באחת הסצנות הזכירות בסרט התיעודי "מורנוב", העוסק בשכונה הוורשאית עם אותו השם, מככבת משלחת של תלמידים ישראלים לפולין. האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה שבמרכז השכונה היא תחנה קבועה במסע של משלחות הנוער למדינה. התלמידים מגיעים אליה כדי להעלות טקס הפגנת נוכחות קצר, שירה, הקראה וריקוד, כשעל המרפסות סביבם צופים תושבי השכונה ובצד ממתינה המשלחת הבאה בסרט הנע לפינוי רחבת האנדרטה. "קיבלנו אישור מיוחד לקחת אתכם לשעה בקניון במקום לשעה בעיר העתיקה", מבשרת מדריכת המשלחת בסרט לקבוצה שלה, והתדריך נמשך: "אסור שיהיה עליכם סימן מזהה של המשלחת, שום דגל ישראל, שאף אחד לא ישים לב שאתם ישראלים או יהודים".
כתבות נוספות למנויים:
- "95 אחוז שדמיאניוק לא היה איוואן האיום"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"כשהסתכלתי על זה כישראלי, הטקסים האלה לא בהכרח עשו לי טוב", מעיד הבמאי חן שלח, שצבר לא מעט שעות צפייה בטקסים במהלך השיטוטים שלו בעיר במסגרת עשיית הסרט, שישודר מחר (ד') ב-21:00 ב-HOT8 . "זה כמו 'שמשון דער נעבעכדיקער' (שמשון המסכן) של לוי אשכול, אתה בא לטקס עם מאבטחים ודגלים, שר את 'התקווה' במין הפגנת כוח כזאת, ואז הולך לקניון שנמצא 500 מטר משם וצריך להסתיר את כל הסממנים ולא לספר לאף אחד שאתה יהודי. גיבור לדקה כזה. מצד שני, אני חייב להודות שמאוד הזדהיתי עם המדריכה הזאת. היא בטח כבר שבוע עם הבני נוער האלה - כמה מחנות, כמה טרגדיות וזוועות, אז גם להם מותר להגיד 'יאללה, בואו נלך לקניון קצת' ולשמוח".
3 צפייה בגלריה
מתוך ''מורנוב''. השכונה החדשה לא רק הוקמה על חורבותיה של הישנה אלא ממש מחורבותיה
( צילום פרטי)
המדריכים והמשלחות נוטים להשמיט את אחד החלקים המעניינים בסיפור של שכונת מורנוב החדשה. השכונה הירוקה והתוססת הוקמה על חורבותיה של שכונת מורנוב הוותיקה, וקו ההפרדה בין שתי השכונות עבר במלחמת העולם השנייה. אז הפכה השכונה הוותיקה, שריכזה אליה את חלק הארי של התרבות היהודית באירופה, לגטו ורשה. לאחר המרד היא נהרסה כמעט לחלוטין על ידי הגרמנים, ותחת ההריסות נקברו, לפי ההערכות, כעשרת אלפים מתושבי השכונה. למעשה מורנוב החדשה לא הוקמה רק על חורבותיה של הישנה אלא ממש מחורבותיה. בהיעדר חומרי גלם מחד ואמצעי לפינוי ההריסות מאידך, החליטה ממשלת פולין להשתמש בהריסות כדי לשקם ולבנות את השכונה מחדש. שרידי הבניינים נטחנו והפכו ללבנים חדשות. הלבנים האלו, למרבה הזוועה, מכילות בין היתר גם את עצמותיהם של מי שנקברו בהריסות, מה שהופך את מורנוב החדשה לקבר אחים.
"כשאתה הולך ברחוב אתה בעצם הולך על בית קברות ענק", מספר שלח, "והופתעתי לגלות שעוד הרבה אנשים לא יודעים על זה. במשלחות לא שמעתי אף אחד מדבר על הסיפור של השכונה, אף אחד גם לא שואל את עצמו מה היחס של האנשים שגרים שם למקום הזה. יש אנשים שגרים מסביב לכיכר, המשלחות באות לשם, עושות את מצעד החיים ואז את הטקס באנדרטה, שמות רמקולים, מנופפות בדגלים ונעלמות. מה זה עושה לאנשים שחיים שם כל הזמן? איך הם מתמודדים עם זה? משיחות עם הפולנים למדתי שהם מאוד רוצים קשר. אחד האנשים שגרים שם אמר שאם לא היו כל המאבטחים הוא היה שמח לדבר איתם, אבל הם תמיד מגיעים עם האבטחה, עוברים בשכונה וממשיכים הלאה. ואלו חלק מהדברים שהניעו אותי ואת השותף שלי, מיכה ליבנה, לעשות את הסרט".
