בלילות משה אשכנזי מניח יד בעדינות מעל הפה של שני בניו לבדוק שהם נושמים. כשהם עולים על מגלשה גבוהה בגן השעשועים הוא נושם עמוק. כל טיפוס במדרגות, כל יציאה למרפסת. החרדה נולדה לפני תשע וחצי שנים, הרבה לפני שהפך לאבא בעצמו. נכנסה לו לגוף וסירבה לעזוב מהיום שהפך לדוד שכול.
"אחיין שלי, רותם, טיפס על שער במגרש כדורגל בחוג בעכו והשער נפל עליו. בדיוק חזרתי משלושה שבועות של צילומי 'אננדה' בהודו. עשיתי מוקפץ עם ווק, היה אצלי חבר ילדות שיצא לדבר בחוץ בטלפון. החברה שלי חזרה הביתה ויחד הם הסתכלו עליי כאילו הם רואים רוח רפאים. אמרתי להם, 'אוכלים?' היום אני מבין ששניהם ידעו אבל לי לא רצו להגיד כלום עד שאגיע לרמב"ם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה כן אמרו לך?
"קיבלתי טלפון מאחותי הגדולה שאמרה שרותם קיבל מכה חזקה והוא כרגע מונשם ומורדם. לא הבנתי מה זה אומר. היא אמרה לי, 'תבוא', חשבתי שיש לנו עוד זמן לסיים לאכול. שהוא בכל מקרה בבית חולים. אבל החבר שלי והחברה אמרו, 'בוא ניסע עכשיו'. באמצע הנסיעה קיבלתי טלפון מדוד שלי. הוא אומר לי, 'משה, איך אתה?' אמרתי לו, 'בסדר. אני לא יודע מה איתו, אמרו לי שהוא מורדם ומונשם'. הוא אומר לי, 'לא משה, אתה לא יודע? הוא מת'. אמרתי 'לא, הוא מורדם ומונשם'. הוא שאל את אשתו וחזר ואמר לי, 'לא משה. רותם מת'. לא הבנתי מה אני שומע. הייתי בהלם".
ואחר כך?
"נסעתי הביתה להורים שלי. ראש העיר היה אצלנו, המון אנשים אחרים. ראיתי את האחיות שלי ואמא שלי במצב קשוח. לא הצלחתי לדבר שבוע. בכיתי כל בוקר במשך שנה. אתה שומע שאומרים כל מיני דברים, 'הוא מלאך', ומראים תמונות וסרטים, אבל לא מבין שהוא לא חוזר. השנים עוברות וזה עדיין נורא. יש אזכרות שלו וימי הולדת, חברים שלו כבר בצבא. הוא היה בן 11 וחצי כשהוא כשזה קרה".
ומה עשית כדי לנסות להתמודד?
"הייתי מאורס וביטלתי. לא היה אכפת לי מכלום. אמרתי לה, 'אני הולך'. לקחתי את המזוודה ונסעתי לפסטיבלים בעולם. פורטוגל, ניו־יורק, הונגריה, לוס־אנג'לס. בכל נקודה פגשתי חברים אחרים. עשיתי סמים, זה היה קיצוני, אבל לא הגעתי למצבים שהתעוררתי בלי לדעת איפה אני. ואז חזרתי והתחלתי לעבוד כברמן. הייתי כמעט בן 30. אמרתי, אף פעם לא עבדתי כברמן ובא לי לעבוד בזה. הסתכלו עליי, 'אתה לא מהטלוויזיה?' אמרתי לעצמי, מה אכפת לי. אחר כך הגעתי ל'ברנינג מן' בנבאדה פתאום. לא יודע אפילו איך. רציתי לברוח, לשכוח, לדעת להתמודד, להבין את מה שקרה".
איך מצליחים לתפקד אחר טרגדיה כזו?
"בסופו של דבר הפצע נשאר ולעולם לא יגליד, אבל אמא של רותם, רויטל, תרמה את הקרניות שלו. הן הושתלו בבחור צעיר ובזכותן חזרה לו הראייה. הוא מגיע לאזכרות שלו, ונהיה חלק מהמשפחה. ארגון 'אדי' היה עושה מפגש תמיכה באיכילוב פעם בחודש. הלכתי לזה עם אחותי במשך שנתיים. פתאום קיבלתי פרספקטיבה לאובדן. אתה רואה מישהי שמספרת על האבל שלה, והיא בוכה. אתה שואל 'מתי' כי אתה בטוח שזה קרה עכשיו, וזה קרה לפני 20 שנה. זה גדול ממנה. עכשיו הכי קשוח זה כשהילדים באים לבית של ההורים שלי והם רואים שם תמונה של רותם. אני לא מסביר להם מי זה. אני לא יודע מה להגיד להם".
