שומן הוא לא רק שומן. הוא שריון. שכבת מגן. מעטפת שמעלימה אותך מעיניים חקרניות, מעלבון או חדירה. והבמאית מייסלון חמוד הגיעה בגיל ההתבגרות שלה ל־100 קילו. בגיל 13, משפחתה עברה מבאר־שבע למועצה המקומית דיר חנא, והילדה שהייתה רגילה לשחק עם בנים בחולות, נאלצה לתרגל הפרדה מגדרית. במקביל הייתה גם בדידות גדולה. "לא היה לי מקום בעולם", היא מסכמת. "אמא שלי היא אמא לא מתקשרת רגשית. זה ברמה שהיא לא אמרה לי 'חביבתי' (אהובתי) מימיי. אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בת 11 וסבא שלי התחתן עם אישה שהפכה אותה לשפחה של הילדים שנולדו להם. עברה גלגול חיים מאוד קשה. אמא שלי, בשביל להראות לך אהבה, יכולה לזרוק עלייך שוקולד. זה שוקולד, אבל עדיין היא יכולה לפצוע אותך".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כדי לא להיפצע יותר, היא פיתחה שריון עבה, שכלל בולמוסי אכילה סודיים בלילות והתעמלות אובססיבית וצומות בימים שאחרי. אביה הרופא ואמה, אחות בהכשרתה, לא ראו. והיא לא סיפרה. "לא רק שלא הבנתי אז שיש לי שיש לי הפרעת אכילה, אלא שכל ההוויה המשפחתית הייתה שאני לא בסדר. אף אחד לא הבין שאני צריכה שמישהו יטפל בנשמה שלי ולא בגוף שלי. אני הבכורה. ביני לבין אחותי יש 12 שנה. ביני לבין אחי הקטן יש 16 שנה. אין לי אף נפש לדבר איתה! אמא שלי לא ידעה להראות חום. הייתי לבד. בדד. ואבא שלי הוא מודל של הגבר הנחשק, אבל הוא כל הזמן בחדר ניתוח. הוא נוכח נעדר".
6 צפייה בגלריה
''אף אחד לא הבין שאני צריכה שמישהו יטפל בנשמה שלי''. מייסלון חמוד
(צילום: גלית רוזן, פסטיבל הסרטים חיפה)
עם מי ילדה כזו מדברת על חזייה ראשונה? מחזור?
"לא הכינו אותי לזה. מילה אחת. הגעתי הביתה מבית ספר וצעקתי מהשירותים בגלל הדם. חשבתי שזה פשע. התחלתי לבכות, ואמא שלי באה ואמרה, 'יש שם תחבושות, תשימי'. וזהו. שם זה נגמר. לא מה זה אומר. שנים אחר כך הייתי מנותקת מהגוף שלי. ואין לי ספק שהפרעת האכילה והשנאה העצמית התחילו שם. עכשיו, כשיש לי ילדה, אני בשיח פנימי עם עצמי, שאת לא תעשי לה מה שעשו לך", היא ישר נטענת. וריד פועם בצווארה. "הכפר ובאר־שבע אלה שני עולמות שונים שהתנגשו. התפיסה שלי, שבנים ובנות משחקים יחד, ממש לא קיימת בכפר. שם, אם את עם בנים, את שרמוטה. את יודעת איך בנים ובנות נפגשו אז? לא היה פייסבוק. בשביל לרקוד צריך חתונה. אין אופציה אחרת! אז איך הייתה אינטראקציה? בחתונה יש את הבנים, השבאב, והנשים על הגגות. וכשיש משהו זה רק במבטים, ואז מישהו מביא מים והם גונבים איזה חצי משפט. הבנת? גם אני לא".
המפגש של אישה ערבייה עם הגוף ועם המיניות שלה הוא נורא טעון. מושתק. מוחבא.
"נכון. כי הגוף שלה מופקע ממנה. אישה ערבייה לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, אם זה פירסינג, קעקוע או יחסי מין כי היא לא מחליטה על הגוף שלה - היא עוברת מאבא שלה לבעל שלה. אם אישה נהנית מהגוף שלה היא זונה".
ואיך זה השפיע על המיניות ועל תפיסת הגוף שלך?
