כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
פעם מזמן, כשהייתי סטודנט, עבדתי בערוץ 1. בימים ערכתי תקצירים במחלקת הספורט ובלילות הייתי מאבטח בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה כדי להשלים הכנסה. עד שפוטרתי. האיש שפיטר אותי היה אבא שלי, יאיר שטרן, שבדיוק מונה למנהל הטלוויזיה והצעד הניהולי הראשון שלו היה להעיף את בנו בכורו מהעבודה בגלל שהוא לא רצה שירננו, ערוץ ציבורי וכו'. יואש אלרואי ממחלקת הספורט היה המנהל הישיר שלי והוא כעס. מאוד. הוא טען בפני אבי שהוא לימד אותי טלוויזיה ואבי מקלקל לו. אני כעסתי כי השכר שלי היה אמור לעלות בכאלפיים שקל, ועמדתי לקבל סוג של חוזה, וגם כי אהבתי את העבודה בערוץ 1. בדיעבד אבא שלי עשה לי טובה גדולה מפני שבדיוק קם ערוץ 2 ונולדה תעשיית הטלוויזיה. עכשיו המעגל נסגר ואני חוזר לערוץ 1, רק שהפורמט השתנה והגוף החדש נקרא 'כאן', והוא פחות מסורבל ועושה טלוויזיה מצוינת, ואני מאוד שמח וגאה שהתוכנית שאני מנחה תשודר בערוץ החל ממוצאי שבת.
סבא שלי הוא אברהם (יאיר) שטרן שהיה מפקד הלח"י. הוא נרצח על ידי הבריטים ב־1942 כשסבתי רוני הייתה בהיריון עם אבי - יאיר שטרן. אבי נולד יתום ובכל יום בחייו הוא מתגעגע לאבא שלא היה לו. אולי זאת הסיבה שהוא היה ועודנו אבא טוב לילדיו וסבא אהוב על נכדיו. לא פשוט לגדול עם סבא מפורסם ואבא מפורסם, יש משקלים וציפיות בילדות, ועד היום אנשים זורקים דברים ברחוב כמו "סבא שלך היה מתהפך בקבר אם היה רואה את התוכנית האחרונה שלך". אז ככה, אני לא חושב שמתהפכים בקבר, ואם כן, אני בטוח שהוא היה שמח לראות שיש לנו מדינה עצמאית וחזקה, והוא גם היה שמח לראות שלאבי יאיר יש אישה שהוא נשוי לה באושר כל חייו וארבעה ילדים שאף פעם לא הסתכסכו אחד עם השני ותמיד היינו ועודנו חברים טובים.
גדלתי בתקופת הטרום־סלולרי, תקופה שבה ההורים לא ידעו מה הילדים עושים אחר הצהריים, וכך במשך שעות ארוכות היינו בעולם של ילדים שבו נאלצנו להסתדר גם עם הילד החזק, גם עם הילד שמדבר לא לעניין, וגם עם הילד שבוכה בלי שאף אחד בא לנחם אותו. המציאות הזו הכריחה את הדור שלי לפתור את הבעיות בעצמנו. כשהייתי בן תשע התחלתי לנסוע מירושלים לסבתא שלי בנתניה, החלפתי בדרך שלושה אוטובוסים וקניתי בעצמי את הכרטיסים בתחנה המרכזית. היום זה נראה לי מדע בדיוני, למרות שכנראה ההורים שלי עשו משהו נכון. אני מנסה להקנות לילדיי את אותה עצמאות, פחות או יותר. אבל אוטובוס לבד לנתניה בגיל תשע? מה זו המופרעות הזו?