את אשתו, לירון טובול, הוא פגש בתקופה הקשה ההיא והם התחברו מהר מאוד. "כשחזרתי מחו"ל אחרי כל הפסטיבלים לא היה לי סנטר. לא היה אותי. העבודה כברמן הביאה איתה גם סוג מסוים של חיים. לילה וסמים ובחורות. הרגשתי שזה הצ'אנס האחרון שלי להיות במועדונים בלי להיות פתטי. היום בדיעבד אני מבין שהייתי במערבולת. הייתי רווק שנתיים ולפני זה הייתי טיפוס של מערכות יחסים. פחות עניין אותי משחק אז. ואז הכרתי את לירון".
והיא הייתה שונה מכל מה שחווית באותה תקופה?
"היא לא הייתה משהו אחר. זה היה הקטע. הכרנו במסיבות במועדונים. היא הייתה גם בתקופה של אסקפיזם והצלחנו ליהנות מזה. זה משהו שחיבר אותנו. לא היה אכפת לנו מכלום. הרגיש שאנחנו בני 20 למרות שהיינו בני 30. היינו ישנים עד שתיים בצהריים. בשנה הראשונה שלנו יחד נסענו לאיטליה פעמיים. היא באה איתי גם לצילומים בעונה השנייה של 'אננדה' בטורקיה. כשהכרתי אותה היה ברור שהיא תהיה אשתי. פשוט ידעתי. כל מה שהיה קודם נמחק".
אתה מדבר על טיפול זוגי בסטנד־אפ שלך. איך הגעתם לשם?
"הלכנו אחרי שרום נולד, לפני חמש וחצי שנים. עברנו הרבה מהמורות, הרבה תהפוכות, היינו בקרחנות. לא קמתי והלכתי מהבית, אבל דיברנו לא מעט פעמים על פרידה. אמרנו, איך מסתדרים. ילד משנה את כל הדינמיקה, את משחקי הכוחות. אתם מתחילים לעשות חשבונות. מה אני עשיתי, מה אתה עשית, מי עובד. הרצונות שמתנגשים מייצרים מתח והרבה ריבים. היינו רבים המון. לא עזבתי אבל זה די הלך לשם. ישנתי בסלון".
על מה רבתם?
"בעיקר סביב הילדים. אתה תיקח אותו, את תחזירי. התקשורת שאפה לאפס. זה היה חלק ממה שגרם לנו ללכת לטיפול. הייתי עובד והעבודה שלי משתלטת. שחקן זה לא שמונה עד חמש, זה כל הזמן. אני חושב שהמריבות שלנו היו מריבות סטנדרטיות של זוגות".
מה זאת אומרת?
"כשאתה שומע סיפורים אתה מבין שכולם עוברים אותם דברים. רק שחלק מהאנשים מחליטים לעזוב. לפני שנתיים פגשתי חבר שעבדתי איתו בעבר. שאלתי מה נשמע. הוא אמר שהוא התגרש. אמר לי, 'מה קרה לך אחי, איזה כיף, בחורות, דירה. הילדות מבסוטיות, אני לוקח אותן כל סוף שבוע שני'. באותה תקופה אני ולירון היינו גם בקרחנות. אני אומר לו, וואלה, גם אנחנו. לא ידענו מה לעשות. שנתיים אחר כך ראיתי אותו שוב, הולך סהרורי. שאלתי אותו מה נשמע. אומר לי, 'אל תשאל אחי. אשתי התחתנה עם איזה מישהו, רוצה לחזור בתשובה, לוקחת את הילדות, נותנת להן מכות, רוצה לשים אותן בגן דתי. אתה לא מאמין באיזה סרט אני. אני הולך וחוזר מהעובדת הסוציאלית ומבתי המשפט'".
נשמע נורא.
"הגורל של הילדים בידיים שלך ואתה לא יודע מה יכול לקרות. אתה תאכל חרא בשבילם. זהו. ואם לא, אנשים מתגרשים גם בגיל 50 ו־60. הרבה אנשים עוזבים אחר כך ולא מצליחים לגשר על הפערים. אומרים שקשה להתגרש בגלל כסף, אבל זה חארטה. הסתכלתי בתמונה משפחתית שלנו. לחשוב שלא יהיו לנו תמונות כאלה? גדלים יחד, נהנים יחד, עוברים את החיים יחד. לא יהיה לנו יחד? זה נורא ככה לפרק משפחה. לירון מתארת את זה יפה: כל עוד אתה מצליח לסבול את הבן אדם, באמת לסבול אותו, אז אתם יכולים להיות יחד. כשאתה כבר לא סובל אותו, אז זה כבר משהו אחר".
