📷
יש גברים שמדברים על אהבה ויש כאלה שעושים. אלה וגם אלה נחוצים כדי להעביר את החיים" | אילנה ברנשטיין, 'הולוגרמה'
אישה מבוגרת יושבת לבליינדייט בבית קפה. זה עתה התאוששה ממותו של בעלה, זה מכבר התעלמה מן הקמטים שעל פניה. והנה משוחררת היא מוכנה לטרוף את החיים, מפנטזת על מין חסר מעצורים. והיא צריכה לאהוב כדי לחיות והיא צריכה להרגיש מאוהבת כדי להזדיין. אך עכשיו, ברגע הזה של הפגישה, כל החסמים נופלים והחשק המיני עולה על גדותיו ומציב את שניהם כמו לבד בעולם; גונחים זה לזו באוזן, כשבקרן הרחוב ממתינה ניידת טיפול נמרץ.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יש משהו בישירות ובהומור הנשפכים מסיפורה של אילנה ברנשטיין, 'הולוגרמה' — המכונס בקובץ הסיפורים הקצרים 'סקס' — שגורמים לקורא להתכווץ ולהשתחרר בו בזמן. זאת לא רק הסיטואציה ודמות המספרת שהיא מעמידה במרכז. זאת בעיקר התודעה שמספרת כל מה שצריך, וגם מה שלא צריך, לדעת על סקס.
"חשוב לי לדבר על תשוקה בגיל מבוגר לפני שימחקו לגמרי את הנשים המבוגרות, השקופות, שאף אחד לא מנחש שגם בגיל 63 יש להן תשוקות והן רוצות לעשות סקס", היא אומרת, "יותר נחמד לראות אנשים צעירים מאשר זקנים, אבל בסיפור שלי היה לי חשוב להצביע על כך שהתשוקה לא נגמרת וקיימת גם בזִקנה".
הפוך מהגיבורות שלך שאצלן יש בעיקר אלימות מינית.
"ידעתי שאני רוצה לכתוב סיפור קליל ונעים ולהביא את הסקס מהמקום הכיפי שלו".
של בת 63 שכמעט משכיבה את הגבר על השולחן בבית הקפה?
"כן, הכוח הוא אצלה. כי למרות כל ההתרברבות הגברית, הוא זה שיצטרך לבסוף את הגלולה הכחולה. הכל זה משחקי כוחות".
ומשחקי הכוחות האלה נגלים כבר בשם הספר: 'סקס.' מרוח על הכריכה באותיות ענק אדומות כדרך שמציינים "שביר" על גבי משלוח אווירי של פורצלנים מצ'כיה. 26 סיפורים עבריים עכשוויים שהם "בדיוק ההפך מן הרומן הרומנטי או הספר הארוטי במובן שאנחנו מכירים", אומרת ג'וליה פרמנטו־צייזלר, אחת הסופרות שכלולות בקובץ ומי שאף ערכה אותו עם אוריאל קון, מו"ל הוצאת 'תשע נשמות'.
בתקופה שבה ריחוק חברתי הפך לשם קוד, אולי אפילו לסיסמת השנה, הקובץ הזה הוא האנטיתזה לרוח התקופה. ליקוקים באוזניים, נגיעות ושפשופים, קשירות, צביטות, חדירות, ואפילו מכות — כל אלה זועקים מתוך שורות הסיפורים הקצרים. אך לא רק חדוות הסקס כרוכה בסיפורים; ברבים מהם אפשר לזהות את העיסוק בקשרים הסבוכים בין מיניות לכוח, בין עונג לסכנה.
אז איך כותבים על סקס בלי ליפול לקלישאות בעידן שאחרי מי־טו?
"אני הייתי משתמש במילה חופש. החופש לכתוב מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, בלי להתחשב בכלום", אומר הסופר רון דהן שכתב את אחד הסיפורים המטלטלים בקובץ. הוא וחבריו ממש לא מתאמצים לשלוח את קוראיהם לענג את עצמם ביד אחת מתחת לשמיכה. את זה תחפשו בחמישים גוונים של ספרות המונית שעטופה בצלופן מרשרש. הספר שלהם, הם אומרים, נמצא על מדף גבוה הרבה יותר והליבה שלו היא בכלל לא חרמנות וארוטיקה, אלא שפה וכתיבה.
