שלושה חודשים לתוך הקורונה, אלון אבוטבול נכנס לאוטו שלו בלוס־אנג'לס ונסע. "זרקתי פנימה תיק, גיטרה, צבעים לצייר וזהו. אמרתי שאסע להר שסטה בצפון קליפורניה ואחר כך פשוט התחשק לי להמשיך לנסוע". זה הפך למסע של שלושה חודשים בקרוון. "עצרתי ביערות, בנחלים, ישנתי הרבה בשטח, ראיתי טבע, פארקים. התחלתי בקליפורניה, משם חתכתי לאיידהו, ואז ויומינג, דרום־דקוטה, קולורדו, שם הייתי כמה שבועות אצל חברים, חוויה מדהימה של ישראליות, ואז בחזרה".
אשתך וארבעת הילדים לא התאכזבו?
"למה שיתבאסו? הילדים כבר גדולים, אבל כמה ימים אחר כך הצטרף הבן הגדול מיכאל, ויותר מאוחר כולם. יצא שבטיול הזה הייתי גם לבד וגם עם המשפחה, שבאה וחזרה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ככה, רק עם תיק?
"אתה קונה דברים בדרך. הכל היה פתוח ולא היו הרבה תיירים. אני זוכר שהיה רגע שאמרתי למיכאל, 'אני כל כך ביקורתי כלפי האמריקאים, בוא נשנה את הגישה, מה נהיה'. מאותו רגע פגשנו כל כך הרבה אנשים בדרכים, עם שלם של נוודים. יש אנשים שככה חיים, בדרכים, כולל נשים צעירות עם מיני־ואנים שנעות מנקודה לנקודה".
חוויה משמעותית?
"יום אחד בדרום־דקוטה הגיע איש בן 74, הציג עצמו בתור ביל, מטפס הרים מקצועי שכתב שישה ספרים והיו לו ארבע נשים. הוא ראה שיש לי קרוון מודל 1966, שקניתי על הדרך בעיר של סוסים ורודיאו. ביל ביקש לקנות אותו, שאל כמה אני רוצה. עניתי שרק קנינו אותו אבל אם ירצה נעזור לו למצוא אחד, ואז הוא הציע לי לטפס על הר. אמרתי בטח. תוך חצי שעה עמדתי מתחת לקיר אנכי בגובה 20 מטר, וסגרו אותי במין אפסר של סוסים כדי שלא אפול. המתנתי לתורי ופתאום נהיה שקט מדהים, אני רואה איש מבוגר וחזק מטפס על הר, זה נתן לי השראה. זוכר שעמדתי למטה, ואמרתי לפחד שלי, 'אתה נשאר למטה ואנחנו מתקדמים בלעדיך'. זה היה מאוד קשה פיזית. באמצע ההר אמרתי לעצמי, הנה אני מצליח. אושר גדול".
איך כל הטיול נגמר?
"עם הרבה מזל. שבוע אחרי שהגעתי ללוס־אנג'לס, האוטו שבק חיים".
מעט אחרי שחזר ללוס־אנגל'ס, בינואר, הוא נדבק בקורונה. "כל המשפחה חלתה בעצם. הרגשתי כאבים בגוף, 38 חום ליום אחד, קוצר נשימה, סחרחורות. זה היה גם נורא מצחיק כי הייתי אאוט. המוח שלי היה אאוט, הריח היה מוזר והטעמים מוזרים. זה עבר אחרי יומיים".
היו רגעים מורכבים?
"זוכר רגע קריטי אחד שאמרתי, 'אני לא יכול לנשום', הרגשתי שהפחד מחלחל אליי ותוך שנייה אני במיון אם אני לא עוצר את זה. אז עשיתי מדיטציה וזה הרגיע אותי וחשבתי כמה חבל שהמדינות שהשקיעו מאמץ בלהפחיד אותנו מהקורונה לא לימדו את האנשים מה לעשות כשהם חולים. במקרה שלנו, המשפחה, זה לא היה נורא, אבל זו רק החוויה שלי".
