בתחילת מאי הספר היה מוכן, מונח במחשב בספרייה הנכונה, תחת השם "עמוס עוז 20.12.2019". באמצע יוני היה לי כבר חוזה עם ההוצאה ושם סופי (''מה שאבד בזמן''), וביום ראשון, באמצע אוקטובר, בשעה 8:00, עוד לפני ארוחת הבוקר, החלטתי לגנוז אותו. קודם הייתה שיחה עם פניה עוז־זלצברגר, הייתה גם שיחה עם גליה עוז ועם עורך דין מטעם ההוצאה שאישר את הוצאת הספר לאור כמו שהוא. בסוף היה ויכוח עם העורך שלי יגאל שוורץ, שהיה בעד פרסום הספר ומיד, ואז החלטה אחרונה: לא לגנוז את הספר אלא רק פרק אחד, שבו מדבר עמוס עוז על יחסיו עם בתו גליה, פרק שלוש־עשרה.
כתבות נוספות למנויים:
לפני כן היו ההתלבטויות, בעיקר בבקרים, שבהם נפלה ההחלטה הסופית, אבל גם בצהריים כשההחלטה השתנתה, ובערב – התייעצות עם הבנות, התייעצות עם חברים, התייעצות עם עצמי, ואז, לאחר לילה ארוך ללא שינה, ביטול כל ההחלטות עד הבוקר הבא.
ובכל הזמן הזה, בתוך הראש שלי, ניהלו הקולות שבאו מבחוץ ויכוחים: עמוס עוז חוזר על מה שאמר עוד בחייו: "תכתבי את זה לגליה, המכותב שלי כשאני מדבר אלייך זה גליה, אני רוצה שזה יהיה מכתב אליה, אני רוצה שהיא תדע, אולי היא תסלח לי". והקול שלי: "הוא רצה להציג כתב הגנה, זו הייתה הבקשה האחרונה שלו, לקבל שימוע, ועכשיו אני לא יכולה למלא אותה". ואז הקול של פניה שמזכיר לי את הנזק שזה יגרום למשפחה, והקול של גליה שמהדהד אליי מתוך השיחה האחרונה שלנו את מה שאקרא יותר מאוחר בספר שלה. וכל הקולות כבר צווחים מכל הכיוונים ואני מנסה להשתיק אותם: "עמוס ביקש אבל עמוס כבר מת והמשפחה חיה וגליה חיה".
הקול של עמוס עוד מתעקש: "אני מבקש ממך שתכתבי, ותכתבי עם הפנים לגליה". אבל ההחלטה כבר נפלה, ונותר רק עוד זיכרון רחוק מחולדה: המשפחה על הדשא, גליה ושלומציון בונות בתים מלגו והשלווה והרוך כל כך מוחלטים, דבר מכל מה שעתיד להתרחש לא מעיב עליהן.
עכשיו, לאחר שגליה עוז הוציאה לאור את ספרה ''דבר שמתחפש לאהבה'', ובו סיפרה את הסיפור שלה, זה הזמן שבו אפשר להקשיב גם לה וגם לו, ולמרות הסתירות שאינן ניתנות לגישור לשמוע את הכאב האמיתי של שניהם. הקטעים המובאים כאן נלקחו מהפרק הגנוז ללא שום שינוי או תיקון, מלבד קיצורים המסומנים בשלוש נקודות.
× × ×
כמה שבועות לאחר הניתוח, כשעמוס היה כבר בבית, כמעט בלי כאבים, מחכה להתחלת הטיפולים וחושב על הספר הבא שלו, גליה ניתקה איתו את כל הקשרים.
היו ויכוחים, זה מה שהוא סיפר, היא כעסה ונזפה בו והאשימה, זה מה שהוא אמר, והוא ניסה לענות או להסביר, כך הוא תיאר לי את זה, ומה היה באמת – אני לא יכולה לדעת. כשהוא יצא מבית החולים היו עוד שיחות ארוכות, שאלות שלו, תגובות שלה, ואז הקשר נותק.
