למרות הקורונה, החיים בסך הכל פלירטטו עם עברי לידר. הבן הקטן אלבי, הזוגיות הטרייה והמרגשת עם יונתן והקריירה היציבה יצרו מעטפת אופטימית גם כשהמגפה טילטלה את העולם. עד שיום אחד בחודש מאי הלך לעולמו החבר הקרוב והגיטריסט הצמוד יונתן פריג', כשהוא כמעט רק בן 42. "זו הייתה מכה קשה, הלם מוחלט", הוא אומר כמעט בלחש.
כתבות נוספות למנויים:
אלה היו הימים של תחילת הקורונה, "ובהיבט שלי, ג'וני הוא הקורבן הראשון בתקופה הקשה הזאת", מדייק לידר את התחושות. "רונית ארבל (המנהלת האישית) התקשרה, שאלה אם אני יושב, סיפרה שיונתן בבית חולים ועבר אירוע מוחי. התחילו ימים משוגעים, הייתי הרבה בבית החולים. אתה לא יכול להיות מוכן לדבר כזה. יונתן ואני ניגנו יחד 16 שנה, כתבנו הרבה שירים, 'האהבה הזאת שלנו', 'קרוסלה', 'הכל בוער', 'ילדות והעיר הגדולה'. הוא היה אחד האנשים הכי קרובים אליי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הזוגיות המקצועית עבדה מצוין גם על הבמה. "ג'וני היה הגו-טו-גאי שלי שם, האקסטנשן שלי. מעבר לזה שהיה גיטריסט מדהים ופרפורמר מדהים, הוא היה המוזיקאי שעושה קולות הכי טוב בישראל. ג'וני ידע כל מה שאני אעשה על הבמה. אם הייתי שוכח מילה בהופעה, הוא היה יודע להשלים אותי".
וזה באמת בא משום מקום.
"אין לך שום דרך להכיל את זה. לא נפרדתי ממנו במילה או בחיבוק, כלום. זה היה תהליך לא פשוט. בהתחלה חשבתי שג'וני ייצא מזה. הייתה תקווה. חשבנו שיהיה בסדר. שמע, הייתי רגיל ללכת אליו על הבמה ולשים עליו את היד. גם עכשיו אני מסתכל על הבמה ימינה וקשה לי לא לקלוט שהוא לא שם. המוות של ג'וני שבר את ליבי".
מגיע אליך בחלומות?
"כן, היה אצלי בחלום אחד מסיבי. היינו על הבמה יחד, הייתה בעיה על הבמה והכל עמד להתמוטט. ואז התעוררתי".
במהלך השיחה לידר דומע, מה שקורה לו לא פעם עם אזכור שמו של פריג'. הוא גם כתב עליו שיר, שיש לגביו התלבטות אם, איך ומתי להוציא. "לא יכול להיות שזה הסוף", מתחיל הפזמון. "ותעצרו את העולם אני צריך לרדת, אני עוצם עכשיו עיניים לא לחשוב. תפסיקי לדבר, אני לא רוצה לשמוע שום דבר ממה שיש לך להגיד. איך זה ממשיך מכאן, אני חושב שאני יודע. וזאת תוכנית שדווקא בא לי להפסיד".
תוציא את השיר?
"אני כל הזמן חושב מה לעשות עם השיר. אולי זה לא בסדר להוציא את זה בצורה רגילה ולתת לשיר להשתתף במשחק הסינגלים. זה יכאב לי אם אני אוציא את השיר על ג'וני ולא ישמיעו, נניח, כי זה לא כמו שיר אחר. יש בזה משהו שנוגע בעצבים החשופים שלי, ואני ממש מתעסק שם בלוויה שלו, ככה שזה סופר־רגיש. מצד שני, אני כן רוצה לעשות עם זה משהו, לא יודע איך".
אנחנו יושבים בביתו החדש והמרווח ברשפון, גינה גדולה ומלבלבת, שכוללת גם אולפן שבנה במיוחד והיה מאוד קריטי בתקופת הקורונה. לידר הוציא בחודשים האחרונים שלושה שירים שנקלטו היטב בפלייליסט, החדש שבהם הוא 'השמיים נעולים' וקודם לכן 'הרגע הריק' ו'המזרח התיכון' שהפך להיט ופתח את אירוע החיסונים הראשון בבית החולים איכילוב, שסוקר בחדשות ברחבי העולם. אבל שום דבר לא מצית אצלו את המבט כמו אלבי זהוב השיער, בן השנה וחצי, שנכנס לחדר בזרועותיו של בן הזוג יונתן מצ'ניק (30).
