שרון סטון מתנפלת על שיחת הזום שלנו במהירות של מיליון קמ"ש. ברגע שבו היא מתחברת, היא משתחררת לגמרי מכל הכבלים. מהממת ובלתי צפויה, אקסטטית וחצופה, ולאחר מכן נרגשת כמעט עד בכי, ואז זועמת, ואז מצחיקה עד דמעות עם סיפורים נפלאים על סלבס הוליוודים שבטח מגהקים עכשיו מרוב מבוכה.
זהו יום הולדתה ה־63. היא חוגגת אותו בביתה בלוס־אנג'לס, ומקבלת את "כל הסרטונים החמודים להפליא האלה! זו שנה של קורונה, ואנשים לא בדיוק נפגשים עם חברים. ואז אני מתעוררת מאוחר... וכולם באמת יצאו מגדרם כדי לשלוח לי את הסרטונים הקורעים מצחוק האלה. צחקתי עד דמעות. אהבה! קיבלתי כל כך הרבה אהבה!"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למשל מהשחקנית הקומית ש"שלחה לי סרטון של עצמה שרה בתחפושת של חד־קרן". ומזוג הגייז שהתחפשו, עם הכלב הפעוט שלהם, "לאיש הפח מהקוסם מארץ עוץ". ומהשחקן מ'ראצ'ד', הסדרה של נטפליקס בכיכובה של סטון, ש"הקליט את עצמו מספר לי איך הייתי כמו אמא עבורו וכמה עזרתי לו בחיים". ומ"החברה בפריז ששלחה לי סרטון של הבת שלה, שאיתה היה לי קטע רוחני מוזר כשהייתה בת ארבע. הן גרו אז בפלורידה, ופתאום נכנסתי לפאניקה וצעקתי לה משהו כמו 'תבדקי מה קורה איתה! תבדקי מה קורה איתה!' ומתברר שהבת שלה נפלה לבריכה והחלה לטבוע!".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
סטון קמה, נעלמת לרגע, מתיישבת שוב ומחליטה שחם לה. היא מסירה מעליה בגד סרוג מבד שקוף וחושפת קומבניזון שחור ללא שרוולים, זרועות מוצקות ומחשוף ללא רבב.
כי אני יודעת מה אתם חושבים. איך שרון סטון שומרת על עצמה? היפהפייה המהוללת הזו, סמל המין בנוסח הוליווד של פעם, השחקנית שפרצה ב־1992 לתודעה הבינלאומית באופן כל כך בלתי צפוי ב'אינסטינקט בסיסי' כקתרין טרמל, מחברת מצליחה של ספרי מתח, רוצחת סדרתית וטורפת מינית שמפתה את הבלש הדולק בעקבותיה (מייקל דאגלס) ומהממת אותו — ואת מאות המיליונים שצפו בסרט — במהלך סצנת החקירה שלה. כן, הסצנה ההיא, שבמהלכה היא מפשקת ומצליבה את רגליה אחרי שלא טרחה ללבוש תחתונים.
12 שחקניות דחו את התפקיד לפני שדאגלס הסכים לאפשר לה להגיע לאודישן. "הוא לא רצה להיבחן איתי. תשמעי, הייתי כלום ושום דבר בהשוואה אליו, וזה היה סרט כל כך מסוכן", היא נזכרת. וגם אם סטון הוכיחה את עצמה בהמשך כשחקנית בעלת כישרון ודאי (41 מועמדויות ועשרה פרסים, כולל גלובוס הזהב עבור תפקידה ב'קזינו' של מרטין סקורסזי מעידים על כך), הרי ש'אינסטינקט בסיסי' היה ונשאר הסרט שהגדיר את הדימוי הציבורי שלה. בהתחשב בכך שכמעט שלושה עשורים אחרי הרגע האיקוני ההוא בתולדות הוליווד, אנחנו עדיין עסוקים בעובדה שהיא הפכה לכוכבת ענקית בזכות המיניות הלא־מתנצלת של הופעתה פורצת הדרך — השאלה המתבקשת היא: איך בדיוק היא מחזיקה מעמד? האמת, לא רע בכלל. היא עדיין אישה יפה באורח חריג. ולא, ממש לא רק לגילה. סטון היא פצצה בכל קנה מידה — עם העור הבוהק ועצמות הלחיים המסחררות — ואף שאני מנסה למצוא סימנים שיעידו שהיא עברה את הרמת הפנים שהיא נשבעת שמעולם לא עשתה, אני לא מוצאת כלום.
