כשאני מביטה אחורה ומסתכלת בתקופה הראשונה של דרך חיי, נראים לי בה שני חלקים שונים ונבדלים: הראשון הסתיים באסון, השני התחיל באבל. האסון היה מות אמא. השני התחיל באבל עליה",
מרים ילן-שטקליס, מתוך "חיים ומלים"
במשך שנים נאלצה נורית רוזן להסביר שהיא ממש לא הילדה האכזרית וכפוית הטובה מהשיר שכתבה הדודה שלה, מרים ילן-שטקליס. אותה נורית שלקחה התפוח, הפרח זרקה לחצר, הלכה לשחק עם ילד אחר — וגרמה בכך לאחד משיברונות הלב הידועים והכואבים ביותר בספרות הילדים העברית. "נורית הייתה באה למרים בטענות, 'אני הרי לא ילדה כזאת', ומרים הייתה אומרת 'נכון, זו לא את בשיר'", מספרת נועה גולדברג רוזן, הנשואה לאחיין של ילן-שטקליס, בנה של נורית. "מרים הסבירה לה, 'אני פשוט אוהבת את השם שלך והשתמשתי בו בשירים שלי כמו שהשתמשתי בשמות של ילדים אחרים שאני אוהבת'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- סופרי הילדים הבולטים בישראל בשיחה קבוצתית
דורות של ילדים ישראלים גדלו על נורית ודני גיבור ומיכאל ואלישבע וג'ינג'י, ושאר הדמויות שאיכלסו את היקום הספרותי שבראה ילן-שטקליס. ועל אף שהקשר בין האנשים האמיתיים לגיבורים המומצאים היה מקרי בדרך כלל, האופן המדויק שבו תיארה אותם והעולם הרגשי עתיר הניואנסים שהעניקה להם קיבעו אותם בזיכרון הקולקטיבי כדמויות אמיתיות עם אופי ואישיות ורצונות ומעשים — בדיוק כמו טינטן, החבר הפיקטיבי של הילד דני.
3 צפייה בגלריה
דורות של ילדים גדלו עליה, אבל היא לא כתבה רק לילדים. מרים ילן-שטקליס
(צילום: ארכיון גנזים - אגודת הסופרים )
הגיבורים הספרותיים הנערצים האלה העניקו לילן-שטקליס ב-1956 את פרס ישראל לספרות ילדים. היא הייתה הראשונה שזכתה בכבוד הזה, והבחירה בה — הרבה לפני השערוריות הקבועות של השנים האחרונות — הייתה טבעית ועברה ללא סקנדלים. אבל היא עצמה הפגינה אמביוולנטיות כלפי הפרס הזה. "כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים", היא הדגישה במכתב ששיגרה לחברי הוועדה. "בשבילי שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שלבי חפץ לכתוב לעצמי".
המכתב הזה ביטא תחושת תסכול קבועה שליוותה אותה כל חייה. ניסיונות הכתיבה הראשונים של ילן-שטקליס כוונו למבוגרים. גם אחרי שהפכה לסופרת הילדים הגדולה של דורה היא המשיכה ליצור שירים, סיפורים, קטעי זיכרונות, מסות והגיגים לקהל בוגר, וגם תירגמה מיצירותיהם של אלזה לסקר-שילר, גתה, היינה, וולט וויטמן, בולאט אוקוג'אבה ואחרים. את אלה איגדה בספר "חיים ומלים", שכולל את כל יצירותיה ש"פחות מתאימות להבנת ילדים" כהגדרתה — ונתפס בעיניה כסיכום של מפעל חיים.
לא רק שמעמדה כיוצרת פופולרית לילדים לא עזר לה, הוא כנראה הזיק; "חיים ומלים" נדחה על ידי כל הוצאות הספרים שפנתה אליהן. אחרי עוד סירוב אחד יותר מדי היא לוותה כספים והוציאה את הספר על חשבונה. גולדברג רוזן, בעצמה זמרת, שחקנית ויוצרת, גילתה עותק ישן בספרייה הביתית שירש בעלה.
"הספר היה בבית הרבה זמן אבל מי מסתכל בספרים כאלה ישנים", היא מספרת. "כשהתחלתי לקרוא גיליתי שכל שיר וכל מאמר וכל סיפור נוגעים בי במקומות שלא הכרתי עד אז. חקרתי והבנתי שהספר בעצם נכחד, לא נמצא בספריות. היא עבדה עליו יותר מעשור ועברה חוויה קשה כיוצרת, שמצד אחד היא כלת פרס ישראל ומצד שני לא מצליחה לפרסם באף הוצאת ספרים כי היא מתויגת כסופרת ילדים. גיליתי מכתבים שהיא כתבה לחברת נפש שלה, שבהם היא מתארת את הקשיים הסיזיפיים שהיו לה במהלך הוצאת הספר הזה".