הוא נולד בספטמבר 2019 באלבמה, לאם הפונדקאית כריסטין. את התהליך התחיל לידר עוד לפני שפגש את מצ'ניק היהודי־שוודי, עורך דין שמתמחה בזכויות אדם. "קרה לנו משהו לא קונבנציונלי, נכנסתי לתהליך הפיכתי לאבא לבד, החלטתי שאני עושה ילד וזהו. ואז פגשתי את יונתן בטינדר, התחלנו לדבר, ולא נפגשנו לפחות חצי שנה. הוא הבריז לי כמה פעמים וחזר לשוודיה. נפרדו דרכנו, היו שיחות באינסטגרם אבל לקח לנו מאה שנה להיפגש".
קלאסי.
"כל ההתחלה הייתה מוזרה כי הוא לא גר פה, רק עכשיו עשה עלייה. יונתן מגטבורג במקור ואז גר בשטוקהולם. בדייט הראשון שלנו אמרתי לו, 'שלום, שמי עברי ואני עושה ילד'. אז עוד לא היה היריון אבל היה תהליך. בהתחלה הוא בטח חשב לעצמו בראש, 'אהה, שיהיה בהצלחה, יופי לך'. אבל היחסים התקרבו והתחממו וזה נהיה בעצם הורות משותפת, כך שאנחנו מגדלים את אלבי יחד מהרגע שהוא נולד. בניגוד לכל ציפייה".
איך עשית סוויץ' בראש מאב חד־הורי לאב בזוגיות?
"זה הסתדר נהדר, זה יותר טוב להיות אבא יחד. ברור לי שגם אם הייתי אבא לבד, זה היה בסדר. מבחינת יונתן זה ילד שלו לכל דבר. הוא כמובן היה יכול להגיד 'לא מתאים לי ילד', הוא הרי צעיר, זה לא טריוויאלי. אבל היה לי המזל שהכרתי מישהו שמאוד רוצה להיות אבא. אני גם הזוגיות הראשונה של יונתן עם גבר, וזה בכלל מצחיק. קודם היו לו רק בנות זוג וזה קטע שבפעם הראשונה שיש לו זוגיות עם גבר, אז יש גם ילדים. זה הכי נגד כל הסיכויים והקלישאות והסטריאוטיפים".
לא שאני רוצה להלחיץ, אבל הוא תמיד יכול להתאהב שוב באישה.
"ומישהי שתהיה איתך לא תוכל להתאהב בגברים אחרים? הוא חי עם בן־אדם כי הוא אוהב אותו ואני אוהב אותו. נכון, זה לא שהמחשבות האלה מעולם לא עוברות אצלי וזה לא שאני חסין לגמרי לקנאה, אבל אני לא מאמין בלהעסיק את עצמך יותר מדי בשאלה אם הוא יתאהב במישהי או במישהו אחר. אתה בתוך זוגיות, תהיה בדבר, ותהיו בתקשורת, כי זה דבר הכי חשוב. החיים, כמו שאומרת הקלישאה, הם דינמיים. אישה שבזוגיות עם גבר לא יכולה להתאהב באישה?"
היה לכם זמן לממש את הזוגיות לפני שאלבי נולד?
"מעט. זה גם מעניין בהקשר שלנו. זו לא זוגיות מאוד ארוכה, אולי שנה וחצי, מהן חלק בלונג־דיסטנס. אבל שנינו הרגשנו משהו מאוד חזק בתקשורת שלנו. מההתחלה ידענו לדבר על דברים בצורה מאוד פתוחה, אנחנו מבינים אחד את השני ומקבלים אחד את השני עם הפאקים".
מדברים על חתונה ועוד ילדים?
