📷
עיסוק אובססיבי במשקל הוא מאבק מבוזבז. לא נשקלתי שנים. אין לי מושג כמה אני שוקלת. אני יודעת להרגיש שינוי רק דרך הג'ינס. סבלתי מהפרעות אכילה כשהייתי בסוף התיכון ובמהלך הצבא, מגיל 16 עד גיל 21. אלה היו שנים קשות, שבאו לידי ביטוי גם באנורקסיה ובבולימיה. שקלתי 44 קילו. זה עשרה קילו פחות ממה שאני עכשיו, לדעתי.
כתבות נוספות למנויים:
אני מכירה את כל הסודות ואת כל השקרים. כשהייתי בטיפול והלכתי לשקילות, הייתי שמה דברים בכיסים כדי שיעזבו אותי. זה הגיע למצב של אינטרבנשן. הייתי אוכלת כל כך מעט ברמה שזכרתי אם אכלתי ביס מתמר. הייתי מחשבת כל דבר שנכנס לי לפה, כולל סוכרזית. אני זוכרת פעם שאבא שלי לקח את הקופסה של הסוכרזית וזרק לי אותה מאחורי המקרר. צרחתי כאילו הוא זרק לי לים מאה אלף דולר. הכל היה דרמטי וחסר פרופורציות. תקופה נוראית.
מי שעזר לי להיגמל מזה עד הסוף היה שלומי (שבן, בעלה). למדתי אז בסטודיו של ניסן נתיב, לא הייתי אנורקטית, אבל העיסוק שלי באוכל ובמשקל היה אובססיבי. מה אני אוכל, איפה אני אוכל, כמה אני אוכל, מה יהיו הרכיבים. שלומי הוא הבן-אדם הראשון שסיפרתי לו את כל הדברים שעברתי. דברים שלא שיתפתי אפילו את המטפל שלי. זה היה הדייט השני שלנו, אבל כנראה הבנתי מהר מאוד עד כמה הבן-אדם הזה הוא הנשמה הכי גדולה שאפגוש בחיי. הוא הציע שנעשה הסכם: כל פעם שאת מרגישה שאת מתחילה להתחפף בנושא, תתקשרי אליי. וככה זה נמשך, עד שנגמלתי מזה לגמרי.
היום אני לא מבינה איך יכולתי להזיק לעצמי כל כך, ואיך הצלחתי להתנהל ככה. חבל לי על כל הכאב וההרס העצמי. זה היה מאבק מבוזבז. שם לא טמון האושר. לא דיברתי על זה מעולם למרות שאני יודעת כמה חשוב להציף את הנושא הזה. אני רואה היום מה קורה ברשתות החברתיות. כמה התמכרנו אפילו לפילטרים ולהחלקות פנים. אני בחורה בת 35 וחושבת על בנות צעירות יותר שחוות את הדבר הזה, והולכות לעשות בוטוקס בגיל 20. זה משוגע.
צריך לדבר יותר על דיכאון במהלך ההיריון. אחת מתוך עשר נשים חווה דיכאון בהיריון, ואף אחד לא יכול להבין את זה עד שהוא לא נמצא במקום הזה בדיוק. מדברים יותר על דיכאון שאחרי לידה, כי כשאת בהיריון - טבעי שיהיה לך קשה ולא נוח ותהיי הורמונלית ועצבנית. האשמה הכי גדולה היא על כך שיש לך רגשות או כעס למשהו שמתחולל בך, לילד שעוד לא נולד. היום אני יודעת לומר שהדיכאון שהרגשתי היה קשור בתחושה שכולם רצים ואני תקועה. הרגשתי שהגוף נהיה בית הכלא שלי.
לא תיכננתי לדבר על הדיכאון-היריון שלי בפומבי. לא שהסתרתי את זה, אפילו נתתי ביטוי לקושי שחוויתי בתקופת הלידה בפייסבוק. כל מי שהיה מסביבי ידע מה עובר עליי, אבל לא היה לי צורך לצאת עם זה החוצה. אבל אז פנו אליי מאתר "און לייף" כדי שאנחה אירוע לנשים, ואדבר על דימוי עצמי אחרי לידה. הרגשתי שאני לא מתחברת לזה, אבל אשמח להנחות את האירוע.
אפרת, הבחורה שאירגנה את האירוע, התעקשה שאדבר. סיפרתי לה כמו לחברה על השנה המטלטלת שעברתי, והיא אמרה, את חייבת לדבר על זה. נלחצתי. הרגשתי שאני לא שם בכלל. היא עשתה לי מסע שכנועים. הסבירה לי כמה חשוב לדבר על משהו שלא מדברים עליו מספיק. רק אחרי עוד כמה וכמה שיחות, הבנתי שלדבר על זה יכול לסייע לי לסגור את הסיפור. להעביר אותו הלאה.