עיר ילדותי והעיר הכי יפה בעולם. לעיתים אני נוהג לטייל ברחובות של השכונות המרכזיות וגם יודע מי גר שם ומתי. בין העוולות שהם עשו, היו לבריטים גם כמה החלטות טובות. הראשונה הייתה לבנות את הבניינים באבן, והשנייה הייתה להקים שכונות גן רחבות כמו רחביה, בית הכרם, המושבה הגרמנית וטלביה. לצערי הרב, רוב חברי ילדותי לא גרים יותר בירושלים מפני שהעיר שינתה את צביונה והפכה להיות הרבה יותר קיצונית. ועדיין, אני מטייל בה בכל הזדמנות ושעון הזמן חוזר 30 שנה אחורה והעיר חוזרת להיות יפה כמו פעם. אני רק מזכיר שקר בירושלים בחורף, ולכן בניגוד לעמיתינו התל־אביבים שתמיד הסתובבו בחוץ, אנחנו בחורף ישבנו בבתים ודיברנו אחד עם השני, ולכן שני ירושלמים שנפגשים מיד מתחילים לדבר את האמת לתוך הפרצוף כי הם בסך הכל ממשיכים שיחה שנפסקה לרגע, גם אם לעשר שנים, והם יכולים לחדש אותה בכל רגע נתון. היום אני כבר לא גר בעיר; גם אני נאלצתי לגלות למרכז בגלל אבא שלי, שכאמור פיטר אותי מערוץ 1 (ושוב תודה לך אבא), אבל אולי אחזור להזדקן בה.
לא הייתי תלמיד מי יודע מה בבית הספר ולא חיזרו אחריי מהפקולטה להנדסה בטכניון. גם לא התקשרו מהפקולטה לרפואה. אבל כבר כנער ידעתי שלא אהיה רופא או מהנדס. ידעתי כי בזמן השיעורים בביה"ס, אלה שהייתי נוכח בהם, חלמתי. היו לי מלא חלומות וכולם היו יותר מעניינים מהמורה לפיזיקה. וגם יש את החיידק. החיידק שחוטפים כשאבא לוקח את בנו יותר מדי פעמים לעבודה. הסיבה הייתה טריוויאלית, יש לי אחות ושני אחים צעירים ממני. כשהם היו קטנים אמא שלי ביקשה שאבי יעשה איתי משהו כי היא טיפלה בהם מסביב לשעון, אז הוא עשה את מה שפעם עשו ולקח אותי לעבודה. ושם, בבניין הטלוויזיה ברוממה, היו דברים מרתקים. אולפנים, חדרי איפור, סטודיו לגרפיקה, עיתונאים כועסים וקולניים בחדר החדשות.
המקום הכי מופלא בבניין היה היקום שהתקיים בחדרי העריכה. שם ישבו הכתבים ועורכי הפילם בחדרים חשוכים וגזרו עם מספריים את הקטעים המעניינים מסרט הצילום והדביקו גזיר לגזיר בסלוטייפ מיוחד. היו שם מוטי קירשנבאום, דן שילון, אלכס גלעדי, ירון לונדון ועוד אנשי טלוויזיה ענקים שכבר לא מייצרים כמוהם. וגם אני הייתי שם, ילד קטן שעומד בשקט בפינה ולא מפריע. כי אם הייתי מפריע הייתי מת. איך אני יודע? לפי השאגות שהם שאגו על מי שנכנס לחדר ושאל מה אורך הכתבה ומתי מסיימים לערוך אותה. שיטת העריכה נקראה קאט טו קאט, כלומר הדבקה של קטע לקטע. עד היום זו שיטת העריכה המועדפת עליי, למרות שהטכנולוגיה השתפרה פלאים.
איזו תוכנית מופלאה זו הייתה. את איל קיציס הכרתי במסדרונות של אולפני ברודקאסט בדרום תל־אביב כשהייתי מפיק ועורך צעיר. גילינו ששנינו רוצים לעשות טלוויזיה לאנשים בגיל ובראש שלנו. היינו בני 30 והתוכנית הייתה ההתרסה שלנו כלפי הטלוויזיה ששלטה אז בפריים־טיים. תוך זמן קצר הגיע טל פרידמן והתוכנית התבססה על הדיאלוג הקומי ביניהם, כשקיציס בתפקיד המנחה השפוי ופרידמן בתפקיד הדמות ההיסטורית השרוטה. כנראה שבימים אלה הרבה מהדיאלוגים של קיציס ופרידמן וגם חלק מהאורחים לא היו מאושרים לשידור, אבל שידרו אותנו במוצאי שבת בחצות וכנראה שהמנהלים לא צפו, או שלא היה להם אכפת. ויש עוד אפשרות: הם צפו וחשבו שטוב לשדר גם לקהל צעיר ואולי משהו יתפוס.