"חתונה נראית לי אירוע חמוד והכל, אבל בעיקר הייתי רוצה את הזכות להתחתן ולבחור אם אני רוצה חתונה או לא. כי מפריע לי שאסור לי. אני רוצה להחליט כמוך, אם אני מתחתן או לא. אני יכול לפעמים לומר לעצמי שחתונה זה מגניב ואז 'וואו, מה אנחנו צריכים את הבלגן'. אבל בסוף יש בזה משהו יפה ומרגש. אני אוהב לנגן בחתונות ולראות את האנשים מתרגשים. הרעיון כן קצת מביך אותי וגם בחתונה - אם תהיה - אני בטח אהיה נבוך ואולי אני גם מפחד ממנה? כן, אולי. בכלל, אנחנו צריכים לנסוע לשוודיה כדי להתחתן כי אם מתחתנים אז מבחינתי במקום שרואה אותך כאדם שווה ונותן לך להתחתן. זה כמובן לצערי, כי אני הייתי שמח לעשות דבר כזה רק בארץ".
ילדים נוספים בתכנון?
"אני מאוד רוצה, לפחות עוד אחד, אם לא יותר. אבל אני מעוניין לפחות לחכות שהעולם יחזור להתנהל בצורה נורמלית ומאחר שגם את זה אני לא יכול לעשות בארץ, בהיותי אזרח סוג ב', אז אני צריך לנסוע לצד השני של העולם כדי להביא ילדים. כדי שלא יהיו כל מיני סיטואציות מטורפות של להיתקע בסגרים במקומות כאלה, אני קצת מעכב את העניין. גם יונתן בעניין".
לא פעם במהלך השיחה עולה עניין הזכויות של קהילת הלהט"ב, ונראה שהמעבר למעמד של אבא חידד וליטש אצל עברי לידר את חשיבות המאבק לזכויות ההומואים. "תמיד המאבק הזה עניין אותי והייתי חלק ממנו כמובן, אבל נכון שהיום אני הרבה יותר רגיש לזה. מה שקורה פה עם העניין של הפונדקאות זה מטורף ואסור. אם בישראל הייתה אסורה פונדקאות, כמו בשוודיה, לא הייתי מוציא מילה מהפה, הייתי אומר שזה החוק, אבל זה לא המצב. זה חוק שמפלה הומואים. בתהליך הזה בערה בי המחשבה למה זה מגיע לנו, למה אני אזרח סוג ב'? באיזה סצנריו זה הגיוני? אם החובות שלי אותן חובות, אז איך הזכויות שלי לא?"
יש שר בממשלה, אמיר אוחנה, והוא גיי. זה עזר לכם?
"זו שאלה מעניינת כי את הזכויות שלנו עצמן זה לא קידם. ברור שאני מצפה ממנו להצביע בעד במקומות שהוא צריך להצביע בעדנו. אני חושב שהמאבק רחוק מלהסתיים ועד שלא נהיה אזרחים שווי זכויות במלוא מובן המילה, שום דבר לא הסתיים. הדואליות שלי היא במקום כזה שאני כן שמח על זה שבכלל יש שר כזה. אני יכול לא לראות איתו עין בעין אבל שמח בזה שהוא קיים שם, וזה יותר טוב מזה שלא היה בכלל. ועדיין, אנחנו לא יכולים להתחתן וגם הפונדקאות מחוץ לחוק".
מה היה החלק הקשה בהליך הפונדקאות?
"זה שאתה לא שם בכל דבר. היא הולכת לאולטרסאונד פעם ראשונה ופעם שנייה, ואתה לא יכול ללכת איתה ולפגוש אותה ולראות מה קורה ולקפוץ לרופא. הייתה פעם אחת בדיקת אולטרסאונד חשובה, ואני בדיוק הייתי בהופעה בהרים באיטליה. היינו עם הצוות במסעדה, אז לקחתי את הטלפון הצידה ועשינו פייס־טיים עם אינטרנט עלוב של מסעדה בהרים. זה מתסכל. אתה נוסע פעם אחת באמצע ההיריון לכמה ימים, מכיר אותה ואז אתה חוזר. השלט הרחוק הזה קשה, כי אין לך שליטה. אלבמה בכל זאת בצד השני של העולם".
6 צפייה בגלריה
אמיר אוחנה. ''לא יכול לראות איתו עין בעין אבל שמח בזה שהוא קיים שם''
(צילום: משי בן עמי )
הפוסטים המרגשים שהעלה לידר עם לידתו של אלבי הביאו בעיקר תגובות אוהדות אבל גם טוקבקים כועסים, ולפעמים אף בוטים ומעליבים, נגד הבחירה שלו בהליך הפונדקאות, לעיתים כוונו נגד 'חוסר תשומת הלב לאם הפונדקאית', בתוך ההתרגשות שהביע בכתב. "לתת ביקורת על משהו מבחוץ זה מאוד נחמד וקל כשאתה לא יודע את כל הפרטים. אתה לא יודע אם הפונדקאית רוצה למשל שתזכיר את שמה, אתה לא יודע אם לפני הפוסט דיברתי על זה איתה ואולי היא רצתה לשמור על פרטיותה".
