הכול היה די צפוי בהצלחה של ''גמביט''. בכל זאת, מה יותר הגיוני מזה שסדרה בלי כוכבים על יתומה שמכורה לסמים ולפתיחה סיציליאנית תהיה להיט עולמי פסיכי. "כן, מי היה מאמין שסיפור על ילדה שמשחקת שח יקבע את השיא שלנו למיני־סדרה הכי נצפית בנטפליקס - עם 62 מיליון מנויים ב־28 הימים הראשונים", צוחק כריסטופר מאק, אדם שיודע משהו על טלוויזיה ובעיקר על נטפליקס, כאחראי השקעה ופיתוח כישרונות בינלאומיים של מפלצת הסטרימינג.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
"ברצינות, אף פעם אי־אפשר לדעת. אחד מהבוסים שלי, פיטר רות' שניהל את וורנר, היה אומר - 'אנחנו יכולים למצוא את הכותבים הכי טובים, לעזור להם ליצור את התסריטים הכי טובים, להפיק את זה, ואז זה יוצא מהידיים שלנו והצופים מחליטים אם זה יהיה להיט'. כשתסריטאים שואלים אותי, 'מה נטפליקס רוצה', אני תמיד אומר, 'לא, לא, לא, זו שאלה לא נכונה', כי התשובה היא מטרה נעה. אנחנו לא יודעים".
ובכל זאת, כמי שיושב על הדאטה האינסופי שאתם מספקים מדי רגע לנטפליקס, מאק כן יודע כמה דברים שיגרמו לכם לאהוב סדרה. הוא, למשל, חושב שהדבר הכי חשוב בסדרה הוא דווקא הדמויות. "אריסטו אמר שהעלילה, התמה והדמויות הן שלושת המרכיבים החשובים של הסיפור, והאמין שהעלילה חשובה יותר מהדמויות. אבל מאיך שהצופים מגיבים לתוכן, אנחנו בנטפליקס סבורים שהדמויות חשובות יותר. הרי כמה סוגים של עלילות יש בערך בעולם? שבעה? התבגרות, גאולה, נקמה, אהבה, מעוני לעושר וכו'. לעומת זאת, יש אלף ואחת דמויות שאפשר לחקור באמצעותן את הסיפור. הצופים מפתחים יחסים עם הדמויות ולא עם התסריט. כשאשתי משתגעת מול הטלוויזיה ואומרת, 'אתה מאמין שהוא עזב אותה?' - אשתי היא מהמדברות למסך - זו האינטראקציה החזקה. אנשים לא מייצרים קשר עם העלילה כמו עם הדמויות".
אז התסריט לא חשוב כל כך?
"הוא חשוב, הוא המכניזם שמניע את הדמות במסע, וכמובן שהוא צריך להיות חזק. וכמובן שהתמה חשובה לפחות כמו העלילה. אם אחת מהצלעות חלשה, הסדרה לא תדבר לצופים. כריסטופר נולאן, למשל, הולך עם התמה עד הסוף. ב'אביר האפל' הדמויות מדברות עליה, הוא חוקר אותה מנקודת מבטן וזה מה שהופך את הסיפורים שלו לכאלה טובים. אם אתה בא אליי עם תסריט, אני מציע שתגיד, 'אני רוצה לחקור רדיפת בצע או שכול'".
ניצחונו של האנדרדוג. ''גמביט המלכה''
מה התמה של ''גמביט''?
"בשביל לשלוט בכל דבר בעולם, אתה צריך לשלוט קודם בעצמך. רואים את זה כשבסוף היא מנצחת בלי סמים ואלכוהול במשחק הכי חשוב של חייה. זה סיפור קלאסי של מעוני לעושר, של יחסים בין אם לבת. אחוות נשים היא תמה חזקה מאוד. לדעתי היחסים בין האם והבת דחפו את הסיפור קדימה - זה סיפור על מישהי שאיבדה את אמא שלה ומצאה אמא חלופית. הייתי אומר גם שאחת התמות החשובות היא להאמין ביכולות של עצמך ולא ברעיון שמשהו אחר מניע את הגאונות שלך. וגם כמובן העובדה שגמביט היא אנדרדוג מטורף".
