משפחה לא בוחרים, נולדים לתוכה. רק שבמקרה של "אסקימו לימון", הסרט שביימתי, בחרתי את המשפחה שלי. זה היה סרט שהציג סיפור אמיתי. סיפור חיי. הייתי צריך לבחור את אלו שיגלמו את ההורים שלי, החברים שלי, האהבה הראשונה שלי. לא יכולתי להעלות על דעתי שאעתיק את חיי למסך עם אנשים שאין לי אליהם רגש. מובן שהם היו צריכים להיות מתאימים, ועם כישרון משחק, אבל הייתי חייב לאהוב אותם.
האנשים האלה היו יפתח קצור, צחי נוי, יהונתן סגל, דבורה קידר, ענת עצמון ועוד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ואז עשיתי איתם את אסקימו, ואז את מספר שתיים, ואת שלוש וארבע. דרכינו נפרדו. אני עזבתי לארה"ב, ובין לבין קרה דבר מוזר: המשפחה האמיתית שלי והשחקנים שגילמו אותה התערבבו בתוכי. וזה קורה גם היום. אני חולם על אמא שלי בלילה, ורואה מולי את דבורה קידר, בסרט אמא של בנצי; אני חולם על חבריי מתקופת הנעורים, ורואה את יוד'לה ואת מומו; אני חולם שאני הולך לאיזשהו מקום, והאדם בחלום הוא בנצי, לא אני. בתוכי חיות שתי משפחות: האמיתית והמתוסרטת. ולצידם חי אני האמיתי ואני המתוסרט.
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
יש רק בעיה אחת עם כל זה. את המשפחה המתוסרטת שלי לא ראיתי כמעט 40 שנה. הרגשתי כאילו זנחתי אותה. יכול להיות שגם הם הרגישו ככה. הגענו לשיאים עם אסקימו לימון, ובמקום להישאר יחד המשכתי לדרכי, והילדים נשארו מאחור. תחושת אשמה נוצרה. לכן, כשליאור בן עמי, עיתונאי "ידיעות אחרונות", העלה את הרעיון לעשות מפגש איחוד, היו לי ספקות אם אעמוד בהתרגשות, ולא ידעתי איך נגיב כשנראה אחד את השני.
והנה, עכשיו אני רואה אותם מולי. את צחי נוי, את יהונתן סגל, את יפתח קצור ואת דבורה קידר. והלב שלי דופק, ואני מתרגש. זה כמו לראות קרובים שהלכו לאיבוד לפני ארבעים שנה, והנה הם שוב פה, ואתה שוב בבית. אני מעיף בהם עוד מבט, ומרגיש גם צביטה בלב. שהנה צחי, יפתח ויהונתן בני יותר מ-60, דבורה בת 96, ואיך עברו כל השנים, ולא עשינו כלום באמצע.
ברכה או קללה?
"בועז, תסתכל על שלושתנו, מה אתה רואה?" שואל יפתח קצור. כנס מחזור של שלושה קשישים וישיש אחד, אני משיב. כשהכרנו, לפני 44 שנה, צחי היה בן 23, יפתח בן 18 וקצת, ויהונתן 17 פלוס, התינוק. "גידלנו אותו מפונק מדי. בועז, אתה אשם", יפתח אומר. "אתה אשם שהפגשת בינינו", יהונתן קובע.
ובאמת, אנחנו נזכרים בפעם הראשונה שנפגשנו, אי-אז ב-1977, באודישנים לאסקימו. בפעם שנסעתי לקיבוץ רביבים לראות את יפתח בהצגה "אקווס". או בבלונדיני שהתחרה על התפקיד של מומו. ראיתי המון שחקנים, אני אומר להם, אבל ממבט ראשון היה לי ברור שאני רוצה אתכם. הפגישה איתי, אני שואל, הייתה ברכה או קללה?
יפתח: "גם וגם. לא הייתי מוותר על זה לרגע, על שנייה אחת. אנחנו עמדנו ועומדים במשהו מטורף שקרה לנו. הסרט הזה, המפגש איתך, שינה את פאקינג חיינו. הפכנו להיות תופעה עולמית מטורפת. לכל אחד פה סיפורים משוגעים לגמרי. הסרט הזה הגדיר אותנו עד היום. הפכנו לשם נרדף לדמות מאופיינת. אנחנו מסתובבים בעולם עם הדמות הזאת. אנשים מסתכלים: זה מומו, זה יוד'לה, זה בנצי. ביפן אמרו לי: 'אמא שלך בסרט היא אמא יפנית טיפוסית'".