נעלבת?
"הביקורות האלה לא באמת נגעו בי, כי הקשר שלי עם כריסטין היה כל כך יפה וטוב לכל אורך ההיריון, אז אני יודע באיזה מצב אנחנו. רמת הדאגה שלי אליה הייתה גבוהה, אנחנו עדיין בקשר ובשבילי לראות מישהו שכותב דברי ביקורת זה מצער, אבל לא מערער. זו הפעם השנייה שכריסטין עושה פונדקאות לילד ישראלי, היינו אצלה בבית, עשינו טיולים משותפים, הכרתי את בעלה ואת הילד שלה. אז אני מציע לכל מי שמגיב ברשתות, לא רק בנושא שלי, לחשוב לפני שאתם כותבים ולדמיין שאתם באמת מדברים עם הבן־אדם".
ושאלת המוסריות?
"בפונדקאות מסודרת, כמו שאני עשיתי וחברים שלי עשו, אני לא רואה שאלה מוסרית. להפך, אני רואה שזו בחירה משגעת של אישה מהממת לעשות מעשה יפהפה עבור אנשים אחרים. אם מישהו ידבר יום אחד עם כריסטין על הדבר הזה, הוא מאוד יתרגש לשמוע מה המניעים שלה. אני לא מנסה להתייפייף ולהגיד שכסף זה לא אישיו. היא מרוויחה כסף מאוד יפה ויש לזה מקום וזה בסדר גמור אבל היא מרגישה - ובצדק - שהיא עושה דבר אצילי כי היא עוזרת לאנשים בדבר הגדול ביותר שיכול להיות להם. כולנו יודעים שבשלב מסוים בחיים נורא קל להרגיש טיפה ריק, השאלה למה אני עושה את מה שאני עושה ואיפה יש לזה משמעות".
ב"מחוברים" שעולה בקרוב, אתם מדברים גם על זה שהפונדקאות יוצרת מעמדות בקרב ההומואים.
"בשיחה עם אורי סלעי, חבר טוב שלי, הוא אמר משהו מאוד חכם: מתפתח פה מעמד אחד של הומואים שיש להם יכולת להביא ילדים ומעמד של אלה שלא יכולים שתהיה להם משפחה. הבעיה מחמירה עוד יותר כי יש את אלה שיש להם פחות אבל הם כן ינסו לעשות ילד בפונדקאות במקומות בעולם שבהם אולי הפונדקאות היא לא דבר מסודר ויפה וחוקי כמו באמריקה".
ובסוף המשמח יש ילד. התחברת אליו מיד?
"החיבור היה מיידי, נהייתי ביצועי, עשיתי מה שצריך. האהבה שלי אל אלבי גדלה עם הזמן. יש את הרגע שהוא נהיה בן־אדם ואתה רואה במבט שנדלק האור והוא אומר 'אבא' וזה בכלל מהמם".
הבחירה בשם גם לא טריוויאלית.
"אלבי זה 'הלב שלי' בערבית. ישבתי עם המתופף הקודם שלי, איתן רז, באולפן. לא היה לי שם והוא אמר, 'עברי, יש לי שם שבו רציתי לקרוא לבן שלי, אלבי'. אמרתי לו, ראה זאת כסגור, התאהבתי בשם מיד. מהמקום שלי זה מחבר אותי לכאן, כלומר תפנים שאתה גר במזרח התיכון. אמא שלי מפולין, אבא מארגנטינה, אח שלי חי בארה"ב. בשם אלבי יש משהו מקומי נורא ואני אוהב את זה".