איך היה לצלם בתוך תקופת הקורונה?
"קשה. היינו הולכים להיבדק שלוש פעמים בשבוע בצילומים והכל זז יותר לאט. תשמע, העולם השתולל מפאניקה בקורונה, ופאניקה מולידה עוד פחד. אז החלטתי להתרחק מכל זה, מהמספרים ומהכותרות, ואמרתי תודה בכל בוקר. זה היה כיף גדול עם הילדים יחד, אחרי שאתה לא רגיל לראות אותם הרבה זמן".
חשבת לחזור לישראל בשביל לעבור את התקופה?
"לא באמת. אני גר בבית עם פיסת אדמה, יש פה הרבה מקום לכולם להסתובב. ובלוס־אנג'לס אנשים לא הולכים ממילא ברחוב אז לא הרגשנו את זה כמו בניו־יורק. לא חשבתי שיש מקום יותר טוב להיות בתקופה הזאת. והנה, בזכות הקורונה עשיתי את הטיול שחלמתי עליו. עפתי על החיים שלי".
כבר 11 שנה שאלון אבוטבול חי בלוס־אנג'לס, חי את הוליווד מהצד של כריסטופר נולאן ודיוויד לינץ', הבמאים הגאונים שאיתם עבד, או ג'רארד באטלר ורוזמונד פייק שאיתם חלק סטים. בשנים האלה אבוטבול לא רק שזכה למעמד של איש עובד מאוד בעיר הסרטים, אלא שידרג את הקריירה גם בישראל ולא פעם קפץ לתפקידים משמעותיים בסדרות ובסרטים בארץ. עכשיו הוא עולה מחדש למסך בעונה חדשה של הסדרה האמריקאית 'שלג צח' (יום ראשון בערוץ yes Action, ובווי־או־די). הסדרה משודרת בארה"ב ברשת FX הפופולרית ולאחר מכן תשודר בסטרימינג של הולו, ולאחרונה אף הודיעו על הארכה לעונה חמישית.
אתה משחק סוחר סמים ישראלי בשם אבי דרקסלר. זה עולם שהכרת מקרוב?
"אני לא שותה הרבה אלכוהול, אבל אוהב לעשן מריחואנה. בעברי התנסיתי במה שמתנסים, אם כי לא ניסיתי דברים רציניים שהרגשתי שיכולים להתערב לי בתודעה באופן שעלול להזיק לי. המועדפים עליי הם מה שנקרא 'דברים מהטבע', פטריות או קקטוסים למיניהם. אבל בדיוק עכשיו למשל לא הלכתי למסיבה כאן כי אני יודע שכולם עושים סמים. יש לי הרבה חברים שזו הדרך שלהם לבלות, אבל בעיקר בשאכטות. בגדול, פסחתי על העולם הזה".
לפני 11 שנה, כשנסעת ללוס־אנג'לס, היה טרנד של שחקנים ישראלים שאמרו עליהם בלעג "נסעו לשחק גופות של מחבלים". אתה עושה קריירה מרשימה.
"אני לא חושב שהיה לעג כזה כלפיי, אבל בטח שפחדתי ללכת לשם. הגעתי הנה עם ארבעה ילדים קטנים והרבה אי־ודאות וחששות. אחרי 11 שנה אני עדיין בעיר, אנחנו נכנסים לעונה חמישית של 'שלג צח' והיא מאוד מצליחה, 'היט שואו', כמו שהם אומרים. יש לזה משמעות. אני הולך ומזהים אותי ברחוב, בזכות הסדרה".
סלפי?
"פה ושם. זה אל־איי, יש כל היום כאן סלבריטיז, לא יקפצו עליהם כל דקה. לא מזמן קניתי בחנות בגדים ושמעתי מישהו מאחורה, 'זה אבי מהסדרה, אני מכיר אותו', או שבאו שוטרים לתת לנו אזהרה בבית כי איזה שכן התלונן שהכלבה שלי יצאה מהשטח. אבל אחרי שהם גמרו להעיר, הם לא הלכו. שאלתי מה קורה והם אמרו, 'אתה אבי מסנופול'. היה מצחיק".