צחי: "אם היום אני הולך ברחוב עם הנכדות, וילדים צועקים לי יוד'לה, אז זו ברכה. נכון שיש קשיים, אבל ההתחלה באסקימו בנתה לי את החיים. זה היה כמו מישהו שמגריל בלוטו עשרה מיליון דולר".
יפתח: "צחי החליף את השם שלו בתעודת הזהות ליוד'לה".
דבורה: "עד היום, בכל מקום, 'אמא של בנצי'. אין לי שקט".
זה הפריע ללהק אתכם בתפקידים אחרים?
צחי: "זה הפריע. אבל בהמשך זה עזר לי למשל להיכנס לנישה של עולם הילדים, מחזות זמר. יהונתן, לעומת זאת, עשה סרט עם ספילברג ('רשימת שינדלר')".
יהונתן: "ספילברג לא ידע שום דבר על אסקימו. מה שכן, הציעו לי תפקיד של הומוסקסואל בן 50 בסרט 'נגוע'. הייתי אז בן 21. אמרתי, זה לא הגיל שלי. אמרו לי: 'כן, אבל אתה מומו, יש סיכוי שאיתך יבואו לראות'. זה תפקיד שעזר לי טיפונת לשבור את הדמות של מומו".
יפתח: "את הדברים האחרים שעשיתי אף אחד לא זוכר, רק אסקימו. זה עניין של ניהול קריירה, וגם מחיר שמשלמים שחקנים שמתקבעים על תפקידים. אין ספק, שילמנו מחיר, אז זו גם קללה".
צחי: "גם סטאלון תמיד יהיה רוקי. הבמאים הצעירים לא לוקחים סיכון. הם לא חושבים על להפוך אותך למשהו אחר".
"ליפתח ולי היה חלום לעשות משהו יחד", אומרת דבורה, שעשתה קריירה ארוכה ועשירה בתיאטרון ופרשה לפני כשנה, "אבל אנשים לא היו מוכנים להיות גמישים".
מהמעט ששמעתי מאופליה שטראל, ששיחקה את סטלה - אני אומר להם - בשבילה הסצנה הזו הייתה חורבן. זה הפריע לה כל החיים. לצערי זה קרה בישראל, כי אם זה היה קורה באמריקה היא הייתה מקבלת הרבה תפקידים והייתה ביליונרית. וגם אתם.
צחי: "צריך אומץ לעשות תפקיד כמו שעשתה. לה זה החמיץ את החיים, לנו לא".
עד היום, 43 שנה אחרי, אסקימו לימון הוא הסרט הישראלי המצליח ביותר מבחינה מסחרית. באותם ימים, אני מגלה להם, התפללתי לאלוהים שיראו את הסרט הזה שני אנשים לפחות. האמת שגם הייתי צריך להתחנן שיעשו אותו. המפיקים, מנחם גולן ז"ל ויורם גלובוס, הסכימו בתנאי שיצולם במעט ימים ובתקציב נמוך. השתמשנו כחומרי גלם בשאריות של מיליון סרטים, זנבות פילמים שנשארו.
"בין הצילומים", יפתח נזכר, "ישבנו על המדרכה. ב'יוצאים קבוע', סרט ההמשך, כבר הביאו לנו כיסאות עם השם, אסור היה לאף אחד לשבת על הכיסא שלנו".
סטלה המגמרת, ריקי הזונה, ועוד סדרת סצנות חושפניות שבאו אחר כך, בסרטי ההמשך, הפכו את צילום אסקימו למאתגר במיוחד. תמיד שמחתי, אני אומר להם, שאתם שם לפני המצלמה ואני מאחוריה. מה הייתה הסצנה הכי קשה והכי לא נעימה שהייתה לכם?
יפתח: "באסקימואים היו הרבה. יש סצנה מ'שפשוף נעים' שניסיתי שלא יראו אותי בפריים. אפילו לא בא לי לספר עליה. זה היה עם צחי, שנינו קשורים באיזו חגורת עור עם עוד מישהי. לא אהבתי".
צחי: "זה היה לא נעים גם בשבילי. סצנה סתם".