"הספר הזה היה יכול לכלול 26 סיפורים על אוכל או על כל נושא אחר, ולא בהכרח על סקס", ממשיך דהן. "מה שמבדיל את הקובץ הזה מכל ז'אנר אחר של ספרות ארוטית הוא העובדה שאנחנו סופרים, ובסופו של דבר זה המקצוע שלנו, ולכן הספר הזה הוא קודם כל אירוע של השפה. הגבולות בין ארוטיקה, פורנוגרפיה וסקס לא קיימים, בטח לא במציאות של היום. הרי מספיק לפתוח טלוויזיה ואנחנו רואים דברים הרבה יותר פורנוגרפיים מאשר אי פעם נכתוב".
אז למה לקרוא לקובץ הזה סקס? זה לא הפך כבר נדוש?
"סקס היא מילה מכריעה ורצינו שאנשים יעצרו על המילה הזאת", אומר קון. "כבר שמענו מהחנויות שחלק מתביישים לקנות את הספר ולפתוח אותו בפומבי, ואחרים מכסים אותו כשהם יוצאים מהחנות".
ג'וליה: "השם של הספר הוא הביטוי למה שניסינו לעשות. להפשיט את הכתיבה על סקס מהבושה שכרוכה בה, מכל המטאפורות שמשתמשים בהן כדי לכתוב על סקס בעברית".
אנחנו נפגשים בסלון ביתה של מעין איתן ברחוב צ'לנוב בתל־אביב. ג'וליה ואוריאל ורון וגם תמר מור סלע. מאוחר יותר אילנה תצטרף לשיחה. לכל אחד מהם יש מטען רחב של כתיבה ישירה על מין והשלכותיו. מצוידים בבקבוק יין לבן בסופר השכונתי, במתחם התחנה המרכזית הישנה, אוריאל מתריע שבקבוק אחד לא יספיק כדי לדבר על סקס והיין נלגם מהר מדי.
"המאה ה־21 הייתה אמורה להביא איתה חופש ופתיחות וחושפנות, אבל בפועל היא הביאה את ההפך המוחלט. בגדול יש הליכה אחורה לא רק בסקס אלא גם באופן שבו הסקס מתבטא בספרות שנכתבת", אומר קון. "99 אחוז מהספרות היום נכתבת עם שטריימל וחצאית ופאות וכיסויים, ודווקא הניסיון עם הספר הזה הוא להוריד את הכיסויים. במאה ה־18 היו רומנים ארוטיים, לאן הם נעלמו?"
"אנחנו חיים בתקופה שבה לנעורים יש המון כוח אבל כחברה אנחנו היום שמרנים יותר", אומרת ברנשטיין. "ופשיזם ושמרנות הולכים יפה מאוד יחד".
ועדיין יש שיטענו שכתיבה על סקס לא נחשבת ספרותית ולא מחליקה טוב בגרון.
"גם זה בגלל שאנחנו חיים בחברה בורגנית ושמרנית מאוד, שתופסת מהעברית שפת קודש", אומר דהן. "שטוענת שאין מילים לכתוב בהן על סקס, שמתעקשת ש'זין' ו'כוס' זה לא משהו שאפשר לעשות בו שימוש פואטי, ואל תשכחו שסקס זו בכלל לא מילה בעברית".
יונה וולך הייתה חולקת עליך. היא עשתה קריירה מזין.
"נו, ואיך מיתגו את יונה וולך?"
"כשרמוטה משוגעת", ממהרת פרמנטו לענות. "אנחנו שני מטר מאלנבי, יש פה נרקומנים, עובדים זרים, צעירים מחורמנים, בתי קפה שמעשנים בהם הכל, למה זה לא נכנס לספרות לכל הרוחות? למה? כשאני פירסמתי את 'ספארי' (ספר הביכורים שלה, על"א), חשבתי שלא אוכל ללכת ברחוב, שיטרידו אותי ושאסבול מתדמית השרמוטה. אבל אז קרה ההפך, וכשהספר יצא, חוץ מגלגולי עיניים של ההורים שלי, לא סבלתי מהתדמית של יונה וולך, אלא להפך, קיבלתי יחס מגה־ספרותי".
מעין: "כשאת פירסמת זה היה אחרת. היום לא תוהים אם את שרמוטה, אלא אם מה שאת כותבת עליו ומספרת קרה לך באמת".
איתן, בת 34, שוקדת בימים אלה על הדוקטורט שלה בספרות עברית. וכשפירסמה את ספרה הראשון 'אהבה', היה ברור שרב הנסתר על הגלוי, ומשהו במילה הזאת — אליבא דאיתן — רחוק מלהיות טהור. העלילה שמתמקדת בסיפורה של אישה בזנות, שסבלה מהתעללות מינית בילדותה, לא מרפה, ואי־אפשר להתעלם מהקו שמחבר בין הרומן לבין הסיפור הקצר שכתבה ונכלל ב'סקס'.
