איפשהו בסוף 2015 נחת קומוניקט בתיבת הדואר הנכנס של עיתוני התרבות. "'עשר דקות מהבית' הוא מחזה חדש בתיאטרון הבימה לציון עשרים שנה לרצח רבין", נכתב שם. בשורת הקרדיטים: "מחזה מאת מאיה ערד".
כתבות נוספות למנויים:
"איה שלום, תודה על הפניה. המייל ממך בא בדיוק בזמן", ענתה לי אז הסופרת מאיה ערד, אחרי שהתעניינתי בשם מדור הספרות אם חצתה את הקווים והחלה לכתוב לתיאטרון. "על ההצגה הנ"ל איני יכולה לומר דבר. לעומת זאת אני יכולה לספר שמחזאית פלונית (שלא לומר אלמונית) בשם מאיה ון דן הויבל ערד קצצה את זנבה ההולנדי בדיוק לפני העלאת המחזה הראשון שלה לפני כשנה, ומאז רבים בטוחים שהפסקתי לכתוב רומנים אירוניים על מצב הספרות ועל חיי הישראלים בארה"ב ועברתי לכתוב מחזות מפס הייצור 'מקור' - מחבלים מתאבדים, רצח רבין וכולי..." על החתום: "מאיה (ערד. היזהרו מחיקויים!)".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
חודשים ספורים קודם לכן ראה אור ספרה "העלמה מקזאן". מאז התפרסמו גם "מאחורי ההר" ו"המורה לעברית", ועכשיו, בספרה החדש - "קנאת סופרות" - מגלה הגיבורה, סופרת בת 42, שמשוררת מסתורית מפרסמת שירה לסבית ארוטית תחת שמה: אביגיל שלו.
"אפשר לומר שכתבתי בדם ליבי את הסיפור על משוררת הפייסבוק שנכנסת בלי אזהרה לחייה של הגיבורה שלי", מודה ערד, שהוסיפה בינתיים לערך הוויקיפדיה שלה את אזהרת המסע: "אין לבלבל ערך זה, העוסק בסופרת, עם הערך 'מאיה ערד יסעור', העוסק במחזאית". "נכון שהמצב השתפר כי למאיה ערד נוסף שם משפחה חדש, אבל זה בכל זאת מבלבל. בכל זאת אשכול נבו אמר לי, 'ראיתי שעולה לך הצגה'".
אומרים שאין פרסום רע.
"גם לי לקח זמן עד שהצלחתי להבדיל בין יפעת ביטון ויפעת שאשא-ביטון, בין התסריטאית קרן מרגלית לקרן מלמד-מרגלית, מבקרת הטלוויזיה - אבל כיוצר, הקורפוס שאתה מעמיד הוא כרטיס הביקור. מספיק באסה לקבל ביקורת גרועה על יצירה שלך, אבל כשכולם חושבים שקיבלת ביקורת גרועה על יצירה שלא אתה כתבת? אם הייתי חברה מסחרית, אפילו אם הייתי חנות בגדים או מאפייה, הייתי יכולה לתבוע שימוש בשם על סמך חוק דיני חברות, אבל אני לא חברה אלא רק סופרת שהשם שלה הוא כל מה שיש לה".
"קנאת סופרות" (הוצאת חרגול) נפתח באיגרא רמא: תוך שהיא נוסעת במונית ספיישל למפגש קוראים, גיבורת הספר גוללת בנייד ידיעות על ספרה שנכנס לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר. עוד רגע ותגיע לערגליות, לנס קפה ולפלורסנט של הספרייה העירונית נס-ציונה, אבל כרגע היא בטוֹפּ - מועמדת לפרס הספרותי החשוב ביותר של הספרות העברית.
ערד משרטטת בספר תמונה מפורטת של עולם הספרות המקומי: הסופרות, העורכות, מבקרי הספרות, התלמידות בסדנת הכתיבה, חוגי הבית, המתנ"סים, החוקרות והפאנלים באקדמיה. וכפי שמעיד שמו, הקנאה, השמחה לאיד ורדיפת הכבוד מתפקדות כמנוע העלילתי של הספר.
"כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב", כותבת ערד על גיבורת הספר, המפנטזת על לחיצת ידו של יושב ראש מפעל הפיס. "לרופאים יש תואר דוקטור ומעמד חברתי מכובד. בנקאים מרוויחים מטבע קשה עבור טרחתם... אבל סופרים - אוי, סופרים..." בעמוד הבא היא כבר תזכיר את "קול צעדינו" של רונית מטלון ("ספר שאי-אפשר לקרוא. סתם כולם מתפעלים ממנו"). כמה עמודים הלאה תיאלץ להסביר לקוראות המאוכזבות בספריית נס-ציונה שלמרות שמה, אין לה שום קשר משפחתי למאיר שלו או לצרויה שלו.
"לקנאה יש 50 גוונים ומנעד מופעים", ערד אומרת. "החל מהתפעלות כנה ועד צרות עין וקנאה רגילה, אפורה, של 'למה אצלי זה לא ככה?' אנשים לא מקנאים רק על זכיות בנובל. כשאני יוצאת עם הכלב בבוקר ויודעת שעוד מעט אצטרך לגרד את בנותיי מהמיטה לעוד יום זום, ואז אני נתקלת בילד מהכיתה שכבר התעורר, התלבש, ויוצא עם אמא להליכת בוקר נמרצת באוויר הצח - אני מקנאה. זה רגש נחות לעומת כעס או שנאה, וכמה שקנאה נפוצה, אנחנו לא מודים בה".
זו לא הפעם הראשונה שהיא עוסקת בקנאה, פורטת אותה לפרוטות. ברומן שכתבה על חיי האקדמיה, "שבע מידות רעות", הקדישה ערד לקנאה פרק שלם. רק לפני כמה חודשים הוזמנה לדבר בכנס על קנאה בספרות ובאוניברסיטה. "שניהם עולמות שבהם כולם מכירים את כולם, שבהם תחום המחיה קטן. אין הרבה תקנים, אין הרבה פרנסה חוץ-ספרותית, מכירות, התחרות על כל זכייה היא גדולה. בכל פעם שמישהו מקבל פרס, נראה שזה על חשבונך. אם הספר הזה היה יצירת אמנות פלסטית, הוא היה מיצב - אובייקט שמתייחס לחלל שבו הוא מוצב, למקום ולזמן: זה כרגע המצב של הספרות העברית, זו המציאות שכולנו, סופרים וקוראים, נמצאים בתוכה".
הגיבורה שלך אומרת, "הזירה הספרותית לא גדולה יותר מעיירה קטנה במערב פרוע".
"קוראים פחות. ולא מעניין אם זה בגלל פייסבוק או נטפליקס. זו עובדה. הספרות הפכה לנישה, לתחביב. לא מזמן כיתת התיאטרון של הבת שלי ערכה מופע סיום, בזום כמובן. סצנות מתוך 'ארקדיה' של טום סטופרד, מחזה שמתרחש בחדר הספרייה של בית אחוזה ישן. הבת שלי מיקמה עצמה על רקע הספרייה הביתית, אבל רוב התלמידים הלבישו על התמונה רקע וירטואלי של ספריות עתיקות. ברוב הבתים אין ספריות. סלון זה חדר טלוויזיה או ישיבה, אם יש ספרים הם מוגלים לחדר צדדי. ניגשה אליי לא מזמן מורה בבית הספר: 'קראתי את 'חשד לשיטיון', נורא נהניתי! מצאתי אותו בערמת ספרים שמישהו השאיר'. זו, אגב, הייתה אחת ההצעות שלי לעטיפה: ספרים על ספסל בשדרה. אלה החומרים שמהם עשויים חיי הסופר".
וריאציות על בירא עמיקתא?