מה בדיוק זה היה? משהו שהוא אמר? בשיחה האחרונה בתשובה לטענות שלה או לא בתשובה לטענות? הוא לא יודע. בהתחלה הוא עוד ניסה. טלפון מדי פעם, בבוקר, לפעמים בערב, שיחות קצרות, הוא רוצה להסביר, היא מגיבה, הוא רוצה לענות, הטלפון נטרק. היו חברים שדיברו איתה, שהוא ביקש מהם לדבר איתה, ולאט־לאט גם איתם נותק הקשר. והיה מכתב שהוא כתב לה, כדי להסביר "דברים שאולי היא מבינה לא נכון". מכתב ארוך בהמשכים, כל יום כמה דפים.
וכמה פעמים הוא גם נסע בעצמו לשים את המכתב בתיבת הדואר, להיות בטוח שזה שם. הוא היה בא בארבע בבוקר, כשכולם עוד ישנים, יושב על המדרגות בחוץ וכשהיה שומע שמישהו התעורר בבית, היה בורח. "לא היה לי אומץ להישאר. לא, אי־אפשר, אין מה לעשות". ואחר כך הוא ויתר: "אם היא בפירוש אומרת לי: 'אני לא רוצה שום קשר, תעזוב אותי, תניח לי'. מה אני אבוא ואשב על המדרגות של הבית? מה אני אעשה, מה אני אעשה, היא לא עוזבת אותי. היא באה אליי בלילות, גליה, היא באה בחלומות. היא לא עוזבת. אני חושב שאולי גם אני בחלומות שלה. אם אני חולם עליה כל כך הרבה, אולי גם היא חולמת עליי לפעמים, אני לא יודע בתור מה היא חולמת עליי, אולי בתור אייכמן. לא יודע. אבל זה כל הזמן. זה פצע, זה סכין שלא רק שהוא תקוע, הוא מסתובב כל הזמן הסכין הזה, כל הזמן הוא מסתובב. אני מדבר איתה בחלומות, אני מדבר איתה לא בחלומות, כשאני יושב בכורסה, אני מדבר איתה כל הזמן גליה, גליה, גליה".
הוא יודע שהוא אשם, זה ברור, זו הבת שלו שלא מדברת איתו. הוא יודע שהוא חטא, אבל לא יודע במה. והוא משנן שוב ושוב בלב את המכתב שכתב לה ומנסח מחדש בשיחה איתי את זה שעוד יכתוב לה: "גליה, הכול אני מקבל עליי. גם את הדברים שאני לא בדיוק מבין, ואני מבקש סליחה, גם דברים שפה ושם נדמה לי שאת מגזימה בהם, אני מקבל אותם. אני מבין כמה זה הכאיב לך, כי ההגזמה היא בעיניים שלי והכאב הוא אצלך ואני מקבל את זה. אני לא מתווכח עם כאב, גליה. אני כל כך מצטער שכואב לך, גליה. לא הכול אני מבין, אבל אני מצטער גם על מה שאני לא מבין. חלק אני לא מבין, חלק אני כן מבין, ואני מצטער, מבקש סליחה". אבל סליחה אין. "מה אני יכול לעשות?", זה היה חלק משיחה שהתרחשה בינינו בהמשכים, "מאשימים אותך ואין שום בית דין שנותן לך שימוע, נותן לך הקשבה".
× × ×
בינתיים הטיפולים התחילו ואנחנו משני צידי קו הטלפון בין בילינסון לבית שלי ויש לנו הרבה זמן. הנוזל, חיידקי השחפת, מטפטף לאט־לאט אל תוך הווריד. ואנחנו מדברים. הנושא הוא עדיין גליה.
- תגיד לי, נניח שעכשיו מתנהל משפט ואתה גם העד וגם הסנגור ויש גם שופט לשם שינוי. אז מה אתה יכול לזכור? מה תביא להגנתך, את הפעם ההיא שהיא קראה לך כשהיו אנשים ואתה יצאת לחפש איתה? אתה זוכר את זה? ומה היה שם, הייתה עכברה או משהו? או כשהלכת לחפש את הווטרינר?
- כן, את הווטרינר לטפל בכלב. אבל נורית, יש אלפים כאלה. זה מצחיק לספור, כל החיים הם כאלה, כל דבר שהיה חשוב לה אני השתדלתי לעשות.
- אז מה? אז תספר מה, זה בית המשפט עכשיו. תספר על העכברה.
