רגע אחרי הסיום של 'פאודה', תיבת ההודעות של עלא דקה התפוצצה. קראו לו רוצח, כתבו לו דברים איומים, שאלו בזעם איך יכול היה לעשות כזה דבר. אזהרת ספוילר לעונה השלישית: בשאר, הגיבור הטרגי, הורג את הישראלית החטופה. דקה קרא את כל ההודעות, לא ענה, אבל משהו בו התערער. "פנו אליי כאילו עשיתי את זה. קיבלתי הודעות מאוד כועסות. גם חברים פלסטינים שגרים בשטחים שאלו למה. המעשה הזה היה ברוטלי, אף אחד לא אהב את זה, גם לא המשפחה שלי. דיברתי על זה בטיפול. הבנתי שהצופים רואים בי מישהו שמסוגל לעשות את זה. שאלתי את עצמי: זו רמת הרוע שיש בי? באמת מסתתר בי רוע כזה? שאלתי את עצמי אם עשיתי עבודה לא טובה כי אנשים תופסים אותי כבן אדם רע".
ביקשת מהיוצרים לשנות את הסוף?
"אמרתי לתסריטאי, בוא נעשה שאני אמות איתה, או שרק הוא ימות, או שהוא יהרוג את עצמו. אבל לא, אמרו לי, ככה אנחנו רוצים שייגמר וככה זה נגמר. עד היום קשה לי, את הפרק האחרון לא ראיתי. אני לא מסוגל. הטיפול עזר לי לראות את הנפרדות בין התפקידים לחיים שלי. שאני לא הדמות שאני מגלם, אני יודע שאין בי רוע כזה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא בן 26, נולד בבאר־שבע למשפחה מוסלמית עם שורשים בבאקה אל־גרבייה. הלך למסגרות עם רוב מוחלט של יהודים, רק שלו קראו עלא. "בבית ספר תמיד שנאתי כשהגיע מורה חדש. ידעתי שיבוא הרגע והוא ייתקע ולא יידע איך לבטא את השם שלי וכולם יצחקו. זה תמיד היה סיוט, הרגע הזה היה ממית אותי". כבר שנים הוא מנסה למצוא את האיזון בין התחושה הפנימית שלו לציפייה ממנו להיות פוליטי. "כשקורה במדינה משהו כמו פיגוע, זה ישר מעורר מחנאות. אני שונא את המלחמה וגם שונא את מה שזה מעורר באנשים ואיך שהתקשורת מנצלת את זה. את קרקור העורבים על 'הנה הסכנה מגיעה מכל ערבי במדינה'. חוגגים על זה".
אירועים כאלה מעוררים בך שאלות זהות?
"כן, בטח, אבל אני לא אתן לשאלה הזאת לערבב אותי. אם אני אגיד, סבבה אני פלסטיני, אני כועס על הכיבוש, כועס על הסכסוך, ואני יושב בדירה שלי בתל־אביב ומנגב חומוס ביפו - איזה מין שקר זה? מצד שני אם אגיד שאני ישראלי ואני חושב שהפלסטינים זקוקים לנו כדי ליישר את ההדורים, אבל אז אני אסע לבאקה אל־גרבייה ואראה שהכפר לא גדל מאז 1958 - אז איפה אני? אני לא צריך הכרזות. אני מתעסק בזה ביצירה".
הרבה מהתפקידים שלך היו פוליטיים. היית מעדיף תפקידים רכים יותר?
"לא. זה המקום שלי להתבטא. חייתי עם כולם, עם ערבים ויהודים, ראיתי את המשפחה שלי שחיה את הסכסוך הזה. חייתי עם יהודים שאחרי 2000 שנות זרות וגלות פתאום מוצאים מקום. הבנתי את שני הצדדים. בזמן עופרת יצוקה בן דודה שלי חטף מכות מכמה יהודים שהיו בנצרת. הם שמעו אותו מדבר ערבית ונתנו לו מכות. סתם. הוא הגיע למיון וכשזה קרה הייתה על זה כתבה. אמרתי, אני מכיר את סוג האנשים שעשו את זה. אני יודע מי הם. בהגדרה. מכיר את הבריונות הזאת. היא מקבלת פוקוס כי מי שמקשיבים לו בחברה זה מי שבא ואומר דברים באופן נחרץ. אבל מי שינה אצלי משהו? אלה שאמרו את דעתם? מוחמד בכרי? עלי סלימאן? הם אולי גרמו לי להרגיש אבל מי שבאמת גרם לי לשינוי זה כאלה שגרמו לי להסתכל על עצמי".