יפתח: "היה במאי גרמני או אוסטרי באחד האסקימואים האחרונים. צילמנו בדן קיסריה. הוא רצה שאהיה בעירום, כשהמצלמה ממש בגובה המיטה. כנראה רצה לצלם לי את הביצים, או לא יודע מה. תיכנן לעשות עליי סצנה. לא אגיד פורנו, אבל לא כזו שאני מוכן להשתתף בה".
יהונתן: "הכל היה לי לא נוח".
זהו, שנראית לי כל הזמן כמו מישהו שרוצה להתקלח.
"הייתי מחכה שזה ייגמר ואני אלך הביתה. על הסט הייתה אווירה נחמדה ואנשים נחמדים, אבל לא היה לי פשוט. התייחסתי לזה כעבודה וכסף טוב".
צחי: "אני דווקא לא רציתי שייגמר. אני זוכר שביום הצילום האחרון שלי בועז אמר: 'זה השוט האחרון שלך, אתה יכול ללכת. צריך הסעה?' נכנסתי לפיאט 127 שלי, ונסעתי סתם ברחובות תל־אביב ופשוט בכיתי. חודש היינו יחד, יום־יום, ופתאום נגמר. מאז בכל הסרטים ביום הצילום האחרון אני לא אומר שלום, פשוט נעלם.
"הסצנה שהכי סבלתי זו הסצנה עם סטלה", צחי ממשיך, "כל כך התביישתי. כשקראתי את התסריט, עברתי על הדפים האלה מהר. אמרתי, זה לא יהיה. אבל כשהגיע היום הייתי מה זה נבוך, ודפק לי הלב, והזעתי. כולם היו בחדר, וצילמו את התחת שלי מלמעלה. ונערת קפה נכנסה לחדר, שואלת אם אני צמא. והנהג שואל באיזו שעה אני חוזר הביתה".
אם הייתי במקומך הייתי מת, אבל אני מוכרח לספר לכם קוריוז. ליד הבית שלי בלוס־אנג'לס יש מרפאה. לפני שנים הלכתי לבדיקה. זה היה לפני שהייתה קולונוסקופיה. יש מין צינור שתוקעים לך מאחור. בקיצור, אני שוכב עירום, והרופא מכניס לי, אתה מרגיש הכי חשוף. ואז הוא יוצא רגע מהחדר, חוזר, אומר: 'יש לי הפתעה בשבילך. יש פה מתלמדת מישראל'. זזתי לפה ולשם, אין סדין, אין שום דבר להסתיר, והצינור בתחת. והיא אומרת לי: 'אני כל כך שמחה להכיר אותך. אני אוהבת את אסקימו לימון'. ואני אומר, 'הו, תודה, תודה', וממלמל, שתבין ותלך. והיא ממשיכה, 'תגיד, יהיה סרט המשך?', יהיה פה, יהיה שם.
צחי: "אני עשיתי קולונוסקופיה לפני כמה שנים. הדבר היחיד שהטריד אותי זה שאני צריך להראות את התחת. אמרתי לרופא, את התחת אתה כבר מכיר".
אסקימו עסק הרבה בגיל ההתבגרות והתעוררות ההורמונים. היום, בעידן המי־טו, סרט כזה היה מתקבל אחרת?
יפתח: "ברור. הוא לא היה נעשה בימים האלה. אי־אפשר לעשות דבר כזה היום".
צחי: "היום הכל פוליטיקלי קורקט".
יהונתן: "אני לא חושב שכל מה שקרה באסקימו שם את הנשים בעמדה פחותה או נחותה. להפך. השלישייה הזו כל הזמן קיבלה בומבות מנשים, שדחו אותם ובעטו בהם. בסטלה הולכים לאישה מבוגרת, שהיא זו ששולטת בעניינים. הם שלושה ילדים מפוחדים. והיא רואה, רוצה, ולא רק זה - היא עושה את זה מאחורי הגב. יש לה יחסים. האישה שם היא חתיכת אמזונה".
9 צפייה בגלריה
בועז דוידזון (באמצע), עם יפתח קצור וענת עצמון על הסט. ''הסרט הראשון נעשה באהבה גדולה''
(צילום: יוני המנחם)
ראיתי תוכנית בוקר, והמגישה שם אמרה שהסרט הזה התחיל את תרבות האונס.
