"הנה אביתר", מתרגש אפרים סידון, התסריטאי של "קרובים קרובים", כשמשה גרשוני מגיע לבית ברחוב רוטשילד פינת החשמונאים בתל־אביב – ויטק 9, הבניין והאגדה. "לא התראינו מאז שנת 1900", מתבדח גרשוני. "מאז ימי הביניים, אולי אפילו מאז תקופת המכבים", מתקן אותו סידון.
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
לאט־לאט מתמלא הסלון המרווח בגיבורי הסדרה המיתולוגית ההיא: יהורם גאון, אילן דר, תיקי דיין והבמאי יצחק שאולי. העובדה שאנחנו נפגשים באחת מדירות הבניין שחזיתו כיכבה בכל פרקי הסדרה, רק מוסיפה להתרגשות. "הנה לאורה המקסימה", מכריז סידון כשלאורה ריבלין מפציעה לתוך החדר. "קודם תביא נשיקה", היא אומרת לו בחיבה. "לא השתנית בכלל", מחמיא לה שאולי. "לא, ממש לא השתניתי, גם אתם לא, נשארנו צעירים", עוקצת ריבלין כשחיוך גדול מרוח על פניה. "שלום אמא", אומר לה גרשוני, שגילם בסדרה את בנה. "לא זיהיתי אותך קודם", היא מתנצלת. "ככה אמא?! לא יפה", הוא מחייך, וריבלין מיד מתעשתת: "אתה פשוט יפה יותר עכשיו". "אף פעם לא הייתי יפה, גם לא היום", קורא אותה גרשוני לסדר. "אביתר, בלום פיך פן תחטוף אגרוף אביך", זורק לעברו יהורם גאון את אחד המשפטים הזכורים מהסדרה.
(כתבת: קרן נתנזון ויץ, צילום: שמוליק דודפור)
כתבת: קרן נתנזון ויץ, צילום: שמוליק דודפור, עריכה: תמר אברם
איחודים מרגשים נוספים:
כש"קרובים קרובים" עלתה לאוויר ב־1983, והושיבה מדינה שלמה מול הטלוויזיה כדי לצפות בה, לא היה איש שלא רצה להיות שכן של יהורם, לאורה, תיקי, אילן וחנה, או שלא צעק מבעד לדלת לאורחים שהגיעו: "פ־ת־ו־ח!!" היא הוקרנה במשך שנים באינספור שידורים חוזרים. אנשים דיקלמו כמעט מתוך שינה ציטוטים ממנה: "יורם מה כואב לך הפעם? הטחול? הכבד? השישליק?" "מה בדיוק מצחיק אותך קקטוס?" או "יורם גאון? יורם טמבל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
38 שנים ומאות סדרות עברו בשמי הטלוויזיה. חנה מרון, הדודה האקסצנטרית ומגדולות שחקניות הבמה שכיכבו כאן, הלכה לעולמה; יהורם גאון חגג 81; לאורה ריבלין 76; אילן דר כבר ציין 84; תיקי דיין 72; ואפילו המתבגר אביתר, אבא לשלושה, סופר – לא ייאמן – 63; גם היוצרים כבר מזמן לא ילדים. אפרים סידון בן 75 ("אני לא מאמין שאני באמת בגיל הזה") ויצחק שאולי עבר מזמן את ה־80.
זכות היוצרים על "קרובים קרובים" שייכת למפיקת־העל המנוחה רישה טירמן וליצחק שאולי. ויטק, למי שלא בקיא בתולדות הסדרה, היה בעלה של רישה. "בהתחלה רצינו לקרוא לסדרה ויטק 9 או 14, אבל בטלוויזיה החינוכית אמרו לנו: 'השם הזה יותר מדי אשכנזי. תבחרו במשהו כמו ויטק פינת אברבנאל'", מספר סידון. "בסוף ב. מיכאל, השותף שלי לכתיבה, אמר: 'יאללה קרובים קרובים', למה? כי הם קרובים משפחתית וגרים אחד ליד השני".