5 צפייה בגלריה
''הפעם הראשונה שהצלחנו בחיים''. שי שטרן (משמאל) עם אייל קיציס, טל פרידמן ואמיר פיי גוטמן בצילומי 'חלומות בהקיציס' שהפיק
(צילום: חנוך גריזיצקי)
אורחים זכורים במיוחד היו אניטה פללי שפיחלצה את חיות המחמד שלה, איציק איינשטיין שטען שאריק איינשטיין כתב את השיר 'יושב על הגדר' בגלל שלטענתו אריק ראה אותו, את איציק, יושב על גדר ומזמזם, וככה נולד לאריק השיר. וכמובן רחל המדענית שהייתה רופאה מנתחת של פרחים מפלסטיק. אנחנו השתגענו על הדמיון של האורחים וגם לא חשנו שנדרש דיוק עובדתי. אם רחל המדענית אומרת שהיא רופאה של צמחים מפלסטיק ומדגימה איך היא מטפלת בהם עם צמר גפן רטוב, היא צודקת. אגב, הסלבריטיז שהגיעו לאולפן הצטרפו בשמחה לקרנבל.
בסוף היום זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו כבודדים הצלחנו בחיים. אני אומר הצלחנו כי כשהראיתי לאבא שלי את הפיילוט של 'חלומות בהקיציס' הוא שאל, "מי ישדר את הדבר הזה?" עניתי שזה גדול והוא הביט בי חזרה ושתק. גם הזכיינים שהגשנו להם את הפיילוט שתקו. חצי שנה הם שתקו. וגם בסוף העונה הראשונה שתקו בקשת, חשבו להעיף אותנו, ואז החלה העונה השנייה והכל התפוצץ במובן הטוב של המילה. איזה כיף. אם לא מהנדס, ולא רופא, לפחות מפיק, זה נשמע כמו מקצוע.
פעם ב'חלומות בהקיציס' התארחה אורלי ויינרמן שהייתה כוכבת הסדרה 'שמש', והצוות עידכן אותי שהיא לא מוכנה להתחבר למיקרופון. ירדתי מהקונטרול לאולפן וניסיתי להבין מה הבעיה ואורלי אמרה בפשטות, "המיקרופון שחור והחולצה שלי ורודה, זה לא מתחבר". אמרתי לה "אורלי, אין מיקרופון ורוד". היא אמרה, "כן, אבל אני לא יכולה לשים מיקרופון שחור כי זה לא מתאים לחולצה". חשבתי מה לעשות ופניתי לאלי פיניש שגם התארח בתוכנית וביקשתי ממנו שבכל פעם שאורלי מדברת הוא יתקרב אליה ממש וכך ישמעו אותה מהמיקרופון שלו. אלי היה חמוד ועבד באותה תוכנית כסאונדמן וכקומיקאי, והשידור עבר בשלום.
חשבתי שאני מפיק גדול, ויש לי אפילו חברת הפקה שנקראת על שמי כאילו שאני פרודיוסר הוליוודי. הפקתי תוכניות לספי ריבלין, לעידן אלתרמן וליאיר ניצני, לשי ודרור, לליאת הר לב וליניב ביטון - והיו לי משרדים וחולצות מכופתרות וארוחות צהריים עסקיות - ואז הגיע המיתון העולמי של 2008. הצלחתי לסיים את השנה בשלום, והחלה שנת 2009 שבתחילתה המיתון רק העמיק. ניסיתי לעניין את ערוצי הטלוויזיה בפרויקטים שהיו לי. הם הסכימו לפגוש אותי כדי לחייך אליי בעצב ולומר שהמיתון פגע בכולם ולא יקרה כלום בחודשים הקרובים.