הקריירה של לידר בהחלט באחד משיאיה, זוהרת על הרקע האיום של הקורונה. לבד מהלהיטים החדשים ברדיו והחזרה החזקה להופעות עם לוח מתפקע, לידר קיבל הכרה נוספת בחשיבותו בשדה התרבות הישראלי כשנבחר להופיע בטקס המשואות ביום העצמאות הקרוב ("שמחתי שהסבירו לי שהנושא הוא אחווה ישראלית"). באחרונה קיבל תפקיד משחק ראשון בקריירה, והוא בצילומים ארוכים בימים אלה לעונה השנייה של סדרת הנוער "פלמח" של yes ("בהחלט כיוון מחשבה נוסף לקריירה. זה לא זר לי").
בנוסף, אחרי שנים של חיזורים, הסכים לידר להשתתף בדוקו-ריאליטי "מחוברים" שיעלה ב-19.4, ימי שני-רביעי בשעה 20:30 ב-3HOT וב-HOT VOD. לידר יהיה דמות מאוד מרכזית בעונה. מצפייה בחלק מהקטעים ניכר שהוא נפתח מאוד למצלמה, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה עד גיל 47.
"לפרנסה בקורונה לא היה שיקול בהסכמה שלי להצטלם הפעם, פתאום נהיה קצת יותר זמן. פנו אליי בהתחלה מ'מחוברים', זה היה לא. אחר כך שוב לא ואחר כך רונית ואני אמרנו שנהיה מנומסים, נבוא לפגישה - ונגיד לא".
אז מה שינה אצלך הפעם?
"פתאום הבנתי שזו פלטפורמה מעניינת, כי בעצם אנחנו עושים מעין סרט דוקומנטרי על שנה שלא תחזור. כל התוכנית מתעדת משהו מטורף. בעוד 20 שנה, כשירצו לראות משהו על הקורונה, זה יהיה תיעוד טוב של התקופה. כל הדברים האלה יחד גרמו לי להגיד, וואלה, תצא מאזור הנוחות שלך, תיפתח".
אתה גם מתוודה בצילומים שזה סוג של תיקון אצלך, כי לא תיעדו אותך כילד.
"זה לגמרי תיקון מבחינתי, בכך שאלבי שם ומתועד. יש לי מעט מאוד תמונות מהילדות, וידיאו אין בכלל, והיו אפשרויות אם ההורים נורא רצו. זה לא הפריע לי עם השנים אבל זה נהיה לי נורא בולט סביב אלבי כי הבנתי למה אני מצלם ומתעד אותו וכמה לי לא היה. זה גם משהו שאני חושב שאנחנו סוחבים במשפחה".
כלומר?
"זה מגיע ממקום של אמא שרוצה להרחיק את העבר שלה, כילדה שהוברחה מהגטו וגדלה בחדר סגור אצל אישה גרמנייה שהסתירה אותה. עם כל מה שהיא עברה, אני יכול להבין למה היא לא גדלה להיות אדם שמתעד את ילדיו. אני לא יכול להשמיע חצי תלונה וגם כשאני אומר 'לא תועדנו במשפחה', זה לא ממקום מתלונן, זו הייתה הסיטואציה שלי ועכשיו זה אחרת".
ואיפה אבא בכל זה?
"על הספה, צייר. אבא הלך לעולמו ועלה בשיחה כזו או אחרת. אני מדבר עליו מדי פעם אבל הוא יותר זיכרון מבחינתי".
במהלך "מחוברים" מזכיר לידר סצנה של טיול משפחתי די נדיר שמסתיים בריב של ההורים במכונית, מול עיניו החוששות. "לא זוכר בדיוק על מה ההורים שלי רבו, אבל רבו כמו תמיד. הם רבו הרבה גם בבית. אבא שלי לא אהב לצאת. זה הלחיץ אותו, כנראה חרדות. אני זוכר שהיינו אמורים לנסוע לטיול המשפחתי ההוא, אבל הסתובבנו בחזרה בגלל הריב. זו סיטואציה נוראית וזה ברור שזה עושה משהו לילד. עובדה שהאירוע הזה נשאר חקוק אצלי. אני לא זוכר המון דברים כאלה, את זה כן".
לא היו לכם אירועים משפחתיים?
"היינו עושים סדר פה ושם אבל זה תמיד היה עם מתח ולא הייתה אווירה משפחתית. זה יצר אצלי כמיהה ואפילו פנטזיה למשפחתיות. כשאני רואה אנשים שיש להם משפחה גדולה או אוהבת שיודעת לחגוג את החיים יחד, אני מקנא. עכשיו אני מנסה לייצר כזו".
