גל מלכה הגיעה לצה"ל עם פול מוטיבציה. היא שובצה להיות מ"כית טירונים בבסיס בניצנים, פיקדה על בנים ובנות, עד שבמחזור השלישי שלה קיבלה כיתה של חיילות שעברו דברים בחיים שלהן. "הייתה לי טירונית מ'חיילות איתן' שלא הייתה מוכנה לקבל אותי אחרי שכולן הסתדרו. דיברתי איתה והסברתי לה שהיא צריכה להישמע לסמכות. היא אמרה, 'אני לא אקבל אותך, ראס בן אמו, גם אם תתחנני. למה מי את? אני עברתי יותר ממך. אני ראיתי בחיים שלי מישהו נדקר מול העיניים שלי. את ראית? לא, אז בואי תקבלי אותי עכשיו את'. היא אפילו הלכה והתלוננה עליי למ"פ".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
מה קרה בסוף?
"עברנו חודש קשה. היא הייתה מקללת אותי בקללות הכי נוראיות. 'חתיכת שרמוטה' ו'מי את'. כולם רצו להעיף אותה לכלא. הייתי סופגת את הקללות, הולכת לחדר בוכה ואחרי זה ניגשת למפקדים ואומרת להם, 'בבקשה אל תשלחו אותה לכלא. אני רוצה להתמודד'. ארבעה ימים לפני סיום הטירונות הלכתי לישון בביתני המפקדות. בסביבות אחת בלילה נכנסת מישהי לתוך המבנה ועולה לחדר שלי. הייתי בפחד אימים. פתחתי את הדלת וראיתי שזו היא. נכנסת ובוכה. אומרת לי, 'תקשיבי, אני אוהבת אותך. את המפקדת הכי טובה בעולם. אני לא מאמינה שעוד שלושה ימים זה נגמר. אמרתי בבית לכולם שלא אסיים, אני לא מאמינה שהצלחתי. הייתי בטוחה שתשלחו אותי לכלא'. זה ריגש אותי נורא. לא ייאמן איך בחודש את יכולה להפוך אופי של בן-אדם שחי 18 שנה אחרת".
תשע שנים אחר כך מלכה עברה לצד השני. היא מגלמת את חגית (חגו) בסדרה "המפקדת" בכאן 11 (משודרת בשני וחמישי, וזמינה גם בדיגיטל), בת למשפחת פשע שמגיעה לטירונות ומתחילה לעשות סדר: שולחת חיילות לאיים על טירוניות שלא מתיישרות עם החוקים שלה, עושה מניפולציות על המפקדת כדי לצאת הביתה וגם סוחטת אותה בסוף. הסדרה מסתמנת כלהיט, נתוני הצפייה מבטיחים מאוד, והיא כבר חודשה לעונה שנייה. היא מספרת את סיפורן של מפקדות שצריכות להתמודד עם מחזור של טירוניות עם בעיות מפה עד לקב"ן. הגיבורות מורכבות ומלאות חמלה, הכתיבה מדויקת והקאסט - שמורכב ברובו משחקניות אלמוניות יחסית - מלא בהבטחות (אלונה סער, מיה לנדסמן, עלמה קיני, כרמל בין, ליר כץ ועוד).
מלכה הגיעה לפרק הנוכחי בחייה אחרי התבגרות עמוסה בטרגדיות. הראשונה שבהן כשהייתה בת 17 ונסעה עם חברה לבורגס לטיול של לפני צבא. "הגענו לנמל התעופה ולקחנו אוטובוס למלון, האוטובוס התפוצץ. אני זוכרת קטעים. היה בום גדול, ואז חושך ושקט. האוטובוס עלה בעשן ובהתחלה לא היה לי איך לצאת ממנו. ראיתי זוועות גדולות מאוד. חתיכות של איברים. היה קשה מאוד".
זה נשמע נורא.
"היינו 45 אנשים באוטובוס. נהרגו שבעה, מהם חמישה ישראלים. נפצעתי. היו לי חורים בעור התוף ועשיתי שיקום קצר בבית חולים. החברה שלי הייתה במצב יותר קשה ממני. הפיגוע בבורגס נשאר איתי עד היום. אני פוחדת ללכת לבד בלילה ונבהלת נורא מבומים. זה אירוע שעדיין לא פתור אצלי".