שאולי: "אמרתי לעצמי - איך הוא הגיע לדבר כל כך מוצלח? היו לנו 30 שמות, וזה באמת היה השם הכי טוב. אף אחד מהשחקנים לא עשה אודישן לתפקיד חוץ מהילדים. אנחנו פנינו אליהם".
"חשבתי", הוא פונה לתיקי, לאילן, ללאורה וליהורם, "שלא תרצו להיות אידיוטים על המסך עם השמות שלכם, אז אמרתי, 'בואו נקרא לכם דוד, רבקה', ואתם התמרמרתם. ככה נשארתם עם השמות שלכם".
38 פרקים צולמו באולפני הטלוויזיה החינוכית ברמת אביב, אבל כמעט כל מי שתשאלו משוכנע שמדובר במאות פרקים. "מישהו ב'סברי מרנן' אמר: 'יש לנו עוד הרבה בשביל להגיע למספר הפרקים שצולמו ב'קרובים קרובים'", מספר גאון. "הם בטוחים שהיו הרבה פרקים בגלל השידורים החוזרים. השידורים החוזרים נתנו לסדרה תחושה של נצח". "הם לא יודעים שבשידורים החוזרים השחקנים משנים את הטקסטים", צוחק סידון.
רוב גיבורי הסדרה ממשיכים לפאר את עולם התרבות שלנו. גאון, מגדולי הזמרים הישראלים, מופיע, מקליט ומככב כיום ב"סברי מרנן", ריבלין ודיין קוצרות שבחים בתפקידיהן בתיאטרון ובטלוויזיה, אילן דר עשה זאת עד הקורונה בהצלחה בתיאטרון בית ליסין, סידון עדיין כותב במרץ, ושאולי ביים כמה מהטלנובלות המצליחות שידע המרקע שלנו לצד עבודה בתיאטרון. גרשוני, שברח מעולם הטלוויזיה שנייה אחרי שהסדרה ירדה, מנהל את המסעדה המשפחתית הוותיקה שלו ברמת־גן. לרובם כבר יש נכדים. ריבלין היא סבתא לשישה, ולדיין ולגאון חמישה נכדים כל אחד.
השנים לא ממש הרחיקו ביניהם. מישהו מספר בדיחה, והשני ממשיך אותו. רק תזכירו להם את שמה של רישה טירמן, וחיוך ענקי יתפשט על פני כולם. "רישה לא הייתה טובה בעברית ובשמות", אומר סידון. "היינו צריכים לעשות פעם אמבוש, אז היא אמרה, 'כל אלה שמשתתפים בממבוש, לשכב בממבוש'".
"לרבקה'לה מיכאלי היא בכלל קראה רבקה מיכאליס", תיקי דיין מתפקעת מצחוק.
5 צפייה בגלריה
''רצינו לקרוא לסדרה ויטק 9 אבל אמרו לנו שזה אשכנזי מדי''. הבניין של 'קרובים קרובים'
(צילום: יונתן בלום)
בהגדרה של אותם ימים "קרובים קרובים" כונתה קומדיית מצבים. "זאת סדרה שהבמאי שלה לא ביים שום סדרה לפני זה, הכותבים לא כתבו שום סדרה קודם והשחקנים לא שיחקו בשום סדרה עד אז", אומר סידון. "אנחנו היינו א.ד גורדון של הסדרות, מייבשי הביצות. החלוצים".
מה היה סוד ההצלחה של הסדרה?
"אני חושבת שהסוד של 'קרובים קרובים' טמון בצוות הכותבים, ההפקה המושקעת וכמובן שאולי הבמאי הנהדר", אומרת ריבלין. "יחד עם הצילומים עבדנו על כל פרק עשרה ימים, שזה משהו שלא קיים היום. בתקופה ההיא לא היו שחיתויות בכזה רוחב לב כמו היום. עם כל הציניות הצברית, היו אז תמימות ותקווה של ארץ קטנה, צעירה, שמתפתחת ומגשימה חלום גדול. הסדרה, עם ההומור העצמי והאירוניה שכל כך אופייניים לה, נתנה ביטוי לחיים של הרבה משפחות".