הוא התגלגל למשחק במקרה. הלך לאודישן ל'כוכב נולד' ונכשל, לאודישן ל'דה וויס' וראה את גב הכיסאות של המנטורים עד סוף השיר. "תמיד אהבתי תחרויות שירה כאלה. זה היה נראה לי נורא גלאם. בן־אדם משום מקום פתאום מתגלה כנינט טייב. עשיתי אודישן ל'כוכב נולד' בבאר־שבע ושם זו הייתה פעם ראשונה שכשהשם שלי הוזכר הרגשתי שהוא ייחודי ולא מוזר. זו הייתה פעם ראשונה שיזכרו אותי בזכותו ולא ממקום שעושה לי רע".
ואז כשלא עברת החלטת לנסות ב'דה וויס'?
"חצי שנה אחרי חבר רשם אותי ל'דה וויס'. מתתי מפחד מהיום של האודישן. זה היה קשוח ואחרי זה נפלתי לדאון, תפסתי את זה ככישלון. יש משהו בחוויה של 'דה וויס' שהוא משתק. נותנים לך משהו גדול - כי מכירים אותך אחרי ההופעה בטלוויזיה - ואז לוקחים אותו. הייתי במקום מאוד נמוך. לא ידעתי מה לעשות, ואז הציעו לי לבוא לאודישנים ולבית ספר למשחק בבאר־שבע. כשהגעתי ללימודים לא באמת שיחקתי, האמת שדי נגעלתי. יש משהו במשחק שתמיד הרגיש לי מוגזם. אבל הלימודים הצילו אותי".
ניסית להופיע אחרי דה וייס?
"חשבתי שאני יכול לעשות הופעות אחרי התוכנית. יחד עם להקה שהייתה לי הופעתי עם קאברים ועם שירים משלנו בברים. היו הופעות ריקות שלא היו לנו נעים מהמקום. זה היה שובר. הייתה הופעה במועדון בבאר שבע שרק ההורים שלי הגיעו אליה. הופעה ריקה לחלוטין מקהל שבא במיוחד. זה היה נורא. עשיתי שני שירים ואמרתי, זהו. לא רוצה. הפעם הראשונה שעליתי חזרה לבמה הייתה בהופעה של עידן עמדי לפני שנה. מאז הוצאתי שיר אחד והוא לא כל כך הלך. מוזיקלית אני רק בהתחלה וצריך להמשיך לנסות וגם להיכשל".
על הקיר בסלון של סבא שלו בבאקה אל־גרבייה יש תעודות מסיום הלימודים באוניברסיטאות של 11 ילדיו. אחת מקולומביה, אחת מ־MIT, וגם מבן־גוריון ומהעברית. כשדקה הולך לבקר אותו בכפר, סבו מצביע על מקום ריק בקיר ושואל מתי יביא תעודה. גם ההורים שלו, דור אחרי, לא כל כך הבינו את המסלול שבחר. הם ציפו שהבן ילך לאקדמיה ללמוד מקצוע. אביו סירב לתמוך בו כלכלית בשנה הראשונה, אבל בשנייה כבר התרצה כשהבין שעלא טוב מאוד במה שהוא עושה. את האישור הסופי קיבל אבא שלו בטקס פרסי אופיר שאליו הגיעו כשהיה מועמד על תפקידו בסרט 'הבן־דוד', כשליאור אשכנזי ניגש ואמר שבנו הוא שחקן גדול. חוץ מ'פאודה' הוא עשה תפקידים ב'פמת"א', 'מונא', 'תאג"ד' ו'המדרשה' ועכשיו מגלם את ג'ו בסדרה 'נאפס' של מייסלון חמוד ('לא פה לא שם') המשודרת ב־HOT VOD מיום ראשון, ומחמישי ב־HOT3.
'נאפס' המצחיקה והחכמה מספרת על שלושה ערבים צעירים שמגיעים לתל־אביב, חיים חיי רווקות מבעבעים ומתערבבים עמוק בחברה היהודית רחוק מעיני הוריהם השמרנים, עד שמגיעות בעיות כספיות שמובילות אותם לעסקה מסוכנת עם משפחת פשע ערבית.
איך לדעתך הסדרה תתקבל?
"מסקרן אותי אם החבר'ה הערבים יאהבו. היה לי את זה גם כש'מונא' יצאה ובאמת לא אכלו את זה כל כך טוב בחברה הערבית. היה להם קשה שהדמויות כאלה חופשיות, שותות ועושות מסיבות. ערבים פחות מתנהגים ככה".
החוויה של תלישות ומרד במסורת יכלה לקרות גם בלונדון לצורך העניין. אתה חושב שיש פה חשיבות למיקום בישראל?
"חוץ מזה שהם חוטפים את הצדדים האפלים של החילוניות, יש להם גם חוויית אויבות. כאילו הם אומרים: אני לא אוהב להיות פה אבל אין לי ברירה, אם אני רוצה להגשים את מה שאני רוצה להיות. זה לא יכול לקרות במקום אחר".
מה אתה חושב על הדמות שלך?