חזרתי למשרדים שצימצמתי לחדר אחד וישבתי מול המחשב. פתאום התחלתי לכתוב סיפור על בחור ירושלמי בן 29 שניצב בצומת דרכים. כתבתי עמוד, אחר כך עוד עמוד, ותוך חודש של אמוק כתיבה היה לי סיפור. קברתי אותו במגירה ובינתיים עברו כמה שבועות, ועוד כמה חודשים, ועבודה אין. עד שיום אחד גילגלתי רעיון עם חבר במאי, וחשבנו שכדאי לצלם לו פיילוט. בתקופה הזאת לא היה טעם לשלם למנחה כדי לבדוק את הרעיון, והחלטתי לעשות זאת בעצמי. צילמנו פיילוט והתברר שהרעיון לא משהו, אבל, וזאת ההפתעה הגדולה - לא הביך אותי להיות לפני המצלמה, וחברים שאני מעריך מהמקצוע שצפו בפיילוט עודדו אותי להמשיך. אוקיי, חשבתי, אם אני המנחה, כדאי שאעשה את המקסימום שתהיה תוכנית טובה.
צילמתי עוד פיילוט, הפעם ברצינות וניגשתי איתו לערוץ ביפ. יובל נתן שהיה העורך הראשי נדלק וחתם איתי על שמונה תוכניות. הרעיון היה פשוט, אני מנסה להנחות תוכנית דוקומנטרית עם אמנים וכישרונות אבל המפיקה שלי משבשת הכל, וההצחקה נמצאת בין הציפייה למציאות. אמירה בוזגלו התאימה בול לתפקיד המשבשת ויצאנו לדרך. כמובן שנעזרתי בחבריי מימים עברו ולתוכנית הראשונה לוהק איל קיציס. מתוך חוסר התקציב של ערוץ נישה, וחוסר הברירה של מצבי המקצועי, משהו התחבר לתוכנית פרועה שמותר לשאול בה הכל. ולמה מותר לשאול בה הכל? כי לא הייתה לי ברירה ולא היה לי מה להפסיד. לא היה לי אולפן, וגם לא קומיקאים, והחלטתי שאני שואל הכל, מקסימום לא יענו לי. למזלי, אבי ניר מנכ"ל קשת צפה בתוכנית הראשונה והחליט שהתוכנית עוברת מיידית מביפ לקשת. כך מצאתי את עצמי מנחה לייט־נייט בקשת ובכלל לא התכוונתי, סתם חשבתי לצלם פיילוט כי לא היה לי כסף למנחה. מפה לשם עברו שמונה תוכניות ואחר כך הוזמנו עוד עונה, ועוד עונה, וכבר הגיעה העונה החמישית, וחשבתי שהרווחתי מקצוע חדש, מנחה. אבל אז הגיעה דפני ליף.
דפני ליף יצאה עם האוהל לשדרות רוטשילד ונולדה המחאה החברתית. וככל שהמחאה תפסה, המפרסמים הגדולים נכנסו לבונקר, וערוץ 2 הפך לערוץ ללא פרסומות. וכשאין פרסומות, אין הפקות, וכשאין הפקות, אין 'אל תשאל' ואני הולך הביתה ושוב יושב על המחשב עם סיפור שלא החליט אם הוא רוצה להיות ספר או סרט. המזל הוא שעברה לגור בבניין שלי עורכת ספרים ששמה מיכל חרותי והיא התעניינה לדעת האם אני כותב. הוצאתי את הסיפור מהמגירה ונתתי לה. היא חשבה שזה יכול להיות ספר. אבל איך ספר? חשבתי ביני לביני. הרי אני לא מאיר שלו, וגם לא א.ב. יהושע, סופר זה מקצוע נשגב, זה לא צחוק. ואז דמיינתי את מאיר וא. ב. מכינים סלט ושוכחים לתבל, ומכינים ביצה קשה והיא מתפוצצת בסיר, ושוטפים כלים ונופלת להם כוס לכיור, ונזכרתי שגם הם בני אדם, ולכל אחד מותר להיות בן אדם שכותב משהו גם אם הוא לא הם, ומאיר וא.ב. בהחלט יכולים להמשיך לישון בשקט. שנתיים אחרי ש'מיקי אני מדברת אליך' יצא כתבתי עוד ספר שנקרא 'הכי נורמלי בעולם', ואחר כך כבר לא היה לי זמן לכתוב כי 'שי בשידור' תפסה תאוצה.