יפתח: "בואו לא נשכח, אסקימו היה הראשון, התמים, שנעשה באהבה גדולה. אחר כך עשינו סרטים בהשראת הראשון, ובוא נגיד - הרמה לא עלתה. ובתוך כל הסדרה הזו, שאצל הצופים הכל התערבב לסרט אחד גדול, לקחו כל מיני במאים, גרמנים כאלה, שלא נדע לאיזה מקומות הגענו. הביאו דברים שהיו מיועדים לקהל גרמני. תרבות האונס ומה שאומרים בטח לא היו בראשונים. את הסרטים שעשינו איתך, בועז, אי־אפשר להאשים בדבר הזה".
זה מפגש של געגוע, ונוסטלגיה. הסצנות ההן, אני מגלה, חיות אצל כולנו. אנחנו נזכרים בכמה מהן. למשל, במשפט האלמותי של ריקי הזונה: "באת לזיין, או לזיין לי את המוח?". "זה היא המציאה", נזכר צחי, "כי באמת זיינתי לה את המוח. נכנסתי, אמרתי: 'שלום, מה העניינים? מה שלומך? איך הולך? רוצה סיגריה?', ושמה היא התפוצצה עליי".
או כשיוד'לה הסתפר חצי ראש ב"ספיחס" היום, אני אומר, זה לא היה מצחיק אף אחד, ככה אנשים הולכים. "הרגשתי חרא עם זה. היה לי תסרוקת של אלביס, ופתאום חצי ירד", צחי נזכר. "בסרט הזה אין מישהו שלא הרביץ לי, ונפלתי מגגות, נפלתי לחרא עם הנורווגי. אבל זה היה כיף, אני מתגעגע".
דבורה: "לא הבנו באיזו תקופה יפהפייה אנחנו נמצאים".
"את זוכרת", צחי פונה לדבורה, "את הסצנה שנכנסתי איתך למיטה?"
"סצנה נהדרת. אני חשבתי שזה רומק, וכשגיליתי שזה אתה צרחתי, רומק נכנס, והרבצתי לך", דבורה מספרת ואז פונה אליי. "בועז, אתה יודע מה אני זוכרת? בסצנה שבה כל החבר'ה התגייסו אמרת: תגידי 'בנצי'לה, שלא תשתה לי שמה חשיש'. אמרתי לך: 'לא שלא תשתה, שלא תעשן'. אז אמרת: 'את תגידי מה שאני אומר לך, כי אני רוצה שתהיי אמא שלי'".
ככה אמא שלי הייתה אומרת לי. אבל זה עבד. עד היום אנשים אומרים את המשפט הזה. היו עם אמא שלי הרבה סצנות מהחיים, שרציתי לצלם באסקימו ובסוף לא עשינו. למשל עם האוטובוס. אוגוסט, חם, מחכים לקו ארבע, אני והיא. ומאחורינו מיליון אנשים. ואמא שלי תורה לעלות, ואז היא מתחילה עם הנהג. היא שואלת: 'תסלח לי, יש מקומות ישיבה עוד?' ואנשים צועקים מאחורה, 'יאללה גברת, יאללה'. ואמא שלי: 'יש או אין?', והנהג: 'יש'. ואני אומר לאמא שלי: 'יאללה תעלי', והיא: 'רגע, בשמש או בצל?'. ואז, כשכבר עולים, אין מקומות ישיבה, והיא הייתה אומרת לאיזה מישהו: 'תעשה לי טובה, הבן שלי לא מרגיש טוב, תן לו בבקשה לשבת'. היום זה מצחיק אותי, אבל אמא שלי מאוד הביכה אותי. כשאני חושב על אמא שלי, הדמות בראש מטושטשת, ואני רואה אותך דבורה.
דבורה: "זה מאוד מחמיא, אבל כשנפגשתי איתה באיזו שמחה משפחתית היא באה אליי בטענות. היא אמרה: 'למה שיחקת אותי מכשפה כזאת?'. אמרתי לה: 'אני עשיתי רק מה שהבן שלך רצה'. אז היא אמרה לי: 'לא נכון, הבן שלי מאוד אוהב אותי'".
היא לא הבינה שעשיתי את זה מתוך אהבה. אבל בסוף היא אהבה אותך מאוד. למרות שהיא עברה הרבה צרות. כשהלכה לסופרמרקט, היו אנשים שאמרו לה: 'את האמא של הדוידזון הזה שעשה את אסקימו?', והיו יורקים לרצפה. אחר כך היא בכל זאת הייתה גאה. חברה סיפרה לי שיום אחד היא עמדה עם האוטו בפרישמן, ואמא שלי שלא הכירה אותה פתחה דלת והתיישבה. אמרה לה: 'שלום גבירתי, אני אמא של דוידזון, זה מאסקימו, בבקשה קחי אותי לקופת חולים בזמהנוף'. דברים כאלה היא עשתה.