- היה לה בית עכברים קטן בחדר שלה, אני חושב ששלומי (שלומציון - בתם של נורית גרץ ועמוס קינן) עוד זוכרת אותו. ויום אחד התפרקה לה בובת העכברה, אני נסעתי אז לתת הרצאה בלונדון, זה היה בשנת 70' אולי, היא הייתה בת שש והיא אמרה: "תנסה, אולי תמצא". נורית, רבע מהזמן שלי בלונדון אני התרוצצתי לחפש עכברה כזאת, בסוף מצאתי אבל היא הייתה גדולה מדי ודרך מכרים בלונדון הבאתי אותה לתופרת והיא תיקנה אותה, תפרה אותה מחדש. אני הבאתי את זה לחולדה והילדה הזאת נפלה על צווארי ובכתה כמו תינוקת ואמרה לי: אתה האבא הכי טוב בעולם, ועשתה לי מכתב עם ציור. אני לא מאמין שהיא שכחה את זה.
- ומה היה עם הווטרינר?
- כן, גם הווטרינר. ביום שישי בערב היא באה בבכי הביתה והיו אורחים אצלנו, לא יודע, טליק ויזהר וכל מיני גדולי הדור, היא אמרה לי: "אבא, הוא חולה. אני צריכה לנסוע לקיבוץ צרעה עכשיו להביא אותו לווטרינר". ביקשתי סליחה מהאורחים, לקחתי את הטנדר של הקיבוץ בלי רשות, לקחתי מפתחות שאולי מישהו אחר היה צריך אותם, אמרתי: "בואי תעלי, את והכלב, נוסעים לצרעה". לא יודע, יום שישי, תשע בערב. היא לא יכולה לשכוח דברים כאלה, אני לא מאמין שהיא שכחה.
- וזה הכול עם חיות?
- כן, תראי, העכברים זה לא חיות, העכברים זה צעצוע.
- בסדר, צעצוע חיה.
- העניין הוא לא אם זה חיות או צעצוע. העניין הוא שכשהיא העמידה אותי במבחן, נראה אם אתה אוהב אותי יותר מאשר את האורחים שלך או יותר מאשר את הזמן שלך בלונדון, או יותר מאשר משהו אחר, אני רוב הפעמים, לא תמיד, אבל רוב הפעמים אני כן עמדתי יפה במבחן הזה.
- אבל עמוס, אם זה באמת היה בית דין עם קטגור ועם סנגור ועכשיו אתה בחקירה, אז במה בכל זאת היית מודה?
- יש לי מיליון כאלה, אבל על זה לא שוברים קשר, על זה לא מפרקים משפחה. יש מיליון פעמים שהיא באה הביתה ונורא רצתה אותי והיו אצלי אנשים, אני ראיתי שהיא רוצה לספר לי משהו, רוצה לדבר, היו לה עיניים נוצצות ואני אמרתי לה: 'גליה, יש לי אורחים. אחרי זה', ואחרי זה היא כבר הלכה או שהיא לא הייתה או שקראו לה חברות, יש מיליונים כאלה. אבל גליה היא מספיק אינטליגנטית, היא גם מכירה אותי מספיק שנים, היא יודעת לשקול את זה.
- אבל היו דברים שאמרת לי, על הצורך הזה שלך להשפיל והפחד מזה, ושאתה מתרחק ברגע שאתה מרגיש שאתה הולך להכאיב, בזיכרונות שלי זה היה דבר מאוד ממשי וגם האלימות שדיברנו עליה בספרים היא ממשית. אז תחשוב אולי בכל זאת היה משהו.
- לא, אני סיפרתי לך את זה, זה עבר לי, המון שנים שזה נעלם, אולי מפני שהחיים שלי יפים, ואני אומר את זה למרות כל מה שקורה לי עכשיו. פעמיים בימי חיי אני הרמתי עליה יד, הרמתי יד, זה לא מכות עם חגורה או משהו, זה כמו שאני קיבלתי וכולם קיבלו, סטירת לחי, פעם או פעמיים. פעם שפכתי עליה קפה מרוב כעס.
- קפה? באמת?