"עד גיל 18 לא היה לי שום מגע עם בן. לא התנשקתי. לא נתתי יד. כלום. חוץ מזה שנאתי כל רגע ושנאתי את הגוף שלי. כל הזמן עליתי וירדתי במשקל".
איך לא טיפלו בך? הרי אבא שלך רופא.
"בת של רופא כירורג? אין קשר בין זה לפסיכולוגיה. הוא אמר לי, תעשי דיאטות. וכל מה שרציתי זה שמישהו יקשיב לי!"
מה עם דודה? חברה?
"כלום. נָחַתִּי למקום שלא היה לי בו מקום", עיניה מתמלאות דמעות. "עד הרגע שערד שאואט (בן זוגה, מעצב הפקה ותפאורה עטור פרסים, שבין השאר עבד ב'פוקסטרוט', 'הערת שוליים' ו'הנערים' – גב"ח) בא לחיי, לא הרגשתי שיש לי מקום בעולם. אף פעם לא הרגשתי בבית בבית שלי".
כאדם מבוגר התעמתת עם אמא שלך?
"כל חיי רק נלחמתי בה. כעסתי. אמרתי לה, 'את לא אמא. את לא יודעת ולא ידעת להיות אמא'. הדברים הכי קשים. עכשיו אני מרחמת עליה. יש גיל שאת מסתכלת על אמא שלך ואת מבינה שהיא בן אדם".
ילדת לפני חצי שנה. כשאת נהיית אמא את אומרת, או שאני 180 מעלות מההורים שלי או שאני כמוהם. יש לי ניחוש איפה את על הספקטרום.
"אז אני 180 מעלות, אבל רחוק־רחוק".
כמו השם של הסרט שהפך אותה לקול פמיניסטי בולט, גם בגיל 38 יש לה רגעים שהיא לא פה ולא שם. כשהיא יוצאת לרחוב הבורגני בלב תל־אביב, היא מרגישה כמו חוצן. חמוד, אישה שמתרחקת במכוון מכל דבר שיכול להריח מחמידות, מתגלה דווקא כמתוקה להפליא, אבל כדי להגיע לזה צריך לקלף הרבה שכבות. היא מה שמכנים דמות עגולה. מורכבת. מעניינת. בוטה. כנה. יודעת להאיר על הרגעים הכי מכוערים בחיים שלה עם אור פלורסנט של חדר ניתוח. לא עושה לעצמה הנחות. גם לא לאחרים. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית היא יושבת עם מצלמה ושאכטה, מדברת ומדבררת את הישראליות טוב יותר מיהודים רבים.
כמו השחקניות קלרה חורי ומירה עווד, חמוד משתייכת לדור הראשון של ערביות ישראליות שהכריזו על מלחמת העצמאות שלהן מול החברה הערבית הפטריארכלית. נשים שאף אחד לא יקבע להן מה ללבוש, כמה לשתות או עם מי להתחתן. הרבה לפני המאבק על הלגיטימיות של הלהט"בים הערבים, הן העזו לדבר על מיניות. עד סרטה 'לא פה, לא שם', שיצא לפני חמש שנים, מי ראה על המסך נשים ערביות עושות סקס, סמים וחיים באופן כללי? הרי אחרי החתונה, אפילו בשביל לעשן סיגריה, כמו שאמרה אחת הגיבורות בסרט, את צריכה אישור מהבעל.
כצפוי, החברה הערבית־ישראלית, או כמו שחמוד אוהבת להגיד, החברה הפלסטינית, התפלצה. זה כלל פאתווה שהוצאה על ראשה וחופן איומים על חייה. "כתבו לי 'איפה את רוצה את הכדור, בין העיניים או בין הרגליים?' אחרי זה לא פתחתי הודעות", היא מסכמת בענייניות. "אין תחושה מפחידה כמו כשמישהו יודע איפה את גרה ורוצה לפגוע בך. אני זוכרת שחשבתי אולי להוריד פרופיל, לא לצאת, אבל מהר מאוד משהו בי התקומם מזה, ואז הגיע הגל הגדול של התגובות הטובות שהיו תשובה לכל הגועל נפש הזה. אז חבר'ה, איי דונט גיב א־דאם".
