חמי רודנר מתחיל לחשוב על יום הולדת 60. זה יקרה בעוד שלוש שנים. הוא לא מפחד מהזדקנות. הוא רוכב על אופניים ועושה פילאטיס, רחוק מאוד מלבעוט בחתולה כשהוא שיכור. חושב על המוות כל יום, על אימו שנפטרה לפני שנה וחצי מניתוח שהסתבך. איך ישב לידה בבית החולים וראה שהיא דועכת. "אין דרך לייפות את הנראות של הגסיסה. זה דבר נוראי, אבל היו שם גם רגעי חסד. שמתי לה באך וברהמס שהיא כל כך אוהבת, ושרתי איתה יחד. התפקיד שלי עם אמא שלי היה להצחיק אותה. תמיד הצלחתי. היא הייתה אם אוהבת, וגם הצילה את החיים שלי בקיבוץ כשהייתי ילד".
כתבות נוספות למנויים:
הייתה לך נפילה אחרי שהיא מתה? דיכאון?
"זה היה נורא קשה. זה לא תהליך שהסתיים, אבל זה גם משהו שגורם לך להבין שאתה צריך להכיר בטבע, בסופיות שלו. אני אתפגר יום אחד. אין דרך להתחמק מזה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בינתיים רודנר לא הולך לשום מקום, להיפך. הוא בין האמנים המעטים שפרחו בתקופת הקורונה. כמה ימים אחרי הסגר הראשון הוא הבין שהמגרש של עולם התרבות משתנה מבמה לחצר, והתחיל לחשוב איך הוא בונה הופעה במיקום החדש. "מאז 20 ביולי הופעתי יותר מ־130 פעם בחצרות, ויש כאלה שאומרים שאני האמן שהופיע הכי הרבה בחצרות. עומר אדם של החצרות".
נהנית מזה או שזו פרנסה?
"אני אוהב אנשים, אוהב אינטימיות, הופעתי בלי הגברה ב־90% מההופעות. זו תמיד הייתה איזו פנטזיה שלי לבדוק את היכולות שלי כזמר בלי מיקרופון, אם חשמל זה משהו שבא מבפנים, אבל הלקוחות אף פעם לא העזו. זה היה משתלם בבתים מבחינת עלות".
איך הופעה כזו נראית?
"אנשים צריכים להקשיב אם אין הגברה. לא מתעסקים בניידים ומקשקשים. כשכן התעקשו על הגברה, זה היה הרבה יותר דומה למה שהראו ב'ארץ נהדרת' עם אביתר".
והיו גם כאלה שמפריעים?
"כן. תמיד יש כלב בהופעות. והוא תמיד נובח איתי יחד כשאני צועק ב'נפלת חזק'. באחת ההופעות בחצר אישה אחת התחילה לזרוק כדור לכלב באמצע ההדרן של 'גאולה'. עצרתי את השיר".
תמשיך עם ההופעות האלה גם עכשיו, אחרי שעולם התרבות נפתח?
"אני שואף להמשיך. אני מכור לזה. אני אומר בהופעה, 'כמו לכם, גם לי הקורונה הגשימה הרבה פנטזיות'".
יש תובנות מתקופת הקורונה?
"אני חושב שהקורונה ממחישה עד כמה בני־אדם הם יצורים סתגלניים, ואיך הם מתרגלים למצבים שלא דמיינו בחיים. לכל עריצות. רק לפני חודש היה אסור לשבת בבית קפה, ובשבילי לשבת בבית קפה זה החיים עצמם. משהו ששווה להילחם עליו".
קראת בתקופת הקורונה לא לשלם מיסים. באמת לא שילמת?
"זה היה ברמה ההצהרתית. אני עדיין מאמין שזה המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להחזיק את הממשלה בביצים. בעיניי זה יותר אפקטיבי מלנופף דגלים ורודים או שחורים או לשים 'לך'".
יש לך רצון להשפיע יותר? לעשות עוד אקטים פוליטיים?
"לא, אני חתול. אני רוצה שיהיה לי נעים בחיים. פוליטיקה זה לא נעים. אני לא מפחד להביע את הדעות שלי, אבל לא תמיד יש לי מה להגיד".
רודנר הוא מסמלי הניינטיז המובהקים של המוזיקה הישראלית. "זמן סוכר" ו"שדים", שני האלבומים הראשונים של הלהקה שלו, איפה הילד, הפכו אותו למפורסם. אחר כך הגיעו גם זוגיות וחתונה עם איגי וקסמן, והם נהיו פאואר קאפל. את תקופת התהילה הוא זוכר כחרדתית במיוחד. "לא יכולתי לשאת את זה. לא חשתי שמגיע לי. הרגשתי שאני מפברק, שאני בפוזה".
למה?