- כן, אבל על זה עושים מלחמת עולם? על זה אומרים אתה לא תראה יותר את הנכדים שלך? גליה יודעת שאני לא אלים ולא אכזרי, לא זה ולא זה. היא יודעת את זה. זה שיש בסיפורים שלי אלימות ואכזריות זה לא מפני שזה אוטוביוגרפי. לחשוב שיש קשר זה כמו לשאול את נבוקוב: "פרופסור נבוקוב, האם אתה מזיין קטינות?"
אני חותכת אותו ומשלימה, "כן, ברור, ברור. אבל עמוס, תחשוב, אז מה כן. מה בכל זאת פגע כל כך?"
- אני לא יודע. אולי לקחתי את שמחת החיים שלה for granted ולא הסתכלתי מה יש מתחת לשמחת החיים היום־יומית הזאת. את זה אני מקבל עליי ועל צווארי וזה היה עוול, לא הייתי צריך לקחת for granted, הייתי צריך להסתכל יותר טוב ולראות שהיא לא, ששמחת החיים הזו זה הצגה...
- לא, אבל זה לא יכול להיות רק זה. יש איזה כאב עמוק יותר, יש משהו אחר.
- מה?
× × ×
אני לא יודעת אבל זוכרת את הגיבור של הספר ''אני מייקי'' ואיך שהוא המציא לעצמו עולם מקביל, דמיוני, ובו כל מה שלא היה לו בעולם שלו: בית חם ואבא תומך וכלב ובעיקר אהבה. רק שמייקי הוא דמות בדיונית בספר ילדים וכך גם אבא שלו.
ובכל זאת, היו כמה מורים שראו מה מסתתר מעבר ל"מופרעות" ולאלימות של מייקי. הייתה לו גם חברה שראתה. וגם הסופרת שכתבה אותו, גליה עוז, וגם אני, הקוראת, ראינו. אז איך זה שאבא שלו לא ראה ולא הבין? למשל אז, כשהוא כעס וחטף את הספר מהיד של בנו וזרק אותו על הקיר והלך, למה הוא לא עצר לרגע כדי להביט לאחור ולראות את מה שהבן שלו רואה: איך הספר מתפרק ושני החלקים שלו זרוקים על הרצפה, ואיך "המילים הנמלים זוחלות ויוצאות מהספר ומטפסות על הקיר, כאילו בשביל הגנה עצמית" (1). ואיך הנמלים עולות למעלה ובאותו הזמן כל האוויר נוזל למטה, לרצפה.
אילו היה עוצר היה יכול גם לשמוע את מה שמייקי שומע ברגע זה: "מוזיקה באוזן שמאל ..." אבל ה"צלילים עקומים לגמרי, חתול מיילל או רוח שורקת – מיאוו, וואו" כאילו יש רדיו מקולקל בתוך ראשו (2). אילו היה שומע את כל זה, יכול היה גם להרגיש את מה שבנו מרגיש באותו רגע: "שאין שקט בעולם, אף פעם לא יהיה שקט בשום מקום..." (3)
עמוס קרא את הספר הזה ואמר שהוא מעציב אותו. אמנם הוא יודע מה ההבדל בין הסופר לבין הדמויות שלו ובין ספרות לרכילות, הוא גם כתב על זה, ובכל זאת הוא ראה את עצמו שם. זה מה שהוא סיפר לי. זה היה בזמן שהמחלה התפשטה, הוא היה עייף, קשה היה לו לנשום, המשפטים נעשו קטועים יותר ויותר והמשפט על הספר שהושלך אל הקיר היה הקטוע מכולם. מסתבר שזה באמת היה. קרה. לפני הרבה זמן. "אבל לא כך. אחרת. באופן שונה. הפוך".
השיחות הבאות היו בעיקר סביב המחלה. אני הייתי מתעקשת לשאול איך הוא מרגיש, איך היו הטיפולים, מה הוא אכל והוא היה מספר לי על הממצאים ועל הסיכויים ולא נתן בדרך כלל את התמונה האמיתית. הוא סיפר על מישהו שבא לבקר, רון חולדאי, בולי, על סרט שראה עם נילי בטלוויזיה... אבל מתחת לכל זה אפשר היה לשמוע כל הזמן את השם האחד: גליה. וכל פעם מחדש הוא גם עלה על פני השטח. הוא אמר: "קשה לי להבין את זה, מה שלא יהיה, שאלוהים יודע מה האמת, לנכדים שלי אני לא עשיתי שום רע. אני סלחתי לאבא שלי כשהוא חלה במחלת לב, אני הייתי בא אליו, הייתי יושב איתו והייתי משתדל לנחם אותו גם על המחלה וגם על הכישלון של חייו. אבל יכול להיות גם שמה שהיא עושה לי היום זה עונש על מה שאני עשיתי לאבא שלי בגיל 14, כששיניתי את שמי ועברתי לקיבוץ. זה היה כמו לצאת לשמד בשבילו, לא יודע, מה אני יודע".