וחמוד למדה את זה בדרך הקשה. בגיל 18 היא עברה תקיפה מינית על ידי מכר. שנים שתקה, ולבסוף בחרה לחזור לפצע הזה ב'לא כאן, לא שם', כשאחת הגיבורות בסרט נאנסת על ידי הארוס שלה. "לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, אבל כנראה טיפלתי בעצמי בזה שאני עושה אמנות. התרגיל הראשון שלי בלימודים היה דימוי של התפרצות של דם, הנשמה שלי ניסתה להגיד משהו על מה שקרה לי, וידעתי שהקולנוע הוא שהציל אותי ושמציל אותי מעצמי. הייתי במקומות מאוד חשוכים. אחרי שנים של הלקאה עצמית וסבל בחרתי לגדול מזה. אני לא קורבן ואני לא בוחרת להתקרבן".
6 צפייה בגלריה
נאפס. השפעות של גאי ריצ'י וטרנטינו יחד עם אוחצ'ות פלסטיניות
(צילום: אוהד רומנו, יח"צ)
מה קרה?
"היינו בים עם חברים ואז החברים הלכו ונשארנו שנינו. בן אדם שלא הייתה לי סיבה לחשוד בו ניצל את הרגע שכל מה שרציתי זה לעשות פיפי, וגם עכשיו אני בוכה כי זה יבלות בתוך הנשמה שלי. אמרתי לו שאני צריכה לשירותים. אמר לי, 'הדירה שלי ממש פה. נעלה'. נשמע לי הגיוני. אני יוצאת מהשירותים ואומרת לו, 'יאללה, הולכים?', ואז הוא רץ ונועל את הדלת. באותו רגע התחלתי לפחד. אמרתי לו, 'אני לא רוצה'. והוא מנסה לנשק אותי. והוא בחור חזק. גבוה. אני מבקשת ממנו, 'אל תעשה לי כלום, אני בתולה'".
את מבינה אז מה זה בתולה?
"כלום! אפס התנסויות, רק שבתולה זה חשוב. אבל אני רואה שהוא באמוק. אני רצה לדלת והוא תופס אותי וזורק אותי על המיטה. אני מנסה לברוח וגם דופקת את הראש בקיר. אין לאן לברוח. הוא מוריד לי את המכנסיים ואני מרימה. אני מבינה שיש פה משהו שאני לא מכירה, וכל מה שמחריד אותי זה שאני לא אהיה בתולה - אני לא פוחדת על מה שקורה לי, רק שלא אהיה בתולה".
איך זה נגמר?
"אחר כך אני רצה למקלחת ונועלת את הדלת. לא היו אז פלאפונים. הוא מעשן סיגריה בחוץ. כל הלילה הייתי בשירותים. בוכה. מתקלחת. מנותקת ממה שקורה לי בגוף. ואני אומרת לו, 'אנחנו הולכים להורים שלך כי אתה צריך להתחתן איתי'. עכשיו, זה לא בן אדם שהייתי רוצה להתחתן איתו, אבל זה הדבר הראשון שאת חושבת. ואני אומרת לו, 'ואתה גם בא לאבא שלי' ו'מה עשית לי?' ועדיין הפחד העיקרי שלי הוא מה זה אומר אישה לא בתולה. שנים אחר כך לא ישנתי. הנשמה שלי מתה".
הלכת למשטרה?
"לא. ושנים היו לי רגשות אשם שזה קרה בגללי. עד שחברה שלי עביר חדד עשתה דוקו על תקיפות מיניות בתוך החברה הערבית. שם איתרו את הטלפון שלו ויש סגירת מעגל. אני אומרת לו, 'אתה מזהה את הקול?' אומר לי, 'אחרי מלא שנים אני לא יכול לשכוח את הקול הזה'. ואני מתחילה לבכות ואומרת, 'הרסת את החיים שלי. כל לילה שמעתי את הצרחות שלי'. והוא אמר, 'עשיתי משהו שכל החיים שלי אשלם עליו. אני יודע שאני מקולל. אין שום דבר שאני מצליח בו, ואני יודע שהבאתי את זה על עצמי'. שם ניתקתי. הוא לא רצה להיפגש. פחד להתעמת".
ומה קורה לך אחרי התקיפה?