"אני זוכרת שהייתי חיילת והשאירו אותי בראש השנה בבסיס. ראיתי אצל רבקה מיכאלי סופרת צעירה שהתקבלה באהבה גם על ידי הקוראים וגם בביקורת ואמרתי לעצמי זהו, מפה, מבור התחתיות של עמדת השמירה הצבאית, אני מגיעה לרבקה מיכאלי. אז זה לא שרציתי להיות בראש האולימפוס וגיליתי שאני במזבלת חירייה. היה לי המון מזל, הספר הראשון שלי התקבל הרבה מעבר לציפיות שלי, וזה שאני יכולה לכתוב ולפרסם ולפגוש קוראים, כל אלה דברים שאני לא לוקחת כמובן מאליו. אבל מצב הספרות הוא לא כשהיה".
מה היה?
"כשהייתי נערה, ספר טוב היה כמו סדרה טובה. גם אם לא ראית אותו - שמעת עליו. כש'סוף דבר' יצא בשנות ה-80 כולם קנו את הספר מיד. היה באזז. ספרים עשו רעש. הדימוי שהיה לי על מה זה סופר התקבע אז: סופר הוא מי שכותב רומנים רחבי יריעה, על נושאים גדולים - 'המצב', הגורל היהודי. סופר הוא מי שהעם נושא עיניים לשמוע מה בפיו. ואז, בסוף שנות ה-20 שלי, במהלך שנות ה-90, הייתה תחושה שיש פריצה, פתאום המון כותבות נשים נכנסו".
השאלה שחוזרת בספר היא שאלה מהמקורות באדפטציה מלשון זכר לנקבה: קנאת סופרות תרבה חוכמה?
"הרבה שנים תפסו את הרעיון של קנאת סופרות כמי שמקנאות בסופרים הגברים. מה שעמליה כהנא-כרמון כינתה התבזבזות על הצדדי, בישול מרק והטלאת גרביים. גם כשאישה מנסה לכתוב ספרות קאנונית, גם כשהנושא הוא מז'ורי, ההתייחסות היא של צ'יק-ליט, של 'זה ממש על החיים שלי'.
"אני זוכרת שלפני שנים שלחה לי עיתונאית נושאים לשיחה ומאוד התכוננתי, רציתי לומר דברים אחרי מחשבה. היא כתבה, 'ערד מגיעה מוכנה לבחינה. היא דומה לתלמידה החרוצה בכיתה, זו שתמיד רוצה לקבל עשר'. כמה זמן אחרי היא ראיינה סופר, לא בלתי מוכשר, אבל בניגוד אליי אין לו דוקטורט ושליטה בחמש שפות. עליו היא כתבה 'אינטלקטואל ואיש רוח אמיתי'. אז יכול להיות שהוא באמת עשה רושם של אינטלקטואל ואיש רוח אמיתי ואני עשיתי רושם של תלמידה חרוצה, ויכול גם להיות שזה משהו אחר.
"בגיל 50, ואחרי עשרה ספרים, קשה יותר להקטין. זה לא שאין הבדלים, אבל אני חושבת שרגע הנורה הניצתת שלי היה באחת הפעמים שבהן שוב נשאלה אותה השאלה: נשים פרצו בהמוניהן לזירה, כבר אי-אפשר לדבר על הדרה ואפליה - אז למה לעזאזל אף אחת מהן לא זוכה למעמד כמו זה של עוז, יהושע או גרוסמן? אבל השאלה היא לא למה אין לנו אישה סופרת במעמדם של עוז ויהושע, השאלה היא למה אין לנו אף סופר במעמדם. במובן הזה, הגברים והנשים בני דורי נמצאים באותה הסירה. כולנו פועלים בתקופה של פוסט-קאנון. האחרון פה שעבר קאנוניזציה היה אתגר קרת".
תסבירי.
