בפברואר שעבר הגיע עמיר בניון למרכז טיפול אלטרנטיבי בהתמכרויות באזור ירושלים, והתאשפז מרצונו. הוא לא היה לבד. במכונית שהסיעה אותו לשם היה אלעד כהן, המנהל האישי ואיש סודו, ומיליון שדים רעים שבניון, איש למוד התמכרויות וגמילות, רצה להחזיר מהר מהר לתוך הבקבוק. זו לא הייתה הגמילה הראשונה שלו. לפני יותר מ־20 שנה עבר תהליך של גמילה מהרואין, חברו הטוב והרשע בגיל ההתבגרות, שעליה כבר סיפר. הפעם, היוזמה הייתה שלו. הבעיה הייתה אלכוהול וכדורים במרשם. מעטים ידעו. בניון, איש שרגיל בהסתרות, בין אם של רגשות או הרגלים, זיהה שהוא בדרך למטה רגע לפני הנפילה לתהום, והחליט לבלום לפני שיבולע לו. והייתה עוד סיבה: שני הילדים שלו. באותם ימים הקורונה נראתה כמו בדיחה סינית קצרת מועד. הופעות קדימה בוטלו. זמן מצוין להיעלם. והוא נעלם ל־42 יום. "התחלתי להבין שאני לא בסדר", הוא מתמצת. "נכנסתי לשטויות עם כדורים ועם אלכוהול. איזה כדורים? הכל מהכל. עירבבתי כל מה שהרופא נתן. היום אני נוגע רק בציפרלקס".
מתי זה התחיל?
"לשתות תמיד אהבתי. הבלגן התחיל במוות של חבר ומשם המשיך. התרגלתי למין צורה כזאת של חיים. להיות עם עצמי לבד. התחלתי לשקוע. ולשקוע. עד שבסוף רציתי להקיא מהלשקוע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היה אירוע ספציפי שגרם לך להבין שאתה חייב עזרה?
"לא. פשוט נמאס לך מעצמך. וזה שבגיל 46 אמרתי לעצמי 'יש לך בעיה' - אני חושב שזו מתנה. כמה אנשים מסביב עם בעיה והם מדחיקים? את האמת לעצמי אני תמיד משתדל להגיד. אני לא מתבייש. גם אם האמת לא כזאת יפה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יש הבדל בין גמילה בגיל 20 לגיל 46?
"כשאתה צעיר אתה נלחם. כשאתה מבוגר אתה עייף, בא לך לטפל בעצמך. אתה כבר מוכן לשמוע מה אחרים אומרים. להתעמת עם עצמך. לשנוא את עצמך. לנסות לחיות עם 15 אנשים באותו בית. לקום בזמן. כשאתה לא רעב תאכל בכוח. תשב בשולחן. אתה גם מבין שאתה לא רופא. ואם אתה רוצה לחלץ את עצמך מבית האסורים אתה לא יכול לעשות את זה לבד. אתה מבין שאתה לא רמבו".
מה הבנת הפעם?
"שאני שייך לסוג מאוד מסוים של הילדים של הקב"ה. זה סוג שקצת קשה לו לדאוג לעצמו. וואלה, הרגשתי שייך. סוף־סוף, להיות עם אנשים כמוני. אני חושב שהקב"ה אוהב את רוב המכורים. אני רק לא יודע למה הוא מביא להם את הכאפה הזאת לפנים. אנחנו צדיק ורע לו".
והיה לך רע.
"למה חבר שלי יכול לשתות כוסית ואני לא יכול להפסיק ושותה בקבוק?"
ומתי אתה במבחן?
"כל החיים".
ומה הסיכוי להישאר נקי?
"אני אגלה לך סוד: רק שלושה אחוזים נשארים נקיים אחרי גמילה. לא יותר. אז אתה עושה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ככה צריך".
התזמון מאוד מסובך לגמילה. בקורונה אנשים שתו הרבה יותר, חזרו לעשן. איך הצלחת לשמור על עצמך?