גאון: "מה שעמד לזכותה של הסדרה הוא שהיינו לבד. הייתה לנו צפיית שיא של כל ארץ ישראל. לא היה שום דבר בידורי אחר במתכונת הזאת בטלוויזיה. בסופו של דבר, הכתיבה היא סוד הצלחתה של הסדרה. והצירוף של אפרים ושל ב. מיכאל היה מיוחד במינו, ויצר תסריטים מההוויה הישראלית שכל אחד מהצופים מצא בהם את עצמו, את בני משפחתו או את השכן שלו".
"קרובים קרובים" הלכה בעקבותיהן של סדרות קומיות משפחתיות שזכו אז להצלחה גדולה בכל העולם. "לא הייתה בה איזו נועזות מיוחדת או פריצת דרך", אומר סידון. "הנושאים שהיא עסקה בהם היו בנאליים לחלוטין: מס הכנסה, עדתיות, איזה ילד יהיה כוכב בהצגת סוף השנה, בחירות לוועד הבית, איזו מתנה הביאו לך מחוץ לארץ. דווקא הדברים הפשוטים, כמו בסיינפלד, מדברים לקהל".
"היו קווי אפיון חריפים ומדויקים לדמויות: היפוכונדר שהלך עד הסוף עם המחלות שלו", אומרת דיין, ומציצה ביהורם גאון, ו"קמצן היה קמצן".
המדינה עברה טלטלות גדולות באותן שנים ושום דבר מזה לא היה בסדרה.
סידון: "היה פרק שבו חנה מחפשת עוזרת בית ובסוף מוצאת עוזר בית ערבי, שהיה יחסית נושא יותר נועז. היה גם פרק על סנאטור שמגיע מארה"ב, והייתה בו התייחסות קטנה למלחמת לבנון. זה היה תחילת שנות ה־80 – מלחמת לבנון פרצה אז, האינפלציה השתוללה, אבל המציאות הפוליטית לא השתקפה בסדרה. סקס בוודאי שלא. הם התרבו דרך כרובים ופרפרים. אסור היה לנו לעשות גלים ולעורר ויכוחים. המנדט של הטלוויזיה החינוכית היה לא להתייצב לצד שום צד, ואנחנו היינו צריכים לתמרן בין הנושאים".
לפחות הרווחתם על זה משכורת טובה?
דר: "הרווחנו מאוד מעט. קיבלנו 120 דולר לפרק, וצילמנו פרק בשבוע, אבל הסיפוק היה חשוב מהכסף. כשעשינו את פרק האיחוד, קיבלנו 18 אלף שקל. מזה אי־אפשר להיות עשירים".
מתי הבנתם שיש לכם ביד שלאגר היסטרי?
סידון: "לפני שהתוכנית עלתה, שלחו ארבעה פרקים לעיתונאי מיכאל אוהד. הוא היה אורים ותומים בארץ באותה תקופה. אחרי שהוא צפה הוא ביקש מב. מיכאל וממני לבוא לפגישה אצלו, ואמר, 'אתם יודעים שיש לכם שלאגר היסטרי ביד?' אמרנו: 'זהו זה?' והוא אמר, 'לא, קרובים קרובים'. לא ידענו אפילו שהוא ראה את זה".
"הייתה ביקורת אחת איומה ונוראה", נזכר גאון. "המבקר, שעדיין חי בינינו, כתב שהוא לוקח כדור נגד הקאה כשהוא רואה את זה".