ואני: "אבל אתה ידעת את הדבר הכי חשוב, שבשבילו אתה היית ילד מיוחד, כתוב אצלך, ילד לא רגיל, כל כך נבון, עיני אומן, כל זה כתוב. ובגלל זה כל השאר היה יותר נסבל, לא?"
והוא לא עונה. מסכים? לא מסכים? בטח זוכר את המאמר ההוא שפירסם בעילום שם על ספר של גליה עם ניתוח נלהב ומלא שבחים ("אני חשבתי שהיא תבין בזה מתנת אהבה ושאף אחד בעולם לא יידע שזה אני שכתבתי"), ואיך היא כעסה.
אבל זו לא דוגמה. זה היה מאוחר, כשהיא הייתה כבר גדולה וכבר לא האמינה לו.
אז יש לו דוגמאות אחרות: "כשהייתי פעם ראשונה בחיים בגרמניה, לקחו אותי לאיזה בית אבות בפרנקפורט, בית אבות שהיה מלא פושעי מלחמה נאצים, שחלק מהם היו שנים במאסר. ואני עובר חדר אחר חדר במסדרון. הדלתות היו פתוחות ובכל חדר יושב רוצח זקן מוקף ילדים ונכדים וזרים וציורים של ילדים. מה, אני יותר גרוע מהם? הם היו נאצים, הם היו רוצחים, גם סדיסטים, אפילו חולי נפש, והם מוקפים בילדים שלהם, בנכדים שלהם, בפרחים וציורים לסבא היקר. זה לא עוזב אותי."
ואני יכולה לדמיין מה קורה לו כשהוא מתגלגל בלילה מצד לצד, מניח את הכר על ראשו, זורק אותו הצידה, מנסה להירדם ולא מצליח, מה הוא חושב, איך הוא עובר שוב ושוב על אפשרויות שהיו ומסובב אותן סביב המילה "אילו". אילו אז הייתי שואל אותה, אילו הייתי אומר, ובערב ההוא ואז בטיול, וכשהלילה כבר נגמר לגמרי והשינה כבר לא תבוא, הכל מתחיל מחדש: סטירת הלחי שנתן לה אז, התמונות מבית האבות בגרמניה ואבא שלו כשהיה חולה, ובשלב הזה אולי הוא גם חושב על משהו אחר ואני איתו: "אתה ידעת לתת לכל מי שפנה אליך הרגשה שהוא בן יחיד – עיתונאית מגרמניה, חברה בחדר האוכל, תלמיד שקרא את הספר שלך – כולם בעצם היו בנים יחידים שלך, כולם חברים קרובים, אינטימיים, כולם בני משפחה, כולם יקרים לך, את כולם נזהרת לא לצער ולא לאמלל. הרי אלה היו היחסים שלך עם אנשים, וגם צדקת. כי איך היית ממלא את החלל הזה שדיברת עליו בלי האהבה האינסופית שקיבלת מכולם. אתה בעצמך אמרת: 'היא רצתה בלעדיות, ובלעדיות היא לא יכולה הייתה לקבל. אפילו אם לא הייתי עושה את השגיאות שעשיתי, איך יכולתי לתת לה בלעדיות?'"