"כשיצאתי מהגמילה הייתי אצל ההורים חודש וחצי. לא הרשו לי לצאת ולהיות לבד. אז כבר התחילה ממש הקורונה. האנרגיות היו חרא. לא ידענו מה קורה לא מבחינת עבודה ולא מתי זה ייגמר, היו תקופות שלא יכולתי לראות את הילדים. הכל סגרים".
וכשנגמרה ההשגחה הזאת, מה קרה?
"נשמה, בחיים אי־אפשר להשגיח על מכור. אני יכול ללכת לעשות פיפי ולהוציא בקבוק עראק מהכיס. מה שכן, אומרים על מכור שכשהוא לבדו הוא בחברה רעה. השיעמום הוא לא חבר. הילדים הצילו אותי מכל מיני פינות. כי אחריות מושכת בן אדם. אז הצלחתי לשמור על עצמי בסביבות ה־150 יום. ומשם, את יודעת".
חזרת לשתות?
"בירה פה. בירה שם. אם אומרים לך שיש לך הופעה, אתה לא תשתה למוות מעשר בבוקר כי לא תפדח את עצמך בערב. אבל בקורונה כשאין כלום והיום ריק, מה מונע ממך לשתות? מקסימום אני פותח בקבוק יין וארדם מול הטלוויזיה? אז אני אירדם. ממה יש לפחד? זה די מגעיל, בגדול".
איך אתה עכשיו?
"אני בסדר. ברוך השם. אין לי מושג איך זה קרה אבל דווקא בתקופה של הקורונה לא לקחתי שום קלונקס (כדור נגד חרדות). שום כלום! ברוך השם. עד היום בכדורים אני בכלל לא נוגע. לדעתי זה בגלל הגראס. זה הרופא חייב אותי לקחת (צוחק) יש לי מרשם. ויחד עם בירה אני חושב שזה מספיק. אני משתדל להישאר נורמטיבי".
אחרי השנה הזאת גם להשתדל זה הרבה.
"זה לא כבוד גדול. זה אין ברירה. זה או זה או למות".
נכון לעכשיו בניון חי יותר מתמיד. מאחורי השריון הקבוע של זקן וכובע מצחייה הוא מראה סימני שמחה. אחרי שנה של דממה, הוא חוזר במטרה לאכול את הבמה, בסיבוב הופעות שאפתני. מה שהתחיל השבוע בבארבי בתל־אביב ימשיך בקיץ בכל הארץ, כולל זאפות והיכלי תרבות עירוניים. ב־16 ביוני הוא כבר יגיע לאמפיתיאטרון שוני. במקביל, בקיץ ייצא אלבום חדש לשולי רנד, שבניון כתב והלחין את רובו. על רנד, האיש שבניון היה הראשון לגלות לו שהוא חייב לשיר, יש לו רק מילים חמות. שניהם הגיעו לאלבום הזה אחרי תקופה קשה, כולל סיום הנישואים של שניהם. "החתן, בעל השמחה, שולי, סוף־סוף מאוהב", הוא מתרגש כשהוא מדבר על הזוגיות של רנד עם צופית גרנט, "וזה אחרי 60 שנה שהוא חיכה לזה. יש לו נחת רוח אחרי הרבה זמן".
בשנת הקורונה העשייה שלו הסתכמה בפרסומת המדוברת ההיא למפעל הפיס ("מזל שאין חלב"), ובניסיון לא להתחרפן. "הקורונה גרמה לי להבין שאם אתה אמן בישראל אתה האזרח הכי נחות במדינה", הוא יורה. "מבחינת הממשלה - תמות. הם לא רואים אותך ממטר. מה עוד הבנתי? ששום דבר כבר לא ברור מאליו. לצאת מהבית. שאני אוהב את הילדים שלי בלי סוף. שחברים בחיים יש אולי אחד או שניים. שטוב להיות קטן, לחזור לעצמך, להסתפק במה שיש. להיות פחות עצלן. ואחרי הקורונה זו לא קלישאה: אם אתה קם בבוקר והכל טוב ויש לך מה לאכול, אז וואלה, 200 פעם תודה לאל. זה הכי חשוב".
התחסנת?