חן שלח בכלל יצא לוורשה כדי לחפש רוחות רפאים. לא במובן המטאפורי של המילה אלא רוחות ממש. הפעם הקודמת שבה שלח, יליד קיבוץ מזרע, הגיע לביקור בשכונת מורנוב הייתה לטובת הקרנת סרט אחר שלו, "חזיר בארץ הקודש", שעסק בתעשיית גידול החזירים בארץ. בסוף ההקרנה נערך סיור מודרך בשכונה, ובו נחשף שלח לראשונה לסיפור שיקומה. במהלך הסיור ציינה המדריכה שכמה תושבים דיווחו על מפגשים עם רוחות רפאים של יהודים שגרו במקום בעבר, ושלח נדלק. כמה חודשים מאוחר יותר הוא ומיכה ליבנה, שצילם את הסרט, הגיעו לביקור חוזר עם מצלמות. רוחות הם לא מצאו, אבל את האנשים שפגשו אותן דווקא כן. ככל שעבר הזמן השתנה תפקידן של רוחות הרפאים בסרט, והן הפכו מהמוקד למטאפורה לשינוי הקיצוני שחל בשכונה בעקבות ההרס והבנייה מחדש.
"השאלה הבסיסית שלי הייתה מה הצורך של אנשים ברוח רפאים", מסביר שלח, "מזה הכול התחיל. בהמשך הרוחות הפכו למשל של חיי תרבות אחת על חורבותיה של תרבות אחרת. כל תרבות בעולם חיה על גבי תרבות אחרת, אבל במורנוב מתקיים המקרה הכי קיצוני של התהליך הזה. מישהו סיפר לי פעם על המושג 'משולש אורבני', שמורכב משלוש צלעות – אנשים, בתים ותרבות. פה שלוש הצלעות נקטעו בבת אחת, ומבחינתי זה משל על תרבות, על זיכרון ועל התמודדות עם זיכרון".
אתה מאמין ברוחות רפאים?
"תלוי מתי את שואלת", הוא צוחק, "לפעמים יותר ולפעמים פחות. אני לא שולל את זה, אני לחלוטין מכבד כל אמונה ומי שאומר שהוא חי עם רוח רפאים, מבחינתי הוא חי עם רוח רפאים. זאת החוויה שלו, אני לא מטיל בזה ספק ובטח שלא לועג. לי לא הייתה לי התנסות אישית עם רוחות רפאים מעבר לסיאנסים שעושים בתור ילדים, אבל חוויתי כל מיני צירופי מקרים כאלה או אחרים. הסרט הזה הוא אחד מהם".
(באדיבות HOT8)
מי שמצפה לסרט על מפגשים מהסוג השלישי ימצא את עצמו מסופק חלקית – שלח וליבנה פגשו כמה אנשים שדיווחו על מפגשים עם רוחות, כשהבולט ביניהם הוא מאצ'ק, ארכיטקט שמתגורר בשכונה ומקיים סימביוזה מרשימה עם רוח ביתית שהוא קורא לה 'רחלה'. מאצ'ק מדווח על מזון שנעלם, על טלפונים מסתוריים מהקו הביתי אל הנייד שלו כשהוא לבד בבית ועל אורות שכבים ונדלקים. "לפני כמעט שנה הוא עזב לגדנסק", מעדכן שלח, "והתחיל לשפץ את הבית במורנוב. אנחנו בקשר ובהתחלה הוא אמר לי שהוא מקווה שרחלה תאהב את השיפוץ, אבל לפני שבוע הוא סיפר שהשיפוצים לא זזים כבר חצי שנה, וההנחה שלו היא שרחלה לא מרוצה מהשיפוץ ומעכבת אותו".
שאלת קיומן של רוחות הרפאים פינתה את מקומה לתהייה מה הן מסמלות, ואיזה צורך הן ממלאות עבור תושבי המקום הנוכחיים. בין המרואיינים ב"מורנוב" אפשר למצוא חוקרת פולנייה שחקרה את ההיסטוריה של השכונה וישראלי שהגיע אליה בעקבות השורשים המשפחתיים שלו - כולם מנסים לפענח את חוויית המגורים במקום. "אני חושב שכשאתה יודע שמשהו נורא קרה במקום שאתה גר בו אבל לא מתמודד עם הידיעה הזאת, זה מפציע בצורה של רוחות וחלומות ודברים לא פתורים", משער שלח. "יש הסבר שלא נכנס לסרט כי קצרה היריעה: ביאתה, המומחית שמסבירה איך שוקמה השכונה, אמרה שלפעמים בעיניה הרוחות האלה הן שאריות של אנטישמיות. כי הנה שוב היהודי מופיע בתור רוח רפאים, לא משהו גשמי ומובן אלא משהו מפחיד עם יכולות מיסטיות. ההיבט הזה הוא תוצאה של חינוך ישן שהשתרש. מצד שני, כל האנשים שראינו לא רצו לגרש את הרוחות שהם פגשו אלא לחיות איתן בשלום".