איך אתם עכשיו?
"הקורונה עימתה אותנו אחד עם השני בצורה טובה. פתאום העולם נעלם וזה מי שיש לך להעביר איתו את החיים. העולם מתחיל להיראות אחרת ואתה לומד להעריך את המשפחה מחדש. אחד את השני. אני שמח שאנחנו שורדים את זה. היינו חודש ביוון בסגר השני. עכשיו אנחנו בהיריון בחודש שביעי עם בת. תופעת לוואי של הסגר השני", הוא מחייך.
הוא נולד בעכו. בן לבני, נהג משאית עם קו חלוקה של נקניקים, ולאמא שרה, שטיפלה בו ובשלוש אחיותיו. היה יכול לרשת את העסק של אביו אבל העז לחלום על יותר והלך ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים. "ההורים שלי הציעו לי את העבודה של אבא שלי פעמיים. פעם אחת כשסיימתי לימודים ואמא שלי אמרה, 'טוב, עכשיו אתה חוזר הביתה'. חשבה שאני בהרווארד, מסיים וחוזר. הפעם השנייה הייתה כשאבא שלי יצא לפנסיה. הוא אמר לי, 'לאסט קול. אם לא תיקח, אני מוכר את הקו'".
כבר עשית אז פרויקטים גדולים במשחק?
"עוד לא. הייתי בן 28. זה היה לפני 'אננדה'. הוא אמר לי לשקול את זה. אמרתי שלא. שיהיה בסדר, אני אצליח במה שאני רוצה לעשות. ההורים שלי לא הטילו ספק. לפעמים זה היה קשה, אבל נתתי להם תחושה שהכל בשליטה ואנחנו בדרך הנכונה. בהתחלה, כשהייתי סטודנט למשחק ואומר שאני שחקן, היו אומרים לי, 'כן, גם בת אחותי בתיכון'. לך תסביר לאנשים שזה המקצוע שלך. ככה רציתי להגדיר את עצמי. ואז מרחמים עליך קצת".
איך היה לגדול בעכו?
"היו התכתשויות כי יש ערבים ויהודים, אבל גם יש שם המון כבוד אנושי. פעם בשנה היה פסטיבל התיאטרון שמשך אותי. והים. התיכון שלי היה ממש על הים. היינו מבריזים לשם. עם זאת, זו עיר פריפריאלית. קשה נורא לחלום בה או לחשוב שתוכל לעשות דברים מעבר. אני לא היססתי. בגיל 20 החלטתי לצאת".
זוכר סיטואציות קשות?
"היה רצח ברחובות. לא ראיתי את זה, אבל כולם ידעו. יש מלחמת כנופיות, אבל אני חושב שאת זה יש בכל מקום. מכות לא הלכתי אף פעם, כנראה שבגלל הזיכרונות מעכו, זה דבר שמפחיד אותי רצח. תמיד אמצא את הדרך לדבר עם בן אדם. גם אם הטונים עלו, אדאג ליישב את ההדורים".
אדם מצחיק, משה אשכנזי. את הטרגדיה, החרדות והקשיים הוא אורז במופע סטנד־אפ שהתחיל להציג בהופעות חצר בבתים פרטיים בקורונה. בן 37, שחקן מוכשר, שמחזיק מנעד רחב של תפקידים, בלי טייפקאסט מובחן, בין השאר ב'אננדה', 'מטומטמת', 'בשבילה גיבורים עפים', 'הנחלה' ו'מותק בול באמצע'. עכשיו הוא מגלם מורה במגמת מכונאות בסדרת הנוער הכיפית 'מקיף מילאנו' - ספין אוף של 'יש לה את זה' - שתשודר מיום שני ב'כאן חינוכית' ובדיגיטל. "זאת הפעם הראשונה שאני משתתף במשהו לנוער. כוכב נוער אני לא אהיה, אז לפחות כמבוגר, אני יכול היום לשחק את האבא או המורה שלהם, זה כיף גדול".