"בטח. אבל אני מסתכל מה קורה בעולם. יש לנו חיסונים ועד לפה מעולה. רק מה, חוץ מחיסון יש עוד דברים בחיים. אדם רעב שאין לו כסף, החיסון לא ישביע אותו".
היה משהו שהחזיק אותך? שגרה? אנשים התחילו לעשות ספורט, לאפות.
"לא היה סדר יום ולא כלום. רק לדבר ולראות את הילדים. אין שגרה. אז יש נטפליקס ואלכוהול. ואי־אפשר כל הזמן ללכת לאולפן, באיזשהו שלב בא לך להקיא מזה".
איך מחזיקים מעמד?
"אמונה, ולא אמונה דתית דווקא. אמונה ומוזיקה".
איפה אתה כיום על המנעד בין דתי, מאמין, מתחזק?
"לא אוהב את ההגדרות האלה. כשחיפשתי את הדרך שלי עברתי כל מיני דברים. נגיד את הגופייה עם הציצית אני לא מוריד, היא תמיד איתי. הציצית פשוט בתוך הג'ינס. אני בן אדם שמחפש. מצד אחד אני הולך עם ציצית, מצד שני יכול להיות לי דאון ואני אפול ואעשה שאכטה בשבת".
זה חדש. זכורות לי תקופות יותר מחמירות.
"עד סוף גיל 30 לקחתי את עצמי כל כך ברצינות שעוד שנייה ועוד מדרגה אני עם אלוהים. בגובה שלו. לא חוני המעגל, המרבע, המשלש! (צוחק) כי אתה לבד ואתה עם עצמך ואתה חושב שאם אתה מחמיר עם עצמך אתה רוחני וזה יביא אותך למקום טוב. ולא. בסדר, לומדים".
היהדות נותנת מסגרת נוקשה של נהלים. יש בזה משהו כמעט אובססיבי, שקל להתמכר אליו.
"פעם שאלתי חבר שחזר בתשובה למה ישר הוא שם חליפה וכובע. אמר לי, אם אני ברכבת ואני רואה איזה כוסית ואני עם כיפה קטנה, אני מוריד אותה ומכניס לכיס. את כל זה אי־אפשר להכניס לכיס!"
מצחיק.
"הוא שם לעצמו חרבות! לא יודע כמה זמן בן אדם יכול להחזיק באופן הזה, אבל זו השיטה שלו. אם זה שומר עליו לא לעשות פדיחות, אז בסדר. ובכל זאת, בפעם האחרונה ראיתי תמונה שלו מסופר כמוני עם טרנינג ונעלי בית ונראה מסטול. אז הנה, זה לא החזיק למרות החליפה. בסוף הוא חזר לעצמו".
הדבר הראשון שרואים עליו זה את העיניים. תמיד מושפלות, מסתכלות לצדדים, דרכך. בניון, איש ביישן יותר ממה שניתן לתאר, נמנע מליצור קשר עין. לטענתו, זה לא קורה רק עם נשים, אלא עם בני אנוש באופן כללי. כשהוא סוף־סוף מפשיר, מתברר שמתחת לחזות הסגפנית מסתתר גבר קורע מצחוק. אבל מילה אחת לא במקום והוא מסוגל לקרוע אותך לגזרים. נסיך מזרחי, כולל כל הגינונים של פעם ("אני בחיים לא פיניתי כוס בבית, ככה גדלתי"), שמסתיר נפש מורכבת ורגישות מטורפת למילים ולחיבורים ביניהן. כאדם שאובחן עם הפרעה טורדנית־כפייתית, בניון כרגע בתקופת הארבע של חייו. זה אומר שהוא חייב לחזור על מילה ארבע פעמים. או שש. או שמונה. בשום פנים ואופן לא שבע או חמש. היום, הוא אומר, זה הרבה יותר בשליטה. כמו הרבה דברים אחרים בחייו.
ובתוך כל הדבר הזה אתה שנה לא מופיע, לא עובד. כסף לא נכנס. ולא יודעים מתי זה ייגמר. זה גם מציף חרדות.
