היא נכנסה לכיתה גדולה שעל הקיר המרוחק שלה היו תלויים שלושה לוחות. על הלוח המרכזי נכתב באותיות דפוס גדולות "ברוכה הבאה בת' הרמון!" בגיר לבן, ועל הקיר שמעל נתלו תמונות בצבע של הנשיא אייזנהאואר וסגן הנשיא ניקסון. רוב השולחנות הרגילים הוצאו מהחדר וסודרו לאורך קיר המסדרון בחוץ; השאר הוצמדו זה לזה בקצה הכיתה. שלושה שולחנות מתקפלים הוצבו בצורת האות ח' במרכז החדר, ועל כל אחד מהם היו ארבעה לוחות שחמט מנייר בצבעי ירוק ובז' ועליהם כלים מפלסטיק. כיסאות מתכת ניצבו בצד הפנימי של הח', מול הכלים השחורים, אבל מול הכלים הלבנים לא היו כיסאות.
עברו עשרים דקות מאז העצירה בתחנת הדלק והיא כבר לא רעדה, אבל עיניה צרבו ומפרקיה כאבו. היא לבשה את חצאית הקפלים הכחולה וחולצה לבנה שעל הכיס שלה כתוב באותיות אדומות "מתואן".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
איש לא היה בכיתה כשהם נכנסו; מר גאנז פתח את הדלת במפתח ששלף מכיסו. כעבור דקה נשמע צלצול פעמון ואחריו קולות צעדים וכמה צעקות במסדרון, ותלמידים החלו להיכנס לכיתה. היו שם בעיקר בנים. בנים גבוהים, גבוהים כמו גברים; זה היה תיכון, לא חטיבת ביניים. הם לבשו סוודרים ועמדו נינוחים עם הידיים בכיסים. בת' תהתה לרגע איפה היא אמורה לשבת. אבל היא לא תוכל לשבת אם היא תשחק עם כולם בבת אחת; היא תצטרך לעבור מלוח ללוח כדי להזיז את הכלים. "היי, אלן. תיזהר!" צעק אחד הבחורים למישהו אחר והצביע באגודל על בת'. בבת אחת היא ראתה את עצמה כיצור קטן וחסר כל חשיבות, יתומה חומת שיער וחסרת כל חן בבגדים חסרי ייחוד של מוסד צדקה. התלמידים החצופים והבטוחים בעצמם, עם הקולות הרמים והסוודרים הצבעוניים, היו גדולים ממנה פי שניים. היא הרגישה חלשה וטיפשית. אבל אז היא הסתכלה שוב על הלוחות, שהכלים סודרו עליהם בתצורה הרגילה, והתחושה הלא נעימה פחתה מעט. אולי היא חריגה כאן בבית הספר התיכון הציבורי, אבל היא לא חריגה בין שנים עשר לוחות השחמט האלה.
"כולכם, תתיישבו ותהיו בבקשה בשקט." מר גאנז דיבר במידה מפתיעה של סמכות. "צ'רלס לוי יקבל את לוח מספר אחת, כי הוא השחקן המצטיין שלנו. כל השאר, שבו איפה שתרצו. במהלך המשחק אסור לדבר."
לפתע השתתקו כולם והחלו להסתכל על בת'. היא החזירה להם מבט בלי למצמץ והרגישה בתוכה שנאה שחורה כמו הלילה.
היא פנתה אל מר גאנז. "שאתחיל עכשיו?" שאלה.
"בלוח מספר אחת."
"ואז אעבור ללוח הבא?"
"בדיוק," הוא אמר. היא שמה לב שהוא אפילו לא הציג אותה לתלמידים. היא ניגשה אל הלוח הראשון, זה שצ'רלס לוי ישב מולו מאחורי הכלים השחורים. היא שלחה יד, הרימה את רגלי המלך וקידמה אותו לשורה הרביעית.