כרגע הוא מצטלם ל'בעלת החלומות', טלנובלה חדשה של HOT, עובד על סרט אישי על סבתו ובקרוב יחזור לגלם את סרג'יו קונסטנצה בהצגה 'גבעת חלפון אינה עונה' בתיאטרון הבימה. מהפכת מי־טו, הוא אומר, מורגשת בעולם התרבות וזה מצוין. "כשהתחלתי לצאת עם בנות, אמא שלי אמרה לי תמיד, תתנהג בכבוד. תחשוב שהיו עושים את זה לאחיות שלך. אני אוהב שיש חשש מסוים וכבר לא כל אחד יכול להגיד מה שבא לו. אני זוכר שעבדתי עם שחקנית בתיאטרון לפני שנתיים והיא אמרה לי אחרי סצנה, בוא נחליף בגדים. אמרתי לה בצחוק, אה, את רוצה לראות אותי בלי בגדים? צחקנו ואז הרגשתי צורך לבוא ולהגיד לה, 'כמובן שזה היה בהומור. חלילה שלא ישתמע לשום פנים'".
היא אמרה לך משהו או שהרגשת צורך לבד?
"אחרי שזה נאמר, חבר מהתיאטרון בא ואמר לי, 'מה אתה גנוב? מי־טו'. אמרתי לו, 'אנחנו עובדים יחד. זה צחוקים'. הוא אמר, 'לא, לא. שים לב'. אני לא חושב שעשיתי משהו רע, אבל הרגשתי שזה חודר במידה מסוימת לפרטיות. זה בזכות המי־טו. אף פעם לא הייתי גס רוח אבל פתאום אתה מבין איך זה יכול להשפיע על הצד השני. אם היא בזוגיות אולי זה לא מתאים. אולי היא לא רוצה לשמוע את זה".
ארז דריגס, ששלח הודעות מיניות בעבר, הוקע בצדק?
"אנשים מדברים ככה ברשת. זה לא חדש. ארז מוכר, והוא משלם את המחיר באיזושהי צורה. ההתמודדות שלו בריאה, בהינתן הסיטואציה. הוא נגיש ומדבר על זה. כנראה שהוא עבר תהליך עם עצמו. אבל אני לא מכיר אותו מעבר לשלום־שלום".
מכל התפקידים שעשית במהלך השנים, מה היה התפקיד שהכי חשף אותך?
"'מטומטמת' ו'בשבילה גיבורים עפים'. ראו צבע אחד שלי ב'מטומטמת' ואז משהו אחר ב'גיבורים' ושניהם לא אני. אני מרגיש שאנשים מעריכים את העבודה שלי. שיש איזו אהבה אמיתית אליי וזו תחושה כיפית מאוד. אני לא כוכב נוער ולא יצאתי מריאליטי, אני עושה את העבודה שלי כל הזמן".
במטומטמת שיחקת את לירוי, דמות שמתחילה כגיי בארון. בראיונות קצת התפתלת, סיפרת שסירבת לסצנת סקס עם גבר.
"עשו ממני הומופוב סביב זה שסירבתי לסצנת סקס עם גבר. אמרתי שאני כאדם נשוי מנסה לא להעמיק את הסצנות ברמה המינית מעבר למה שצריך. ושאם הייתי יכול למנוע את זה — גם עם אישה וגם עם גבר — הייתי עושה את זה. יש לי ילדים שרואים את זה. רק שהפכו את זה למשהו יותר גדול מזה".
הסתבכת גם עם הקהילה הלהט"בית בפרסומת לסטודיו לכושר שבה גילמת רקדנית טרנסג'נדרית שלא יכולה להיכנס למקום להתאמן מאחר שהיא אינה מוגדרת אישה.
"זה היה מוזר כי אנחנו בכלל לא הבנו את זה ככה. היה שם הומור ואני חושב שמי שכתבה את הפרסומת עצמה היא מהקהילה הלהט"בית. קיבלתי הודעות. אני זוכר אחת מהן, 'מה נראה לך, סליחה, למה אתה נותן יד לפרסומת כזו? תתבייש לך. אני בחיים לא אראה דברים שלך'".
על מה הסרט שלך?
"אני כותב אותו כבר חמש שנים, זאת קומדיה על סבתא שלי שלצערי נפטרה בזמן התהליך. זה סיפור על שתי נשים שמבוסס על המטפלת ההודית שלה ועליה. הן מוצאות את עצמן יחד וגורלן נקשר. מה שקרה זה שהביאו לסבתא שלי מטפלת הודית ושמו מצלמות לראות שההודית לא מתעללת בה ואז גילו שסבתא שלי התעללה במטפלת. הייתה נותנת לה מכות עם מקל. ההודית הייתה רועדת ממנה. בסוף אחרי חודשים הן התחברו. פתאום סבתא שלי הייתה תופסת אותה ואומרת שהיא הנשמה שלה ובאה לחיות איתה".