למה הזמינו לך משטרה?
"זו אמריקה, כל דקה מזמינים פה משטרה. במקום לבוא ולהגיד לך, 'שמע, הכלב שלך ככה וככה', פתאום השוטר בדלת. צריך להתרגל".
מתי הבנת שהמקום שלך בטוח בלוס־אנג'לס?
"זה היה הדרגתי. תמיד יש לי רגעים של 'נגמרת לי הקריירה', כשאני אחרי פרויקט, וברגע שמשהו מושג אצלי ישר אני מרגיש שהוא כבר עבר. אבל הרגע שבו הסוכנים שלי צילצלו להגיד שקנו את 'שלג צח' לסינדיקציה לעונה רביעית־חמישית, זה כבר היה סיפור אחר. תראה, אחרי שנה בלוס־אנג'לס כבר עשיתי את 'באטמן' של נולאן אבל זה לא עשה אותי בטוח במקום שלי פה. זה כן נתן לי הכרה. תחשוב שזה היה העידן שלפני גל גדות ולפני שירה האס, לפני 'פאודה'".
כלומר?
"היום זה עולם אחר ולהיות שחקן ישראלי יכול להיחשב סחורה חמה, אבל כשאני הגעתי זה היה אחרת. חוץ מזה, יש פער מאוד גדול תמיד בין איך שאני נתפס מבחוץ, בלי להכיר אותי, מאשר איך אני חווה את זה מבפנים".
תסביר.
"הפחד שלי לא קשור למציאות. אני תמיד בפחדים של מה יהיה עם העבודה הבאה ומה יהיה עם הילדים ומה יהיה עם המאמץ. שום דבר לא מרגיש לי בטוח למרות שרציונלית אני יודע שיש לי הרבה אפשרויות. ככה אני בוחר לראות את זה. למזלי, ארה"ב הרשתה לי, אחרי הרבה שנים של ריצה, להרגיש בפעם הראשונה את התחושה הזאת שאני לא חייב לרוץ, הכל בסדר".
עובדה שאתה עדיין מודאג.
"הדבר הזה קיים בתוכי כל הזמן. פעם ישבתי עם אחד מעשירי ישראל והוא אמר לי, 'אני כבר לא אהיה רעב ללחם'. אמרתי לעצמי, הבן־אדם הזה גנוב, אבל בעיקרון ככה זה עובד בעולם. וכן, אני כל הזמן מרגיש שזה תכף נגמר. הלוואי שהייתי רואה את עצמי מבחוץ כמו שאנשים רואים אותי. זה לא משנה אם יש סיבה או אין סיבה, אני אפחד".
איך מתנהלים עם זה?
"אתה אומר לעצמך, מה עושים עם הפחד הזה? במקרה הפרטי שלי אני אומר, תקשיב למציאות, אתה יכול להירגע. הנה מראיינים אותך לעיתון, אתה בטח חשוב למישהו. זה חלק משאלות נרקיסיסטיות שלא קשורות למציאות - אבל הקולות מממשיכים להדהד בתוכי. העשיר ביותר יחשוש להיות עני, והשחקן הכי עסוק ירצה לעשות משהו תכף אחרי שהוא גומר פרויקט. הקורונה הכריחה אותי לשבת ולחשוב מה אני עושה פה ואם אני רוצה לעשות משהו אחר ואיפה האושר שלי. להגיד לך שהדברים ידועים ויש לי דרך לשלוט בזה? לא. היו לי לפעמים פרויקטים עם תשע טיסות בדרך. פתאום אמרו לי, תעצור".
מה היה הכי קשה בהתחלה?
"הבדידות. כי זה לא כמו בארץ, כשאתה מוקף בחברים ובאנשים. הייתי עם הילדים והמשפחה אבל אתה לא רואה אותם כל הזמן. הגעתי עם הילדים כשהם היו קטנים, היום הם 16 וחצי, 18 וחצי, 21 ו־23. זה עולם אחר. אתה צריך לבנות מחדש את היום־יום שלך כי אתה תלוש מהמקום שלך. אז אתה נושך שפתיים וממשיך במסע. לאט־לאט התחלתי להרגיש בנוח באל־איי ואני ממש יכול להגיד שאני נהנה לגור בעיר הזאת".