היא כן עברה ניתוח שחזור בחזה בעקבות הסרת גידולים בשנת 2001, אשר חרף היותם שפירים היו "עצומים, גדולים יותר מהשד שלי עצמו". כאשר התעוררה מהניתוח גילתה כי המנתח שלה "חשב שאני איראה טוב יותר עם ציצים גדולים ו'טובים' יותר. כשהסירו ממני את התחבושות, גיליתי שהחזה שלי גדל במידה שלמה, והוא הסביר ש'זה הולך טוב יותר עם היקף המותניים שלך'. הוא שינה את הגוף שלי ללא ידיעתי או הסכמתי".
סטון כתבה על זה באוטוביוגרפיה החדשה שלה, 'היופי שבלחיות פעמיים' — תיאור מרהיב, חושפני ולא מתנצל של סיפור חיים שתחילתו בחיי עוני בעיירה קטנה בפנסילבניה בשם מידוויל, הסמוכה לקהילה של האיימיש, ולאחר מכן כדוגמנית בניו־יורק בשנות ה־80, שנהגה לנדוד מאודישן לאודישן על גלגיליות "כדי להוריד את השומן", ואז ככוכבת של 'אינסטינקט בסיסי' - אישה חזקה שגירתה, סינוורה והטרידה את מנוחתה של הוליווד.
'היופי שבלחיות פעמיים' מתחיל ב־2001 כאשר סטון — בת 43 אז — שוכבת במיטה בבית חולים ומגלה מפיו של רופא כי היא סובלת מדימום מוחי. היא מתייסרת מכאבים, על סף מוות, מפוחדת ובודדה, וגם די כועסת — משום שהרופא יפה תואר והיא לא בדיוק במצב לפלרטט.
מכאן הסיפור חוזר להיסטוריה המשפחתית שלה. סבתא אלגנטית, עשירה, לבושה במיטב האופנה הפריזאית של שנות ה־20, אשר איבדה את כל הונה כאשר בעלה, סבה של סטון, הלך לעולמו והותיר אחריו שפע של כסף ונכסים שהיא, כאישה, לא יכלה לרשת. מהצד השני היה לה סבא דורסני ומתעלל שאמה של סטון, דוט, נמלטה ממנו בגיל 16 באמצעות נישואיה לג'ו סטון. מעגל ההתעללות חזר על עצמו כאשר ג'ו התעלל באחותה הצעירה של סטון, קלי, מול עיניה. קלי הייתה בת חמש בלבד, שרון בת שמונה.
היא הייתה מוזרה ומבריקה מדי מכדי ליהנות מהשנים בתיכון. היא זכתה בתחרות יופי שהציעה כפרס חוזה דוגמנות — הנתיב הכי בטוח למי שלא יכולה לספור את הדקות עד שתצליח להימלט מהעיירה הקרתנית שבה נולדה. מעצרו של אחיה הגדול מייקל על סחר בסמים גרם להוריה לחשוב שייתכן, אחרי הכל, שבתם תהיה בטוחה יותר בניו־יורק — שנאנקה בשנות ה־80 תחת אלימות ומגפת הקראק — מאשר בפנסילבניה הכפרית. הוליווד הייתה התחנה המתבקשת הבאה. התפקידים הראשונים שקיבלה היו בקומדיות
מסוג 'בית ספר לשוטרים מתחילים' ובסרטי אקשן לצד ארנולד שוורצנגר וסטיבן סיגל. עד שהגיע 'אינסטינקט בסיסי'.
'היופי שבלחיות פעמיים' הוא ספר מבולבל ובלתי מובן לרגעים - לעיתים קרובות עקב אילוצים משפטיים - אבל כתוב נהדר, כך שלקורא לא ממש אכפת. הוא מלא בתיאורים יצירתיים כמו על סבתא ללה, "חשבתי שהיא תלתה את הירח"; ובמשפטים ממזריים כמו זה שמתייחס לשכנה בפנסילבניה: "היא כל כך חטטנית עד שהייתה מסוגלת להריח את הפלוצים שלנו כדי לגלות מה אכלנו בצהריים". הוא שופע רכילות על סלבס (סטיבן סיגל אומר לסטון שהיא חוסמת את אנרגיית הצ'י שלו). הוא מצחיק. הוא מזעזע. הוא טוב.