"כל הסיטואציה הייתה לטובתנו", אומרת תיקי דיין. "זה שודר בערוץ 1, לפני מבט לחדשות, פריים־טיים היסטרי, כשכל המדינה יושבת ורואה. משלב מסוים זה כבר היה עוצר. הרחובות היו ריקים כשהסדרה שודרה. אנשים דחו חתונות. ערב אחד הגעתי לתיאטרון הקאמרי. היה נורא גשום. הייתי עם כובע, צעיף, מכוסה מכף רגל ועד ראש, ומישהו אמר, 'הנה תיקי דיין'. שאלתי: 'איך זיהית?' והוא ענה: 'מהתלתל'. יצא לי תלתל אחד מהכובע. ההצלחה והאהבה שקיבלנו היו כמו אש בשדה קוצים".
גאון: "חנה מרון עשתה בתיאטרון גלריה מפוארת של דמויות, אבל כמעט לא זיהו אותה. 'יום אחד', היא סיפרה לנו, 'נכנסתי למכולת וצעקו לי 'פ־ת־ו־ח'. זהו, עכשיו אני מאוד ידועה. עכשיו מזהים אותי ברחוב'".
איך בעצם נולד ה"פ־ת־ו־ח" הבלתי נשכח?
סידון: "חנה הייתה צריכה להגיד פעם אחת 'פתוח' כשמישהו דפק על הדלת. היא עשתה את זה כל כך טוב, שאמרנו - מהיום והלאה ככה היא תקבל כל אורח".
אילן דר, עד אז שחקן תיאטרון מוכשר ואלמוני, מחייך כשהוא נזכר ברגע שבו הפך לסלב. "הייתי בשדה התעופה ברומא, ופתאום ניגש אליי כומר ואמר, 'פ־ת־ו־ח'. מתברר שהוא היה בארץ, בנצרת, ראה את הסדרה ואהב אותה מאוד. הרבה אנשים אמרו לי שהם גדלו עליי".
ריבלין: "רק כשהתחילו לעצור אותנו ברחוב, הבנו שזה שלאגר. הילדים שלי כבר לא רצו ללכת איתי לשום מקום. לא הייתה להם פרטיות. אני דווקא נהניתי. קיבלתי סוף־סוף אישור לכך שאני שחקנית. כשהייתי מגיעה ללונדון, בשדה התעופה יכולתי להצהיר שאני שחקנית, שזה המקצוע שלי. כאן לא. נבהלתי מעצם האמירה".
גרשוני: "אתמול באה ילדה למסעדה שלנו ואמרה לי, 'נכון שיש פה מישהו מ'קרובים קרובים?' הורדתי את המסכה, ואמרתי, 'זה אני'. היא אמרה, 'אבא שלי הראה לנו את כל הפרקים של 'קרובים קרובים', ואמר לי שפה נמצא אביתר. אבל הוא לא נראה כמוך'. מאוד התרגשתי".
גאון: "שאולי נכנס יום אחד לשקם אלקטריק. הלך אחריו בן אדם והסתכל עליו, ואז שאולי אמר לעצמו, סוף־סוף יודעים גם מי הבמאי, לא רק השחקנים".
"האיש הזה הולך אחריי בשקט", ממשיך שאולי את הסיפור, "ואני אומר לעצמי, תהיה צנוע, אל תתפוס מעצמך, ואז הוא בא ושואל, 'יש לכם גם תנורי נפט?'"
סידון: "פעם ישבתי עם כמה חברים. הייתי מוכר למישהו שישב בשולחן ממול, והם דיברו עליי כל הזמן. לא היה לי נעים, ואז אחד מהם אמר, 'חבר'ה, עזבו, אני ישבתי איתו שנתיים במעשיהו. אני יודע מי האיש'".
שאולי: "היו אומרים לחנה מרון, 'גדלנו עלייך', וכשנחה עליה הרוח, היא הייתה אומרת: 'חבל שהילדים שלי לא יכולים להגיד את זה'".
איך היה לשחק לצד אגדה כמו חנה מרון?