העובדה המפתיעה היתה שהם היו גרועים מאוד במשחק. כולם. במשחקים הראשונים שהיא שיחקה בחייה היא כבר הבינה יותר ממה שהם ידעו עכשיו. הם השאירו רגלים אחוריים בכל מקום, והכלים שלהם היו פתוחים לגמרי למזלגות. כמה מהם ניסו שיטות מגושמות להנחתת מט. את אלה היא סילקה כמו זבובים. היא עברה במהירות מלוח ללוח, בבטן רגועה ובידיים יציבות. בכל לוח היא לא נזקקה למבט של יותר משנייה כדי לקרוא את המצב ולהבין מה עליה לעשות. תגובותיה היו מהירות, בוטחות וקטלניות. צ'רלס לוי היה אמור להיות הטוב מכולם; היא לכדה את הכלים שלו במצב אנוש בשנים עשר מהלכים בסך הכול; בעוד שישה היא הנחיתה מט בשורה האחורית בצירוף של פרש צריח.
המוח שלה זהר, ונשמתה שרה לה יחד עם מהלכי השחמט המופלאים. בכיתה היה ריח של אבק גיר ונעליה חרקו בזמן שעברה בין שורת השחקנים. בחדר עמדה דממה; היא הרגישה את נוכחותה שלה במרכזו, קטנה ואיתנה ובשליטה. בחוץ שרו ציפורים, אבל היא לא שמעה אותן. בפנים, כמה מהתלמידים נעצו בה מבטים. בנים נכנסו לכיתה מהמסדרון ונעמדו לאורך הקיר האחורי כדי לצפות בילדה הכעורה מבית היתומים שבקצה העיר שעוברת משחקן לשחקן בנחישות נמרצת של קיסר בשדה הקרב, אנה פבלובה רוקדת תחת אור הזרקורים. כעשרה אנשים עמדו וצפו. לכמה מהם היו הבעות זחוחות ומפוהקות, אבל אחרים הרגישו את האנרגיה שבחדר, נוכחות של משהו שמעולם, בכל ההיסטוריה הארוכה של כיתת בית הספר היגעה הזאת, לא הורגש בה.
מה שהיא עשתה היה, בשורה התחתונה, עניין חסר כל חשיבות כשלעצמו, אבל האנרגיה של מוחה המדהים שלחה ברחבי הכיתה ניצוצות שרק מביני עניין יכלו להבחין בהם. מהלכי השחמט שלה זרחו באנרגיה הזאת. בתום שעה וחצי היא הביסה את כולם ללא כל טעות ובלי מהלך מבוזבז אחד.
היא נעצרה והסתכלה סביבה. כלים שהופלו הונחו בקבוצות לצד כל לוח. כמה תלמידים נעצו בה את עיניהם, אבל רובם התחמקו ממבטה. פה ושם נשמעו מחיאות כפיים. היא הרגישה שלחייה מסמיקות; משהו בה נמשך נואשות אל הלוחות, אל עמדות התבוסה שעליהם. עכשיו לא נותר לה דבר. היא חזרה שוב להיות רק ילדה קטנה, נטולת כל כוח.
מר גאנז הגיש לה קופסת שוקולדים במשקל קילוגרם מתוצרת ויטמן ולקח אותה למכונית. שרלי נכנסה למכונית בלי להוציא הגה מפיה ונזהרה שלא להתחכך בבת' במושב האחורי. הם נסעו בדממה בחזרה לבית מתואן.
השיעור של השעה חמש היה בלתי נסבל. היא ניסתה לשחק שחמט בעיני רוחה, אבל הפעם היה בכך משהו חיוור וחסר משמעות אחרי המשחקים בבית הספר התיכון. היא ניסתה לקרוא בספר הגיאוגרפיה, כי למחרת היה לה מבחן, אבל הספר הגדול הורכב כמעט כולו רק מתמונות, והתמונות לא אמרו לה דבר. ג'ולין לא היתה בכיתה, והיא חיכתה נואשות לפגוש את ג'ולין, לבדוק אם יש לה עוד גלולות. מדי פעם נגעה בכף ידה בכיס חולצתה במין תקווה תפלה שתחוש שם בצורה קשיחה של גלולה. אבל הכיס היה ריק.