לא עברה פעם מחשבה של "זהו, אני חוזר לארץ"?
"בהתחלה עברו מחשבות כאלה, אבל זה לא טילטל אותי".
למרות שישראל נכנסה בדהרה לשוק הטלוויזיה העולמי, עדיין יש כמה הבדלים בין סט אמריקאי וישראלי. "בישראל אתה בא, כולם מדברים על הסט. בארה"ב אתה בא, אף אחד לא מדבר על הסט", מספר אבוטבול, "שם אני מגיע בבוקר לעבודה, הולך לטריילר שלי, מביאים לי ארוחת בוקר וקפה, הם לא רוצים שאלך בעצמי, כי הם רוצים שאני אתלבש ואלך להתאפר. ובא אוטו ולוקח אותי לסט. עושים חזרה, מכינים את הסט וקוראים לי ולעוד שחקנים ומצלמים ואז חוזרים לכיסאות שלנו. זו שיטת עבודה".
ובארץ?
"באה לקחת אותך מונית, אתה אוכל ארוחת בוקר יחד עם החבר'ה, השוני בין ישראל לארה"ב בא לידי ביטוי בעיקר ברמה הכספית. פה עולה חמישה־שישה מיליון דולר לעשות פרק בסדרה יקרה, ובסדרה פחות יקרה ־ ארבעה מיליון דולר. זה לא אותו עולם. בארץ זה הרבה יותר קטן, תחושה של חברים עושים משהו, אלא אם מכוונים להפקות שקשורות לחו"ל. בארץ, אם רוצים לצלם מישהו, והוא עם המאפרת אז מישהו יגיד לה, 'תגידי לבחור לבוא לסט. צריכים אותו'. בארה"ב היא לא תדבר איתך על זה. יבוא בן־אדם שמקבל משכורת וזה התפקיד שלו, והוא יגיד לך שאתה צריך לבוא. הכל מופרד. זה עניין של כסף".
וברמת ההרגשה?
"סדר העדיפויות שלי הוא תשוקה, אמנות, כסף, ולהסתדר, כלומר לוחות זמנים. אני כן מאוד מתגעגע לתיאטרון בארץ. בא לי לשחק עם מישהו שאני מכיר את הרקע שלו מול אולם וקהל שאני יודע מי הם ולהיות על הבמה. זה געגוע חזק".
התרגלת לרשמיות האמריקאית?
"לפעמים אני עושה פדיחות. אני ישראלי עדיין, אומר לפעמים את הדבר הלא־נכון בזמן הלא־נכון ואז מנסה לתקן וזה רק מחמיר. הסתבכתי כמה פעמים. אחרי פרמיירה באתי לשחקן די מוכר ואמרתי לו, 'היית גדול'. והוא עונה לי, 'אבל לא הייתי בסדרה'. זה קרה לי לפחות שלוש פעמים אז הפסקתי עם המחמאות בפרמיירות. בסך הכל די למדתי את הקוד האמריקאי, ואני ממשיך ללמוד אותו".
מתי התרגשת לראות שם מפורסם?
"גורי אלפי היה בעיר, והיה מה זה כיף. נחת פה חבר לעיר לרגע וזה המפורסם שהכי שמחתי לפגוש".
מה עם קצת אבק הוליוודי?
"יום אחד, על איזה סט לפני שש שנים, באתי עייף לחדר האיפור ופתאום אני מרים את העיניים ורואה את האישה הכי יפה שראיתי בחיים. לא זיהיתי אותה. היא שמעה שאני ישראלי והתחילה לדבר על שמעון פרס, אמרה שהיא ידידה שלו. ואז זיהיתי, שרון סטון".
איך נראה מהזווית שלך עידן מי־טו?