"כשהייתי תלמיד בתיכון בית הכרם בירושלים, כל הכיתה הייתה מדברת על ההצגות של הקאמרי שהיו מגיעות לקולנוע אדיסון", מספר גאון. "אני זוכר את ההתרגשות ואת ההכנות הנפשיות שלי לקראת ההצגות. היינו לובשים חולצות לבנות כי זה היה יום חג. ראינו את 'הוא הלך בשדות', ואת חנה מרון משחקת שם במלוא תפארתה והדרה את מיקה. אחר כך הייתי מחכה לשחקנים ביציאה ומנסה לחזות בפנים שלהם. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שהם אנשים רגילים, חייב שתהיה בהם נשמה יתרה. זה צריך להיות משהו פלאי. ואז, עם התחושות האלו, אני פוגש את חנה מרון ב'קרובים קרובים' ואני משחק ומדבר אליה ישירות, ומנסה להסתיר את הטלטלה שבלב".
ריבלין: "חנה מרון הייתה אמנם שכנה שלי, אבל אם היא לא הייתה פונה לדבר איתי, לא היה עולה בדעתי לפנות אליה. ההערצה שלי אליה הייתה ענקית. התיידדנו רק לאחר מכן, כשהקמנו יחד עם גדליה (גדליה בסר, בן זוגה של ריבלין – י"ב) את תיאטרון הרצליה".
סידון: "חנה הייתה אז הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי. גם שחקנית קומית אדירה וגם שחקנית דרמטית נפלאה. זה היה אחרי הפציעה שלה במינכן, מה שהפך אותה גם לסמל לאומץ. עצם ההסכמה שלה לשחק בסדרה הייתה אות כבוד בשבילנו. היא גם הייתה מבוגרת מאיתנו. לא היה ריחוק ממנה, אבל הייתה הדרת כבוד. בנינו אותה כדמות של אלמנה משוגעת, כזאת שמנהלת דיאלוג עם קקטוסים".
דר: "חנה תמיד הייתה מתלוננת שנתנו לה את הטקסטים הכי פחות מצחיקים, אבל בסוף היא הצחיקה כמו כולם".
מלבד המבוגרים כיכבו בסדרה גם ילדי המשפחה המורחבת. גליה קדם הייתה גליה, בתם של אילן ותיקי; מולי שגב – היום האיש שמנווט את "ארץ נהדרת" – היה מולי, בנם הצעיר של יורם ולאורה; משה גרשוני היה הבן הבכור; ונתלי מאירוביץ' הבת האמצעית - אפרת.
כשגרשוני נבחן לתפקיד אביתר בן ה־17, הוא כבר היה זקן בן 27. "עבדתי באיי־בי־אם, וראיתי מודעה בעיתון, שמחפשים שחקנים אחרי צבא שנראים לפני צבא", הוא נזכר. "באודישן עשיתי להם דמויות שבאות להיבחן על התפקיד, ורישה הייתה על הרצפה מרוב צחוק".
"משה הוא אחד האנשים הכי נחמדים שהכרתי במקצוע, והכרתי הרבה, אבל הוא הגיע לאודישן המצולם לא מוכן", מספר שאולי. "אמרתי לו, 'לך הביתה, תלמד בעל פה, ואחר כך נדבר'".
היום, כשמצלמים סדרות, מדביקים להן פסקול של צחוקים. ב"קרובים קרובים", הצחוקים היו אמיתיים. "עשינו סקר של האנשים שהכי צוחקים", מספר סידון. "זאת הייתה אגודה סגורה של 70־80 איש שבאו לצילומים".
גאון: "אתה יודע מי היה בראשם? נדיבה סגל, אשתו של השחקן שמוליק סגל, שהייתה צחקנית היסטרית. היא הייתה מתחילה לצחוק וכולם הצטרפו אליה".
סידון: "גם כרמית גיא (בעבר קריינית ומגישה ברשות השידור, והיום סופרת ומתרגמת – י"ב), שהיא צחקנית היסטרית, הייתה אחת מהם. אנשים נאבקו להיות באגודה הזאת. היו הולכים מכות להצטרף אליה".