"הנשמה שלי הייתה כל כך מרוסקת שהתארסתי עם הבן אדם הראשון שנתן לי אהבה. הוא לא ידע שום דבר מהתקיפה ההיא. התארסתי איתו בגיל 19. הוא היה נוצרי והיה בלגן. העמדתי את המשפחה שלי על הרגליים, היא נאלצה לעמוד לצידי מול כל הכפר. אבל הארוס הזה גם התגלה כחלאה, כשתפסתי אותו בוגד בי. התעמתי איתו על זה, וברחתי מהבית יחפה מרוב פחד. אפילו נעליים לא לקחתי".
ואז היא החליטה להתרחק, ללמוד לימודי מזרח תיכון בירושלים ובהמשך ללמד עברית בשועפט. "בחברה הערבית הייתי מה שנקרא אישה חצי מקולקלת. גם הייתה עם נוצרי וגם לא התחתנה איתו בסוף. ההורים שלי היו במצב קטטוני. בשלב הזה אבא שלי מקבל שליחות לקנדה וברור לו שאני נוסעת איתם כי אין פה גבר שאחראי עליי. אבל אני מסרבת כי יש לי חיים. ככה נהיה נתק מהמשפחה".
ודווקא אז, כשהמשפחה לא בארץ, היא נקלעה לאירוע קשה. חמוד היא אישה של דרמות גדולות מהחיים, ובחיים עצמם היא הייתה חייבת להגיע לרגע מכונן, שלא לומר כמעט להשמיד את עצמה לטובת הסיפור. רק שבמקרה שלה היא אשכרה מתה – לא כדימוי, מתה־מתה - ובגיל 24, נולדה מחדש כאישה שתמיד רצתה להיות. "כנראה שכל מה שעברתי בחיים, כל המכות, היה צריך להיקטע במוות, כדי שאני אולי אוכל להיוולד מחדש", היא צוחקת. אבל אז היא בעיקר הדחיקה כאבים איומים, עד שיום אחד הקיאה דם שחור והבינה שהגוף שלה, ממנו התעלמה שנים, הרים ידיים. אולקוס ישן שהתפתח אצלה מהשנים שבהן סבלה מהפרעת האכילה, הביא אותה לסף מוות קליני. "בגלל שנים של הרעבה והקיבה ששורפת את עצמה וזה שאבא שלי לא היה פה, הזנחתי את עצמי לגמרי. חייתי על משככי כאבים. הייתי בשנאה עצמית נוראית. אחרי כל מה שעברתי הגוף היה עול. אז הרדמתי אותו. לא טיפלתי בו".
ואז מה קרה?
"אני מפסיקה לבלוע, ובאיזה יום אני יורקת דם שחור. דם מת, יעני. אני מתקשרת לאבא שלי, שלא דיברתי איתו הרבה זמן לפני זה, והוא שולח אותי להדסה דחוף למיון. כשהגעתי אמרו לי, את פצצה מתקתקת. נהייתה לי דלקת מהוושט עד המעיים. הניתוח הסתבך ובמקום שעתיים וחצי נמשך שבע שעות. אמרו לחברה של ההורים שהייתה בחוץ, תתפללי. היא התעלפה. תוך כדי הניתוח נכנסתי למוות קליני לכמה שניות".
מה מרגישים?
"דחפו לי מורפיום בכמויות. אני מתעוררת אחרי יומיים וחצי והמנתח הסביר לי שהוא יזכור אותי לעוד הרבה שנים, 'כי לא חוזרים ככה סתם. מישהו אוהב אותך או למעלה או למטה'. הייתי שם עשרה ימים. איך שהגעתי הביתה הדבר הראשון שחיפשתי זה איפה לומדים קולנוע. מהמוות הקליני הזה אני חוזרת פשוט לא אותה אישה".
המאורע המכונן הביא אותה גם לגור ביפו, ולהתחבר לשותף האמנותי והרוחני שלומי אלקבץ. "אחרי הניתוח חזרתי שמורה, הרגשתי שאף אחד לא יפגע בי ובאש שבוערת בי והחיות שיש בי. הרגשתי פתאום שיש לי הצדקה לחיות. יש לי אמנות".
הספקת להכיר את אחותו, רונית אלקבץ ז"ל?