ואיך העקרונות האלה עומדים במקרה של ''אמילי בפריז'', עוד סדרת להיט של נטפליקס?
"האמת היא שלא צפיתי בה, בדרך כלל אני דוגם את הכול, אבל הניחוש שלי הוא שהסדרה עבדה כי זה סיפור קלאסי של דג מחוץ למים, ויש לאמילי בטח אישיות מעניינת".
ובכן, לא ממש.
"אוקיי, אצפה בה מתישהו. אני עכשיו ב'ג'יני וג'ורג'יה'".
בוא נדבר על הסדרה הכי מצליחה בעשור האחרון – ''משחקי הכס''. למה הצופים כל כך אהבו אותה?
"מה שהניע את העלילה זה המשפחה, סטארק. אתה רוצה לראות אותה מתאחדת. אם לא אכפת לך מהדמויות – אז מה אם הן מתות? אני זוכר את הבן שלי צופה בה כמה שנים אחרי, כשהוא גדל, והוא פתאום דפק צרחה. נכנסתי לחדר בבהלה, 'מה קרה?' והוא צרח - החתונה האדומה! וזה היה באמצע הקורונה, כן? אתה חווה חוויה רגשית חזקה בלצפות במישהו נרצח על המסך. זה הקסם של מה שאנחנו עושים.
"אני בכלל עורך דין בהכשרה שלי. שנתיים לפני סוף הלימודים הבנתי שאני צריך להיכנס להוליווד, וכשסיימתי כבר נכנסתי לכתוב בסדרות כמו 'אי.אר'. אבא שלי לא הכי אהב את זה, אבל שיכנעתי אותו שיש לי ביטוח חיים וחניה, ואז הוא אמר לי משהו שלקחתי איתי, 'אם תעשה משהו שלא מייצר רגש אצל הצופים, ככה שהם ייצאו ממנו שמחים או עצובים, נכשלת כמספר סיפורים'. אנחנו בעסקי המניפולציות הרגשיות דרך דמויות ועלילות ותמות ששואלות שאלות גדולות על האנושות".
מה חשבת על הלהיטים הישראליים של נטפליקס, ''שטיסל'' ו''פאודה''?
"את 'שטיסל' לא ראיתי. מאוד אהבתי את 'פאודה'. יש שם את האלמנטים של האקשן אבל בלי הדמויות החזקות, משני הצדדים, זה לא היה עובד".
כריסטופר מאק הוא המק־רויאל של הוליווד. במשך שנים עבד באן־בי־סי כתסריטאי, ואז פתח סדנה מצליחה לתסריטאים ששלחה אותו כל הדרך לנטפליקס, שם הוא משמש כמעין מנטור שמסביר ליוצרים מסביב לעולם איך כותבים ומוכרים סדרה שתהפוך ללהיט בינלאומי (ברביעי הקרוב, 28.4, הוא עורך וובינר לאנשי תוכן מישראל בנושא פיתוח תסריט). לטענתו, אנחנו יודעים אם נתמסר לסדרה או לא כבר בחמש השניות הראשונות שלה. שהן בערך מצמוץ בסצנה הראשונה כשהגיבור שותה את המיץ תפוזים שלו בארוחת בוקר רגע לפני שהטרוריסטים מגיעים. "ובכן, כן, יש תת־מודע. אתה בוחר בצורה לא מודעת אם לראות סדרה בשלב מאוד מוקדם", הוא מסביר.
חמש שניות הן כלום.