ריבלין: "הייתה התרגשות גדולה כי הופענו מול קהל חי, אבל בעיקר נכנסתי ללחץ בחדר האיפור. הייתה לי פוביה פרנואידית בנושא. הייתי מעדיפה לא להתאפר בכלל. זה טירוף שרק בשנים האחרונות השתחררתי ממנו כמעט לגמרי".
כולם מתרפקים על מערכת היחסים שהייתה אז בין השחקנים והיוצרים. "בדרך כלל, כשאתה כותב דברים כאלה, באים השחקנים ומתחילים לספור כמה שורות יש לכל אחד", אומר סידון. "פה היו שיתוף פעולה ופרגון הדדי. כולם אהבו אחד את השני. הרגשת שהם לא בודקים למי יש בדיחה יותר טובה ולמי יש פחות שורות".
גאון: "היה איזה רגע שבו אמרנו נלך ונגיד, 'אם לא תוסיפו לנו עוד שתי לירות ורבע למשכורת, לא נשחק', ואז אמרנו, נעזוב, זה לא מתאים לנו, אנחנו אוהבים את הסדרה, והמרד שכך מאליו".
שאולי: "בסדרות ובסרטים, ביום האחרון של הצילומים, מתחבקים ומתנשקים, עם דמעות בעיניים, ולמחרת לא מכירים אחד את השני. לא במקרה שלנו".
מתי ראיתם את הסדרה בפעם הראשונה?
גאון: "מאחר שיש לי בעיה כמו להרבה שחקנים - לראות את עצמי על המסך - כשכל הצוות היה הולך לראות את הפרק המצולם, אני הייתי הולך הביתה מתוך החשש שאתאכזב. יש סוג כזה של שחקנים, שאומר על כל דבר שהוא עושה, שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר, ולא משלים עם כל מיני זוויות של צילום. אחר כך היו אומרים לי שזה נהדר והסתפקתי בזה. הרבה שנים אחרי הצילומים, בלופים של השידורים החוזרים, הרשיתי לעצמי להסתכל והבנתי כמה זה נפלא. אחרי 20 שנה אתה גם אומר, טוב לתקן אני כבר לא יכול".
נשארתם חברים גם אחרי שהסדרה ירדה?
"עם כל ההרגשה הנפלאה והיחסים הנהדרים, לא נהיינו 'חבורה'", אומרת ריבלין. "לא ביקרנו בבתים אחד של השני או ישבנו לשתות בירה. הייתה איזו פרטיות כמעט מקודשת של כל אחד לחייו. אולי זה קשור לזה שלכולנו היו ילדים קטנים ועבדנו מאוד קשה בתיאטרון. לא היה את הדבר הזה של קבוצות ווטסאפ שיש היום בהפקות, אבל החיבה הגדולה וההערכה נשארו".
לפני 16 שנים התראיין יהורם גאון לתוכנית "תוכניות לשבת" בגלי צה"ל, ונשאל מדוע לא צולם פרק איחוד לסדרה. אחרי שהביע נכונות להשתתף בפרק כזה, בשנת 2005, יצא המסע להפקת פרק האיחוד לדרך. רוב השחקנים הראשיים הסכימו להשתתף, מלבד גליה קדם שפרשה ממשחק, ומולי שגב שאמר שאינו מעוניין להופיע יותר על המסך. פרק האיחוד, שנקרא "המצב צב", נכתב על ידי סידון ומתרחש 20 שנה אחרי. הוא זכה לרייטינג של כמעט 30 אחוז, הרבה במושגים של היום, אבל טיפה בים מול מאה אחוזי הצפייה שהיו לסדרה בראשית דרכה. "כל המפגש הזה היה מוזר, כאילו מעולם לא הפסקנו", אומר גרשוני, "המשכנו כאילו לא עברו עשרות שנים, רק יצאנו לאיזו הפסקה קצרה".
למה כאלו שהיו כוכבים בילדותם, כמו מולי, גליה ונתלי בורחים מהמסך כשהם מתבגרים?