"אווירה שונה לחלוטין. לפני מי־טו אם היית קרוב להתרחשות כזאת על הסט – היה לא נעים. נניח, אם מישהי סיפרה מה שקרה לה, הרגשת שאף אחד לא יכול לעשות כלום. ריחפה תחושה של השתקה והפחדה. זה לא היה ממישהו אחד ספציפי, אלא בשפה, באיך שגברים דיברו אל נשים ועל נשים. זו הייתה ההרגשה לאורך שנים".
והיום?
"כל השיח השתנה. גברים לא מדברים ככה יותר. היום נזהרים. פעם היו מתנהגים בזילות, היום אני לא מרגיש שיש כזה דבר מסביבי. הרבה שנים אני שחקן, הייתי בהרבה מקומות בעולם וראיתי הרבה דברים. נכנסנו לעידן נקי, וזה מעולה".
אבוטבול ובת זוגו, הבמאית שיר ביליה, נכנסו גם למדורי הרכילות בשנים האחרונות פעם־פעמיים, בהקשר של רחשים ושמועות על משברים בחיים המשותפים.
בתוך כל העולם הקשה של תעשיית הבידור, והריחוק מהארץ, אתם מצליחים לשמור על הזוגיות.
"יש לנו את הדרך שלנו, והיא לא הייתה סוגה בשושנים והיו משברים. אבל היום כל אחד עושה מה שהוא רוצה. זה הסוד. לכל אחד יש חיים משל עצמו, אוטונומיים ומלאים, והוא אחראי לעצמו ולחייו. מצד שני יש לנו הרבה מאוד דברים משותפים יחד, שזה הילדים וההורות שלנו והמשפחה שבנינו. אבל בתוך כל זה, כאמור, כל אחד מאיתנו יכול לעשות מה שהוא רוצה".
נשמע כמו מתכון של זוגיות פתוחה.
"אני לא מרגיש שהמושג הזה קשור אליי, אבל אני רק יודע שאחרי כל כך הרבה שנים שאנשים חיים ביחד, אתה באמת מפרגן לבן־אדם השני. אחרי שהילדים גדלים כל אחד זכאי לעוף ולפרוש כנפיים לאן שהנשמה תיקח אותו בלי לחשוב פעמיים".
אז למה להישאר יחד?
"אתה ישר לוקח את זה לקיצון אבל יש אנשים שרוצים לכתוב ספרים ולהסתובב שנה לבד למשל איפשהו, כל מיני דברים שאנשים רוצים לעשות לא בהכרח ביחד, לאו דווקא לבדוק את מערכות האהבה שלהם, אבל גם את זה. החיים יותר גדולים מהנושא הזה, הם לא שחור ולבן, והדבר החשוב הוא להקשיב לנשמה שלך. אדם צריך להגיע אל האור שלו ואל הנשמה שלו, וזה משהו פרטי ואישי. בסוף, כששואלים בן־אדם בסוף חייו אם הוא חי באמת או לא, הוא צריך להגיד, 'עשיתי כמיטב יכולתי לחיות את החיים'. אז אני חושב שאני רוצה להיות במקום הזה, משתוקק".
מה מחזיק אתכם יחד בכל זאת?
"זו שאלה מעניינת. יש לנו משפחה נהדרת וחברות ואהבה גדולה בינינו. אם יש לך יכולת בתוך המערכת הזאת להמריא לאן שאתה רוצה גם לבד - והכל דינמי - אתה יכול להיות אדם שמח. אני חי את חיי, ושם יש מקום פרטי ומרגש שלא יכול להיות מוגדר תמיד לפי השאלות שאתה מעלה פה".
מסכים.
"רק חשוב להשאיר את המקום הזה ער וחי ופתוח. אנשים חיים בכל מיני צורות. לנו יש משפחה שאנחנו מאוד אוהבים, ואנחנו גאים בה ובנו, וזו סיבה מהממת להמשיך את המשפחה הזאת, איך שלא תהיה, גם אם נחליט על פרידה. שום דבר לא מונע ממני לחפש את האושר שלי, בתוך המשפחה או מחוץ למשפחה. כשאני אמצא אותו, אני אדע איפה הוא מונח. אושר לא נמצא במקום כזה או אחר. הוא קשור בהרחבת התודעה וביכולת שלי להסכים להיות שמח ולחפש את זה".