כך שאני מופתעת ולא מופתעת לגלות שסטון כתבה אותו בעצמה. מופתעת משום שחשבתי שכל הסלבס כותבים את הזיכרונות שלהם באמצעות סופרי צללים; לא מופתעת כי יש בו משהו כל כך אישי, שלא ייתכן שמישהו אחר כתב אותו.
אני מצטערת אם זה נשמע מתנשא שאני מופתעת לגלות שכתבת את הספר הזה בעצמך.
"זה לא מתנשא! למה שתחשבי שאני מסוגלת לכתוב משפט לבד?"
עד כמה סטון עצבנית לגבי התגובה לגילוי הלב החריג של הספר שלה? בדיוק כמו שסטון כותבת בכנות על עצמה, היא כותבת בכנות — לפחות כאשר עורכי הדין מתירים לה — על אחרים: אנשים מפורסמים, דמויות בתעשייה, בני משפחה. זו כנות ברמה שאינה תמיד מחמיאה. "טוב, זה לא תמיד נעים. כי יש שם קול שמפחיד אנשים. הנמרה הזו! הנמרה הגסה הזו! כמו שהדלאי למה אמר לי תמיד, 'נמר לעולם אינו מתנצל'. לכן חייבים לוותר על הגישה המתנצלת כשניגשים לאמת מהסוג הזה. הוא אמר לי שאני סוג של אדם מיוחד שהוא גם הרס וגם יצירה. שההשפעה של ההרס שנלווה ליצירה שלי תמיד תהיה דומה לנמר, והוא תמיד יכה באנשים, וזה העניין. וזו הייתה המטרה שלי כשהמשכתי לחיות אחרי שחטפתי שבץ ובעצם מתי. הדלאי למה אומר שזה משפיע בכל פעם שאני עושה משהו כזה, אני אסבול מאפקט של צליפת שוט מהסוג הזה. הרגשתי מאוד מאוימת מהספר הזה".
מאוימת על ידי מי?
"אני לא יכולה לומר".
האם האיומים האלה הגיעו לאחרונה? הם קשורים באופן ספציפי לתוכן של הספר הזה?
"אני לא יכולה לדבר על זה. אבל אני יכולה לומר לך שבמהלך חיי ספגתי איום אחר איום".
אני אומרת לסטון שמנקודת המבט שלי, כקוראת של הספר וכמי שמתעניינת בקריירה שלה, זה ממש לא מתקבל על הדעת. כש'אינסטינקט בסיסי' יצא היא נראתה לי כמו סמל של עוצמה, ביטחון מיני והצלחה, סיפקה הרבה השראה לאישה הצעירה שהייתי אז. כיצד מישהי כל כך חזקה יכולה גם לחוש מאוימת?
"דמייני לעצמך איך אנשים התייחסו אליי אחרי שהסרט יצא".
חרף ההצלחה המסחרית של 'אינסטינקט בסיסי', סטון זכתה בעקבותיו בהוליווד לקיתונות של לעג, בוז וביטול — אשר כמובן נחסכו משותפה לסרט, מייקל דאגלס. "כשהגעתי ב־1993 לטקס גלובוס הזהב והם קראו בשמי כאחת המועמדות לפרס שחקנית השנה, כולם צחקו. היה לי ממש קשה אחרי שהסרט יצא".
מאיפה הגיע הבוז הזה?
"הם כנראה חשבו שאני זו הדמות. הם רצו להאמין שאני זו הדמות".
אבל הם חלק מהתעשייה! הם מבינים מה זה משחק.
"קל יותר להאמין שאני הייתי הדמות".
קל יותר מאשר להאמין שאת שחקנית מוכשרת?
"זה לא מה שקורה תמיד? הרי אנשים לא מסתובבים ואומרים לנשים, 'מזל טוב, את כל כך פאקינג מוכשרת, בחיים לא הייתי חושב כך'".
אני אומרת לה שלאנשים קשה לקבל את הפער בין הדמות לשחקנית בעיקר כשמדובר באישה יפה במיוחד. אני מתייחסת לקטע בספר שבו סטון מדברת על דודתה, וון, אשר סבלה מחיים קשים, במידה רבה בגלל היופי שלה, והדרך שבה העולם תפס אותה בגלל היופי הזה. "ישנה דעה קדומה נגד יופי אמיתי", כתבה סטון על וון. "היא הצליחה תמיד להתגבר עליה".
"הדודה שלי הייתה יפהפייה. כל כך יפהפייה", סטון אומרת עכשיו.