סצנה אחרת גלויה ומרתקת מחזירה את לידר להופעה הראשונה שלו בקיסריה, שהתחילה כמובן בהתרגשות גדולה ונגמרה בהערת ביקורת של אמו. "שמע, זו הייתה ההופעה הראשונה בקריירה שלי בקיסריה, סמל סטטוס, שיא קריירה, הופעה מדהימה, סולד-אאוט, מוצלחת. כולם יורדים סופר-מרוצים וגם אמא מבסוטית ברמות. ואז אנחנו נכנסים לאוטו ושם זה רק היא ואני והיא אומרת לי, 'מאוד חסר שאתה לא עושה הופעות פסנתר, אתה יודע?'"
לא המשפט הכי מרים.
"ברור שזה מוריד, אבל אמא שלי מאוד גאה בי ואני יודע את זה גם כשהיא נכנסת בי באופן הזה, גם כשהיא בוחרת לא להראות את זה. התכונה הזאת שיש לאמא שלי היא מצד אחד לפעמים קשה, ומצד שני אני חייב לה לא מעט דווקא על הדבר הזה. הרבה ממוסר העבודה הגבוה שלי והטוטאליות והמקצוענות והפרפקציוניזם זה מאמא. היום אני לומד לדעת איך לשחרר כלפי עצמי. אם כרגע מגניב, אז מרימים וחוגגים והכל בנזונה, הופענו בקיסריה היה פצצה, אל תדברו איתי יומיים. בעוד יומיים, בואו נבדוק. לא צריך להרגיש שמשהו רודף אחריך כל הזמן, כי בשביל מה אנחנו עושים את הדברים האלה?"
לידר ואמו ביחסים מאוד קרובים, והיא אף עברה לגור לידו ברשפון עם מעברו ביולי האחרון, מהפך רגשי של ממש אחרי נתק ביניהם בגלל הסגרים במהלך הקורונה. "לא לראות אותה בקורונה היה מטורף מבחינתי, לא פחות. צחקנו צחוק מריר על זה שבתור ילדה בשואה היא הייתה סגורה שלוש שנים בחדר. היא אמרה לי, 'סוגרים אתכם בדירות חודש ואתם מתלוננים, זה סגר?' והאמת שאמא נורא טובה בזה. היא הייתה בבית בלי לראות אף אחד ואתה קולט שהיא התנהלה טוב. הרבה אנשים היו מתמוטטים מלהיות לבד תקופה ארוכה כזו בגיל 83. קשוח".
הוא הפך לאלוף ההופעות הישראלי הבלתי מוכתר בתקופת הקורונה. אחרי שיותר מ-50 הופעות בוטלו לו בחודשיים הראשונים של הסגר הראשון, לידר פתח בחלון הראשון את המופעים באמפי וואהל ת"א ולאחר מכן, בחלון הנוכחי, את ההופעות בבלומפילד. אבל גם בין לבין הוא לא ישב בבית. בניגוד לאמנים שהחליטו לקחת מנוחה טוטאלית, לידר חרש את הארץ בהופעות בחצרות, בבתים, באירועים קטנטנים לפי התקנות האפשריות. זה היה במחירים (סביב 15 אלף שקל להופעה, כפי שעלה מבדיקה ב-"7 לילות") שלפעמים היו פחות מעשירית בהשוואה להופעות רגילות שלו, והפעם השיקול הכספי לא עניין אותו.
"בתקופה כזו כל משחקי העסקים האלה, שהם מאוד רלוונטיים בימים רגילים, צריכים לא לעניין. אני חושב שכאמנים אנחנו צריכים להפוך את עצמנו לנגישים והיה לי חשוב שאנשים שעובדים איתי, בזכות זה, קיבלו הרבה עבודה. אם אתה שם תג מחיר גבוה מדי, תופיע פחות. אז הופענו הרבה מאוד בחצרות, עשרות פעמים".
לא הייתה פגיעה באגו? אתה ממלא את היכל התרבות ופתאום 15 איש בהופעה בחצר.
"ההתייחסות שלנו להופעה בחצרות הייתה לא פחות רצינית מלהופעה בקיסריה. אמנם בקטן, אבל היה ליינאפ, הגברה, תאורה, סאונד, לא חלטורה".
יושב איפשהו בראש בכל זאת שאתה לא באמת יכול להרוויח בהופעה כזו?