"הוא הראשון שהבין שמודל הסופר משנות ה-80 כבר לא מתאים למציאות. הוא העמיד מודל חדש של סופר שהוא לא איש רוח ציבורי, מעורב פוליטית, שכותב רומנים ריאליסטיים, אלא בחור צעיר שכותב סיפורים קצרצרים. מודל שהתאים לתקופה שבה אנשים לא חיפשו בסופר את הצופה לבית ישראל שיישא נאומים בעצרות בכיכר. כשאחרים ראו את ההתקבלות הרחבה שלו הם חשבו שהסדר הישן נשמר, רק סגנון הכתיבה השתנה. לא שאין קאנון, אלא שצריך לעשות את הקאנון כך, והגיע דור חקייני אתגר קרת של שנות ה-90.
"בתחילת שנות האלפיים הייתה הבנה שזהו, הספרות העברית כמו שהיא - נגמרה. צריך משהו חדש. התחיל שטף של רומנים היסטוריים - אלון חילו, אסף ענברי. בהרבה מובנים בני דורי עדיין מנווטים במים חדשים, מנסים לנבא את כיוון הרוחות. כולנו מחפשים את הקוראים. הסופרים פשוט מרגישים שהם מקבלים פחות, אבל המצב של הסופרות עוד יותר קשה. כי הסופרות מרגישות שזה הרגע לקבל - הנה, שברו את הקאנון, הדלת נפרצה, אפשר לעשות את זה - אבל זהו שלא. אי-אפשר".
למה בעצם?
"כי לא נפרצה הדלת - הבית התמוטט. כל אחד מסתכל בצלחת שלו ומרגיש שהמנה שלו קטנה מדי. הוא לא מכר מספיק, הוא קיבל פחות ביקורות, מעט מדי פרסים. אבל אם מרימים את המבט מהצלחת לתבנית, מגלים שלא נשארה עוגה. לא נשארה מערכת ספרותית שבה העוגה תופחת, ומוסיפים בה עוד ועוד כיסאות סביב השולחן, וכל אחת משווה את עצמה לאחרות ומשתדלת לכתוב יותר טוב. בפועל התחושה היא שכל מה שאחת מקבלת - לא יהיה לשנייה.
"כולן מסתובבות סביב הכיסא הבודד של אמא של שבת. חברה סופרת אמרה לי שכנערה בשנות ה-80 שרוצה לכתוב, היא הייתה מסתכלת למעלה על הכרך העבה 'הסיפורת העברית' של גרשון שקד, וראתה על הכריכה את שלושת הגברים - עוז, יהושע ואפלפלד - ועמליה כהנא-כרמון ישובה על כיסא. למרבה המזל כבר אין כיסא אחד. לרוע המזל כבר אין כיסא. אפשר להתיישב על פופים במעגל ולתופף יחד. אז לא מעניינת אותי העמדה הטרחנית של הזקנה מלאת התלונות, אני לא שואלת איפה הימים הטובים. אני אומרת, זה המצב, זו המציאות, מה הלאה?"
מה הלאה?
"אני חושבת שבמציאות הנוכחית של הספרות העברית יש משהו יותר מדויק. בהתחדשות של העם העברי בארצו נתנו לספרות מקום נורא מרכזי, לא לגמרי למידותיה. לא מזמן הציגו לי באיזה אירוע בחור שנחשב לאגדה בקרב חובבי הבולדרינג בישראל, טיפוס על סלעים בגובה נמוך בלי חבלים. החברה שהציגה בינינו אמרה לי, 'אני לא מאמינה, הוא לא שמע עלייך בכלל' - כמו שאני לא שמעתי עליו. הוא לא בעניין של ספרות ואני לא מתמצאת בטיפוס סלעים. זה המצב, ויש משהו יפה בזה שספרות היא עניין לאוהבים אמיתיים, לא סתם אנשים שקוראים כי 'צריך'. אולי זה לא כזה נורא שעכשיו אנחנו בגודלנו הטבעי. נשארנו עם המשוגעים לדבר".
עם הקוראות בנות ה-70 שמגיעות למפגשים במתנ"סים ובספריות ציבוריות. בעצם הסופרות כותבות לאמהות שלהן?