9 צפייה בגלריה
מנשה ורשבסקי ז"ל ודבורה קידר מלווים את בנצי לגיוס. ''אמא של בעז באה אליי בטענות''
(צילום: יוטיוב)
דבורה: "לי היה מקרה שהייתי צריכה להגיע לתיאטרון. שיחקתי ב'הבימה' בתפקיד ראשי. גשם שוטף, ואני לא מקבלת מונית. אני משתגעת. כבר מאוחר. צילצלתי לתחנה ואמרתי: 'אדוני, אתה יודע מי אני? אני אמא של בנצי, היא צריכה להגיע להצגה'. קיבלתי מונית".
יפתח, גם אתה רואה בדבורה אמא כשאתה מסתכל עליה?
יפתח: "הדמות של דבורה מהסרט בטח שלא מזכירה את אמא שלי, זו אמא שלך בועז. אבל דבורה השחקנית, האדם, יש בה משהו שורשי שמאוד מזכיר את אמא שלי".
אחרי "יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרה, נסעתי לאמריקה. לא עמדתי בלחץ של לעשות סרטים. כל הזמן היו לי רגשות אשמה איומים. מה אם הסרט יפסיד, ואיך אסתכל על המשקיעים. וב"יוצאים קבוע" היו הרבה דרמות. במיוחד עם איבון מיקלוש, ששיחקה את תמי. על הבוקר היו מביאים לי קוניאק, שאעבור את השעות הבאות. אפילו היה פסיכיאטר בסט. "זה היה הסרט המטורלל מכולם", יפתח אומר, "כולם איבדו שפיות".
כשגרתי בארה"ב ביימתי עוד שני סרטי המשך בסדרה. את האסקימו החמישי כתבתי אבל לא ביימתי. אני זוכר שפגשתי במלון את דני וולמן, שביים במקומי. זה היה ערב קשה. הרגשתי כמו אבא שנותן את התינוק. רציתי שישמור על התינוק כעל בבת עינו, וידעתי שאני משאיר אותו בידיים בטוחות. ואז נפרדנו. ובין לבין, בארה"ב, עשיתי את "הבתול האמריקאי האחרון", הגרסה האמריקאית לאסקימו. לימים הסרט הפך לקאלט בארה"ב, רק שבצילומים הרגשתי בוגד, כאילו אני נשוי והולך עם אחרת. "לקחת את אמריקה לאישה", יפתח אומר.
בלעדיי הם המשיכו לעשור של סרטי אסקימו, והשידוך ביניהם החזיק גם כשכל אחד פנה לכיוון אחר. נוי, 67, אב לשניים, סבא לשלוש נכדות, צבר קילומטרז' בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון; קצור, 62, גרוש ואב לשניים, הפך ליזם, עוסק בייעוץ אסטרטגי והקים לאחרונה חברה שעוסקת בבינה מלאכותית; סגל, 61, הוא שחקן, במאי ותסריטאי שמתגורר בטורונטו.
אני שואל על היחסים בין שלושתם. "דינמיקה מורכבת ומסובכת", יפתח מתאר.
יהונתן: "קודם כל, צחי ויפתח אשמים. וחוץ מזה, אנחנו יחד כבר 43 שנים. אני לא מכיר מישהו שנמצא ביחסים כל כך ארוכים ולא היו משברים באמצע".
צחי: "אני לא יודע על מה אתה מדבר. מתי רבתי איתך? מתי רבתי עם יפתח?"
יהונתן: "איך אתה לא זוכר? הטלפונים שיפתח מצלצל אליי, להתלונן עליך. אתה מצלצל אליי להתלונן על יפתח".
צחי: "אבל זה מתוך אהבה. למי אני אצלצל, לאשתי?"
יפתח: "צחי קורא ליהונתן מנגלה".
צחי: "זה כי כשצילמנו, איפה בתסריט שהיה צריך להרביץ הוא היה מרביץ חזק".
יהונתן: "אתה לא אומר למה. כל פעם שהיינו מצטלמים, איכשהו צחי היה מוצא את עצמו בחזית. הוא פשוט היה דוחף אותנו".