"חרדות בן אדם מפתח כשהוא לבד. מה עוד הוא יעשה חוץ מדמיונות? אז חרדות פרנסה למשל: הייתי מתקשר למנהל שלי אלעד בפחד שמה יהיה, אני חי ולא יודע איך אני חי. ממה. היו לי כמה לופים מפחידים כאלה. כי איך יכול בן אדם עם הוצאות כמו שלי ומזונות ודירה ופה ושם לא לעבוד שנה? אין מצב! כשבן אדם חושב על זה, הוא נופל. לפני הקורונה הגעתי לאיזה איזון שאני עושה כמה הופעות בחודש שרציתי ושמח עם זה, לא משתגע. בכיף. ופתאום קאט".
ההצלה הכלכלית הגיעה מכיוון לא צפוי, בפרסומת של מפעל הפיס, שזכורה בעיקר בגלל המילים החדשות שהולבשו על אחד מהלהיטים של בניון - ואחד השירים היפים שנכתבו בעברית, 'ניצחת איתי הכל'. פעם הוא היה מושמע כשיר חופה. אבל מה שהתחיל במילים "מזל שיש אותך" הפך בפרסומת ל"מזל שאין חלב", שורה מרגיזה בפני עצמה, וממש מדכאת כשבניון שר אותה כשהוא ישוב על עץ לבוש לבן. כשבניון ממשיך ושר ש"בזכות סנג'ור קטן מיליונר יש לנו כאן", כואב הלב. ומצד שני, פרסומות תמיד היו אפיק כלכלי רווחי לאמנים. אז למה להיטפל לבניון, ועוד בשנה של קורונה עם אפס הכנסות? מה שבטוח הוא שמזמן לא הייתה פרסומת שעוררה אמוציות כאלה. אולי כי מעבר למה שעוללו לקלאסיקה קיים אלמנט מוסרי: הרעיון שמכור לשעבר מפרסם מוצר שמעודד הימורים לא יורד בגרון. ועדיין, קורונה. וזכותו המלאה של בניון למכור את היצירה שלו עצמו בשביל כסף טוב. התחושה מתחדדת כשהוא אומר, "אם לא הייתה קרן האור הקטנה של הפרסומת הזאת, אפילו המנהל שלי לא היה יכול לעזור לי. זה היה הסוף שלי".
אתה מבין את הביקורת?
"זה כמו שבן אדם צמא־צמא־צמא־צמא איזה יומיים־שלושה ואז מביאים לו מים. אני לא אשתה? עכשיו (שר) 'לו הייתי רוטשילד יא בא דא בה דאם' אז מן הסתם הייתי אומר, 'שנייה־שנייה, אני אחזור אליך'. אבל אני לא. והיא מאוד־מאוד־מאוד־מאוד עזרה לי בתקופה הזאת".
המנהל של בניון אלעד כהן מתעקש לחדד: "הפרסומת מדהימה. זה וואו. לא בגלל הקורונה עשינו את הפרסומת אבל מצד שני המדינה מתה, ואנשים צריכים להתפרנס".
עמיר, איך מכור לשעבר יכול לשיר על הימורים?
"אם אתה בקורונה צריך להביא אוכל לילדים ובחיים לא שתית אלכוהול, מה, לא תעשה פרסומת לאלכוהול? ואגב, לפני הקורונה הציעו לי לעשות פרסומת לבירה ופסלנו את זה. כי אני לא רוצה שילדים יחשבו שאני ממליץ לשתות. היה לי כיף בפרסומת של הלוטו, והפרנסה בכבוד".
מה לא היית מוכן לעשות עם המוזיקה שלך בשביל כסף? היית מוכן שמרצ ישתמשו בשיר שלך למשל?
"זה מתקשר אצלי לתובנות של הקורונה. וואלה, אני לא יודע כלום. בחיים שלי לא עבדתי בשבת אבל אני לא יודע מה יהיה בהמשך. מתחייב להשתדל. (מהרהר) אגב בחיים לא שלחתי לוטו. גם לא נראה לי שאני אשלח כי המזל שלי חרא. בחיים לא זכיתי בכלום".