בהתחלה עשיתי בערוץ עשר עונה של 30 תוכניות באולפן גדול עם להקה וקהל, ומשהו הרגיש לא נכון. הייתה שם פומפוזיות שלא התאימה לי. התוכנית יצאה בתום העונה לפגרה שבסופה החל מבצע צוק איתן, שבו צילמתי כל יום כתבות בעוטף עזה והנחיתי עם רביב דרוקר ואושרת קוטלר אולפן חי מגג עיריית תל־אביב בכל ערב. האדרנלין עבד שעות נוספות, וכמות העבודה הייתה בלתי נתפסת. כשמבצע צוק איתן הסתיים שמחתי כמעט כמו החיילים ששבו הביתה בתום הקרבות. היה ברור לי ולאנשי הערוץ שאי־אפשר לחזור לאולפן הפומפוזי, ויוסי ורשבסקי המנכ"ל אישר לי לעשות תוכנית קטנה וצנועה במונחי תקציב. הצניעות וחוסר היומרה התאימו לי מאוד. צילמנו 300 תוכניות בשמונה שנים, 40 ומשהו תוכניות בשנה. שבוע אחרי שבוע, קיץ, חורף, סתיו, אביב, בניהולן המסור של עורכות התוכנית בת אל בלן ושני הלמר.
אמנים הם אנשים מאוד רגישים, ואם הם לא היו רגישים הם לא היו אמנים כי הם צריכים לזהות לפני כולם את העוולה או את הכאב ולבטא את זה באמנות שלהם. לכן, כשאני רואה מאחורי הקלעים קומיקאים, זמרים ושחקנים שמגיעים להתפרקות רגשית אני אוהב אותם יותר, כי זה בהכרח הופך אותם לאמנים טובים יותר. לא אחת קיבלתי בשעות הערב המאוחרות שיחות טלפון מחברים־אמנים שבהן הם הודיעו לי שהם פשוט הולכים למות, וזו אגב התחושה בהתקף חרדה. התרופה שלי נגד הפחדים שיש במקצוע היא פשוט לעשות. וכשאני עושה את המקסימום זה משחרר.
הייתי כבר כמה פעמים בחיי על הרצפה מבחינה מקצועית, זה קרה לי כמפיק עצמאי. במצבים האלה, אחרי שאני מנגב את האבק מהבגדים, אני מתיישב וחושב מה אני בכל זאת יכול לעשות. הפעם הכי מוזרה הייתה לפני 'שי בשידור', כשהחלטתי להעלות על במה לראשונה בחיי. במשך ארבעה ערבים הזמנתי קומיקאים וזמרים לעלות איתי, ובפעם הרביעית התיישבו לצידי ערן זרחוביץ' ומאור כהן והייתה שם כימיה כל כך טובה שהמשכנו לרוץ עם הערב הזה שנקרא 'כמעט מושלמים' במשך שבע שנים. זרחוביץ' קרע את הקהל מצחוק, מאור שר והצחיק, ואני בסך הכל האמנתי ששלושתנו יכולים להיות יחד על הבמה.