"ג'ו מאוהב בבחורה שהאבא שלה רואה בו בן אבל לא מוכן שהוא יהיה עם הבת שלו. הוא לא מוצא מקום שבו מותר לו לבטא אהבה לאישה שהוא אוהב. לבחורות שהייתי איתן בגיל צעיר היה קשה לקבל את זה שאני ערבי ומהמקום הזה התחברתי אליו. גם אצלנו לא היה מקום. היינו במכוניות, היינו בפארקים, היינו במקומות שהם לא בבית אף פעם".
דקה אוהב זוגיות. מעדיף אותה על פני דפדוף בטינדר, לא יוצא עם מעריצות ומעדיף שיחות על בילויים גם בימים בלי קורונה. היו לו קשרים ארוכים בעבר ובתקופה האחרונה הוא בקשר עם איאן, בתו השחקנית של הבמאי רוני פינקוביץ' שבדצמבר בחר לסיים את חייו בשווייץ לאחר שנים עם טרשת נפוצה. "איאן ואני ביחד שלושה חודשים, נפגשנו דרך חבר משותף. פגשתי את רוני רק אחרי שהוא קיבל את ההחלטה. הוא היה על מורפיום ותיקשר והיה מקסים ומצחיק. זה יישאר איתי כל החיים".
מאיפה מגיע הצורך בזוגיות ארוכה?
"אני לא אוהב להסתכל על קשרים באופן תעשייתי. יש חולי בלצאת עם מלא בנות כל הזמן. אני מאמין בללמוד לחיות עם פרטנר כי בסופו של דבר המהות היא הילדים שלך ולא אתה. המשפחה. עד לזוגיות הזאת היה לי קשה עם עימותים. הייתי צובר כעסים עד שפתאום ברגע אחד לא יכולתי יותר. אני עכשיו בזוגיות ומנסה להגיד את הדברים מהתחלה. היו לי מערכות יחסים מצוינות שנפגעו מאיך שהתנהגתי. כל כך הרבה דברים שהפריעו לי ולא אמרתי".
הרבה דברים מפריעים לך?
"כשאני מנהל מערכת יחסים עם יהודייה זה מגיע לפעמים מכיוונים לאומיים. נניח כשסיפרתי משהו שכאב לי וזה מהר מאוד עבר לסדר היום. למה לא המשכנו לדבר על זה? למה זה לא ישב בחדר? למה זה לא שובר לך את הלב שכל כך קשה לי? אז כמובן שהשלכתי את זה על ענייני הערבי־יהודייה ואז הבנתי שזה משהו שהוא עמוק יותר. גבריות, יחסי כוחות, פעם חשבתי שיחסי גבר ואישה שונים בין ערבים ליהודים. עם הזמן הבנתי שהעולם השתנה".
זה מקרי שלא היית במערכת זוגית עם ערבייה?
"זה סוג של מקריות כי אתה לא בוחר עם מי להיות. ניסיתי ויצאתי לדייטים עם ערביות אבל אתה לא בוחר עם מי יש לך יותר חיבור. ככה יצא. הרגשתי שאני יודע יותר איך להיות עם יהודייה".
את הקורונה הוא עובר בשקט יחסי. מסביבו, היה פחות רגוע. כל המשפחה הקרובה שלו נדבקה אחד אחרי השני. "אבא, אמא שלי ושלוש האחיות שלי חלו בקורונה. היה חמ"ל בבית מדאגה אחד לשני. הגוף של אמא שלי קרס. חום, שיעול והתפתלות מכאבים. אבא שלי ששנים עישן קופסה וחצי ביום קיבל את זה מאוד רגוע. היא לא. הייתה קרובה מאוד להגיע לבית חולים. זו תעלומה איך אני לא נדבקתי למרות שהיינו יחד סוף שבוע שלם. נפגשתי עם עוד חולים מאומתים ולא נדבקתי. הייתי בבידודים שש פעמים, צילמתי סרט חדש של אבי נשר, קראתי המון וכתבתי".
איך התפרנסת?
"ממה שהרווחתי ב־2019 וממענקים. זה לא ממש שינה לי את השגרה. במשחק אתה עובד שלושה חודשים ואז חצי שנה מחפש את עצמך. זה המקצוע. אתה יכול להשתבז, יכול ליפול. זו הייתה תקופה שהיה לי קשה לקום ממנה. תקופה של לבד, נפרדתי מבת הזוג לפני הקורונה בדיוק. שבועיים לפני. היינו יחד שלוש שנים. נפרדנו ומצאתי את עצמי לבד בסגר וזה היה קשה".
אתה נהנה כשמזהים אותך?
"כשהייתי לא מקובל בתיכון, זה מה שרציתי. שיתייחסו אלי, שיכירו אותי, את החיים שאני חי. כמה פעמים קרה לי שאחרי יום גרוע או אודישן גרוע פונה אלי מישהו ואומר שהייתי מצוין באיזה תפקיד. ואז אני אומר: אוקיי, זין על האודישן, יש אנשים שאוהבים את מה שאני עושה".
פורסם לראשונה: 07:20, 05.03.21