5 צפייה בגלריה
שרף עם בעלה, שלומי שבן. ''הבנתי מהר מאוד עד כמה הוא הנשמה הכי גדולה שאפגוש בחיי''
(צילום: רפי דלויה)
כשההרצאה התפרסמה באתר ואז בפייסבוק, הבנתי את האימפקט. הבנתי עד כמה תחושת האשמה הייתה דומיננטית בחוויה שלי, כמו הרגע הזה שאת עושה מי שפיר כדי שיגידו לך שמשהו לא בסדר וצריך להפסיק את ההיריון. עד היום אני מקבלת המון תגובות מנשים. גברים הודו לי, בזכות השיתוף שלי הם הצליחו לראות את האישה שלהם אחרת. המוח שלנו לא יכול להבין את זה. זה כמו אדם בדיכאון ששוכב במיטה ואתה אומר לו, צא, מה הבעיה שלך. אף אחד לא יכול להבין את זה עד שהוא לא נמצא במקום הזה בדיוק.
עד לפני שנתיים-שלוש הגדרתי את עצמי שחקנית בלבד. בזכות המיזם שהקמתי והדברים הנוספים שאני עושה במקביל, אני מרגישה שהמשמעות שלי לא תלויה רק בהצלחה שלי כשחקנית. המיזם החזיר לי את האהבה למשחק, למקומות הכי בסיסיים. לתשוקה. ולא רק מתוך רצון להצליח או לשרוד בכל מחיר. היום אני מרגישה מוכנה לתפקיד כמו שאף פעם לא הרגשתי. אני יודעת שיום יבוא ואני אספר ללוקא על התקופה הזאת, ואני בטוחה שהוא יבין את זה. זה לא קשור אליו, אלא זה משהו שעברתי עם עצמי. היום אני מודה לאלוהים. בזכות מה שעברתי בהיריון של לוקא הפכתי להיות בן-אדם טוב יותר. וגם את זה אני אגיד לו.
אין מה לפחד מזה שאת מתנהלת בקצב אחר ולא כמו כולם. השנתיים שלפני הקורונה היו לי מאוד מאתגרות. הייתי בהיריון, הבאתי לעולם ילד שני, לוקא, וניסיתי להבין איך חיים ומנהלים קריירה ובית ואוספים מהגן. בתקופה ההיא הרגשתי שאני עצרתי בזמן שכל העולם רץ קדימה. קמלתי ונבלתי. חמישה חודשים לפני הקורונה, פתאום דברים התחילו לזוז. התחלתי להצטלם לסדרה ("מלכת היופי של ירושלים" ב-yes), קיבלתי תפקיד בהצגה "הנשים של ג'ייק" בתיאטרון חיפה. המיזם שהקמתי, גרופהאג, פלטפורמת תמיכה באונליין להורים משלב ההיריון ועד גיל ההתבגרות, התחיל להתקדם. וצילמתי את הקמפיין שלי לקניוני עופר. הכל בא לי בדיוק בול בזמן. הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. כמה ימים אחרי, המשק הושבת. נהיה סגר. כאוס. סוף העולם. זו הייתה החוויה של כולם, אבל אני זוכרת את עצמי אומרת: לא שוב. לא להפסיק הכל. לא לחזור להיות שוב רק אמא. הרגשתי כבר בעשייה, ביצירה, באדרנלין.
בשבועיים הראשונים של הסגר שקעתי. לא האמנתי שהכל מתפרק לי שוב. אחרי שבוע של אימה וחרדה, השותף שלי בגרופהאג אמר: כולם בכאוס. עכשיו זה הזמן להרים את זה ולתת את התמיכה להורים. בתוך שבוע יצאנו לדרך. הבית הפך לחמ"ל. פתאום הרגשתי שכל העולם עצר, ורק אני בספרינט.