"בניגוד להרבה מהסיפורים האחרים אני לא חוגגת את המופקרות של הסקס ולא את החופש של השפה".
איזה חוגגת, הסיפור שלך מטיל אימה.
"נכון. ככה הוא גם נקרא: 'אלימות חריפה הייתה גם בחיבוק'. אז כשיש אלימות במקום הכי פגיע שלך, זה מטריד".
השאלה היא למה היה דחוף לך לחבר סקס לאלימות.
"זה כמו שבספר שלי חיברתי בין אהבה לאלימות, כי מושכים אותי המקומות שבהם אנחנו נמצאים בלי עור ועושים בחירות מוחלטות של חיה, וכי אני חושבת שגברים הם אלימים. זה מה שאני חושבת. גברים מחונכים להיות אלימים, הם מתובנתים לפנטזיות אלימות, לסקס פורנוגרפי. ולכן אני מחברת בין סקס הטרוסקסואלי עם גברים, לבין אלימות".
עם נשים זה שונה?
"אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת כי אני לא אישה לסבית, אבל ההתנסויות שלי עם נשים היו אחרות מאשר עם גברים. לא הייתה בהן אלימות — לא רגשית ולא קונקרטית, למרות שהיום בעולם מדברים הרבה על אלימות ביחסים לסביים. אני גם לא עושה אידיאליזציה ליחסים בין נשים, הבחירה המינית שלי היא סטרייטית".
האלימות בסיפור שלך טבולה גם באובססיה.
"נכון, אין מה לעשות — אהבה היא אובססיה. אבל כשמופיעה האלימות היא מכרסמת בה באופן בלתי רגיל, והיא מכרסמת גם בסקס. איפה שיש אלימות, אין אהבה".
ואם כבר אלימות, הסיפור של רון דהן עוסק בגבר ששולח פייק דיק־פיק (תמונות מפוברקות של איבר מין) לנשים בפייסבוק. "אנחנו חיים ברשתות החברתיות, שם הכל הוא מוצר. הפוסט הוא מוצר והלינץ' שבא בעקבותיו הוא מוצר וגם התגובה על הלינץ' היא מוצר וגם המוסר הוא מוצר", הוא אומר.
בסקס שלך אתה מצליח להשתחרר?
"בטח. קודם כל צריך למצוא את הפרטנרים הנכונים ולבוא עם המון הקשבה וכנות לתוך המפגש. כמו כן, וזה משהו חדש בחיים שלי — צריך להפסיק עם הפורנו. אם יש טיפ בסקס ובחיים בכלל שהייתי רוצה לתת לבחור צעיר זה 'עזוב את הפורנו'. אני הפסקתי לראות פורנו לפני חצי שנה. כשאתה רגיל לצרוך פורנו, יש משהו כל כך יסודי ובסיסי שמפעיל אותך ואת האופן שבו המוח שלך חושב — גם במקומות שהם לא סקס".
כי הפורנו משחית.
"כי פורנו נכנס תחת הגדרה של אלימות. ולכן רק כשמפסיקים, מגלים עד כמה הוא משפיע באופן שבו אתה חווה את עצמך, בתפיסה של איך גבר ואישה צריכים להתנהג, ביחס בין אנשים, באיך שאתה מתייחס לקופאי בסופר, ברמות השלווה או הזעם שלך".
הגיבור שלך קצת מזכיר את הדמות של המכור למין שארז דריגס יצר ב'חזרות' עוד טרם התפוצצה הפרשה.
"אני חושב שדריגס מבחינת החשיפה ואחרי החשיפה פעל טוב מאוד. הוא לקח אחריות, הציף את העניין של להיות מכור למין, והתנצל. אני מאמין לעבודה שהוא עושה. כמובן אני מאמין גם לנפגעות. העניין הוא שכחברה, אנחנו צריכים לדעת לייצר מרחב טעות, שבו גברים כן יוכלו להגיד 'עשינו טעות'. הנפגעות לא חייבות לסלוח לדריגס, אבל אנחנו צריכים לאפשר את הדבר הזה".
דהן, בן 42, פרוד ואבא לשני ילדים, הוא גם הסופר שחתום על 'מתעוררים — גברים מדברים מיניות'. כמי שניהל לא מעט שיחות עם גברים על המיניות שלהם, הוא אומר שהשיחה החשובה עוד לא התחילה. סמוך אליו יושבת תמר מור סלע שיצרה עוד קודם לכן את המקבילה הנשית: 'ערות — נשים מדברות על מיניות', חודשים ספורים לפני פרוץ מהפכת מי־טו. "בערות יש גילוי מוחלט של הנשים שמדברות על סקס, אבל הוא יצא כחצי שנה לפני מי־טו ולכן, למרות התעוזה של נשים לדבר על התשוקות הכי כמוסות שלהן, עדיין דנה ספקטור קראה לזה במונולוג שלה: 'הטינופת שרצה לי במוח'. אולי פה, באנתולוגיה הזאת, אין את האפולוגטיקה הזאת ועל זה אנחנו מברכים, על השחרור הזה".