בקרוב הוא עושה את הופעת הבכורה שלו כשחקן, בדרמת הפשע המחוספסת 'בני אור' (שתשודר ב־yes וב־STINGTV, מיום ראשון, 25 באפריל), שעוסקת במסע חניכה לעבריינות של חבורת מתבגרים משכונה קשה בבאר־שבע. בניון, איש שהביוגרפיה שלו משיקה לסדרה, נותן שם תצוגת משחק מהפכת בטן, לא פחות, כנרקומן ששובר לבן שלו את הלב בכל פעם מחדש. לרגעים לא ברור אם הוא משחק דמות, או שהדמות משחקת אותו. "זה הזכיר לי הרבה דברים בשכונה. כילד אתה רואה בקבוקים שבורים וניירות כסף ואתה כבר מכיר את התהלוכה של מי שהולכים לקנות סמים. ברדיו אתה שומע נעמי שמר ויהורם גאון ולמטה נרקומנים מקבלים מכות מאיזה אבא שרואה אותם בכניסה".
לכאוס של נעמי שמר ובאנגים ומכות בחצר התווספה העובדה שאותר כמחונן, מה שהטיל עליו איזושהי חובת הוכחה ערטילאית. בשביל ילד רגיש, כמעט בלי עור, זה היה יותר מדי. גם היומיום היה מאיים. "בגיל שמונה היה איש זקן בשכונה. הוא נגע בי. שם עליי ידיים. הוא היה מוזר מההתחלה. לא סמכתי עליו. אני זוכר שנפל לי האסימון שהוא משחק אותה סבא'לה כזה של ילדים והבנתי שזה לא הנשיקות שנותנים לי בבית כנסת. זה בן זונה עם נשיקה אחרת. אבל ניצלתי בזמן. אמרתי לאבא שלי שהוא רוצה לעשות לי אימון אישי. ואז ביררנו. אחר כך הוא נכנס לכלא. פשוט פדופיל. זה משהו שלא זכרתי שנים. כשהלכתי לטיפול זה פתאום עלה. כולנו עוברים דברים בחיים אבל אני מגיל 14 לא בדיוק הייתי רגיל להיות סחי. שנים נמחקו לי. סגרתי הרבה מגירות. אחרי מלא זמן אתה לא יודע אם זה אמת. לכן עשיתי פוליגרף לעצמי, להיות בטוח שלא המצאתי. וסיפרתי את זה לעצמי ככה שניצלתי. כי לא נאנסתי".
יכול להיות שזה מה שהציל אותך. איך שסיפרת את זה לעצמך.
"יכול להיות. אבל אם הייתי זוכר את זה בילדות הייתי הורג אותו".
יש לדעתך קשר בין תקיפות לאיסורים של הדת?
"בעיניי כל הרבנים המסכנים שהתפוצצו בגיל 50־60 עם ילדים ואללה אכבר הם כאלה שמלכתחילה פחדו להיות מי שהם. כל אחד מהם נהיה ג'יזס כרייסט, הגיע למקום שהוא לא יכול לרדת ממנו, ואז כל הסטיות שלו מתפרצות לו וזה נהיה מעוות. אם מישהו היה קשוב לנטיות המיניות שלו בגיל 14 הוא לא היה יוצא מפלצת. היה גר עם חבר בתל־אביב".
אתה מתכוון ליהודה משי זהב, נניח?
"היו עליו פשקווילים מאז שנות ה־80! ידעו עליו. ותחשבי, זה אדם שמתעסק שנים כל היום במוות. אתה אוסף חתיכות של אצבעות. אתה יודע לאן מגיעים".
בגיל 14, אחרי החניכה הקלאסית עם גראס, הוא עשה היכרות עם הרואין ולא הרפה עד גיל 21. "הייתי ילד מחונן אבל לא קרימינל. אולי לעצמי. בחיים לא בין אדם לחברו. הרס עצמי בכיף. אני לא החבר הכי טוב של עצמי. גם כילד, זה אופי".
מה זה הרס עצמי בילדות באר־שבעית?
"היה לך כיף בשיעור בבית ספר ולמחרת אתה מגיע בשמונה בבוקר וצולל (סלנג להתרסקות מהרואין). הייתי כבר הולך עושה לפני (הרואין). יושב בכיתה ככה ולאט־לאט כבר לא בא לי על כלום. זה הקיצון. מבחוץ כאילו הייתי בן אדם נורמלי, חשבתי שלא יקרה לי כלום. ההורים לא שמו לב".