גם משבתות ומחופשים אין מה לפחד. אותי, כמו להרבה אנשים, הקורונה צימצמה למה שחשוב. הרגשתי שהוצאתי הרבה אנרגיה על דברים שלא היו מדויקים לי. הרבה אנשים יצאו לי מהחיים. אנשים שהייתי רואה בעיר, במסיבות, ולא יכולתי לראות במצב הזה - פשוט זזו הצידה. אני אשמח לראות אותם שוב, אבל את מבינה עם מי את רוצה להיות יותר, ובמי את בוחרת. הפכתי להיות הרבה יותר פרודוקטיבית, עם המשפחה שלי, עם החברים שלי. אם כל שבוע הייתי צריכה לצאת ולראות את כולם ב"נילוס", פתאום כבר לא בא לי. גם ימי שבת, שפעם היו עניין - מה עושים, עם מי, מתי - נרגעו. הבנו שפשוט אפשר להיות יחד בבית. פעם אוגוסט הפחיד אותנו. אחרי השנה האחרונה, שהייתה אוגוסט ארוך, אנחנו כבר לא מפחדים מכלום.
המפתח לזוגיות טובה? תמיד ללכת לישון יחד. שלומי ואני יחד כבר 14 שנים, כמעט עשר מהן כזוג נשוי. כשהתחתנו התחייבנו לעשור, ואמרנו שאחרי זה נחליט לגבי ההמשך. נראה לנו שאנחנו הולכים לממש את האופציה הזאת לעוד עשור. אז גם אמרנו שאם נתגרש חלילה, נעשה מסיבת גירושים. הייתי מאוד צעירה כשהכרנו, ועברנו הרבה מאוד בשנים האלה יחד. אנחנו אנשים אחרים מאיך שהתחלנו, ולכן היו לנו בשנים האלה תקופות מאתגרות, כשנוצרו פערים מעצם זה שכל אחד התפתח במקומות שלו. היו לנו משברים, וכשהיה צריך היינו בטיפול.
היתרון הגדול שלנו הוא שאנחנו חופרים על הכל. מדברים אחד עם השני על דברים שמאוד קשה לדבר עליהם.
הקורונה חיזקה מאוד את עניין הבחירה. להבין מה יש לנו, לעומת מה שיש בחוץ. שלומי הוא אבא מושלם, ותמיד היה אבא מעורב, לא הייתי צריכה מגפה כדי לגלות את זה, אבל כן הייתה פה הזדמנות לעשות דברים קצת אחרת. זה לא שלא היו פה רגעים של סיר לחץ, בתקופות ששנינו היינו צריכים לעבוד קשה, מסביב לשעון, והתפוצצויות, אבל שום דבר חריג. דווקא בשוטף אנחנו לא מהמתפוצצים, אם כי בשנה האחרונה רבנו הרבה יותר יחסית לעצמנו. בקורונה כל שטות - כמו מגבת רטובה על המיטה - היא הזדמנות למריבה. אבל אנחנו מתפייסים נורא מהר. גם אם נריב, גם אז זה לא יהיה בצעקות, ואחרי חצי שעה אנחנו מסיימים עם זה. אנחנו בחיים לא הולכים לישון בעצבים.
בכלל, אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהלכנו לישון בנפרד כשהיינו יחד בבית, כשמישהו נכנס למיטה, והשני עוד רואה סרט בסלון. אנחנו תמיד הולכים לישון יחד. גם כשהוא מופיע, אני מחכה לו הרבה פעמים שיחזור, ולהפך. זה אולי סוד הזוגיות שלנו.
זה בסדר לקנא בחברה מהתחום. יש לי הרבה חברים מהתחום, כמו שאנשים אוספים חברים מהדרך המשותפת שלהם. אם אני עובדת עם מישהו ויש בינינו חיבור - אז הוא יישאר בחיים שלי. בסוף זה מפגש של תחומי עניין משותפים, אהבות משותפות, חיבור על בסיס דומה - כמו ילדים באותו הגיל. דווקא החברות שלי עם קרן מור לא התחילה מתוך עבודה משותפת למרות שבקרוב אגיע להופעת אורח ב"קופה ראשית".
הכרנו לפני עשור במסגרת הופעה לזכרו של יוסי בנאי, ששלומי היה המפיק האמנותי שלה. קרן ומנשה (נוי) הופיעו שם, ואני התרגשתי להכיר אותם כמו ילדה מעריצה. באותו הערב, אחרי ההופעה קרן שתתה קצת יותר מדי וקצת השתכרה, ואז אמרתי לה, "הכי חשוב לא לעצום עיניים, פשוט תסתכלי עליי". אומרים שכשאתה מסתכל בעיניים של מישהו יותר מ-20 שניות - מתאהבים. וזה מה שקרה לנו. מאז אנחנו בלתי נפרדות. זה מעבר לחברות. היא האחות שמעולם לא הייתה לי ואני האחות שמעולם לא הייתה לה. זה קשר שלא תלוי בדבר.