ג'ולין היתה בחדר האוכל בשעת ארוחת הערב ואכלה מנה של ספגטי איטלקי כשבת' נכנסה ולקחה לעצמה מגש. היא ניגשה אל השולחן של ג'ולין לפני שלקחה לעצמה אוכל. ליד ג'ולין ישבה עוד ילדה שחורה. סמנתה, ילדה חדשה. ג'ולין והיא דיברו.
בת' ניגשה היישר אליהן ואמרה לג'ולין, "יש לך עוד?"
ג'ולין קימטה את מצחה והנידה את ראשה. ואז היא אמרה, "איך היתה ההופעה? הלך לך טוב?"
"הלך טוב," אמרה בת'. "אולי יש לך רק אחד?"
"מותק," אמרה ג'ולין והפנתה ממנה את מבטה, "אני לא רוצה לשמוע על זה יותר."
× × ×
הסרט שהוקרן בספרייה בשבת אחר הצהריים היה "הגלימה". כיכב בו ויקטור מאצ'וּר והוא היה סרט רוחני. כל אנשי הצוות היו שם, ישבו ברוב קשב בשורה מיוחדת של כיסאות מאחור, ליד המקרן הרועד. בת' ישבה בעיניים עצומות כמעט לגמרי במהלך חצי השעה הראשונה; עיניה היו אדומות וכואבות. היא לא ישנה אפילו דקה ביום חמישי בלילה ובשישי נמנמה רק למשך כשעה. הבטן שלה היתה מכווצת ובגרונה עמד טעם של חומץ. היא ישבה רפויה בכיסא המתקפל והכניסה את ידה לכיס החצאית כדי למשש את המברג ששמה בו הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר היא ניגשה אל סדנת המלאכה של הבנים ולקחה אותו מאחד משולחנות העבודה. איש לא ראה אותה עושה את זה. עכשיו היא מחצה אותו בכף ידה עד שאצבעותיה כאבו, נשמה עמוק, קמה והתקדמה לעבר הדלת. מר פרגוסן ישב שם והשגיח.
"שירותים," לחשה בת'.
מר פרגוסן הנהן בלי להסיט את עיניו מוויקטור מאצ'ור, שניצב חשוף חזה במרכז הזירה.
היא התקדמה בנחישות במסדרון הצר, פסחה על האזורים הגליים שברצפת הלינוליאום הדהויה, חלפה על פני אולם השינה של הבנות והגיעה לבסוף ל"חדר הרב תכליתי", שבו פוזרו גיליונות של "כריסטיאן אֶנדֵוור" וספרים מקוצרים של "רידרס דייג'סט", ושבקיר המרוחק שלו היה האשנב הנעול שמעליו נכתב "בית מרקחת".
בחדר היו כמה שרפרפים; היא הרימה אחד מהם. לא היה איש בסביבה. היא שמעה צעקות גלדיאטורים מהסרט שהוקרן בספרייה אבל לא שום דבר אחר, פרט לצעדיה. הם נשמעו רמים מאוד.
היא הניחה את השרפרף מול האשנב וטיפסה עליו. זה הציב את פניה ישירות מול המנעול ובית המנעול המחובר לחלקו העליון של האשנב. חלון האשנב, שהיה עשוי מזכוכית חלבית ומחוזק ברשת ברזל, היה נתון בתוך משקוף עץ. על גבי העץ היתה שכבה עבה של צבע אמייל לבן. בת' בחנה את הברגים שחיברו את בית המנעול למקומו על משקוף החלון. החריצים שבהם היו מכוסים בצבע. היא קימטה את המצח ולבה החל להלום בקצב מואץ.