"נכון. זה כמו בליינד דייט. נגיד שמצאת מישהי בטינדר, ובדייט היא לא נראית בכלל כמו בתמונות, בחמש השניות האלה אתה מחליט – ככל הנראה שלא יהיה דייט שני. זו החוויה שלנו בפרק הפיילוט ובטיזר של הסדרה. אם הטיזר ישכנע את הצופים להישאר עוד קצת, אנחנו רואים בזה את 'הכן' הראשון. ה'כן' השני מגיע באירוע המחולל של העלילה, הרגע שבו קורה משהו מעניין לגיבור, שישאיר אותנו עד סוף הפרק הראשון. 'הכן' השלישי מגיע בפרק השני. הפרק הכי חשוב בסדרה אחרי הפיילוט הוא הפרק השני, כן? אם אתה מצליח לגרום לצופה לעבור את הפרק השני, אתה באופן רשמי במערכת יחסים. אם אתה מוכר לנו סדרה, יבקשו ממך לשים יותר מהסיפור בהתחלה. עד סוף הפיילוט, הצופה חייב להבין מי הגיבור, מה הוא רוצה, מהם הקונפליקטים העיקריים שלו והכללים הבסיסיים של העולם שבו הוא פועל. אז הצופים בוחרים מה הם הולכים לראות בתוך חמש שניות, אבל יש לך עדיין אפשרות לגרום להם להישאר, למרות שיש כל כך הרבה תוכן מסביב".
והמון מתחרים חדשים?
"זה לא רק מסכים. יש לך משחקים, יש העולם בחוץ. כל מה שמושך לאנשים את העיניים נחשב על ידי נטפליקס למתחרה".
אתה לא מרגיש שהכמות של נטפליקס באה על חשבון האיכות?
"תראה, אנחנו מייצרים כמות גדולה של תוכן, ואני חושב שיש כאן טיעון על האיכות שלו, אבל הסיפור של נטפליקס באמריקה חוזר במדינות אחרות. יש ערוצים בטלוויזיה והקהל הצעיר לא צופה בהם. הם לא רוצים לצפות בעוד סדרת שוטרים גנרית על איש זקן שיש לו בעיות עם אשתו והוא אלכוהוליסט, אוקיי? אז ערוצי הטלוויזיה בוכים, 'הו, הצעירים לא צופים בטלוויזיה'. לא, הצעירים פשוט לא רוצים לצפות בטלוויזיה משעממת.
"אנחנו משדרים ל־190 מדינות ול־204 מיליון אנשים עם כל כך הרבה טעמים וכל כך הרבה מצבי רוח, אז נטפליקס היא קייטרינג לכל סוגי האנשים והטעמים. יש לנו משהו בשביל כל מצב רוח. הכמות היא גדולה, והאיכות היא עניין סובייקטיבי. עוד משהו שיש לנו להציע זה הטבע הבינלאומי של התוכן שלנו, הוא כל כך גלובלי, שהוא יכול לנדוד בין מדינות".
ההצלחה העצומה של ''לופן'', סדרה דוברת צרפתית, הפתיעה אתכם?
"'לופן' זו הסדרה דוברת הצרפתית הכי מצליחה שלנו. רק חמישית מאוכלוסיית העולם מדברים אנגלית, אז חשוב שהתוכן שלנו יהדהד לאנשים בשפה שלהם. אנחנו הופכים לגמרי את התובנה הישנה שקהל אמריקאי לא יצפה בתוכן זר".
איך זה שהאמריקאים עדיין רואים סדרות זרות רק עם דיבוב?
"האמריקאים לא ממש אוהבים לקרוא בסדרות שלהם. אנחנו מדבבים את כל התוכן שלנו, לפעמים ל־132 שפות. נהיינו מאוד טובים בזה, כך שאתה לא ממש רואה שהשפתיים זזות אחרת מהטקסט. אני אישית מעדיף כיתוביות, המשחק יותר טוב ככה".