"כש'זמן סוכר' יצא הייתי בן 29, לא בן 19 כמו אסף אמדורסקי, אביב גפן ומאור כהן, ואז בהופעות אני רואה ילדים בני 15 רוקדים פוגו ומתרגמים את זה לאופנת MTV כזו. משהו לא הסתדר לי. לא דיבר אליי להיות בשער של 'מעריב לנוער' כל שבוע, כל מיני טינאייג'ריות שרדפו אחרינו בקניונים או כשהיינו חותמים על דיסקים".
היה לזה גם ביטוי רגשי?
"כן. הרגשתי שאני כמו בולימי, בולע ומקיא את זה כל הזמן. לא יכול בלי זה, אבל לא נהנה מזה. הייתי מסיים הופעה והולך לשתות כמו חמור. היה לי חוסר ביטחון נוראי בכישרון שלי. זה לא סתם כל הסיפור הזה של מועדון ה־27. אם אנשים מעריצים אותך ואתה לא אוהב את עצמך, זה רק מקצין את חוסר האהבה העצמית שלך".
מה היה רגע השפל שלך?
"פעם אחרי הופעה הגעתי למועדון אלנבי 58, ואיגי הייתה אז ברמנית שם. נכנסתי לתוך מקרר משקאות והתקפלתי בתוכו. אני שוכב, לא מבין איפה אני נמצא בכלל. שתיתי יותר מדי. גם הייתי נכנס לעימותים עם אנשים, מכות, רב. ממש אידיוט. לא יכולתי להכיל את התקופה".
איך איגי השתלבה בזה?
"זה התחיל קודם, אבל גם כשהייתי איתה זה היה ככה. בגלל שהיינו איט קאפל לא הבנו את הגבול שבין פנים לחוץ, אז בקיצור שילמנו על זה. כשאתה חלק מזוג בכותרות, כל העניין של איך אתה יוצר אינטימיות לא היה מספיק מוגן. פוצצנו כספים כל ערב על סושי ובולשיט. אבל היה רוקנרול".
אהבת שמסקרים אתכם? פפראצי?
"כל שבוע היו כותבים עלינו ב'ציפורה'. נהנינו מזה, למרות שסיפרנו לעצמנו שאנחנו לא נהנים".
התגרשתם אחרי ארבע שנים. איך אתם כיום? אתה רואה אותה לפעמים ב"זוג מנצח"?
"אני מאוד אוהב אותה, היא מיוחדת, אבל אני לא רואה את התוכנית. אין לי מושג מה משדרים בערוצים האלה".
התחתנת שוב ב־2007 עם קרן, אוסטרלית שפגשת בהופעה. יש לכם שלושה ילדים. הקורונה עשתה טוב לזוגיות או הקשתה?
"הזוגיות שלי כרגע במקום לא כל כך טוב. אני מעדיף לא לחשוף את זה יותר מדי, כי יש ילדים מעורבים. אבל זה לא בגלל הקורונה, זה בגלל דברים שהתחילו הרבה לפני".
הוא נולד בקיבוץ גבעת ברנר. אביו אדריכל ומזכיר קיבוץ, ואימו מורה לספרות ועורכת בהוצאות ספרים. יש לו עוד שישה אחים ואחיות, ארבעה מהם מנישואים קודמים של הוריו. את תחילת ילדותו העביר בלינה משותפת בבית הילדים, תקופה ששרטה לו את הנשמה. "הייתי קם רטוב מפיפי במיטה, ואתה אמור לקרוא לשומרת לילה. יש שתיים כאלה על מאות ילדים. לא קראתי להן. הייתי רץ יחף ורטוב קילומטר בארבע בבוקר לבית של ההורים שלי. ההבדל ביני לבין ילדים אחרים זה שההורים שלי פתחו לי את הדלת. היו ילדים שהחזירו אותם לגן. בכיתה ב' הם הבינו שאני לא יכול לשאת את זה ודרשו מהקיבוץ שאישן אצלם. בסוף הקיבוץ נכנע, במחיר של נידוי חברתי של ההורים שלי. בזה ההורים שלי הצילו לי את החיים".
הם לא שקלו לעבור משם?
"אבא שלי בן קיבוץ והיה בתפקידי מפתח. בורג רציני. האופציה עלתה, אבל החיים שלהם היו שם. בסופו של דבר אבא הוביל את הקיבוץ המאוחד ללינה משפחתית".
התקופה ההיא השאירה בך חרדות?
"אלימות מחרידה אותי. שמישהו למשל יבוא וירביץ לי, זה מפחיד אותי. כל עניין גליה עוז, ילדים שגדלו בסיקסטיז ובסבנטיז, גדלו עם אלימות. לא היית הופך את הראש לקיר בשנת צהריים, חטפת מכות וחזק. שלחו אותנו לעבוד בכיתה ד', שלוש פעמים בשבוע. שמו ילד מול מקדחה בלי כפפות. הענישה הייתה חלק מהדרך, מהחינוך".