× × ×
וזה השלב שבו אני יכולה להתערב ולהשתתף בלילה המיוסר הזה, בארבע בבוקר, כשגם אני לא יכולה להירדם. לאמא של עמוס שלי היו שלושה ילדים, ויום אחד לפני שנים ילד אחד חלה בטיפוס והרופא הכין אותה למה שעומד לקרות ושאל אותה: "כמה ילדים יש לך?", והיא ענתה: "יש לי שלושה בנים יחידים". אז איך אפשר לחיות כשאתה יודע שאתה לא בן יחיד? שהמקום האחד שלך בעולם הוא לא שלך. איך אפשר להיות ילדה של מי שמבטיח לכולם את הכול ולא יכול לקיים? איך אפשר לחיות בלי בית, בצפיפות הזאת שבה כולם בני בית? והרי בית אחר לא היה לה, את זה היא סיפרה בראיון עם אמירה לם, ועמוס בוודאי קרא:
"הילדות שלי זה בית שלאף אחד בו לא היה בית, הקיבוץ לקח לכולם את הדבר הזה ... כשעזבתי את הקיבוץ ובאתי לתל־אביב, פתאום קלטתי שהעולם הוא אחר. שאני ניצולת קיבוץ ואני משתקמת".
"ממה?"
"מהיומרה של הקיבוץ להחליף את המשפחה, מהיומרה שמטפלת היא כמו אמא והיא צריכה להיות במקום אמא ושיהיה לה מספיק קשב... לפעמים אני שואלת מי גידל אותי, אנשים שעסקו בחינוך רק כי ככה הם שובצו בסידור העבודה שלהם".
"זו תקופה שצרבה בך משקעים".
"כתינוקת הייתי לבד בסופה ובגשמים וברעמים. הדבר הזה של לילות בדידות, הקטע שלפעמים הילדים שמסביבך בבית הילדים הם הכול בשבילך, זה מאוד דיקנסי. כל לילה חוויתי יתמות בת עשר שעות שבהן לא היה לי אף אחד בעולם". (4)
ועכשיו בחמש בבוקר, כשהוא לא יכול לנשום ולא ברור אם זה מהטיפולים או מהמחשבות, הוא חייב לקבל מחילה, סליחה ממישהו, אם לא מגליה אז ממישהו אחר. ובחמש וחצי, לפני שהוא מתלבש ויוצא לטיול הבוקר, הוא יודע ממי, מאילנה.
אילנה הייתה החברה הראשונה שלו, ארבע שנים הם היו יחד וזה מה שהוא מספר עליה...
- לא היינו נפגשים הרבה, כי היא הייתה בצבא, בנח"ל הדתי, ואני הייתי בחולדה. מתי כן היינו נפגשים קצת? כשהייתי אחר כך בשנת שירות בצופים בירושלים לפני הצבא, אז היא ואני היינו נפגשים יותר. היינו הולכים לעמק המצלבה, או סתם הולכים ברחובות קילומטרים על קילומטרים. כמה שהיא ואני הלכנו, אם היו עושים את זה בקו אחד רצוף היינו מגיעים ברגל עד בייג'ין. וזה כל מה שהיה לי בעולם, לא היה לי אף אחד. אבא שלי בא לבקר פעם בשנה, הוא היה בא לקיבוץ לכמה שעות, לא היה מישהו אחר. וסבא אלכסנדר הנחמד והטוב הזה, אבל מה היה לי ולו?
אז זה הסיפור על אילנה. הוא פגש אותה באונייה, הם היו חברים, היא הייתה האדם היחיד שהיה לו בעולם והוא עזב אותה, ועל זה הוא רוצה לבקש עכשיו סליחה...
× × ×
אבל עמוס, איך יכולת לחשוב שאם תקבל סליחה על משהו שהיה לפני שנים, ולו גם על משהו שלא היית אשם בו, אולי יהיה אפשרי לקבל סליחה גם על חטאים שאתה אולי אכן אשם בהם. כך או כך, אם היה על מה לסלוח או לא היה, אם היה או לא היה טעם להתחרט, כפרה אין ושוב לא נותר אלא לחזור לגליה ואל הלילות הארוכים, ולהמשיך לחפש ולא למצוא את המילים הנכונות שיביאו לו מנוחה ומחילה, והוא חוזר על משפטים, משנה ניסוחים, מגשש, ואני מקליטה:
"תכתבי עם הפנים לגליה, תספרי לה עליי: תספרי שמאז שהבן אדם הזה היה ילד בן 12 וחצי ואמא שלו הלכה, כל השנים עמוק בתוכו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום, לא משנה כמה העולם פינק אותו ולכמה שפות תירגמו אותו וכמה כתבות כתבו עליו וכמה עותקים מהספרים שלו נמכרו. כל הזמן הוא נלחם באיזו הרגשה שהוא לא שווה כלום, כל הזמן הוא מחפש מישהו שיגיד לו אתה שווה משהו, אתה שווה משהו. זה כבר לא חוסר באהבה, זה חוסר בהרגשת ערך, שום דבר לא יכול לסתום את הבור הזה. שום הצלחה ושום תהילה ושום פרסים. גם אתה לא שווה כלום בתור איש, גם בתור גבר אתה לא שווה כלום, כי האישה שהייתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת והלכה. זהו, זה כל מה שרציתי להגיד. כי הייתי עושה כל דבר בעולם בשביל שזה לא יקרה לי פעם שנייה וזה קרה לי ואם תכתבי אז תדעי לך את שני הדברים האלה, כי הם חשובים".