כמה שנים אחר כך קיבלה מלכה שיחת טלפון ששינתה את חייה. "עבדתי ברפת ליד המושב שלנו. ב-12 בצהריים התקשר בן דוד שלי, חי. הוא אמר, 'אבא עשה תאונת דרכים. הוא בבית חולים, אני בא לקחת אותך'. באותו רגע ידעתי שאבא שלי מת. נכנסתי לחציר של הפרות, התיישבתי שם והתחלתי לגרד את עצמי עם החציר. אמרתי, טוב זה לא אמיתי. ואני בוכה וצוחקת ולא מבינה מה קורה איתי".
וכשבן הדוד שלך הגיע?
"הוא לקח אותי לבית של סבתא שלי. אמרתי לו, 'אתה הבטחת לי שהוא בבית חולים' והוא אמר לי, 'לא, הוא לא'. הלב שלי נשבר. בבית של סבתא היו צרחות מטורפות של אמא שלי. באותו רגע את מבינה שאם את לבד, אין מי שידאג לך חוץ ממך. בשבעה הראו תמונה של אבא שלי בחדשות בטלוויזיה. התעצבנתי ושברתי אותה. היה לי קשה מאוד. ירדתי עשרה קילו, לא יצאתי מהבית, לא הייתי בקשר עם אף אחד. יום אחד אמא שלי באה ואמרה לי, 'תקשיבי, יש לך שתי אופציות: לחיות או למות. אני בוחרת לחיות. יש עכשיו שנה שאני יושבת ומתאבלת על אבא שלך. את רוצה שאני אשב גם עלייך? תמותי עכשיו, אין לי כוח לזה. או שאת באה איתי ואנחנו נחיה'. מאז עשינו טיפולים משפחתיים לכולם, יחד ולחוד".
מה בעצם קרה לאבא שלך?
"הוא היה בן 48. חזר בצהריים מיום עבודה ובצומת בא מולו רכב שבו נהג אדם מבוגר שנרדם על ההגה. אבא ניסה איכשהו לברוח אבל זה לא עבד והוא נכנס בו מלפנים, ומי שהייתה מאחוריו נכנסה בו מאחור. אמרו שהוא נהרג במקום. הייתה לי בעיה להבין את הדבר הזה שנקרא מוות. כשהגעתי הביתה אחרי שהוא מת, כוס הנס קפה שלו הייתה על השולחן. הוא שכח אותה. אני לא מבינה איך הוא לא יבוא למיטה שלי בבוקר, ייתן לי נשיקה ויגיד לי, 'אני הולך'. לא הבנתי למה אלוהים החליט למרקר את המשקוף של הבית שלנו".
"המפקדת" - טריילר
טרגדיה איומה.
"ניסיתי לקדם חוק אחרי שזה קרה. שלחתי לראש הממשלה שני מכתבים וכתבתי שאני חושבת שאנשים מעל גיל 80 לא צריכים לנהוג. לא בגלל שאני לא מכבדת אותם, אבל יש שלב שאתה רואה פחות טוב ופחות כשיר לנהיגה. שהגוף שלך זקוק למישהו שישרת אותך. אף אחד לא ענה לי".
לדמות של חגו היא הגיעה חצי שנה אחרי שסיימה לימודי משחק ביורם לוינשטיין. קיבלה במקביל תפקיד ב"הנשים של ג'ייק" בתיאטרון חיפה, הצגה בהשתתפות רמי הויברגר, אסי לוי, שני קליין, מיכל ינאי ויובל שרף. התקדמות מהירה בתחום שבו אפשר לדשדש שנים בלי תפקיד משמעותי, בטח בתקופה של קורונה. "קיבלתי את הטקסט של 'המפקדת' והרגשתי חיבור מטורף. הגעתי לאודישן הראשון שהתקיים מול המלהקת הילה יובל והיוצרת עטרה פריש. אמרתי לעצמי, איך הן יקבלו את זה שאני עם שיער ועיניים בהירות כשהן מחפשות נערת שוליים שמדברת בסלנג קשוח. חשבתי שלא ירצו אותי. שאלתי את עצמי איך הם יראו שבלב שלי אני חגו".
אז מה עשית?
"אמרתי לעצמי שאני חוזרת להיות מי שהייתי במושב. מישהי שעוברת הרבה דברים, עם חוכמת חיים שבאה לאו דווקא מלמידה. עשיתי אודישן טוב אבל בלב הרגשתי את הבוסר שלי והוא גם הורגש כלפי חוץ. הן אמרו לי, 'את מצוינת אבל את חייבת לדעת שיש פיל בחדר. הפיל הזה זה מצלמה. את חייבת להרגיש אותה'. הלכתי למדריכת שחקנים ועבדתי על זה. אני לא יודעת מה היה אחר כך, רק יודעת שעטרה נלחמה שאני אעשה את התפקיד".