"ברור. היו לה כוחות. שלומי ואני דיברנו בדיעבד, ביום האחרון שלה, והיא אמרה לו להגיד לי, 'תדעי לך שלא כל אחת מקבלת את שלומי'. זה היה מזה מרגש".
השאירה לך ירושה.
"ממש! אני כביכול האישה שלו. כי הוא לא בענייני נשים. אנחנו נשמות תאומות ואהבות עתיקות".
האלקבצים הפנו אותה למטפלת שלהם. "היא תיקשרה עם נשמה שאמרה משפט אלמותי: כל מי שעובר בדרכך ולא יישאר אינו ראוי לך, כי את קורצת מהחומר הכי גבוה של האדם, ורק מעדן מלכים יישאר איתך. כי אתם מאותו חומר'. והנה, ככה הוא נשאר". היא מתכוונת לערד שאואט, גרוש ואב לשניים, לו נישאה בתקופת הקורונה. בפלאפון שלה הוא רשום כ"מעדן מלכים", אבל עכשיו הוא זוכה גם לכינוי 'אבו־לילה', על שם בתם בת החצי שנה.
חשבת אי פעם שתהיה לך אהבה כזו?
"לא. גם לא חשבתי שאני ראויה לאהבה כזאת. חשבתי שאני מקולקלת".
איך הכרתם?
"בדיוק עברתי לבית משלי ביפו. בלי שותפים. ושיפצתי. וקניתי כל מה שבא לי ומיטת קטיפה אדומה גדולה. הרגשתי שאני סוף־סוף בהרמוניה עם החיים שלי. שלומי שבדיוק הצטלם ל'נערים', סיפר לי על ערד שעבד איתו שם, ואמר 'הייתי עושה אותו, אמאאאא'. שאלתי הוא ערבי? אמר לי,' ערבי־יהודי. מרוקאי'. וכשחיפשתי מעצב לסדרה שלי חשבתי עליו. אמרו לי, 'אין תקציב. הוא פיגורה'. ישר חשבתי ומה איתי? אני לא פיגורה? שלחתי לו הודעה.
"הוא היה אז בכלל באיטליה, וכתב לי מי את? אמרתי, נשק יום הדין, אני הבמאית של שלומי אלקבץ. ישר אמר, כפרה עליו, אני לא עושה דברים בארץ, אבל בואי ניפגש. אחר כך אמר לי, רציתי לראות מי החוצפנית הזאת. הייתה לנו שעה, ישבנו שלוש שעות וחצי. בסוף אני אומרת לו, אני צריכה להמשיך לשכנע אותך? אמר, 'מהרגע שנכנסת הייתי שלך'. ואני אומרת בווייס אובר הפנימי שלי, הצלחתי להביא את ערד שאואט! ומה מתברר? הוא בכלל דיבר עליי כאישה. אני לא יכולתי לפנטז אפילו שהוא יהיה בעניין שלי. הוא חתיך ברמות שזה מוגזם.
"כמה ימים אחר כך אני אצל שלומי, וערד כותב לי שהוא ראה את הסרט, ושלומי אומר לי, 'בביציות שאין לי אני מרגיש את הביציות שלך. משהו קורה'. ובאותו רגע ערד שולח לשלומי ווטסאפ! זה מהקוסמוס. באותו ערב יצאנו לשתות בירה ומאז לא נפרדנו".
מה שנקרא מי אמר שסקס בדייט הראשון מונע זוגיות?
(צחוק גדול) "לא יודעת אם זה דייט ראשון כי דיברנו לפני זה 14 שעות".
מה אמרו בכפר שאת מביאה יהודי?
"הדבר הראשון שנאמר זה, עוד פעם היא עושה בעיות? לא ציפיתי למשהו אחר".
והמשפחה?
"לחלק זה עבר, לחלק לא. עם אחי הקטן אני לא בקשר כבר שנים אבל אחרי הרבה שנים שהייתי בנתק מההורים, אני יכולה להגיד שהיחסים בסדר".