הבנתי שגם בסדרה היו לך כל מיני הערות לצוות על איך מתנהג נרקומן. שלא ייפלו לקלישאות.
"אמרתי למאפרת, 'נשמה, מה את עושה? באר־שבעים זה לא ככה'. אמרה, 'אני מכירה תחנה מרכזית. אבל זה לא נראה ככה. נראים טוב, יש כאלה שעובדים, זה לא הומלסים'. והיא שמה עליי בפנים איפור שנראיתי כאילו הזרקתי לעין. גם לא מזריקים, אלא מעשנים. אז רציתי לעדן את זה טיפה".
החזרה לכל חוויית הסמים אחרי יותר מ־20 שנה יש בה משהו מעצים - אתה לוקח בעלות על הסיפור שלך. מה שנקרא ריקליימינג. הפגישה כשחקן עם העולם ההוא לימדה אותך משהו שלא הבנת בזמן אמת?
"בזמן אמת לא הבנתי כלום (צוחק). הבנתי שאין דבר כזה שמישהו מכור רק לחומר עצמו. זה הסביבה. גם סיגריה זה טקס. זה התמכרות לא לחומר אלא גם למשהו שאתה רוצה להיות. כשהיינו ילדים בני 14 היו כמה ילדים שידעו שאנחנו עושים הרואין והיה אחד נודניק שהיה רוצה לבוא איתנו לעשן. הגיע למחבוא שלנו בבית הספר ואנחנו רואים שהוא בא עם בורקסים ובירות".
זה הטקס הלא־נכון.
"בדיוק, לא נורא. נתנו לו שתי הרצות. נראה לי ישן עד למחרת. יום אחרי הגיע לבית ספר עם איזה מעיל עור בורדו, ואומר לי, 'בחייאת עמיר, תראה איך רזיתי מאתמול'. מבינה? עשה שתי הרצות, הוא רזה! כי הרי נרקומנים לא אוכלים. (צחוק גדול) דפוק כזה, יסלח לי אלוהים".
מאז שהתגרש ממרים גולן, הוא חי לבדו במודיעין. אפילו את הכלב שלו, אוטיס, העביר לבתו נעמי. עכשיו הוא בדד. חבר שלו, מיכה שטרית, שר פעם על אב"מ. איש בודד מאוד. בניון, זאב בודד מבחירה, לא רחוק מזה. "אני תמיד מסתכל רק על הטעויות שלי: בנישואים הייתי מאוד עסוק בעצמי. חושב שהסבל שלי הוא היחיד. מתברר שהיה לי עולם משלי. גם כשאני עם אנשים אני לבד".
גם בזוגיות?
"כן. אני תמיד לבד. כל החיים. אז כן, אין לי ספק שהרסתי הרבה דברים. אני יכול להגיד שהיא מקסימה ומדהימה ואישה טובה ואמא טובה. מה שהיא עושה עם הילדים האלה, שתהיה בריאה".
והיא משוררת מדהימה.
"רוב הזמן הייתי צריך מילון כדי להבין מה היא אומרת. השפה שלה היא לא של באר־שבעי מטומטם".
אולי שני אגואים של אמנים בבית אחד זה יותר מדי?
"מה שבטוח זה שהאגו שלי מספיק בשביל כל הבניין. אז שני אמנים ברור שזה יותר קשה".
זה גם לא דבר קל להיות בת זוג של מכור לשעבר. סוכן רדום.
"היום אני קשוב לכל הדברים האלה. אבל אני לא בן אדם פשוט".
לא שמים לב.
"מי שמכיר אותי יודע שאני אדם טוב, לא מזיק לאיש, אבל לעצמי אני פסיכופת".
יש לך בשלב הזה עניין להיכנס לדבר הזה עוד פעם? זוגיות? יחסים? קטע?
"חדשים? לא, חס ושלום! אני מעדיף שישרפו אותי ויזרקו אותי בגנגס! כשבן אדם מתגרש, לא בקלות הוא רואה את עצמו עם מישהי שהיא לא האמא של הילדים שלו".