במה את דומה לחגו?
"חגו מאוד מפחדת על המשפחה שלה. גם אני. אני רועדת על המשפחה שלי מאז אבא. אם יקרה משהו למישהו מהם, אין אותי. אני גמורה. חגו לא עבריינית. היא פשוט רוצה להשיג את מה שהיא צריכה. יש לה יצר הישרדותי. וזה משהו שמאוד מוכר לי".
היא נולדה במושב כפר ורבורג לפני 27 שנים. ילדות של מרחבים ובעלי חיים. אביה עבד כמנהל תשתיות בבוקר וכמחלק עיתונים בלילה. אמה הייתה גננת. מאוחר יותר עברו לכפר אחים, עם השר ישראל כץ כשכן ("אמא שלי הייתה מבשלת להם וככה זה עד היום. הכרנו כשהוא התחיל לרזות ועשה הליכות במושב"). משחק היה בשבילה פנטזיה, אבל כשאביה נפטר היא החליטה ללכת על החלום. "נרשמתי ליורם לוינשטיין סתם. המשפחה ובן, בן הזוג שלי, פירגנו בהתחלה אבל לא ידעו שמתוך 700 מועמדים אני אהיה בין אלה שיתקבלו. המשפחה שאלה אותי אם זה מה שאני רוצה לעשות. 17 אלף שקל בשנה, שלוש שנים. את יכולה ללמוד משפטים במקום זה. אבל רציתי לעשות את זה".
באת מהמושב לעיר הגדולה. כמה זה היה מסעיר?
"לא הכרתי את תל־אביב. בילדות חשבתי שזה כמו חו"ל. בפעם הראשונה שבן ראה זוג גברים מתנשק זה היה הלם. גם אני הייתי בהלם. אין את זה אצלנו במושב. אם יש גייז או לסביות אצלנו, הם לא מגלים".
לא עברת לתל-אביב בתקופת הלימודים?
"בשנה א' הייתי נוסעת ברכבות. בשנה ב' בן קנה לי רכב. היה מאוד קשה לשמור על הקשר שלנו תוך כדי בית ספר למשחק. הוא חקלאי, עובד אדמה. בן 29 אבל מסתובב עם אנשים בני 70. פתאום החיבור בינינו לא צלח. היה קשה לגשר על הפערים. אין ממש אופציה לעבוד בזמן הלימודים ובן היה מעביר לי כסף כל חודש. זה היה יפה מצידו כי היה לו קשה שאני לומדת משחק. הוא פשוט לא רצה להיות עם שחקנית. אבל משהו באהבה שלנו ניצח את זה, בעוד חודשיים אנחנו מתחתנים".
הרגשת בפערים בין שני העולמות?
"כן. כשבאתי הביתה הייתי צריכה להיות גל של המושב ובתל־אביב צריכה להיות גל של תל־אביב. יותר דברנית, שפה טיפה יותר סלנגית. אם אני אבוא ואגיד לבן את המילה 'לארד', הוא יגיד לי 'מה?' בסוף שנה א' יורם אמר לי שאני לא מתאימה לבית הספר. 'יש לך פוטנציאל ענק אבל משהו לא שלם'. בכל זאת הם הסכימו לתת לי עוד צ'אנס. הרגשתי שאני עושה את זה בלי שיש לי גיבוי מבן. זה היה מבאס. רציתי לעבור לתל־אביב, כולם שכרו דירות, רק אני תקועה במושב ובנסיעות משוגעות. הוא לא רצה לעבור ואני ניסיתי לשכנע. הוא היה נגד".
אז נשארת במושב?
"בשנה ג' התחלתי לישון אצל חברים. היו לי 18 תלמידים בכיתה וישנתי אצל כל אחד מהם. ישנתי גם בכיתה. בשלב מסוים לקחתי סאבלט, חודש לבד. בן לא בא. אמרתי לו, 'אם אתה לא רוצה לגור איתי בתל־אביב, אני אגור שם לבד. אנחנו לא נפרדים'. נהניתי בחודש הזה. הכל נגיש בתל־אביב, אבל לא הרגשתי שם את עצמי, ברחה לי האמת ממי שאני. אני לא יודעת אם זה קריפי להגיד את זה אבל מהרגע שאבא שלי נפטר, בן היה חלק מאוד אבהי בחיים שלי. כשהוא לא רצה שאני אלמד זה לא היה מקנאה אלא מדאגה".