"אבל החבר'ה שלי עובדים כמה פעמים בשבוע ויוצאים מהבית ומרוויחים כסף, וזה דבר מאוד חשוב. לי לא היה ספק שזה מה שאני רוצה לעשות. היה לי ברור שחשוב להחזיק את המערכת פועלת, לפגוש אנשים ולשמח אותם. זה לא היה זמן למלחמות הטיפשיות של מי מרוויח יותר כסף, וזה אף פעם לא מעניין אותי במיוחד".
איך היה בהופעה הראשונה?
"עשר הדקות הראשונות היו מוזרות. אתה חושב: אוקיי, אני בבית של אנשים, בחצר שלהם, לא קיסריה, לא היכל התרבות. ואז הבנתי שיש פה כוח מהמם ופנטסטי ויש פה אינטימיות. רק אתמול עשיתי שתי הופעות בחצרות, למרות שההופעות היותר-גדולות חזרו".
תמשיך להופיע פה ושם בחצרות?
"אמשיך, אבל בטח שלא באותה אינטנסיביות, וזה יקבל פנים אחרות. לא אוותר על זה לגמרי. אני רוצה לעשות הופעות בחצר פעם ב- גם כשהכל-הכל יחזור. זה גם קצת אומר לך, 'סיט דאון, בי המבל'. למדתי משהו במקומות האלה על קשר עם אנשים. אתמול ניגנתי בתוך בית את 'מרי לנצח', אנשים ממש רוקדים לידי, כמו בווידיאו קליפ בכנסייה במיסיסיפי. זו הייתה עבורי חוויה עוצמתית ברמה מאוד קיצונית".
6 צפייה בגלריה
על ביטול ההופעות בקורונה: ''כמו דומינו ראשון שנופל וממוטט את השאר''
(צילום: רונן אקרמן)
אגב "מרי לנצח", איך אתה מרגיש היום כשאתה שר את השיר, עם השורה הזאת "גם אתמול כמו היום אני בעצם בחור"? ומה שזה אומר לגבי הקהילה הטרנסית.
"ההשראה ל'מרי לנצח' הייתה סרט איטלקי בשם הזה על מוסד לעבריינים צעירים, והדמות הכובשת של מרי שם, שנמצאת על הרצף המגדרי הזה. ההגדרה אם הוא בחור או טרנסג'נדרית או כל דבר אחר, היא הרי לא שלנו בכלל, אלא עניין שלו - אבל המשפט 'גם אתמול כמו היום אני בעצם בחור' מתייחס בכלל למבט החיצוני שהוא מקבל מהסובבים אותו, לא להגדרות הפנימיות שלו. כשהשיר נכתב, בסוף הניינטיז, לא דיברנו על זה במונחי בינאריות ורצף, אבל זה כבר לא היה העולם של 'זה לא גברת, זה אדון' של שלום חנוך, שגם כלפיו אין לי טענות, כי באותה תקופה לא ידעו לדבר על זה אחרת".
איפה פגשה אותך הקורונה?
"זה היה שוק אמיתי. היה לוח הופעות משוגע, מפורק, מרץ, אפריל, מאי, תקופה שאתה מחכה לה, פורים ובלגן, הופעות, ימי עצמאות, מלא אנרגיה. נורא חיכינו לזה ואז התחילו הדיבורים על הקורונה והנגיף. אני זוכר שעשינו חישוב שיש לנו 50 הופעות בחודשיים, כולל מקרים של שלוש ביום. ראיתי את זה כמו דומינו ראשון שנופל וממוטט את השאר, הכל התבטל ונמחק. זו תחושה כל כך מוזרה. אני מסתכל על זה שנה אחרי, ועדיין לא מאמין שזה קרה".
דיכאון בגלל הניתוק מהבמה, מצבי רוח?
"דיכאון לא היה לי. היו פה כמה דברים שהגנו על החוסן הנפשי שלי בהקשר הזה, מעבר לאופי שלי שהוא לא דיכאוני, ואני לא אדם חרדתי במיוחד. הנוכחות של אלבי הייתה מעל הכל. זה לא שלא היו מצבי רוח. יש בי צורך בקהל, הייתה חרדה של מה הולך להיות וכמה זמן, ובכל זאת יש לי ילד קטן ומחויבויות ומשפחה. זה לא עניין של מה בכך. יש לי צוות גדול של אנשים שפתאום אין להם כלום. אתה רואה אנשים מסביבך מתפרקים".