יש שיטענו שזה גם הצונאמי שמסרס את הסקס בעידן שלנו.
ג'וליה: "הקונטקסט של מי־טו קריטי להוצאת הספר שלנו".
כלומר, אולי בלי המהפכה הוא בכלל לא היה יוצא?
"יכול להיות. מי־טו שיחררה את ייצוג הנשים מהמקום של היותן קורבן ונתן להן קול. אבל במקביל לשחרור הסוד והטאבו, אנחנו כסופרים חייבים לעשות פעולה לא פחות חשובה וזה לשמור על הייצוג הספרותי הדמיוני של נשים עושות סקס, כסקס. נטו סקס. עם רגשות, בלי רגשות. לשמור על המקום שלנו כנשים שסקס הוא חלק מהן. אנחנו לא רק קורבנות. ולכן הגיבורה שלי מחפיצה את הגבר וגם את עצמה. אני יכולה להחפיץ גם בלי לגרום עוול".
זו גם הסיבה שזיהית את עצמך עם הגיבורה של הסיפור שלך?
"יש נטייה אצל הקורא בכתיבה של נשים באופן גורף, ובכתיבה של נשים על סקס בפרט, לחבר באופן מיידי בין הגיבורה והסיטואציה לסופרת. כלומר, מיד לנטרל את הפן הספרותי. אם כתבתי סצנת סקס אז אין סיכוי שזה בדיון, אלא משהו שחוויתי באופן אישי. לא היה לי ספק שמרבית הקוראים יקראו ככה את הסיפורים באנתולוגיה. לכן החלטתי בסיפור שלי להקדים את הקורא. רוצה לקרוא סיפור סקס מאת ג'וליה פרמנטו? בבקשה, הנה אני מצהירה — אני הגיבורה, כל הפרטים מובילים אליי. ודווקא כשאני לוקחת את העמדה הזאת אני חושבת שזה גורם לקורא לערער על האינסטיקטים שלו, להתייחס לבדיון, כמעשה ספרותי".
"הספר שלנו הפך למשהו שהוא לא התכוון להיות", אומר קון. "היה לנו פנדל ספרותי, אבל החטאנו אותו, כי רצינו לכתוב ספר שיהיה גם ארוטי וגם ספרותי, בהתחלה רצינו את החוויה הפוזיטיבית של הסקס, אבל כיוון שהספרות ניצחה, יצא לנו ההפך המוחלט ממה שציפינו לו".
אומרים על הספר שלכם שאין בו סקס שמח. שהוא מוריד.
"כי כתיבה על סקס ומיניות היא תמיד על חוסר. אם אין חוסר, אין תשוקה. ומה שקרה עם הספר הזה, הוא שהתשוקה של הכותבים התגלתה כהפוכה לגמרי ממה שציפינו, גם בשפה גם בעלילה".
קון ושאר 25 הכותבים בספר בהחלט לא דופקים חשבון, אבל יש הרבה מאוד שכן. כפי שמתארת ג'וליה: "50 אחוז מהכותבים שפנינו אליהם בכלל לא הסכימו להשתתף. הם פחדו שאמא ואבא יקראו את הספר".
אוריאל: "אחרים אמרו לנו שהם לא כותבים על סקס, או הסכימו בתנאי שנאפשר להם לכתוב בשם בדוי. בעיקר מפורסמים שפנינו אליהם. אבל לא הסכמנו. זה אבסורד להסתיר זהות של כותב בספר על סקס".
איך בכל זאת אספתם את הסיפורים?
ג'וליה: "מראש פנינו ליותר נשים".
רון: "וזה באמת הרבה יותר מעניין. כי מה יש לגבר לבן אשכנזי לומר על סקס, או בכלל על העולם כרגע? אפס. אפס יש לו לומר. אנחנו נמצאים בתקופה שבה מי שמדברות הן נשים וכיוון שהן מדברות — יש גם ספרות, כי ספרות היא גם דיבור ולכן אנחנו חוזרים לכך שהספר הזה הוא אירוע של השפה".
ג'וליה: "יצאנו משנת קורונה של יובש ואפרוריות. והחיים חזרו, והפקקים בכבישים חזרו, וגם הצבע והזיונים חזרו".
פורסם לראשונה: 07:22, 09.04.21