בסופו של דבר ב-1978 הודפסה מהדורה אחת של "חיים ומלים". אחרי שניסתה ללא הצלחה להפיץ את הספר בעצמה לחנויות, ילן-שטקליס פנתה לרמטכ"ל רפאל איתן שאותו הכירה וביקשה שיחלק עותקים ממנו לחיילים. "ורפול חילק", אומרת גולדברג רוזן. "גיליתי שמישהי קיבלה את הספר כשהייתה חיילת, אבל את רוב הספרים הוא איפסן בבית החייל. חורף אחד נכנסו מים והציפו את המקום והספרים אבדו. מאז הוא נחשב כספר נדיר".
עכשיו, באקט של צדק מאוחר, "חיים ומלים" יוצא מחדש בנוסח המקורי שלו בהוצאת "אסיה", על הפונט המיושן והכתיב החסר והגרפיקה שילן־שטקליס התעקשה עליהם. "נפגשתי עם מרב שאול מהוצאת 'אסיה'. ישבנו בבית קפה, ואחרי חמש דקות היא אמרה, 'אני רוצה לעשות את זה', כבר למחרת הגשנו למפעל הפיס בקשה לקבל מענק", מספרת גולדברג רוזן. היציאה המחודשת של "חיים ומלים" הייתה אמורה להתרחש כבר בשנה שעברה, לרגל מלאת 120 שנה להולדתה של המחברת, אבל הקורונה עיכבה את היוזמה. במקביל גולדברג רוזן העלתה מופע משיריה של ילן-שטקליס וגם יצרה קשר עם שאנן סטריט, שהקליט יחד עם ריף כהן ביצוע מקורי מרגש לשיר "ואמרתי לעצב'" וגם צילם קליפ. “אני מרגישה שנבחרתי לעשות תיקון ולהחזיר אותה לתודעה", היא אומרת.
מרים ילן־שטקליס נולדה באוגוסט 1900 באוקראינה כמרים וילנסקי, בתם של יהודה לייב ניסן וילנסקי (מאוחר יותר היא אימצה את ראשי התיבות של שמו כשם משפחה), מנהיג ציוני מוכר, והדסה ליפשיץ. היו לה שני אחים — שמואל וילנסקי, לימים מהנדס, ועמנואל ילן, אדריכל. אמה מתה כשהייתה בת 16. ב-1920, אחרי שלמדה פסיכולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטה ועשתה גם תואר בספרנות, היא עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. במשך שנים עבדה בספרייה הלאומית.
בסיפור אוטוביוגרפי בשם "שבילי לציון", שמופיע ב"חיים ומלים", ילן-שטקליס כותבת על הטראומה של מות אמה וגם מתארת בפירוט את העלייה שלה ושל משפחתה לארץ ישראל. מסע הבריחה שלהם מרוסיה, השקועה במלחמת אזרחים מדממת בעקבות המהפכה הבולשביקית, עבר דרך הקווקז וגיאורגיה, ומשם לים השחור ולאיסטנבול, ובמהלכו הסתבכו בני המשפחה עם סוכני הצ'קה (משטרת הביטחון שהפכה בהמשך לקג"ב), חיילים גרוזינים ועגלון שיכור שאיים לרצוח את האב.
כשהיא מתארת את תחושת הסכנה שגרמה למשפחה להחליט לברוח מרוסיה, ילן-שטקליס משלבת את סיפורה המטלטל של נערה יהודייה ניצולת פוגרום שאביה הביא לביתם. "(היא) החלה מספרת איך אנסו והרגו את אחותה, איך הרגו את הוריה, איך היא הצליחה לברוח מתוך הבית הבוער, איך תעתה ביערות...", היא כותבת בשפה ישירה, מיידית ונטולת רגשנות. אלה לא החומרים שהיינו מצפים ממי שהביאה את "אצו רצו גמדים", והאכזריות שרוחשת ברקע אולי יכולה להסביר את הרתיעה של הוצאות הספרים.