סביב גיל 40, אחרי 20 שנה מאחורי הקלעים, עברתי לפרונט. מבחינתי לא היה הבדל גדול במעמד. נכון שמדי פעם כשאני יושב במסעדה מגיע אלפחורס לשולחן על חשבון הבית, אבל אלפחורס לא הצליח לשנות חיים של אף אחד, מה גם שמילדות ראיתי את כל הכוכבים של ערוץ 1 בבית ובעבודה של אבא שלי, והם נראו לי בני אדם רגילים. אני סולד מהמילה סלבריטי, המושג עצמו די חלול. לפני שנתיים נכנסתי לראשונה בחיי לרשימת היפים והנכונים. כמעט שמחתי, אבל אז התברר שמקום 50 זה פרס ניחומים לאנשים שהם לא באמת יפים ונכונים. זה לא הפריע לי לחגוג בתוכנית את עצם ההישג העיתונאי העצום.
מאז שאני בן 20 וקצת אני עורך כתבות בטלוויזיה, וכשעברתי לפני המצלמה המשכתי לעשות את זה עבור התוכניות שלי. בתחילת העריכה יש בי כעס מסוים כלפי הדמות שאני רואה מולי על שאלה שהתפספסה או על ניסוח לא טוב, וככל שהעריכה מתקדמת אני חוזר להתחבר עם האיש הזה, ובסוף הערב שנינו יכולים לחזור להיות בן אדם אחד ולנסוע הביתה. כשאני רואה את עצמי בחדר העריכה, שבו אני יושב עם העורכת המעולה ליטל בן ראי, אני מבין שאני כבר לא בן 25. אני רואה עוד שני קילו פה ועוד שני קמטים שם. עדיין לא הציעו לי קמפיין דוגמנות ואני בסדר עם זה. אני לא מאמין שיציעו לי לעשות קמפיין לשמפו, אבל אם כן יציעו זה יהיה מאוד מצחיק.
אני אוהב שהשיער שלי קצת ארוך. אני חושב שאני אוהב את זה כי כשהייתי ילד המורות התנגדו לשיער ארוך וניסו לשכנע אותנו להסתפר, וזה החופש שלקחתי לעצמי. החברים הקומיקאים שלי תמיד כועסים עליי בנושא הזה, אבל אסור לשכוח שהליקוי הפעוט הזה משרת אותם קומית, אז אולי זה מתנה שהטבע נתן להם.
יש לי חשבון אינסטגרם לא פעיל עם מספר עוקבים שאפשר לספור על שתי ידיים, כי אני לא חושב שיעניין מישהו לראות אותי מודד חולצה חדשה. בזמנו רביב דרוקר ישב באולפן התוכנית ליד קים אור אזולאי, וביקשתי מקים לעזור לו לקדם את הפרק הקרוב של 'המקור'. קים הציעה לרביב לספר על הפרק החדשותי כשהוא פוסע על שפת הים. אולי קים צודקת בדרכה. לי זה פחות מתאים.
אני מאמין גדול בערכי המשפחה, מקבל כל צורה של משפחה, וחושב שאם לא הייתה אמת בפתרון הזה - זה לא היה מחזיק לאורך כל כך הרבה שנים. בסוף היום, גם בהצלחות וגם בכישלונות, אני רוצה להיות בבית שלי עם המשפחה שלי כי היא מקור הכוח שלי. אני אבא טוב, אני חושב, ואני גם בן זוג טוב לרעייתי, אני חושב. ומדוע אני חושב כך? כי אני לא מפריע, אני לא מפריע להם להיות מי שהם. וגם כי אני מצחיק אותם. כולם בבית שלי יותר מוצלחים ממני והם יודעים את זה ולא מנצלים את זה נגדי כי הם אנשים טובים.
יש לי רגשות אשם נוראיים על כך שבמסגרת הכתבות שאני מצלם אני מבקר במקומות הכי יפים בארץ דווקא בשעות שהם לא צפופים. אני ממש עצוב שהמשפחה שלי לא יכולה להיות איתי באותו רגע ולחזות בנוף הנפלא שאני רואה, ולכן בכל חופשה אני לוקח את המשפחה לטיולים בארץ והמצפון שלי נרגע לרגע. אני גם יודע שאני עובד קשה מדי ולא נמצא מספיק בבית. אין לי ברירה כי אי־אפשר להיות במקצוע הזה חצי בפנים חצי בחוץ. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. למזלי לא כועסים עליי יותר מדי כי כפי שכבר ציינתי, הם אנשים יותר טובים ממני.