בקרוב נטפליקס תשגר אלינו את התוכן הישראלי המקורי הראשון שלה: ''היט אנד ראן'', שפיתחו יוצרי ''פאודה'' ליאור רז ואבי יששכרוף. מאק לא היה מעורב, אבל משחרר כמה פרטים. "זה ייצא בסוף השנה, טיזר ייצא בסוף החודש. ליאור רז בתפקיד הראשי, וגם ליאור אשכנזי וגל תורן. זה מותחן פעולה שבו החיים של גבר נשוי באושר מתהפכים כשאשתו נהרגת בתאונת פגע וברח מסתורית בתל־אביב. אבל ומבולבל, הגיבור מחפש את הרוצחים של אשתו שטסו לארצות־הברית, ובעזרת מאהבת לשעבר מגלה אמיתות כואבות על אשתו האהובה והסודות ששמרה ממנו. הצילומים ברחובות תל־אביב איפשרו לנו להגביר את האקשן והאפיל הבינלאומי".
מה אתה חושב על הכישרונות הישראליים?
“הטאלנטים הישראלים והסדרות הישראליות הם ברמה עולמית. לעם היהודי יש היסטוריה ארוכה של סיפור סיפורים שעוברים מדור לדור. היכולת הזאת עוברת גם למסך. בעבר סדרות ישראליות היו נקנות ועוברות עיבוד על ידי האמריקאים - 'חטופים' מול 'הומלנד' לדוגמה. 'אופוריה' זו עוד דוגמה, אני מאוד אוהב אותה, וחייב לצפות בגרסה הישראלית כדי להשוות. אני טוען שאם 'הומלנד' הייתה יוצאת בנטפליקס לא היית צופה בה, כי היית צופה קודם בגרסה הישראלית".
עבדת ב''אי.אר''. נטפליקס היו עושים היום סדרה כזאת?
“לא יצרנו עדיין סדרת בית חולים, אבל אנחנו משדרים את 'האנטומיה של גריי' שמאוד מצליחה. מה שמדהים זה שהגיל של הצופים בה רק יורד, זה התחיל מאנשים מאוד מבוגרים. ילדים צפו בכל העונות שבנטפליקס, ועברו לצפות בעונה הנוכחית שמשודרת בטלוויזיה. זה אומר שיש עדיין תיאבון לזה. אם הייתי יודע שהילדים שלי צופים ב'אנטומיה' אולי הייתי שם קוד בקרת הורים".
4 צפייה בגלריה
''פאודה''. ''בלי הדויות החזקות - זה לא היה עובד''
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes)
איזו סדרה טובה בעיניך?
"אני רואה סדרה טורקית בשם 'מוסכמות', על אנשים שמצליחים להחלים מטראומה. סדרה כמעט אנטי־נטפליקסית, במובן שהיא לא מתקדמת מהר. הקומפוזיציה מאוד יפה. אני חושב שההצלחה שלה נובעת מהיכולת לתת את כל טווח הרגשות האנושיים - המצחיק, העצוב, המעורר רחמים - בדיאלוגים ובמשחק. זו הסדרה האהובה עליי כרגע. מהאמריקאיות אהבתי את 'וונדה־ויז'ן' בדיסני, יש לה טוויסט מעניין על גיבורי־על. את 'הפלקון וחייל החורף' לא הכי אהבתי. עוד סדרה שאני רואה נקראת 'לוחם', ומבוססת על רעיון של ברוס לי. הסצנות של אמנויות הלחימה שם פשוט מעולות וגם הדמויות".
רוב האנשים פותחים נטפליקס ובוכים שאין מה לראות. מכיר את התופעה?
"אין מה לראות? הו לא. תראה, לא מזמן נשאבתי לחור השחור שנקרא: ז'אנר האימפריה הרומית. ראיתי דוקו, למדתי על יוליוס קיסר וכל זה, ואז צפיתי בסדרה 'רומא' ואז בסרט 'ממלכת השמיים' של רידלי סקוט. הייתי תקוע בימי הביניים. זה מה שיפה בתוכן, היכולת להעמיק בתוך נישה. ככה לפחות זה עובד בשבילי".
פורסם לראשונה: 07:35, 23.04.21