19 דירות הוא עבר במהלך החיים. פעם בגלל שנמאס משותפים, פעם אחרת בגלל רעש שעשו השכנים או שגילה פתאום שבעצם הוא גר מעל שוק. אחרי תחילת משבר הקורונה הוא ואשתו, והילדים רום (חמש וחצי) וים (שלוש) ארזו ועברו לדירת גן ביבנה. עכשיו, 11 חודשים אחרי, הם עושים את הדרך חזרה לגבעתיים, לדירה מס' 20 בחייו. "קל לי לקחת מזוודות ולעבור. אני לא נקשר לדברים, לציוד, לכלום. אני מרגיש שאפשר לפתוח את המזל שלך בכל פעם במקום אחר".
יבנה הייתה חוויה טובה?
"עם הקורונה החלטנו שאנחנו עושים ניסיון. היינו בבוגרשוב בתל־אביב, בדירת 60 מ"ר. זו צפיפות. כשהקיץ הגיע החלטנו שאנחנו רוצים גינה, טרמפולינה, בריכה. אשתי מיבנה. חשבנו שטוב שנהיה ליד ההורים שלה. קנינו דירה בעזרת ההורים שלי בפרויקט שנבנה ויהיה מוכן בעוד שנה וחצי. חשבנו לגור שם ובינתיים שכרנו. אם היה לנו סבבה היינו נשארים. הדבר המאתגר שם זה הפקקים והווייב. אומרים קהילתי, משפחתי, הם אנשים מאוד טובים ביבנה, אבל אין לך מה לעשות שם. אין משהו שיאתגר אותך. אתה צריך לקחת את הרכב ולנסוע בשביל זה. להזמין אוכל ב־11 בלילה למשל, לא אפשרי. אמרתי לאשתי, 'מאמי, כל יום פה נראה אותו דבר'. אתה יודע מה תעשה, אתה יודע לאן תלך, את מי תפגוש. בסופו דבר את ההחלטה לחזור קיבלה אשתי".
לא היה קשה לעזוב את תל־אביב? רוב העבודה שלך והאנשים מהתחום גרים שם.
"הייתה הקורונה. ה־FOMO התמתן. לא הרגשת שאתה מפספס או מפסיד משהו. קניתי לי אופנוע. אם הרגשתי צורך הייתי מגיע".
די משוגע לעבור כל כך הרבה דירות עוד לפני גיל 40.
"אני והמוביל עושים חגים יחד. סתם. אם מחר מציעים לי תפקיד בלוס־אנג'לס, האם אעתיק את המגורים שלי לשם? כן. האם לירון תבוא איתי עם הילדים? כן, אין לי ספק. גדול עליי לקבל החלטה ולהגיד פה אני נשאר. בגלל זה אני שמח שאנחנו לא עוברים לבית שאנחנו קונים. הטרגדיה של האחיין שלי גרמה לי לא לפחד לקום ולעשות דברים. כי מה יכול לקרות?"
במהלך התקופה ביבנה הוא הבין שייקח זמן עד שעולם התרבות ייפתח לגמרי, ואת האבק שיצטבר ממנו הוא צריך להעיף לבד. "חשבתי איך מתפקדים בדבר הזה — כי יש רצון להופיע, לפגוש קהל ולהתפרנס. הבנתי שאני צריך להמציא את עצמי מחדש בתוך התנאים האלה, אז הופעתי בבתים. הזמנתי את השכנים אליי הביתה להופעה ראשונה ביוני. אחר כך הופעתי בעוד בתים".
איך היה?
"היה לי כיף גדול, איתגר אותי. הסטנד־אפ שלי נתן לי אופציה לבדוק את המופע מחדש בלי התחייבות לאולמות. זה חישל אותי, נתן לי ביטחון במופע. זרק אותי לשדה הקרב. אני מאוד אוהב את התקופה הזאת, מאוד מעריך אותה".
היו רגעים פחות נעימים בהופעות כאלה? אנשים שאכלו לך מול הפנים?
"יש אנשים שאוכלים מולך גם בהופעות שמתקיימות באולמות. דווקא שם הם נורא כיבדו. אני מסיים הופעות ולא מאמין שזה קורה, שמשלמים לי על זה. שאנשים באים לראות אותי, שהם צוחקים. הכל אמיתי כשאתה מצליח להראות בעין הזאת את החיים. יש דרך להתמודד עם דברים".
תמיד רצית להיות סטנדאפיסט?
"זה היה החלום שלי. גדלתי על 'קומדי סטור', 'דומינו גרוס' והגשש. אהבתי את ההומור. אפילו הלכתי לאודישנים ל'אקדמיה לצחוק' כשהייתי בחופשת שחרור ולא התקבלתי. והנה עכשיו זה סוף־סוף קורה".
פורסם לראשונה: 07:49, 16.04.21