7 צפייה בגלריה
עוז עם הוריו. ''אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה''
(צילום: מהאלבום המשפחתי, מתוך עטיפת הספר "סיפור על אהבה וחושך")
- כן.
- כל הזמן תולֶה בבית כל מיני עותקים של פרסים שהוא קיבל ושם על המדפים כל מיני תרגומים של הספרים שלו, ואוסף את פרטי העיתונות ושולח אותם לארכיון. כל הזמן, כל הזמן הוא לא מחפש אהבה, לא, זה לא מה שחסר לו. הוא מחפש חיזוקים שהוא שווה משהו. זה מצחיק כי יש כל כך הרבה אנשים שם בחוץ שמקנאים בי והיו נותנים מי יודע מה כדי להיות במקומי, וזה לא עוזר לי בכלל.
- כן, גם גברים וגם נשים.
- כל העולם נותן לי חיזוק. כל החיים שלי כבר עשרות שנים, מגברים, מנשים. אתה יפה, אתה מושך, אתה מעניין, אתה מוכשר, לא. מים רבים לא יכבו ונהרות לא ישטפוה. והחור הזה - כל החומר שיש בכל הגלקסיות, בכל היקום, לא יכול לסתום את החור הזה. זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו.
אני אומרת "כן" כי מה יש לי להגיד מלבד כן, למרות שאני יודעת שלא. שכנראה לא אוכל לכתוב את מה שהוא מבקש. גם הוא יודע את זה ולכן כמעט מכתיב לי ואפילו נותן הוראות כתיבה:
"אני מבקש ממך שתכתבי, ותכתבי עם הפנים אל גליה, תכתבי עם הפנים אליה. היא אדם נפלא, גליה, היא קוראת בחסד עליון. אני לא מכיר אף קורא כמו גליה בעולם, אף אחד. תכתבי עם הפנים אליה, תספרי לה עליי. תספרי לה שהלכתי בעולם כמעט 80 שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל 12 טרקו לי את הדלת בפנים ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי לה שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אישה בעולם ולא הצלחתי, כן אימללתי אותה".
ברור שאני לא הייתי יכולה לכתוב את זה כך. לא כל כך משכנע, אבל גם אותו זה לא שיכנע ולא אותה, כי עובדה, בלילה היא שוב באה אליו בחלום: "היה הר געש, אתנה, בסיציליה, הייתה לו התפרצות איומה. גליה נכנסה אליי לחדר באחד הלילות האחרונים והיא צועקת עליי: 'הר הגעש הזה היה בשקט הרבה זמן, למה אתה פתחת אותו עוד פעם?'. בזעם כזה ובטירוף 'מה אתה עשית? הרגת אנשים, אנשים ימותו מזה, הכול בגלל קלות הדעת שלך. לא אכפת לך שום דבר, לא אכפת לך על אף אחד, לא עליי לא היה אכפת לך, על אף אחד לא אכפת לך'".
אחרי החלום הזה הוא לא נרדם ובבוקר שוב היא איתו: "יש לי חלון גדול גדול, אני כל הזמן מסתכל בחלון הזה כמו אמא שלי. מסתכל בחלון ומתגעגע. הכי הכי מכולם אני מתגעגע לגליה, זאת האמת, יותר מאשר לאמא שלי אפילו. אני כבר לא יודע מה לעשות".