עכשיו חמוד סוף־סוף הגיעה למקום שבו היא יכולה להישען קצת אחורה ופשוט ליהנות. התוצאה 'נאפס', קומדיית הפשע הפלסטינית הראשונה (משודרת בימי חמישי ב־HOT3 וזמינה ב־HOT VOD), שכורכת השפעות של גאי ריצ'י וטרנטינו יחד עם אוחצ'ות פלסטיניות בתקופת עופרת יצוקה. ומה שנקרא, פה זה לא אירופה. פה זה בלגן, מזרח תיכון ישן. הגיבורים של חמוד הם היפסטרים ערבים שמסניפים, מזדיינים ומנסים לחיות בדיוק כמו המקבילים שלהם בתל־אביב או בלונדון. על הדרך, הם גם מסתבכים עם ברון סמים ומתגלים כלוזרים גמורים בתחום הפשיעה. חמוד ביססה את הסדרה על החיים בסצנת האנדרגראונד הפלסטינית ביפו ובתל־אביב כמו שהיא מכירה אותה. "הרעיון לסדרה התחיל מתוך סטלה של נאפס", היא צוחקת. "ומצא חן בעיניי הז'אנר הזה שלא נעשה, של פשע פלסטיני־ישראלי, של פלסטינים שצריכים לדבר על הכיבוש אבל מדברים על סמים, או פלסטינים שלא נראים פלסטינים, שזה בכלל מפחיד אנשים. וזה היה כיף אדיר. אני אומרת, תדליקו את הטלוויזיה ותעשו איזו שאכטה ותיהנו כמו שראיתם 'כלבי אשמורת'. בלי מטענים".
חלק מהמבקרים דווקא הגיעו עם מטען עודף. טענו שהיא מתעלמת מהמציאות בחברה הערבית. זה מטריף אותה. "עצם העובדה שהגיבורים שלי ערבים ומדברים ערבית היא מספיקה", היא יורה. "הנראות היא שם. למה אי־אפשר שצעירים פלסטינים בתל־אביב יתנהגו כמו צעירים לונדונים או פריזאים? אני לא מחפשת להיות דידקטית, ומי שיש לו בעיה שאישה פלסטינית רוצה לעשות צחוקים ופאן, זאת בעיה שלו. אנחנו חייבים לדבר רק על הדברים שאתם מצפים מאיתנו לדבר עליהם?"
אולי זה גם בגלל שהתרגלנו שהדמות של הערבי בטלוויזיה היא או של מחבל כמו ב'פאודה' או משתכנז כמו ב'עבודה ערבית'.
"לגמרי. בכוונה מיקמתי את הסדרה ב־2008, בהתחלת ההתהוות של ההילה של האנדרגראונד. המלחמה גם יצרה את רגע היובש שכולנו זוכרים. פעם ראשונה לא היה פה מה לעשן (חשיש – גב"ח)! אנשים היו בדודא! זה כמו תקופת היובש בארצות־הברית. סצנת האנדרגראונד שמתקיימת בכל העולם הערבי, קיימת גם פה. הלהט"בים זה לא דבר חדש בחברה הערבית, אבל אנחנו מנסים לבקוע מתוך ביצה שעד עכשיו גוננה על עצמה ואמרה, הומוסקסואליות לא קיימת אצלנו, אלה שהתערבבו עם הישראלים נהיו גייז. זה נובע משמרנות שיושבת על בורות שיושבת על רצון לא לקבל גייז, כמו גם לא לקבל אותי".
הסדרה מתארת עולם ליברלי, אבל במציאות אחמד טיבי מתנגד לקהילת הלהט"ב.
"אחמד טיבי איש נחמד, אבל הוא פרגמטי ופרימיטיבי. אל תתבלבלי, זה שעשו לו דמות ב'ארץ נהדרת' לא הופך אותו לליברל".
ואולי החברה הערבית־ישראלית יותר שמרנית או גזענית ממה שאת חושבת?
"קודם כל אצלי אין ערבי־ישראלי. זו חיה שהציונים רצו לייצר כדי להרחיק אותנו מהפלסטינים. מה זה ערבי־ישראלי? מאיפה הוא בא? מהמאדים? לא. יש פלסטינים אזרחי ישראל. תעברו את זה כבר, בחייאת דינקום. החברה הפלסטינית בארץ עברה נכבה, התרסקות טוטאלית. היא הייתה חברה הישרדותית נטו, ולא היה בה מקום לשום דבר מעבר. כשרציתי ללמוד קולנוע אבא שלי אמר, 'מה? יש פה כזה?'"
נשים ערביות כבר עשו צעד קדימה. הגייז נשארו בתחתית.