בפעמים המעטות שבהן אבא היה בבית, ופיכח, הוא אהב לעשות שיפוצים קטנים. הבית היה ישן, באזור העני של העיר, ולוחות העץ היו מכוסים בשכבה עבה של צבע. בת', שהיתה בת חמש או שש, עזרה לאבא ושלפה מהקירות את המתגים והשקעים הישנים בעזרת המברג הגדול שלו. היא היתה טובה בזה, ואבא שיבח אותה על כך. "את קולטת דברים ממש מהר, חמודה," הוא אמר. היא מעולם לא היתה מאושרת כל כך. אבל כשהחריצים היו מלאים בצבע הוא אמר, "תני לאבא לעשות את זה במקומך," ואז היה עושה משהו כדי לסדר את ראש המברג כך שלה נותר רק להחדיר את הלהב למקום ולסובב. אבל מה הוא עשה כדי להסיר משם את הצבע? ולאיזה כיוון צריך לסובב את המברג? לרגע היא כמעט הפסיקה לנשום, בחרדה פתאומית מכך שאינה כשירה למשימה. הצעקות מהזירה בסרט נהפכו לשאגה, ויחד איתן גברה גם עוצמת המוזיקה התזזיתית. היא ידעה שהיא יכולה לרדת מהשרפרף, לחזור לספרייה ולהתיישב במקומה.
אבל אם תעשה את זה, היא תמשיך להרגיש כמו שהיא מרגישה עכשיו. היא תצטרך לשכב במיטה בלילה כשהאור הבוקע מתחת לדלת מכה בפניה והקולות מהמסדרון הולמים באוזניה והטעם המר ממלא את פיה, ושום דבר לא יקל עליה, שום דבר לא ירפה את גופה. היא אחזה בידית המברג ודפקה בה על שני הברגים הגדולים. לא קרה שום דבר. היא חרקה שיניים וחשבה בריכוז. ואז היא הנהנה בכובד ראש, שינתה את אחיזתה במברג ובעזרת זווית הלהב שלו החלה לקלף את הצבע. זה מה שאבא עשה. היא לחצה בשתי ידיה, בעוד כפות רגליה נטועות היטב על השרפרף, והתקדמה לאורך החריץ. חלק מהצבע השתחרר ממקומו וחשף את המתכת הצהובה של הבורג. היא המשיכה לדחוף בעזרת הזווית החדה של המברג, ועוד צבע השתחרר. ואז נפל גוש גדול של צבע, והחריץ נחשף במלואו.
היא אחזה במברג בידה הימנית, הניחה את הלהב במקומו על החריץ וסובבה שמאלה, כמו שאבא לימד אותה. עכשיו היא נזכרה. בהחלט היה לה זיכרון טוב. היא סובבה חזק ככל שהצליחה. שום דבר לא קרה. היא הרחיקה את המברג מהחריץ, אחזה בו בשתי ידיה והחזירה את הלהב למקומו. ואז היא כופפה את כתפיה לפנים וסובבה עד שבידיה עלה כאב חד. ופתאום משהו חרק, והבורג התרופף. היא המשיכה לסובב עד שהצליחה להוציא אותו עד הסוף באצבעה והכניסה אותו לכיס חולצתה. ואז היא עברה לבורג השני. החלק של בית המנעול שהיא ניסתה לשחרר היה אמור להיות מוחזק בארבעה ברגים, אחד בכל פינה, אבל רק שניים מהם היו במקומם. היא הבחינה בכך בימים האחרונים, בדיוק כפי שבדקה כל יום בשעת חלוקת הוויטמינים שהגלולות הירוקות עדיין נמצאות בצנצנת הגדולה.
"גמביט המלכה" מאת וולטר טוויס, בתרגום ראשון לעברית של דנה אלעזר־הלוי, רואה אור ב'ידיעות ספרים' וזמין לרכישה באתר
"עברית".
פורסם לראשונה: 07:28, 12.03.21