"קוראות בנות גילי שקונות עותק אחד מרגישות שהן עשו מעשה גדול. החברות של אמא שלי קונות עותק לעצמן, עותק לבת ועותק לכלה. הן אלה שמחזיקות את הספרות המפרפרת בחיים. תראי, אני אדם ריאליסטי, ואני מרגישה שהשגתי הכי טוב שאני יכולה במצב השוק, בכישורים שלי. הסיפור של רחל איתן, שכמעט נמחקה כשהיא עזבה את ישראל, הוא סיפור שהולך איתי. הצד הטוב של סגירת הקאנון הוא שהיא מאפשרת מופעים ספרותיים למי שקודם לכן לא היה להם ייצוג. אז זה נשים, להט"בים, אבל גם יורדים כמוני, שהם כבר לא 'נפולת של נמושות'. שאפשר לכתוב על חייהם, שיהיו לזה קוראים. יכול להיות שהייתי רוצה שספרות תהיה בכל בית, אבל אני מעדיפה להיות שמחה בקוראים שיש לי. הספרייה העירונית נס-ציונה זה אחלה, תזמינו אותי".
לא מעט מאפיינים חולקת ערד עם הגיבורה שלה. שתיהן נשואות שנים ארוכות לחוקר היסטוריה בכיר (ערד נשואה לפרופסור רויאל נץ), אמהות לשניים (לערד שתי בנות מתבגרות). שתיהן פירסמו רומן שעוסק בחיי האקדמיה ואחר שעוסק בחיל חינוך. לשתיהן סגנון ספרותי שנוטה למשחקים צורניים. שתיהן אינן מחזיקות חשבון פייסבוק פעיל, לפחות לכאורה ("אני שורצת במרחב הווירטואלי בחשבון רדום על שמה של אמא של סבתא שלי. דמייני שם מהשדה הסמנטי של לאה וייס או רבקה שיין").
"ברור לי ש'הקורא הרע' יבקש לזהות אותי עם אביגיל אחד לאחד. כבר היה מי שטען שההוכחה לכך היא העובדה שאפילו תיאורה החיצוני דומה לי. זה שיעשע אותי, כי אם כבר הגיבורה שהכי דומה לי היא רותי מ'חשד לשיטיון'. אבל מכיוון שהיא מבוגרת ממני, רזה כמו חוט וקצוצת שיער, אף אחד לא העלה את זה בדעתו.
"אחרי עשרה ספרים הייתי רוצה שייתנו לי קרדיט. אני מראה לקוראים בדיוק מה שאני רוצה שהם יראו. השאלה היא לא כמה אביגיל היא אני, אלא כמה הספר הוא אני. והתשובה היא שהוא לגמרי אני. אז במקום להחביא חתיכות ממני פיזרתי אותן לעיני כל. ואגב, על פני כל הספר וכל הדמויות. גם בדמות התלמידה לכתיבה, טל, שכמוני היא בת לאם פסיכולוגית מראשון-לציון. בטח בדמותה של אביגיל נגבי, דמות הסופרת שקרובה יותר לגילי וחיה כמוני בקליפורניה".
וכמו אביגיל נגבי, גם את לא יכולה להיות מועמדת לפרס ספיר מאז תקנת רובי נמדר, שלפיה רק סופרים שחיים בישראל זכאים להתמודד.
"שנתיים אחרי שהספר הראשון שלי, 'מקום אחר ועיר זרה', היה בין המועמדים לספיר, עוד לפני שנקבעה התקנה, מישהו שאל אותי אם אני לא מרגישה שאני לוקחת את הפרס מפיו של סופר שיושב בשדרות וכותב תחת קסאמים. אבל זה לא פרס על יישוב הנגב, זה פרס על כתיבת ספר עברי. על יישוב הנגב אני בהחלט לא חושבת שמגיע לי פרס. בגלל שזה היה הספר הראשון שלי, אמרתי לעצמי שיהיו עוד הזדמנויות. ההזדמנויות לא באו. ב-2015 הוחלט שסופרים שלא חיים בישראל לא יוכלו לגשת לפרס. הייתה אכזבה פרטית אבל עצם ההחלטה מכירה בזה שספרות עברית נכתבת מחוץ לישראל, ואי-אפשר להתעלם ממנה.