"מדובר בתהליכי עומק, ותהליכים לוקחים זמן. ישראלים בטוחים שהם הליברלים של המזרח התיכון, אבל בואו, מול העולם מתגאים בגייז, אבל אסור להם להביא ילדים. זה בנוי על גזענות. זו מדינה שמתהדרת בחוק הלאום!"
ומנסור עבאס, את מצליחה להבין מה שהוא עושה?
"גועל נפש. הוא מטומטם שהוא חושב שביבי יסתכל עליו אחרי הבחירות בכלל. (צינית) ביבי ממש חולם על נשיקות צרפתיות עם עבאס בלילה עם לשון! כאילו, בוא. שקל הוא לא יקבל. והפשיעה היא בדיוק העניין הזה".
באחת הביקורות עלייך כתבו, איך היא לא מתביישת לעשות סדרת פשע בלי לדון בפשיעה בחברה הערבית.
"אם הסדרה הייתה על גנגסטר בבלפסט, מישהו היה שם אותה בקונטקסט של המלחמה שלהם? הפשיעה בחברה הערבית היא לא דבר חדש ואלימות נגד נשים יש גם בחברה היהודית. כל מקום שאין בו אופק כלכלי שבו אפשר להתפרנס בכבוד ולהתפתח, משאיר את הפשע כאופציה. מאז ומתמיד יש פה רצון שהחברה הפלסטינית תדמם בכיף. שיהרגו את עצמם. מה רע? כולה פחות פלסטיני".
יש רגע יפה בפרק הראשון שהגיבור עובד במועדון סאדו מאזו, וכשהוא מבקש מהדומינה להדליק אותו היא אומרת "ג'יב אל־הווייה" (תן את תעודת הזהות), שזה פחות או יותר המשפט היחיד שחייל צה"ל שעומד במחסום יודע.
"שם את מבינה שמתחת לכל התל־אביביות מסתתר הכיבוש. אני צריכה להגיד עוד משהו פוליטי אחרי זה? ככל שחשבת שיצאת מזה ויש לך חברים יהודים והתחתנת עם יהודי, מספיק 'ג'יב אל־הווייה' קטן שיחזיר אותך למקומך הטבעי".
אבל בסוף גם בתוך חמוד מסתתרת פולנייה סודית. זאת שלא נעים לה. הסערה שהתרחשה לאחרונה סביב אבתיסאם מראענה, במאית קולנוע ומספר שבע ברשימת העבודה לכנסת, בעקבות אותו פוסט ישן שבו כתבה שלא עמדה בצפירה ביום הזיכרון, בעיקר גורמת לה לזוז באי־נוחות בכיסאה. כי מצד אחד לא נעים ללכלך על אחות, ועוד אחת שכמוך נישאה לגבר יהודי, אבל מה לעשות כשהאחות עושה בושות? "תשמעי, הבחירה שלה ללכת למפלגת העבודה ממש ביאסה אותי", היא נבוכה. "הייתי יותר שמחה אם היא הייתה באה הביתה (למשותפת – גב"ח). אבל הלב שלה הוא במקום הנכון".
מראענה היא ערביית מחמד?
"היא האחרונה שתהיה ערביית מחמד! אבל הבחירה שהיא עשתה היא טעות פטאלית. אגב, אני ומרב מיכאלי נפגשנו בניו־יורק כשהיא הגיעה לדיון שם אחרי הקרנת הסרט שלי. לצערי היא התנשאה עליי שם, בפטרונות מטורפת. ובעיניי פמיניזם זה הרבה יותר מלדבר בנקבה. בגלל שעניתי לה וכולם אמרו אחר כך שזה נראה כמו קט פייט, היא ביקשה שלא יעלו את זה לאתר. אבל היא ביקשה ממני סליחה. לפחות הבינה שהייתה לא בסדר".
ועם אבתיסאם דיברת מאז שהיא נכנסה לפוליטיקה?
"לא. אבל אני מאוד מעריכה אותה כאישה וכקולנוענית. תמיד ראיתי בה מישהי כמוני. ויש בינינו אהבה והערכה, שלא לדבר על זה (צחוק גדול) שבמקרה שתינו נשואות ליהודים".
פורסם לראשונה: 07:23, 19.03.21
