
