אבל גם את, ואני מניחה שגם את נפלת קורבן לדעה קדומה מן הסוג הזה?
"ואת? תסתכלי על עצמך. אסור לך להיות חכמה. אסור לך להיות מוכשרת ולשאוף להגיע להישגים. תסתכלי על עצמך".
אני מרגישה מוחמאת, אבל בעיקר נבוכה. והיא רואה את זה.
"בדיוק," אומרת סטון. "תסתכלי על עצמך".
באופן טבעי אני רוצה לדבר על 'אינסטינקט בסיסי'. הסרט שעשה את שרון סטון - וגם עשה לה כל כך הרבה צרות - עדיין מדובר ומשפיע. אנשים צופים בו, הוא צרוב בזיכרון התרבותי, הוא מוזכר כרפרנס בכל דיון קולנועי על סקס נשי ועוצמה. ואני יודעת מהספר שסטון רצתה את התפקיד נואשות, שהיא נאבקה עליו בעקשנות.
למה בעצם?
"כי ידעתי שאני יכולה לעשות אותו. ידעתי שיש לי את האינטליגנציה הדרושה כדי לשחק את התפקיד. והבנתי את מייקל (דאגלס). הכרתי אותו זמן רב קודם לכן. איך שנפגשנו הוא מיד התחיל להתווכח איתי. כמעט נקלענו לקרב אגרופים". זה היה, היא מספרת, כמה שנים לפני 'אינסטינקט בסיסי'. דאגלס כבר היה כוכב מפורסם ("אלוהים, הוא מפורסם מאז שהוא נולד!"), סטון לא ממש הייתה מוכרת.
"דיברתי על משפחה ששנינו הכרנו, והוא לא ידע שיש לי קשר קרוב למשפחה הזו. אמרתי משהו על הבן, והוא ענה משהו כמו 'הו, הוא בקושי חצי מהרמה של אבא שלו', והוא פשוט זעם, אמר עוד משהו, ישבנו עם קבוצה גדולה של אנשים. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, 'מה?' כי הוא פשוט התנפל עליי! אמרתי, 'אני חושבת שכדאי שנצא החוצה’".
הזמנת את מייקל דאגלס לדו־קרב?
"כן. והוא ענה 'אני חושב שכדאי'. והיו שם לפחות 20 איש, וכולם אמרו 'אוווווווו!' יצאנו החוצה ואני אמרתי, 'אתה לא מכיר אותי,' והוא ענה, 'ואת לא מכירה אותי'. והיה לנו סוג של ויכוח סוער, את יודעת, כמו בתיכון".
הרבצת לו?
"לא הרבצתי לו".
האם היית יכולה?
"כן! גדלתי בכפר, עם אחים גדולים ואבא קשוח".
מה לדעתך הוא היה עושה אם היית מכה אותו?
"הוא לא היה מכה אותי, אבל כנראה שהוא היה מרסן אותי, כלומר, הוא כנראה היה מחזיק אותי ומפעיל לחץ פיזי. אני לא חושבת שהוא היה מכה אותי - אבל הוא כנראה היה חושב, 'אני אוהב אותה'".
מה שבטוח, התוצאה של ההתכתשות המוקדמת הזו הייתה כימיה מוכנה מראש על הסט. "כל אחד מאיתנו ידע מיד איך ללחוץ על הכפתורים של השני. היו לנו - יש לנו - יחסים נהדרים".
סטון מדברת על סצנת החקירה נטולת התחתונים שלה: בזמן הצילום, היא אומרת, הובטח לה שהסצנה תהיה "מהוגנת", ורק אחרי שצפתה בה הבינה שזו לא בדיוק המילה שבה הייתה משתמשת. "אחרי שצילמנו את 'אינסטינקט בסיסי', קראו לי לראות את הסרט. לא לבד עם הבמאי, כמו שהיית מצפה — אלא בחדר מלא סוכנים ועורכי דין, אשר לרובם לא היה שום קשר לפרויקט. כך ראיתי את הוואגינה שלי מצולמת בפעם הראשונה, וזה הרבה אחרי שבצילומים אמרו לי, 'אי־אפשר לראות כלום - אני רק צריך שתסירי את התחתונים שלך, כי הצבע הלבן משקף את האור'".