לאחר שהצילומים הסתיימו, באחד השיטוטים שלו בשכונה, נתקל שלח בבניין שהיה בעיצומם של שיפוצים, עם מכולת פסולת לצידו. שלח לא התאפק, שלח יד ודלה שני שברי לבנים שאותם הוא שומר עד היום. מבט אחד עליהם ממחיש את הסיפור המצמרר של השכונה. "מקרוב אפשר ממש לדמיין מה אתה רואה שם", הוא אומר, "לא רק עצמות אלא גם שרידים אחרים. כל שבר כזה הוא מיקרו-קוסמוס של מאות שנים של תרבות וחיים, טחונים לתוך לבנה. ואגב, אני לא חושב שהעשייה של הפולנים בבניית השכונה, כמה שהיא מחרידה, נעשתה בזדון. איזו ברירה היתה להם? אתה צריך לשכן אנשים, העיר כולה הרוסה, אין לך יכולת להוציא את ההריסות או להכניס חומרי גלם. אז הם מצאו פתרון".
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרט ''מורנוב''. ''כמה אנחנו מציינים שזה היה המרכז היהודי הכי חשוב בעולם לאורך כל כך הרבה שנים?''
(צילום פרטי )
הפולנים שגרים בשכונה מודעים לסיפור שלה?
"אני חושב שאי אפשר לא להיות מודע לזה. מצד שני, האוכלוסייה של השכונה משתנה ממש עכשיו. היא יועדה ליוצאי הצבא הפולני שהגיעו לשם בהכחשה גדולה, אבל הדור הזה הולך ופוחת, ועבור הצעירים שנכנסים עכשיו זה כבר משהו אחר. הם לא רואים בשום מקום משהו כתוב על זה. גם אנחנו, בישראל, מציינים רק שזה היה הגטו. כמה אנחנו מציינים שזה היה המרכז היהודי הכי חשוב בעולם לאורך כל כך הרבה שנים? הרי היו שם חיים מופלאים, וזה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי. התרבות הזאת שפתאום ביום אחד נעלמה.
"בסופו של דבר הרעיון הוא לדבר על ליצור דיאלוג בין אנשים שלא נפגשים אלא הולכים במקביל וחוששים אחד מהשני. הדימוי של הפולנים כאנטישמים נוצר בהצלחה אדירה על ידי הגרמנים. לברלין כולם טסים ויוצאים לחגוג ופאבים ותיירים, אבל ורשה? גם אצלי במשפחה יש אנשים שכף רגלם לא תדרוך שם, אבל האנשים הצעירים שממלאים את השכונה הזאת כן רוצים לדעת ולהתמודד. הם חיים עם סיפור שונה משלנו אבל מורכב, גם הם מתמודדים עם העבר של המקום שהם חיים בו".
מצד שני הכנסתם את הסצנה שבה אחיו של המרואיין שלכם צץ ותוהה אם אתם "היהודים המזוינים".
"זה נכון. אגב, הבנו שמישהו מאיים עלינו תוך כדי השיחה אבל לא הבנו בדיוק מה נאמר. רק אחר כך המתורגמנית הסבירה לנו. היה לנו חשוב להכניס את זה כי האנטישמיות כן קיימת. לא כולם ליברלים שרוצים להכיר וליצור אמנות. ככה גם נכנס הביקור שלנו במצעד שהלכנו אליו בלי להבין מילה בפולנית, ושחלק מהדמויות בסרט אמרו לנו שאנחנו לא נורמליים שנכנסנו לשם".
היה משהו שהפתיע אותך במהלך הצילומים?
"אחד הדברים שנחשפנו אליהם היה סקר שנעשה בקרב אזרחי פולין, שביקש מהם לדרג את הדמויות הכי משמעותיות בהיסטוריה של המדינה. תושבי שכונת מורנוב בחרו במרדכי אנילביץ', שהיה מפקד המרד, כדמות השנייה בחשיבותה. בעיני זה מרגש ש-50 אלף קתולים, שלא אחת נצבעים בגוונים של אנטישמיות בדעת הקהל הישראלית או היהודית, בוחרים באנילביץ היהודי כדמות כל כך משמעותית וחיובית בתולדות פולין. זה מראה שיש גם דרכים נכונות לטפל בזיכרון של עבר קשה. זה בזכות הרחוב שקרוי על שמו, הבונקר שבו מצא את מותו שגם הוא בלב השכונה, וכנראה גם הנוכחות הישראלית של המשלחות, שמובילות להבנה שיש ייחוד למקום שהם גרים בו".
עשיתם סרט שואה כמעט אופטימי, בעצם.
"זה לא סרט שואה. מיכה ואני ממש לא יצאנו במטרה לעשות סרט שואה. אפילו חשבנו שנוכל להימנע מזה, היו ורסיות לא מעטות של הסרט שלא היה בהן פריים ארכיוני אחד, אבל כמובן שזה בלתי נמנע. היו לנו הרבה אפשרויות משחק עם הסרט כי אין לנו גיבור אחד ונרטיב אחד, ולכן לקח לנו המון זמן להבין את המבנה הנכון שלו. בשלב מסוים התברר שחייבים להביא את הזוועות שהיו שם אל מול החיים שיש שם היום כדי שזה יעבוד. אבל אנחנו תיארנו סוג של תהליך חברתי, ומבחינתנו השכונה היא הגיבורה האמיתית של הסרט".