"אולי כי הם לא תמיד רצו לשחק בזה", סידון מציע תשובה, "לפעמים ההורים רוצים יותר מהילדים. תום אבני, ששיחק ב'ספר הג'ונגל', התבאס כשקראו לו מוגלי. למה? אולי כי הוא הופיע שם עם תחתונים אדומים. להיות ילד כוכב זה נחמד להורים או למשפחה שמסביב, לא תמיד לילדים. יכול להיות שככה גם עם מולי".
דיין: "מה זה לא כל כך אהב? מולי ממש סבל. ראו את זה על פניו, והוא היה כל כך מתוק ומוכשר".
סידון: "בצבא, כשהוא היה נכנס לחדר האוכל, כולם היו צועקים לו: 'פתוחחח'. זה ליווה אותו המון שנים".
למולי שגב, שאיתו אני מדבר אחר כך, יש דווקא זיכרונות טובים מהסדרה. "זאת הייתה חוויית ילדות מעצבת מבחינתי", הוא נזכר, "קודם שיחקתי ב'רגע עם דודלי', אז הייתי בפול של הטלוויזיה הלימודית כשחיפשו ילדים לסדרה. יהורם מאוד השקיע בי. עשה איתי שיחות, הדריך אותי. האווירה הייתה קורעת. לראות את תיקי מחממת את הקהל ועושה סטנד־אפ לפני שהתחילו לצלם היה חוויה נהדרת. כל הזמן צחקתי באמצע הצילומים מהפאנצ'ים והרסתי את הטייקים. אם מסתכלים טוב, רואים שרוב הזמן אני עם ידיים על הפרצוף כי אני צוחק. את תופעות הלוואי של הפרסום אהבתי הרבה פחות. מאוד הביך אותי שמזהים אותי ברחוב. גם לא הרגשתי שהייתי שחקן טוב".
מה הרווחת מההרפתקה הזאת?
"להיות על סט כזה של כוכבים, ולראות את התהליך, משלב התסריט, דרך החזרות ועד הצילומים מול קהל, זה דבר שאין בית ספר שיכול ללמד. אני מרגיש שמה שאני עושה ב'ארץ נהדרת' מאוד קשור למה שלמדתי שם - בעיקר מלראות את יצחק שאולי מנהל קאסט כזה של כוכבים וכותבים. מצד אחד הוא החזיק אותם קצר, ומצד שני הוא איש מצחיק מאוד. התחלתי להצטלם לסדרה כילד, ובינתיים ב. מיכאל וסידון נסעו ללונדון, וכתבו משם, אבל לא כל כך עידכנו אותם שגדלתי. בעונות האחרונות יש לי טקסטים של ילד, אבל שפם של מתבגר".
סדרה כזאת יכלה להצליח גם היום?
סידון: "אם היא הייתה כתובה טוב מאוד ומשוחקת טוב מאוד, אין סיבה שלא".
חשבתם לחדש אותה? תראו את ההצלחה הגדולה של הקאמבק של חבורת "זהו זה".
"ניסינו להציע את זה עוד פעם לערוץ הראשון, אבל הם לא רוצים את זה לצערי", אומר סידון. "דיברנו עם שאולי וכמה שחקנים והם שמחו, אבל בתאגיד לא הסכימו".
גאון: "החבר'ה מ'זהו זה' – תקרא להם 'זהו זה', תקרא להם 'קוקוריקו', הם חבורה מאוד מוכשרת, שעושה מערכונים מאוד מצחיקים, אבל זה לא אותו דבר כמו לכתוב סדרה".
דר: "זאת בהחלט הייתה יכולה להיות חוויה לחזור לוויטק 9, זקנים ושמנים יותר, עם כל המחלות שיש לנו בגילנו המופלג".
"בואו נעשה קומדיה ונקרא לזה 'רואים את הסוף'", מציע סידון כפשרה לקול צחוקם של האחרים, "זה מתאים לאנשים בגילנו".