הסופרת מרית בן ישראל, שתרמה אחרית דבר להוצאה החדשה של "חיים ומלים", מזדהה עם העלבון והתסכול של ילן-שטקליס מההתנשאות המסורתית של ספרות המבוגרים על ספרות הילדים. "יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים, אבל ספרות זה ספרות. המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיימת בשני העולמות. מבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים. דווקא בגלל שילדים הם 'חדשים' בעולם, הם חווים אותו בעוצמות שלא פעם המבוגרים לא מרשים לעצמם לחוות, וכשהיא כותבת לילדים היא מרשה לעצמה לכתוב במלוא העוצמה, לא מנסה להצחיק או להתנחמד".
עבור בן ישראל, יש ב"חיים ומלים" משהו מאוד חשוף ואמיץ ונוגע ללב. "היא בחרה הכל, בלי סלקציה. סיפורים, תרגומים, מאמרים, שידורי רדיו. היא כאילו אומרת: 'זאת אני'. זאת הזדמנות להכיר אותה 'במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן' - כפי שהגדירה פעם את נפש המבוגר אחרי שמסירים ממנו את הקליפות והשריונים - עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, אהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער".
אבל לא רק ש"חיים ומלים" שובר את הדיכוטומיה המסורתית בין ספרות ילדים וספרות מבוגרים. הוא מבסס את הטענה שגם היצירות שילן-שטקליס כיוונה לקהל צעיר הציגו תמונת עולם הרבה פחות תמימה ואופטימית מזו שנצרבה בזיכרון הנוסטלגי. הדוגמה המובהקת היא כמובן 'מיכאל' — שיר שמתאר בשפה פשוטה ועניינית עד כדי אכזריות חוויה של אכזבה, דחייה רומנטית וכאב חשוף שלא מותירים מקום לתגובה אחרת מלבד בכי חסר שליטה ("מחר השכם בבוקר/ אלך לי אל הגן/ ואשב לי ואבכה לי כל הזמן").
"דני גיבור". כולנו גדלנו על השיר הזה
לא מעט פרשנים קישרו בין חוויית הדחייה וההבטחה שהופרה ב"מיכאל" (וגם ב"דני גיבור") לנטישה הפרטית, הטראומטית, שילן-שטקליס חוותה בחייה. ב־1939, אחרי עשר שנות נישואים, עזב אותה בעלה, הארכיאולוג משה שטקליס, לאחר שהתאהב בבינה גבירץ, המאיירת של אחד מספריה, שאף התגוררה תקופה מסוימת איתם. מאז ועד מותה ב-1984, ילן-שטקליס חיה לבדה באותה דירה בקומת הקרקע בשכונת רחביה, כמה רחובות מדירתם של בעלה לשעבר וגבירץ. לבני הזוג לא היו ילדים ואין תיעוד על קשרים רומנטיים אחרים שהיא ניהלה אחרי הגירושים (גם לגבירץ לא היו ילדים).
לנועה גולדברג רוזן יש השערות משלה על הדינמיקה שהובילה לפרידה. "כשמרים התחתנה עם שטקליס הוא היה ארכיאולוג מהחשובים בארץ. המשפחה שנאה אותו, כשהיו מזכירים אותו זה היה בבוז, כמו שמדברים על אדם רשע, אבל אני חושבת שהתמונה יותר מורכבת. שטקליס התחתן עם אישה שכתבה למגירה, אבל תוך כדי הנישואים שלהם היא התפרסמה והאפילה עליו. החוזה ביניהם השתנה, ואולי גם היא הבינה שאם היא רוצה להתפתח כיוצרת היא לא יכולה לעשות את זה לצד אדם שגם לו יש אגו גדול".
ד"ר עמוס נוי, משורר וחוקר שהתמחה בתרבות עממית, מאמין שרמזים לעולם העצוב, האכזרי לרגעים, של ילן-שטקליס נמצאים כבר בשירים המוקדמים שכתבה לילדים. "מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקרבה האינטימית והחשאית של גמדי הליל הנבונים נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה ואימה מבועתת מפני אובדן זהות", הוא כותב באחרית הדבר שלו לספר. "חיים ומלים", עבורו, "פורש יצירה ספרותית שגיבוריה הנעלמים הם סודות ושקרים - שקרים שמבוגרים מספרים לילדים, שקרים שילדים מספרים למבוגרים כדי להסתיר את סודותיהם שלהם, ושקרים שילדים ומבוגרים מספרים לעצמם".