תנו לי להגיד משהו, אני מתערב. לכל אחד מכם היה איזה משהו. משהו. צחי, למשל, לפני שהוא שחקן הוא שורד. כובש את מקומו בפריים. אם אתה מעמיד אותו באיזשהו מקום, זה לא אומר שיישאר שם. פתאום הוא נהיה יותר גבוה, לא יודע מה. הוא יזוז ויזיז. ליפתח או אפילו ליהונתן הייתי צריך להגיד – אם תזוז קצת לפה תהיה יותר באור. אתה, צחי, באת מוכן. ידעת איפה האור, עשית דיבור עם החשמלאי, הכל. לפעמים זה עיצבן אותי, שאני עומד פה, אחראי לזה שתצא בסדר, ואתה כאילו לא סומך עליי.
"ההישרדות הזאת בעוכריי, מה אני יכול לעשות", צחי אומר.
יהונתן, אני חושב שהיה בך משהו שהיה יכול להתפרש למי שלא מכיר אותך כהתנשאות, סנוביזם, ואני ידעתי שזה בא מחוסר ביטחון. בהרבה מקרים הייתי עורך הדין שלך והייתי מסביר לאנשים, הוא לא ככה.
יהונתן: "פעם ראיינו את מרב מיכאלי. היא אמרה, 'כשאני בפאניקה הכי גדולה שלי, משהו קורה לי במערכת שיוצא מתנשא'. אז גם אני לא מתנשא, אבל לפעמים זה יוצא לי. כמו שיצא לי באודישן לאסקימו. בועז, אתה ישבת עם גולן וגלובוס. אמרת, 'תכיר, ענת עצמון, איך היית מתחיל איתה?'. רעד לי הפופיק. ניגשתי, אמרתי 'שלום, אני יכול לנשק אותך?'. מרוב פחד, נדבקתי לפה שלה. כנראה שזה שיכנע אתכם.
"גם היה באסקימו את העניין של דמות שהיא כל כך רחוקה ממני. אני לא זיין. אולי יש בי אלמנט כזה באופי שאני לא מודע לו. לא היה פשוט לג'נגל בין העולם הטוטאלי של מומו לעולם הטוטאלי של הומו".
אז לא היה לי מושג שאתה גיי.
יהונתן: "גם לי לא היה מושג אז. היו לי התנסויות. אתם זוכרים, צחי ויפתח, שנסענו ליפן וסיפרתי לכם שאני הומו, ויפתח אמר שעד היום הוא חושב שאני עובד עליו? רציתי לקחת אתכם למועדון הומואים".
"רגע, רגע, תן לי לספר", יפתח מתפרץ. "במלון עמדו מאות ילדות יפניות שכל מה שרצו זה לגעת בנו. והן עמדו וצעקו. ואני הייתי בהלם מהדבר הזה. ופתאום הוא אומר לי, 'בוא נלך למועדון של הומואים'. ואני אומר, 'וואט דה פאק, על מה אתה מדבר איתי? תסתכל מה קורה פה'. והוא הלך למועדון של הומואים".
יהונתן: "מה זה 'הוא הלך', באת איתי אדוני".
יפתח: "נכון, אבל הדבר הזה שעומדות שם באמת מאות, רק תבחר. והן יפניות, והן יפות, ואני בכלל ביפן. אתה יודע מה זה להיות ביג אין ג'פן?"
צחי: "כשאתם הלכתם למועדון הזה, אני צילצלתי לקבלה. היה שם סרוויס של כאילו מסאז'ים. חשבתי שזה יהיה יותר ממסאז'. הקול שלה היה צעיר, והיא אומרת 'פולי בוקד סר, יש רק ב־23:30'. ואני מחכה ל־23:30, ואני מתפשט, שמתי חלוק כזה שהיה במלון. פתחתי מנורה, סגרתי מנורה. ואז דפיקות, ובפתח איזה זקנה. איזה זיון? היא נתנה לי כאלה מכות על הגב, על הרגליים, הראש. כל הגוף כאב. נהייתי אדום. היא הרגה אותי".
יהונתן: "זה לא יוד'לה?"
צחי: "אני כנראה יוד'לה באופי. תמיד קורים לי דברים כאלה. במקום טיפ נתתי לה את כל הפירות שהיו בחדר".
יהונתן, מתי יצאת מהארון, אז, כלפי צחי ויפתח?
"הייתי נשוי אז. זו הייתה תקופה שכבר הבנתי שזו כנראה לא ביסקסואליות חולפת כזו. ואחרי כמה שנים, בלוס־אנג'לס, הכרתי את אהבתי הראשונה. אז הבנתי שזהו".