הוא הוציא שבעה אלבומים עם איפה הילד, שאיתם הוא מופיע גם כיום, ועוד שישה לבד. השבוע יצא השביעי שלו, "חי שירים", יחד עם המוזיקאי ערן וייץ. אלבום יפה ורגיש שבו הוא עושה 18 קאברים לשירים מוכרים כמו "אף פעם לא תדעי", "נאמר כבר הכול" ועוד. את הסולו יחגוג בשתי הופעות חגיגיות: ב־30.4 במסגרת פסטיבל הגיטרה באילת, עם יהודה עדר שיתארח, וב־29.5 במרכז ענב בתל אביב, עם רונה קינן כאורחת. "האלבום נוצר כתגובה אינסטינקטיבית לקורונה. במרץ, עוד לפני שהיה אפשר להופיע בחצרות, מצאתי את עצמי מובטל במצב של התפוצצות עצבים, ופשוט התחלתי לצלם את פינת הקאבר בפייסבוק שלי".
למה דווקא קאברים?
"אלה היו שירים שצפו לי. נתתי לעצמי הוראה ללמוד את השיר ולצלם אותו בתוך שעתיים. התעסקתי באיך שאני זמר והרפיתי מאיך שאני כותב. אני לא היחיד שעשה קאברים השנה. מי שעבד בתקופת הקורונה זה אני והאחים שלי. אלה ששמים את הגיטרה על הגב ובאים לנגן. כל מה שהיה בו רעש וצלצולים והפקה, דמם".
מה אתה שומע היום?
"יש אמנים צעירים שהם יוצאים מהכלל. אלון עדר, תומר ישעיהו, ג'יין בורדו. הם הרבה יותר מלוטשים מאיתנו".
מה עם מיינסטרים? נועה קירל או סטטיק ובן־אל?
"אני לא חושב שאני והם באותו המקצוע. מעניינת אותי מוזיקה אמנותית שתביע רעיון, תבונה, רגישויות, וכאן אנחנו נמצאים במלחמת קיום כי תאוות הבצע השתלטה לגמרי על המוזיקה. מסחריות מאוד בוטה. מוזיקה הפכה להיות משהו שמלווה קליפים של 15 שניות בטיקטוק. תגידי לי לזמזם שיר של נועה קירל, אני לא יודע".
הציעו לאיפה הילד בזמנו להתמסחר? להוציא יומנים, קלמרים, כאלה?
"מהדור שלנו אביב גפן הוא האמן שהכי הצליח. הוא באמת נהיה רוקסטאר. הבנתי דרך זה שהוא היה על יומנים שאני לא רוצה להיות בזה. כי זה לא אמנות. ברגע שהפרצוף שלך על כל מיני דברים, זה לא יכול שלא לרדד את מה שאתה עושה. אני לא רוצה להיות איש שיווק".
כלכלית החזקת מעמד?
"היו לי תקופות טרודות יותר ופחות, אבל עובדה שאני חי בשפע לא רע מהשירים שלי, בלי להיות שופט באיזה ריאליטי. אביב חבר שלי והלוואי שהיה לי את הדרייב שלו, אבל גם פה אני חתול. אני אוהב שנוח. זה משהו קפיטליסטי שאתה כל הזמן צריך יותר ויותר, אבל איפה זה כתוב שצריך יותר? אני לא צריך יותר כי טוב לי ככה. היש שיש לי עכשיו, אליו שאפתי. להופיע בשוני, לא בקיסריה. לא הופעתי שם בחיים, שלי ואין לי שום שאיפה להופיע שם".
מה דעתך על טקסטים שלך היום, בעידן של מהפכות ושינויים?
"אם למשל היום הייתי כותב את השורה 'לא משקה את העציצים, בועט בחתולה', פשוט לא היו משמיעים את זה, כי זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני שמח שכן כתבתי את זה. יש שירים כמו 'נפלת חזק' שהמשמעות שלהם היום יותר עמוקה, כי האנשים ששמעו את זה אז היו בני 17 ולא ידעו כלום מהחיים שלהם, והיום הם אחרי המסע להודו, אחרי האוניברסיטה והילדים ולפעמים אחרי הגירושים. פתאום זה מקבל משמעויות אחרות. השיר גדל יפה".
גם אתם גדלתם. הגעתם לתל אביב מהקיבוץ, ועכשיו אתם משפחה די מוכרת בארץ.
"יש לנו את זה בדי־אן־איי. אחותי עפרה כותבת ב'הארץ' ביקורת, אלוף בן עורך 'הארץ' הוא בן-דודי, אחי אורי שגר בלונדון הוא שחקן ומורה לתיאטרון, איריס אחותי הקימה את נגה תקשורת, ורותי שנשואה לגיא פינס היא אשת תקשורת ותוכן. יש לנו משיכה לאמנות ולתקשורת שאי אפשר להתכחש אליה. היום אנחנו גם סוג של משפחה אריסטוקרטית מסוימת. אני אומר את זה בהסתייגות".
איך נראית ארוחה משפחתית אצלכם?
"יש הרבה תחרות על תשומת לב. אני השקט בארוחות האלה. יש הרבה ויכוחים פוליטיים, אבל אנחנו גם יודעים לצחוק על עצמנו. לא לחשוב שאנחנו מי יודע מה".