באוגוסט 2017 הגיע אבוטבול לאחד הרגעים שאליהם מייחלים גם כוכבים הוליוודיים: עבודה עם הבמאי דיוויד לינץ' על פרק ב'טווין פיקס'. עד היום הוא זוכר כל רגע. "תשמע, אני נקרע מדיוויד לינץ'. האיש גאון. בוא נגיד ככה, לא היה יותר מלינץ'. כל הדבר התגלגל כמו סרט של לינץ', הזוי. הכל היה נורא סודי, ובפגישה הראשונה התעלפתי, אמרתי זה טירוף, בטוח, כי זה מעבר לדמיון. אתה אומר לעצמך פתאום, דיוויד לינץ' בתוך העולם שלי. לינץ' באמת חשוב לי כי הוא במאי שמשלב רוחניות וקולנוע ומהבחינה הזאת אין לו מתחרים, אולי למעט חודורובסקי, שבצד השני של המגרש, עם אותם חורים. לינץ' הוא זה שיורד לקרקעות הממש אפלות של החיים".
ואיך זה קרה?
"פתאום מתקשרת הסוכנת ואומרת, 'רוצים לפגוש אותך אנשים של דיוויד לינץ'. לא יודעת אם זה טוב'. אמרתי שבטח, מה נסגר איתך, תני לי לדבר איתו. הגעתי, פגשתי מלהקת בת 80 אולי, חברה טובה של לינץ', ואיתה יש עוזרת שנשואה לישראלי. שתיהן אמרו שהן עפות על העבודה שלי והתחלנו לדבר. ידעתי שאין אודישן עם טקסט, רק שמצלמים אותך מפטפט, ותוך כדי אני מרגיש שאני מדבר איתו כי אני יודע שהוא יראה את הווידיאו. ואז פתאום המלהקת אומרת לי, 'בוא נהיה בשקט רגע, דיוויד אוהב לראות את הבן־אדם בשקט'. וגם המיקום עצמו, של השיחה, היה לקוח מסרט שלו. מעין מחסן גדול באזור תעשייתי, שערים ענקיים, חדר קטן, שני כיסאות. כזה. ואחרי זה לא יכולתי לדבר עם אף אחד כי חתמתי על הסכם סודיות. היה קשה לא לשתף. ואז מתקשרים ואומרים שרוצים אותי ונורא התלהבתי והסוכנת שלי אמרה, 'אבל אולי זה תפקיד קטן בשבילך'. אמרתי, מה זה משנה, זה לינץ'".
איך היה לעבוד איתו?
"נפלא. הרגשתי שזו מתנה אדירה. הוא איש עדין מאוד ואחרי אחת הסצנות מחא לי כפיים ליד כל העולם ולהקתו והביא את כולם למחוא לי גם כפיים. לא ידעתי איך להגיב. זה בילבל אותי. זה לא קורה בדרך כלל".
אז למרות התפקיד הקטן, יצאת מוקסם.
"איזו שאלה. הצד השני זה האגו שלך שרוצה עוד ועוד. הייתי מוכן לשלם כדי להשתתף. אני רק צריך להיות מספיק צנוע כדי להגיד תודה יפה וכנה. באמת התרגשתי נורא, טעיתי בטקסט שלא היה לי מרוב התרגשות".
אפרופו התרגשות, לא מזמן ציינו 20 שנה ל'שבתות וחגים'.
"היה לי שם יותר מזל משכל. לא הבנתי אז מה זו טלוויזיה בכלל ואיך היא הולכת להשפיע על החיים, את המתנה של לשחק דמות לאורך זמן, שנכנסה ללבבות של אנשים. זכינו".
פורסם לראשונה: 07:08, 30.04.21