בעולם הישן, זה שהיה פה לפני הנגיף, בניון זהר. הוא היה באחת התקופות הכי טובות ב־20 שנות קריירה. אחרי שספג את הריקושטים מהדעות הקיצוניות שהביע, הוא הבין שהוא לא צריך לדבר כל הזמן. והחזרה למיינסטרים הייתה מהירה ומתוקה: בשנה שלפני הקורונה הוא תיקתק הופעות ושיתופי פעולה עם ישי ריבו, ברי סחרוף, החברים של נטאשה, אמיר דדון, ארקדי דוכין, מיכה שיטרית, מירי מסיקה, דוד דאור ועומר אדם. בעיני רבים בפופ האמוני הוא מודל.
לקח זמן מהפריצה שלו ועד שהתקבל באופן גורף. "זו הייתה שירה מוזרה", הוא נבוך. "לא בא טוב לכל אוזן. איך טומי לפיד ז"ל אמר? על השירה שלי, 'לא אנחנו כבשנו את טול־כרם, טול־כרם כבשה אותנו'. ומה שמצחיק זה שהשיר היה בכלל של ג'ף לין (ELO). היה קשה לאנשים לקבל את זה. אני נהניתי. יום אחד מצלצל הטלפון ומהצד השני אומר מישהו, 'תשמע, בני יאיר אמר לי שאני צריך לבקש סליחה'. אמרתי לו, שמע אדוני, אני מאוד אוהב אותך אתה מבוגר וסלחתי לך. אבל אם לא אכפת לאדוני, אני עכשיו שותה עראק ומנגן בעוּד וזה לא כל כך מעניין אותי".
5 צפייה בגלריה
''פלא שלא הייתה פה מלחמת אחים עד היום''. עמיר בניון באולפן ynet
(צילום: אלי סגל, חגי דקל ואופיר יצחק)
הכישרון הענק שלו הצליח לחצות מגזרים ולהפוך לתשובה הנכונה בכל דיון על הפשטנות של הז'אנר הים־תיכוני. אבל אז משהו קרה. בכל פעם שבניון הגיע לקונצנזוס, הוא היה חייב להרוס. לשחרר אמירה קיצונית או גזענית שבעטה אותו למחוזות סהרוריים. הפעם הראשונה הייתה עם השיר 'אני אחיך', שכתב ב־2010 לקראת יום הזיכרון. "אני שומר לך על הזהות, אני מגן לך על הילדים, אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך. ואתה יורק לי בפנים", התיז בניון. הפער בין הדימוי הרגיש שלו לאלימות הבלתי נסבלת שעלתה מהטקסט הרחיקה ממנו רבים. אחרים החרימו אותו. באותם ימים נקשרה חברות אמיצה בינו ובין משה קלוגהפט, יועץ פוליטי בכיר שמזוהה עם הימין, הוא גם כתב לבניון מספר שירים. "אני חושב שהכרנו דרך אורי אורבך", בניון אמר. "ב'אני אחיך' הוא היה המוח. החלטנו שדווקא ביום מסוים השיר הזה ייצא. את המילים הוא דווקא לא כתב, הוא כתב אחרים. משה הוא אחד האנשים הישרים והטובים שהכרתי. הוא גאון".
בהמנון ההייטרים ההוא בניון ניבא את העתיד של החברה הישראלית עשור לפני הכאוס הנוכחי. ברור שהוא מת על המונולוג של שאולי ב'ארץ נהדרת' על מלחמת אחים. "פלא פלאים שלא הייתה פה מלחמת אחים עד היום. שיהודי לא יורה ביהודי ברחוב. עכשיו אני מחכה".
לא חיכית. לפני שש שנים אמרת ששמאלנים הם השטן. למה?
"אמרתי את זה בתקופה של מלחמה. להשתמש בזה זה כל כך לא פייר".
למה זה לא פייר?
"כי דיברתי במדינה שיש בה פיגועים כל שני וחמישי. אז הצד החברתי יהיה בראש מעייניי רק אחרי שאני לא אפחד שידקרו אותי בתחת".