"רוב האנשים שאני מכיר מתייחסים לשירים שלה כאל שירים עצובים אבל מתוך דוק של נוסטלגיה", נוי אומר. "אני, גם כילד, תמיד ראיתי את הסוד האפל שלא נאמר. 'המסע אל האי אולי' הוא כביכול סיפור חמוד שבו הולכים לתקן את הבובה אלישבע, אבל אחרי שמתקנים אותה הילדים כבר לא מזהים אותה כי היא דומה לכל הבובות האחרות. יש כאן תיאור של נשיות פגומה, שמזכירה לי את הבובה הממוכנת של דליה רביקוביץ".
עבור נוי, ידידי טינטן עשוי להיות הרבה יותר מאשר חבר דמיוני ש"נחבא בכף ידי ואוכל מצלחתי", כי אם "מטפורה סמויה לבדידות מינית ולתסכול מיני. כל הבובות המקולקלות והגמדים בלילה נשמרים תמיד כסוד מהמבוגרים ורוב השירים והסיפורים לילדים טבועים תחת חותם של סודות ושקרים. מהם הסודות האלה? יש לי השערה פרועה ולא אחראית, אבל גם התפיסה הנוסטלגית של שירי הילדים וגם הפרשנות הביוגרפית המאוחרת שראתה ביצירות האלה תגובה לבגידה ולנטישה של שטקליס מחמיצות בעיניי את המרכיב הפוסט-טראומטי של חלק גדול מהכתיבה שלה, את העובדה שהמערך הנפשי שלה התהווה בשלב מאוד מוקדם".
רמז לאותה טראומה שלא ניתן לדבר עליה אפשר למצוא בסיפור למבוגרים "מעשה במשרוקית", שבו הילדה נחטפת בגיל ארבע על ידי צוענים וניצלת ברגע האחרון בזכות תושייתו של אחיה הגדול. הסיפור מסתיים בכמה משפטים שעשוייים לרמוז על מנגנון של הדחקה ודיסוציאציה שמאפיין שורדות של התעללות (“שנים לא מועטות לאחר אותו מעשה, הייתי לפעמים שוכבת ונזכרת ומבהילה את עצמי: אולי הוציאו אז ילדה אחרת מתוך העגלה ההיא... והצוענייה הזקנה תכריח אותי לרקוד על חבל ולקבץ נדבות? ואני פוחדת מאוד").
חידה נוספת שעוררה שפע של שמועות וניחושים בזמן אמת נוגעת למערכת היחסים בין המשוררת לשמוליק קראוס. השניים נפגשו ב־1966, כשקראוס הלחין לחלונות הגבוהים את "הבובה זהבה", ובין השניים נוצרה ידידות עמוקה שהתמידה עד מותה. על הנייר, החיבור ביניהם היה מאוד לא צפוי. היא הייתה אישה קטנה ומבוגרת שכתבה שירים ואירחה במטבח שלה את משה דיין ומוטה גור וגנרלים אחרים שהעריצה; הוא היה שחקן ומוזיקאי שנטה להתפרצויות אלימות ולהסתבכויות עם המשטרה. "זה היה קשר עמוק בין שני יוצרים שהיה להם חור גדול בלב", אומרת גולדברג רוזן.
כשקראוס נעצר כשברשותו חשיש אחרי שסירב לפנות בית שפלש אליו בנבי סמואל בירושלים, ילן־שטקליס ניצלה את הקשרים שהיו לה, הרימה טלפונים וסידרה שהוא יעבור את מעצר הבית אצלה. "שרה בן־ראובן, שכתבה ביוגרפיה על מרים, טוענת שהיא אהבה אותו כמו הבן שלא היה לה", מציינת גולדברג רוזן. "יש כאלה שמאמינים שגם הייתה שם איזו היקסמות רומנטית. מה שבטוח, לפעמים היצירה מאחדת בין אנשים. הוא הבין את העולם שלה וכנראה היא ראתה בו משהו שאחרים לא ראו.
"יש סרטון שצולם כשהחלונות הגבוהים העלו מופע משיריה. היא הגיעה לחזרה והם שרים את 'הבובה זהבה' ומגיעים לקטע שבו הם עושים "פופופו הדוב" ומרים קמה ואומרת, 'אני לא כתבתי על פו הדוב'. ואז קראוס יורד מהבמה וניגש אליה ומסביר לה מאוד בעדינות שזה לא באמת על פו הדוב, ולרגע הוא לא מאבד את הסבלנות ומרגישים את החמלה שלו כלפיה. שנים אחרי, בסוף ימיה, הוא ישב ליד מיטתה בבית החולים. היא כנראה ראתה את מה שאחרים לא הצליחו לראות — את הילד הקטן שבתוך הגבר האלים והפרוע".
פורסם לראשונה: 07:36, 23.04.21