זה גרם לאיזושהי הפרעה ביחסים ביניכם, הרי המשכתם לעשות סרטים?
"אני חושב שיפתח מאוד קינא", יהונתן צוחק.
צחי: "לא דיברנו על זה בזמן הסרטים".
יפתח: "דיברנו, היו בדיחות".
ההצלחה של אסקימו באה עם תג מחיר. מאבקי קנאה, יוקרה, כסף. מפיקי הסרט, מנחם גולן ויורם גלובוס, עשו מכה שעזרה להם לקנות את "קנון גרופ" ולפרוץ בהוליווד. המפיק הגרמני סם ויימברג מיהר להחתים את צחי נוי על חוזה ארוך ולהשיג דריסת רגל בסרטי ההמשך. בתוך כל זה, אני שואל את השלישייה, הייתה לכם תחושה של ניצול?
יפתח: "אתה לא יודע? ברור שכן. קודם כל הייתה מלחמה. סם לקח את צחי, וככה השתלט על הסדרה. למעשה הייתה פה קומבינה. זה היה מגעיל לגמרי. החוזה שלנו בסוף היה עם סם".
הכסף היה מספק?
יפתח: "לא. לגמרי תחושת ניצול".
יהונתן: "רצו לקנות אותנו בלירה וחצי. בגלל זה למשל לא השתתפתי ב'הרימו עוגן'. היה גם עניין של הפרד ומשול. אני ויפתח החלטנו שננסה להוציא קצת יותר כסף, ובאיזשהו שלב הפרידו בינינו".
"בועז, למה יורם ומנחם התנכרו לנו?" יפתח מבקש לדעת. אני שואל למה הוא מתכוון. "יש לי סיפור", אומר יהונתן. "גמרנו איזה סרט, וצילצלתי למנחם לבקש עבודה. המזכירה אמרה 'תבוא מחר'. באתי. ואני יושב ומחכה, מחכה. אחרי שעה וחצי או שעתיים, כבר קראתי את כל העיתונים שם, באתי אליה: 'תקשיבי, אני חושב שאני הולך'. היא אמרה, 'לא, חכה, הוא כבר גומר'. ואז הדלת נפתחת, והוא אומר: 'יהונתן, בוא'. הוא יושב כזה פנים רציניות. אני אומר: 'אהלן, מנחם, מה נשמע?'. ואז הוא: 'יהונתן סגל, אני שונא אותך'. גורשתי מהמשרד בבושת פנים. אז אני לא יודע על איזו שנאה אתם מדברים".
יפתח: "גם לי יש סיפור דומה עם מנחם. הוא אמר: 'אני לעולם לא אעבוד איתך. אתם גרמתם לי להרבה צער, פגעתם בי'. לא הבנתי על מה הוא מדבר".
דבורה: "סתם ככה, בלי שמשהו קרה?"
זו הייתה טעות גדולה, כי בסך הכל עשיתם סרט שבנה אותם.
יפתח: "אולי זאת הסיבה. הם ידעו שבזכותנו הם למעשה עשו את הצעד הבא. בועז, אני חושב שמנחם קינא בך".
אני יודע, אני משיב, ומספר על זיכרון שלי, כשאסקימו התקבל לפסטיבל ברלין. הייתי חדר ליד גלובוס וגולן ושמעתי את השיחה שלהם. מנחם התנגד שהסרט יהיה בברלין.
"אף פעם לא היה לי ברור מאיפה נובע העניין כלפינו", אומר יפתח, "אולי איזה עניין שלא נבוא בדרישות, זו מין תיאוריה".
"בועז", יפתח שואל, "לא סיקרן אותך לעשות עוד סרט איתנו?". מאוד סיקרן, אני משיב. העלינו את זה אלף פעמים. איך לעשות, מה לעשות, למי יש את הזכויות לאסקימו. אבל מה שהיה - היה, עברו ארבעים שנה. אתם חושבים שהיום אנחנו, כקבוצה, יש לנו עוד כדור בקנה?
"כן!" צחי ויפתח משיבים. "זה לא כדור בקנה", יהונתן אומר, "זו אווזה זקנה, שהוציאה שמונה ביצי זהב, ותקועה לה עוד ביצונת קטנה, אחרונה".