בסיום ההקרנה סטון העיפה סטירה לבמאי, פול ורהובן. "אני לא חושבת שמישהו ידע עד כמה הסצנה תהיה פרובוקטיבית בגרסה הסופית. הצילומים בווידיאו בסוף כל יום צילומים היו מאוד מטושטשים באותה תקופה, ואני לא חושבת שמישהו ידע עד שהם ראו אותם".
אני אומרת לסטון שהיא נראית לי חסרת פחד. מה עוד אפשר לחשוב על ילדה מעיירה קטנה שפשוט ידעה, מגיל צעיר, שהיא נועדה להיות שחקנית מפורסמת, שנסעה בגיל העשרה לניו־יורק לדגמן ואז פשוט הגיעה להוליווד, שם נתפסה בתחילה כלא סקסית מספיק בשביל שמישהו ירצה אותה. סטון תיקנה את המצב כשאירגנה לעצמה צילום ב'פלייבוי', תוך שהיא מנצלת קשרים שיצרה כאשר השתתפה במסיבות באחוזה של יו הפנר.
אז האם את חסרת פחד?
"לא! מרטין סקורסזי אמר שאני כמו ג'ון פורד, ואני עניתי, 'ג'ון פורד?' והוא המשיך, 'כן, את מפחדת מכל דבר, אז את פשוט מתמודדת עם הכל באופן ישיר. את פשוט מתנפלת על הכל'. אני חושבת שאולי יש בזה משהו. היה לי חבר בשם ברט, שנהג לומר לי, 'את כמו פרארי. את נראית טוב מבחוץ, אבל את נשברת כל שמונה קילומטר'. אני חושבת שהתיאור הזה מתאים יותר. אני חושבת שאני מתקדמת, ואז אני פשוט מתפרקת, ואז אני מתקדמת עוד קצת וסוג של נשברת".
אחד המקרים שבהם סטון נשברה היה כאשר איבדה את המשמורת על רואן, הבן שאימצה יחד עם בעלה השני, העיתונאי פיל ברונסטיין (הראשון היה המפיק מייקל גרינבורג), שממנו התגרשה בשנת 2004. נדרש לסטון זמן רב כדי להתאושש מן השבץ והדימום המוחי שעברה ב־2001, שבע שנים בסך הכל, אשר במהלכן הוליווד זנחה אותה ללא גינונים מיותרים (בראיון קודם תיארה סטון את החוויה הזו כמשהו שדומה ל"להיות מושלכת מרכבת מהירה", והוסיפה שכדי לשקם את קריירת המשחק שלה היא נאלצה "לזחול על גבעה של זכוכית מנופצת, לעלות שוב על הרכבת הנוסעת במהירות של מיליון קמ"ש ולפלס את דרכי בקרון הבקר"). ובנוסף לכל זה, הנישואים שלה התפרקו.
הגירושים השניים ואובדן בנה הם בין החלקים המעורפלים יותר בספר. הכאב שגרמו לה מוזכר רק כבדרך אגב. עכשיו היא מספרת לי שתיכננה להתחיל "בנישואים חדשים עם תינוק חדש וחיים מאושרים. אני הולכת להשתחרר מהוליווד ומשרון סטון!" - אבל במקום זאת כמעט מתה, התגרשה ו"איבדתי את המשמורת על הילד שלי. כן".
היא תמיד רצתה לאמץ, היא אומרת, אבל אז "עשיתי את הדבר האחר, לנסות להביא ילדים". היא עברה שלוש הפלות טבעיות באמצע החודש השישי, כאשר האחרונה הייתה "היריון מרובה עוברים. הם חשבו שהיו לי חמישה הריונות מרובי עוברים, והמשכתי לאבד אותם. פעם אחר פעם אחר פעם, לא היה דופק. והתינוק האחרון מת, ויכולתי להרגיש את זה וידעתי את זה".
בדרכה הביתה מבית החולים "קיבלתי שיחה מעורך הדין המטפל באימוץ, שסיפר לי שיש לנו תינוק, שהפך להיות בני, רואן. 'יש תינוק והוא צפוי להיוולד עוד שישה שבועות ואם את רוצה אותו?'" מכיוון שהייתה עדיין תחת השפעת ההורמונים של ההיריון כאשר אספה את רואן, היא חשה כמעט כאילו ילדה אותו בעצמה. "אז כשלקחו אותו ממני..."