אני מאוד ציוני, בלי להתבייש. זה המקום שלנו על פני כדור הארץ. ההורים שלי לא מוכנים לעשות דרכון זר כדי שלאף אחד מהילדים או הנכדים לא יצוץ איזה רעיון בנושא. על פניו זה קצת שואתי, אבל בלי לספר לאף אחד אני די מצדיק אותם. בכלל, יש לי עניין עם השואה. עד לפני כמה שנים גם זכרתי בעל פה את מפת הרחובות של גטו ורשה מרוב ספרים שקראתי על המרד. השיא היה לפני שלוש שנים כשביקרתי במוזיאון ביד מרדכי והתחלתי להתווכח עם מנהלי המוזיאון על השחזור של הגטו. הסיפורים של שורדי שואה בדרך כלל מלווים בהרבה מאוד מזל, יוזמה ואומץ. אם אנחנו כמדינת ישראל לא נותנים להם להזדקן בכבוד זה סוג של פשע מלחמה.
כפליט של שנות ה־70 אני מנהל ויכוחים בתוך ראשי מי היה הכי גדול - דיוויד בואי, 'הביטלס', 'פינק פלויד', 'לד זפלין' או ג'ון לנון בקריירת הסולו שלו. התשובה היא כנראה שלנון, עם כל הכבוד לחבר שלו פול מקרטני. כשאומרים רוקנרול ומרד מתכוונים בדיוק לאמת שלו. בישראל יש לי חיבה מיוחדת ליוצרים כמו ברי סחרוף, שלום חנוך, אריק איינשטיין ואהוד בנאי. אני מאמין לסיפור שהם מספרים. יש לי חבר טוב שהוא מפיק מוזיקלי שעבד בארצות־הברית והבנתי ממנו שאם אין סיפור - לא מחתימים את האמן. וגם אני, במקום הצנוע שבו אנחנו חיים, מנסה להיות נאמן לעצמי מפני שאני מבין שאסור במקצוע שלנו ללכת נגד עצמך, זה תמיד נגמר לא טוב. למזלי או לבחירתי מצאתי תמיד את האפיקים שבהם לא אצטרך לשלב אלמנטים שלא מתאימים למי שאני, וגם ייאמר לזכות רוב המנהלים שעבדתי מולם לאורך השנים שהם הבינו שעדיף למצוא את המשותף מאשר לכפות עליי תוכן שאינו מתאים.
לפעמים צריך במקצוע שלי לעבור דירה, לחדש אנרגיות, להחליף דפוסים שהתקבעו. תמיד כשעוזבים יש איזו תחושה שאולי לא היה צריך, ומה אכפת להמשיך עוד קצת, הרי העסק נוסע. אבל חייבים כל תקופה להתרענן, לחשוב על כיוונים אחרים, לדעת איך נועה קולר נראית במציאות. סתם, אני יודע איך נועה קולר נראית במציאות. בדיוק כמו נועה קולר מ'חזרות' ונועה קולר מ'קופה ראשית'. נועה קולר נראית כמו שחקנית ויוצרת שנמצאת במקום הנכון. ואני מאוד אשמח שנועה קולר תבוא לתוכנית החדשה שלנו בכאן שנקראת 'ערב עם שי שטרן'. היא לא חיייבת לבוא עם ההוא, היא יכולה לבוא לבד. וקצת נשמע עליה ועל השנה המטורפת שהייתה לה, וקצת נשדר כתבה אקטואלית, והקומיקאיות הדר לוי ולאה לב יהיו חכמות ומצחיקות, ויהיו עוד אורחים, ועוד כתבות, כי סוף־סוף יש לי מקצוע, אני עובד בטלוויזיה, עד שיגידו לי שלא, ואז כבר נעשה כתבה חדשה.
פורסם לראשונה: 07:35, 23.04.21