עכשיו נורי הבן הבכור שלי חגג יומולדת שש, היא הדפיסה לו ספר מהציורים שהוא עושה. לא התרגשתי ככה הרבה זמן. להיות מוקף בחברים ובחברות מהמקצוע יכול לייצר מתחים ותחרותיות, אבל המקום הזה נרגע אצלי עם השנים גם בלי קשר. אם אני שומעת על אודישן מעניין, אני יכולה גם להציע לחברה לנסות את מזלה. אני מאמינה שאם את בנתינה - זה יחזור אלייך. ברור שיש קנאה לפעמים. אניה (בוקשטיין) עשתה עכשיו שני סרטים, ואני אומרת לה: איזה כיף לך. אני מקנאה בך. אבל זו לא קנאה שמקורה בתסכול, אלא מתוך רצון שזה יקרה גם לי. קנאה היא הרגש הכי טבעי, והיא יכולה להיות חיובית בניגוד למה שחושבים. ככל שיש לי יותר ביטחון בעצמי, אני פחות מקנאה במובן השלילי. ברור שיש המון תפקידים שהייתי רוצה לעשות, ואנשים אחרים עושים אותם, אבל אני מאמינה שלכל אחד יש את המקום שלו.
אני לא מה שאתם חושבים. השנה הצטלמתי לסרט גרמני בשם All Russians Love Birch Trees בתפקיד של אקטיביסטית לסבית. אין סיכוי שהייתי יכולה לשחק דמות כזאת בארץ. לא חושבת שהיו נותנים לי את הצ'אנס הזה - הרבה בגלל הדימוי שיש לאנשים עליי. לפעמים, כשפוגשים אותי בפעם הראשונה, אומרים לי, הפתעת אותנו. היה להם בראש דימוי של מישהי קרה, סנובית, לא מעניינת, פחות עמוקה. זה תמיד משמח אותי שאני מפתיעה. זה גורם לי להרגיש שהצליחו לראות אותי מעבר. אבל זה גם מבאס.
אני ההפך מלגדול בבית עשיר. מגיל 15 עובדת ומפרנסת את עצמי. ילדת שמנת היא האנטיתזה שלי. שמו לי תווית של היפה, הביצ'ית, ובגלל זה לא נותנים לי הזדמנות להוכיח את ההפך. היו פעמים שביקשתי, תנסו שנייה לפתוח את הראש. גם הבנתי שהדימוי הזה אולי קשור באיך שאני מתלבשת או עם מי אני מסתובבת. אני זוכרת שהגעתי פעם לפריימירה של חברה, באתי מהגינה, עם טייץ וגולף שחור, לא הספקתי אפילו להתקלח. הרגשתי שאני לא במיטבי, אז חבשתי כובע כדי להסתיר את עצמי, אבל אז אני נכנסת לאירוע והדבר הראשון שמישהו אומר לי, איזה סטייל. איזה הופעה דפקת! זה רק הדגיש לי את הפער. בזמן שאני רציתי להיעלם, הכובע נתפס כאילו כל מה שאני רוצה הוא להיראות. הרבה שנים מצאתי את עצמי חושבת, אולי עדיף להתלבש לא יפה. אולי אזרוק על עצמי משהו כדי שלא יגידו שהשקעתי. זה עשה לי מיינדפאק.
היום אני כבר פחות מסובכת בעניין הזה. אני מודה על כל מה שקיבלתי. אני מי שאני, פחות אכפת לי איך אני נתפסת, אבל זה כן יכול לתסכל אותי עדיין ברמה המקצועית, כשבמאי מסוים מגיע עם דעה קדומה עליי לפני שהראיתי לו למה אני מסוגלת. שיחקתי באיזו סדרה דמות אחרת מזו שרציתי להיבחן אליה כי הבמאי אמר לי שאני לא יכולה לעשות את זה, כי "את יפה מדי". אני לא חושבת שאני יפה מדי, אבל אני כן מבינה את המורכבות שהיופי מייצר.
לא מזמן קראתי אסופת מכתבים של מרילין מונרו. באחד מהם היא כתבה כמה היא רוצה שיראו את הכישרון שלה, אבל מצד שני אם לא יגידו לה כל יום כמה היא יפה, היא תרגיש הכי מכוערת שאפשר. היום אני פחות מזדהה עם זה. פעם, כשהייתי יותר צעירה, עשר שנים אחורה, הייתי זקוקה לאישור הזה מבחוץ. היום אני פחות זקוקה לזה. אולי זה כי מצאתי את הקול הפנימי שלי. אולי פשוט התבגרתי.