"בנוסף, בלי שידעתי עד הסוף להסביר, הייתה לי גם הרגשה שזה ישחרר אותי. את הספר החדש לא הייתי יכולה לכתוב לו הייתי חושבת שאני בקבוצת הסיכון לזכות בספיר. במובן הזה, התקנה השתלמה לי. מאיפה שאני מסתכלת, מרוב הפרסים אנשים יוצאים כמו שנכנסו. מי שהיה מפורסם נשאר מפורסם, מי שהיה אלמוני לא בהכרח זוכרים אותו יותר".
כמעט מתבקש להזכיר את סאגת אילנה ברנשטיין על רקע הספר שלך, שמדבר על קנאת סופרות, על פרס ספיר, על כפילוֹת ספרותיות. את אפילו כותבת, "סופרים הם כייסים - אמת ידועה לכל. החוכמה היא לדעת ממי לגנוב".
"אני חושבת ששני חלקיו של המשפט נכונים: סופרים הם כייסים, כמובן גם אני - נדמה לי שאפילו את המשפט הזה כייסתי מדויד גרוסמן - והחוכמה היא לדעת ממי לגנוב. בעניין אילנה ברנשטיין, מפליא אותי לכמה אנשים יש דעה כה נחרצת בלי שקראו אף אחד משני הספרים הרלוונטיים".
3 צפייה בגלריה
''בעניין אילנה ברנשטיין, מפליא אותי לכמה אנשים יש דעה כה נחרצת בלי שקראו אף אחד משני הספרים הרלוונטיים''
(צילום: אביגיל עוזי)
לא מעט מהתגובות לאירוע הזה דיברו במונחים של ספרות נשית מול גברית. אמרו שלגבר באותה פוזיציה לא היו מפנים טענות כאלה.
"למיטב זכרוני זה בדיוק מה שקרה לאיאן מקיואן עם 'כפרה', שקטעים ממנו דמו לממואר של לוסילה אנדרוז מ-1977. הכל היה שם: הוויכוח על ההבדל בין השפעה לגניבה, ההתייצבות של סופרים עמיתים לצידו, טענות שצצו על דמיון בין רומן מוקדם שלו לספר אחר. בקיצור - אין חדש תחת השמש ומותר הגבר מן האישה אין".
אביגיל, הגיבורה שלך, נפגעת מקוראים לא פעם. היא סוחבת את העלבונות האלה לפרקי זמן ארוכים.
"אני טיפוס אחר, מקללת בשקט, או בקול לרויאל. אני מהמתעצבנים, ובגלל שאני מכירה את הפתיל הקצר שלי, לרוב הצעד הראשון הוא לחכות שתצטנן דעתי. למשל, כשבאמצע אירוע ספרותי מישהי שיושבת בשורה הראשונה מסמסת במרץ. אני אתעצבן בטירוף, אבל אני לא אעיר לה. אפילו במקרה די קיצוני, כמו שקרה לי פעם בשבוע הספר - כשאישה ניגשה לדוכן שמאחוריו חתמתי על ספרי, לקחה את הספר ביד והודיעה חגיגית: 'ספר נורא. מתחת לכל ביקורת' - גם אז סתמתי. כשהיא הבינה שאני הסופרת אמרתי לה שזה בסדר וזכותה לא לאהוב את הספר, אבל זה רק התסיס אותה יותר והיא המשיכה לטנף עליו, עד שבעלה גרר אותה משם. כל זה התרחש, אגב, לעיני בתי, שעמדה לידי. הייתי כל כך המומה שפשוט צחקתי בהיסטריה".
אני חושבת שהרגע שהכי הפתיע אותי בספר היה כשאביגיל נכנסת למקלחת ומתייפחת מתחת לזרם. מתי את בוכה?
"אני בוכה רק בגלל דברים שקשורים לילדות, אני לא בוכה על ספרות".
פורסם לראשונה: 07:25, 19.03.21