רואן היה בן שלוש כאשר סטון איבדה את המשמורת. הקשר ביניהם חודש מאז; היום הוא בן 20, מתגורר איתה, ועם שני בנים נוספים שאימצה מאוחר יותר, ליירד בן ה־15 וקווין בן ה־14. "זה היה קשה עבור שנינו. עשינו הרבה תרגילי הורות מחודשת, טיפול. עשינו הרבה עבודה שהיינו צריכים לעשות. אני אוהבת אותו כל כך".
סטון היא בודהיסטית, מה שמסביר את היכולת שלה להזכיר כדרך אגב את הדלאי למה. היא ויתרה על הניסיונות לשמור על קשר עם אחיה מייקל, אשר התמכרותו לסמים והמעצרים שלו עשו כותרות במהלך העשורים שחלפו מאז. בנו של מייקל, אחיינה של שרון, קולין סטון - מת ממנת יתר ב־2014, בגיל 22.
מה מצב היחסים היום בינך לבין מייקל?
"בלתי קיימים. הוא הגזים. ניסינו. היו שנים טובות ושנים רעות ושנים טובות ושנים רעות. אבל עכשיו הוא בתקופה שבה הוא מרגיש שבגלל שאמי ילדה אותו, היא חייבת לו את כל מה שיש לה. אז היא איתי עכשיו. הוא עסוק בלהיות עצמו. בכל משפחה, בכל משפחה, יש מישהו... מיוחד".
היא מספרת לי שזה כחודש, בפעם הראשונה בקריירה שלה, היא לא מיוצגת, אין לה סוכן פעיל. אני מנחשת שהיא פיטרה את כולם. היא מתארת את היחסים בין השחקנים לסוכנים כ"תובעניים מאוד. מעולם לא הרגשתי תחושה של 'תודה על כל התמיכה. תודה על כל מה שעשיתם בשבילי'. זו הוליווד".
כלומר?
"את לא מעניינת אותם. את החייל הפשוט, או אם את גדולה יותר, את הפרש או הרץ, אבל אף פעם לא תהיי המלכה או המלך. הייתי חברה של כוכבים גדולים כמו ג'ק ניקולסון - וזה אף פעם לא מספיק בשבילם. הכוכב אף פעם לא מספיק בשבילם; אף אחד אף פעם לא מספיק בשבילם. לא משנה מי את, אם הם יכולים לשים אותך בעמדת נחיתות ולומר לך שחסר לך מה שזה לא יהיה, לגרום לך להרגיש שאת חייבת להוכיח את עצמך כל הזמן, שאת לא זה, שמשהו לא בסדר איתך, שאפילו על הסט את מישהי שרק משתתפת בחלוקת השלל... הם יגידו לך את זה, כי זה גורם לך להיות פחות בשליטה והופך אותך לתלותית יותר ומוכנה יותר להיות פחות, לקבל פחות, להיות צייתנית יותר".
סטון רווקה. לא מזמן היא נרשמה לאפליקציית הדייטים Bumble, אבל החשבון שלה נחסם מיד כי האחרים הניחו שהוא מזויף. ועכשיו? "אני לא יודעת אם אני אדם שיזכה למערכת יחסים נוספת בחייו", היא אומרת, "אבל אני מקווה שכן".
היא ניסתה שוב ברשת, גילתה שמדובר ב"חוויה לימודית מגניבה, בתקופת הקורונה, כשבאמת לא ידענו מתי ניפגש: זה חופש. יש בזה תחושה מיוחדת של אינטימיות, דרך נחמדה לדבר. למדתי קצת יותר איך גברים חושבים, ואיך הם באמת, ואיך העצמי האינטימי שלהם פועל". אבל השיחות האלה לא הפכו ליחסים מלאים? "לא". אולי עם אחרים, בעתיד? היא אומרת שאינה יודעת.
אנחנו מחליטות שמיצינו; חרגנו בחצי שעה מן הזמן המוקצב. אני אומרת לשרון סטון שאני לא רוצה לגזול עוד מיום ההולדת היקר שלה והיא אומרת לי שהיא נהנתה לדבר איתי.
ואז, "אני רואה אותך פולי", היא אומרת. "אני באמת רואה אותך".
וזה מוזר, כי אפילו שבאותו רגע, במשפט הזה, סטון מבטאת משהו שטותי, ריקני, פסאודו־פסיכולוגי, מעין מלמול חסר משמעות מהסוג שאני מתנגדת לו באופן נחוש — כי מה זה אומר באמת, "אני רואה אותך"? — אני בכל זאת מרגישה ששרון סטון רואה אותי, וזה מקסים.