סקנדל אחר שניפק היה סביב השיר 'אחמד אוהב ישראל', שהציג כל ערבי כמרצח פוטנציאלי. "זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה/ זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על אהבה/ זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי הגב/ ואני אתקע בך את הגרזן המושחז", הוא שר שם וקיבע את עצמו סופית כאולטרה־ימני, שלא לומר גזעני.
הבקלאש היה בהתאם, וכלל גם ביטול של הופעה בבית הנשיא. כיום בניון משחק אותה קול, אבל בזמנו הוא נעלב עד עמקי נשמתו. בשנה שעברה נערכה הופעת סולחה באותו לוקיישן. לבניון אין מה להוסיף בנושא. "זה שלו עם עצמו. אין לי איתו שום כלום. אצלי אין מצב שאני לא מושיט לאדם יד. אם לא רוצה, שלא ילחץ. ואני ילד גדול והבנתי שזאת פוליטיקה".
בסיבוב האחרון הצביע ליכוד. זה לא מפריע לו לזעום על זיוף כרזה שלו שבה נכתב שהוא תומך בהצבעה לנתניהו ולא למפלגות ימין אחרות. כך או אחרת הוא לא מבסוט מהתוצאה. "אם אדם פרטי היה עושה מלחמות אגו, אני מבין. יכול להיות שהוא דפוק וקטן. גם ראש ארגון פשע כי זה המקצוע שלו. אבל פוליטיקאים? זה יכול לנפץ את המדינה בשביל אגו".
אתה מדבר על נתניהו?
"על כולם. אני אומר לך שאם אין אגו, אין מצב שנגיע לעוד סיבוב בחירות. כמה אפשר לריב? כמה אפשר לא להסתדר. ועד בית היה מסתדר יותר טוב. אם את רוצה לתת לי להיות פילוסוף, לדעתי זו ההכנה של עם ישראל לתפיסה שאסור לנו דמוקרטיה ואנחנו בכלל צריכים מלך".
למה?
"דמוקרטיה זה לתת כוח לאנשים שלא ראויים לזה".
איך מלך יעזור למצב?
"עם ישראל צריך מלך וזה מלך המשיח או תקראי לו איך שאת רוצה. אנחנו לא בנויים לדמוקרטיה. צריכים אחד שכולנו אוהבים וסומכים עליו. הרי כבר אין ערכים, הכל רק כן ביבי לא ביבי. את שומעת איזה דיבור מסריח נהיה? השמאל והימין כבר יכולים לשבת יחד. ההוכחה הכי גדולה לזה היא רע"מ".
איך אתה חי עם הרעיון הזה, המעבר מהערבים נוהרים לידידי מנסור עבאס? אתה מבין את ההתהפכות של נתניהו?
"ממה את מופתעת? מפוליטיקאים שלא עומדים במילה שלהם? אני הגעתי למצב שלא מעניין אותי כלום מה שקורה. נמאס לי. שאני אלך כל חודש לבחור? כמה אפשר לשחק איתנו?"
יצא לך להופיע בהדלקת נר חנוכה במעון ראש הממשלה. הקדשת לשרה נתניהו את 'ניצחת איתי הכל'. אמרת שראש הממשלה ואשתו אנשים חמים. זו אותה גברת שאמרה למני נפתלי: "אנחנו אירופאים עדינים לא אוכלים הרבה כמוכם המרוקאים". זה נוח לך?
(זועם) "אף אחד לא שם לב שכשזה קרה אני הוצאתי את 'אצא לי השוקה' במרוקאית באינטרנט וקיללתי את שרה על איך שהיא דיברה. על זה אף אחד לא מדבר, את חושבת שאני עובד אצל מישהו? היא קיבלה בראש. אני חושב שביבי הוא אחד האנשים הגאונים עלי אדמות. מעריך אותו וקטונתי. הבעיה שלו היא אחת: קנאה".
אז המשפט הפלילי, שלושת האישומים נגד נתניהו, הכל מקנאה?
"אני לא משפטן כפרה. תשאלי את שפטל".
פורסם לראשונה: 07:50, 16.04.21