דבורה סיפרה מקודם שפרשה מתיאטרון לפני כשנה. "גמרתי עם זה. אני לא יכולה לעשות מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות. כל התיאטרון היום זה לא מה שאני מבינה ולא מה שאני מקבלת. תראה מי השחקנים, תראה מה מציגים. אי־אפשר להתגעגע", אמרה, ואז הוסיפה: "הזִקנה זה הדבר הכי גועלי שיכול להיות. האנרגיה קיימת, היכולת קיימת, הראש עובד ואני צלולה, אבל אין לי כוח. אני נחלשת. חוץ מזה, כמו שהמטפלת הפיליפינית שלי אומרת על הבעיות ברגל שלי: 'הרגל שלך פג תוקפה'. אז אני כמעט פג תוקפי. האוזניים פג תוקפן, זה מכשירים. העיניים פג תוקפן, יש משקפיים. מה שנשאר זה הראש".
אם מחר אגיד לך שאנחנו עושים עוד סרט, תבואי לעבודה?
"על ארבע אני אבוא", דבורה משיבה, "רק שמישהו ילווה אותי, כי אני כל הזמן מסתחררת והולכת עם מקל. אבל מבחינת מה שיש לי בפנים, אני עדיין יכולה למכור סחורה".
יפתח: "אני מתנדב ללוות אותך אם את באה".
צחי: "אני חושב שהעולם, בגלל הקורונה, רוצה נוסטלגיה ורוצה לראות מה פאקינג קרה עם השלושה האלה. יש להם ילדים? משפחה? הם נפגשים? איזו עבודה יש להם?"
סרט כזה לא יכול להתחיל בזה ששלושתכם כמו שהייתם אז. צריכה להיות סיבה שמזמנת אתכם יחד. פעם היה לי בראש שיש בר־מצווה לאחד הנכדים, ואז כולכם נפגשים, וסביב זה הסרט. עברו שנים, זה היה חתונה. בגיל שלכם, איזה סיפור אתם רואים?
יהונתן: "לוויה".
צחי: "אולי אנחנו צריכים להיפגש באיזה טראק, בהרים. כמו ב'גברים במלכודת'. משהו שמאחד אותנו לטיול אחרי ארבעים שנה, ואז קורים לנו כל מיני דברים. או אולי אחד מאיתנו חולה, והשניים באים לבקר אותו, ואז מתחיל סיפור. מתברר שהוא לא חולה בכלל, החליפו בדיקות".
לסרט צריך תסריט, צריך רצון, וצריך שיהיה בזה משהו אמיתי, רגשות, ועל זה צריך לדבר.
יהונתן: "דווקא היום בגילנו, עברנו את ה־60, אנחנו כמעט בפנסיה, זה כבר לא לרדוף אחרי בחורות. זה ויאגרה, זה פרוסטטה, זה קופת חולים".
יפתח: "כל מה שאמרת לא סקסי, אף אחד לא רוצה לראות את זה".
יהונתן: "תלוי איך עושים. זה לא סקסי, אבל אמיתי".
בסרט ההמשך, אגב - מה יוד'לה, בנצי ומומו עושים היום?
צחי: "יוד'לה מתווך דירות. אשתו כל פעם זורקת אותו מהבית, הולך לישון אצל בנצי. אגב, סיפור אמיתי, ביום שהתחתנתי עם מירי, בשלוש אחר הצהריים, אני דופק אצל יפתח בדלת, נכנס ומתחיל לבכות. הוא שואל מה קרה, אני אומר: 'אני מתחתן היום'. 'אז למה אתה בוכה?'. 'לא יודע'. יפתח נתן לי צינגלה. עישנתי, שתיתי וויסקי, נרדמתי. בשש וחצי הוא מעיר אותי, 'אתה תאחר לחתונה'. כולם היו אצל ההורים של מירי, אמרו אין חתונה, אז לא היו אייפונים, הגעתי בדקה ה־90".
יפתח: "כשהרגעתי אותו מהבכי התקשרתי ליהונתן, אמרתי לו, 'תשמע, צחי מתחתן'".
יהונתן: "שלושתנו מסתדרים בסך הכל לא רע. אבל יש מתחת לפני השטח הרבה מטענים וכעסים וקנאות והתרגזויות".
אתה מדבר על החיים או הסרט?
"אני מדבר על החיים שיהפכו לסרט", יהונתן משיב. "אתה יודע כמה פעמים היינו ברוגז והשלמנו? יכול להיות שהתסריט הוא שקורה משהו שמחייב את שלושתנו לגלות אחד את השני".