בספרה החדש, ''דבר המתחפש לאהבה'', מתארת גליה עוז מסכת של התעללות פיזית ונפשית שעברה בילדותה בידי אביה, הסופר עמוס עוז, ואשר הביאה אותה לניתוק מוחלט ממשפחתה. "בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל", היא כותבת. "האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר".
בראיון לדנה וייס עוז הוסיפה: "זו הייתה שגרה של התעללות פיזית ונפשית שכוללת קללות, מכות. 'טינופת', 'דרעק', מילים כאלה. צורך כפייתי לשלוט כל הזמן. השפלה, הקטנת ערך. לזלזל בחברים שלך, לזלזל במה שאת אוהבת. לפגוע בדימוי הגוף". לדבריה, הפחד שלה מאביה נמשך גם בבגרותה. "עוברות כמה שנים, ואת מבינה שהאלימות הפיזית מתגלגלת למשהו אחר. זה לא נעלם. זה הטרדות ופגיעה מתמדת בפרטיות שלך וניסיונות קטנים אבל קבועים לסכסך בין זה לזה, ולהפריד". היא טענה שניסתה לפתוח את טראומת הילדות שלה מול הוריה, אבל "ברגע שהתחלתי לדבר על זה נפתחה מלחמה".
עוז מספרת שבמכתב שכתב לה בבגרותה, ושבו הודה שהפעיל נגדה אלימות בילדותה, השווה אביה בינה ובין אמו שהתאבדה, וטען ששתיהן זרקו אותו לפח. "שיהיה ברור: לא הוא השליך את הילדות שלי לפח הזבל כאשר הפך אותי לשק חבטות ודאג להזכיר לי לעיתים קרובות שאני טינופת, אלא אני זרקתי אותו לפח", היא כותבת, "כולנו, אני והוריו, עשינו יד אחת נגדו... הקיום שלי הוא בסך הכל שכפול רוחות הרפאים של הוריו. אני רק מכשיר בידי גורל שנועד להכות אותו".
גליה עוז מסרה בתגובה: "רבות נכתב לאחרונה על ניסיונותיו של אבא שלי לבקש ממני סליחה בשנותיו האחרונות. אבל בקשת סליחה איננה קבלת אחריות. בקשת סליחה איננה הבעת חרטה. בקשת סליחה אפילו איננה הודאה בפגיעה. אבא שלי, כמו נרקיסיסטים מתעללים אחרים, לא התחרט ולא הודה, ועד יומו האחרון הוסיף להעליל עליי שאני אשמה במעשים שהוא עצמו עשה, ולהפיץ דיבה שפגעה בי ובאנשים הקרובים לי. לנורית גרץ הוא הכתיב את המילים הבאות, כדי שיראו אור אחרי מותו: 'כשאני הייתי צעיר מאוד הייתי מלא עלבונות והיה לי איזה דחף להכאיב ונורא נשמרתי לא לממש את הדחף הזה והאמת שלא מימשתי אותו אף פעם, אף פעם אחת לא מימשתי אותו'.
"זה שקר. וזה לא השקר היחיד. לפני שנים אחדות הופיעה באתר 'הפנקס' (כתב עת מקוון לתרבות וספרות ילדים) ביקורת מהללת על אחד מספריי. כשזיהיתי את כתיבתו של אבא שלי פניתי אל עורכי האתר וביקשתי מהם מיד להסיר את הפרסום השקרי. אם העניין היה מתגלה ברבים, אנשים היו מאמינים שגם אני הייתי שותפה לזיוף הזה, שנועד לכאורה לשבח ולהלל את הספר שלי, ושמי הטוב היה נפגע ללא תקנה. האישה שהעבירה לאתר 'הפנקס' את הטקסט ושיתפה פעולה בהונאה הזאת הייתה נורית גרץ, שאף הודתה בכך באוזניי בשיחת טלפון. בפלישה הזאת אל תוך העולם המקצועי שלי לא היה שום סימן לאהבה. רק אובססיה.
"המעשה הזה היה חלק ממסכת של הטרדות מאיימות, שעליהן כתבתי בספר 'דבר שמתחפש לאהבה'. על רקע זה דרשתי מגרץ להשאיר אותי מחוץ לספר שכתבה על עמוס עוז".
פורסם לראשונה: 07:23, 19.03.21