את מי ראית מתפרק?
"גם אנשים בצוות. אתה קולט אנשים שאתה מכיר שפתאום יש להם בעיות כלכליות או נפשיות. היו רגעים שחשבתי שזה מאחורינו אבל אז אתה רואה שזה אפילו לא קרוב להיגמר והתחושות רעות. אז היו רגעים שהייתי חרד בהם, ברור".
שמעת על מוזיקאים שהידרדרו למקומות קשים בגלל הקורונה?
"אני יודע ומכיר כל מיני אנשים שהידרדרו לכל מיני מקומות. נגנים, אנשי חברות הגברה, תאורנים. אנשים שפתאום אין להם כלום. שמעתי גם על אנשים שהתאבדו, שאיבדו את הבתים שלהם, אפילו מצאו את עצמם ברחוב. אלה אנשים עם משפחות שחיו עד הקורונה מהעבודה היומיומית שלהם בתעשייה. קיבלתי פניות לעזרה, ועזרתי במה שיכולתי".
6 צפייה בגלריה
בקיסריה. ''הרבה ממוסר העבודה הגבוה שלי והטוטאליות והמקצוענות והפרפקציוניזם זה מאמא''
(צילום: ליאור כתר )
נפגשת גם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לעבוד על מתווה ההופעות.
"זה היה רגע מעניין. באנו לפגישה עם נתניהו ועם שרי האוצר והבריאות והתרבות ואמנים נוספים, והמפיקים. באנו מאוד מסודרים, עשינו פגישות הכנה עם מתווה מאוד ברור. נתניהו לא דיבר הרבה, והיה מאוד קשוב ונתן לכולם לדבר במשך שעתיים. ובאמת פתחנו מחדש את ההופעות ואז שוב הכל נסגר לנו על הראש אחרי שבועיים וזה באמת היה מדכא ומפחיד. כי אתה צעד קדימה שניים אחורה, סקובי דו".
הממשלה ניהלה נכון?
"נורא קל לבוא ולהגיד שלא, אבל האמת היא שאני לא יודע כי אני לא יכול לדמיין מה זה לנהל דבר כזה. כן הרגשתי תסכול מאיך שהדברים מתנהלים בהיבט של ההופעות. אולי היה קל למסמס אותנו, האמנים, כי אנחנו מנומסים ותרבותיים".
בין לבין, הוא יצר את מיני סדרת הדוקו "לב שבור" עם פרופ' יורם יובל ב-HOT8, מה שאיפשר לכוון זרקור פנימי גם להתכתבויות שלו עם הנושא, "והיו לי בחיים רגעים מפרקים מאוד. בגיל מאוד צעיר אתה חווה שיברונות לב שרק בדיעבד אתה מבין שהם כאלה. בהקשר של נטייה מינית, אז זה מגיע עם הילד הראשון שאתה מבין שאתה מאוהב בו, אבל אתה במקביל גם מבין שאין לזה שום היתכנות. לא תגיד לאף אחד, לא תדבר על זה, וזה שיברון לב מאוד משמעותי כשאתה ילד קטן".
חוץ משיברון לב בגיל צעיר, הפער בין ההתחלה המרגשת לבין הזוגיות הלפעמים אפורה שאחרי מדאיג אותך בהקשר של יונתן?
"ברור שלאהבה יש התפתחות. צריך לראות את היופי שבשינוי ואת הדבר שיש עכשיו. אני חושב שאני מסוגל לזה. וברגע שאתה יודע להגיד את זה, שאתה לא נבהל מהפער הזה, זו כבר התחלה של דרך".
מהבית פה ברשפון נראה שהכל די אופטימי.
"גם יונתן וגם אני תמיד חלמנו על בית עם גינה. אז ישבנו בסגר בדירה ברמת אביב עם אלבי ואמרנו שצריך לנסות. מצאנו בית שאהבנו ואמרנו שנלך על זה, שלא נהיה בעוד סגר בדירה. היום קמתי עם אלבי בבוקר והלכנו לבקר סוסים. אני מקבל תמונות שלו מהגן, כשהם בפרדס או ברפת ואני אוהב את זה".
פורסם לראשונה: 07:17, 26.03.21
