מאז שהיא זוכרת את עצמה, מרינה אברמוביץ' הייתה בטוחה שמקור שמה הוא יהודי. כשביקרה בארץ לראשונה לפני שנים, היא פתחה 'דפי זהב' והתרגשה למצוא את מאות אחיה ואחיותיה האבודים משבט אברמוביץ'. אלא שהתברר לה שהיא בכלל אברמוביץ' נוצרי שמקורו במונטנגרו. בשנה שעברה היא עברה בדיקת די־אן־איי וגילתה שהיא 75 אחוז בלקנית, והיתר מזרח־אירופאית.
די משעמם, לא?
"כן, רציתי דם מונגולי, כמה מאכזב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בשיחת זום ("נמאס לי מזה, אי־אפשר לעשות פרפורמנס בזום"), הנושא שהכי מעסיק אותה הוא מדיניות החיסונים של ישראל. "אני קיבלתי את מודרנה", היא מספרת, "אבל אני מתעניינת בספוטניק. אפילו פוטין קיבל אותו, אז הוא חייב להיות טוב". כשאני שואל אם התלבטה האם להתחסן היא עונה בחיוך, "אני לא מפחדת להכניס דברים לגוף שלי".
הגוף של אברמוביץ' הוא שדה המשחקים שלה מאז תחילת הקריירה. היא חתכה ושרפה אותו עשרות פעמים. במסגרת עבודותיה סיכנה את חייה שוב ושוב, כשהצליפה בעצמה עד זוב דם, כשלקחה כדורים פסיכיאטריים שהביאו אותה להתקפים קטטוניים, כשהציתה מדורה מכוכב בוער, זינקה לתוכה ואיבדה את הכרתה. באחת העבודות הידועות שלה, 'קצב 0' מ־1974, הניחה על שולחן 72 חפצים - סכינים, שלשלאות ברזל, פטיש, ואפילו אקדח ולצידו קליע - והזמינה את הצופים לעשות בה ובהם כרצונם. אנשים הפשיטו אותה, דקרו אותה, חתכו בבשרה, שתו את דמה, ואחד אף כיוון אקדח טעון לראשה.
בסרט התיעודי 'מרינה אברמוביץ': מברווזונת לברבור', שיפתח השבוע את פסטיבל 'אפוס' לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל־אביב, חוזרת אברמוביץ' לאותם רגעים מנקודת מבט מפוכחת. מאחורי חזותה הרצינית להבהיל - הבגדים הדרמטיים והשיער השחור שהפכו לסימני ההיכר שלה - הסרט, כמו השיחה איתה, חושף אישה תוססת וחייכנית.
"אני ק ו ר ע ת", היא צוחקת. "אנשים מפחדים ממני לפני שהם פוגשים אותי לראשונה. הם אומרים לעצמם 'אומייגוד, אני הולך לפגוש את האישה המשוגעת הזאת'. אבל כשהם פוגשים אותי הם לא יכולים להאמין. פעם בחופשה במלדיביים פגשתי משפחה גרמנית, חברים של חברים. הם שאלו מה אני עושה, אמרתי שאני אמנית ולא דיברנו על זה יותר. אחרי שהם חזרו לגרמניה הם התקשרו אליי באיזה שבע בבוקר לניו־יורק ואמרו שהם הלכו לחנות ספרים ופתחו את אחד הספרים עליי ואחרי שהם ראו אותו, הם לא יכלו לישון כל הלילה. היה להם דימוי אחר לגמרי שלי, נחמדה, מספרת בדיחות גסות".
איך את מיישבת את שתי הדמויות האלה?
"יש שלוש דמויות למעשה. אני אוהבת לקרוא להן שלוש המרינות; מרינה הרוחנית, המעמיקה, המהורהרת; מרינה הלוחמת, שיכולה לעשות הכל; ומרינה של הבולשיט, שאוהבת הומור וטלוויזיה גרועה. שלושתן חיות בתוכי בהרמוניה, אבל לקח לי חצי חיים לקבל אותן. כי אני תמיד רוצה להציג את הכי טוב שלי. בני־אדם תמיד רוצים להציג את הכי טוב שלהם. מספיק להסתכל חמש דקות באינסטגרם כדי להבין את זה. אבל לשתף בדברים שאת מתביישת בהם, זה שחרור רגשי עצום. אם יש דבר אחד שהבנתי אחרי למעלה מ־50 שנה שאני מניחה את עצמי במרכז העשייה שלי, זה שאין בעולם עוצמה גדולה יותר מפגיעוּת".
מי שנחשבת לאמא (או לסבתא, תלוי את מי שואלים) של אמנות המיצג, נולדה לפני 74 שנים בבלגרד להורים שהיו פרטיזנים במלחמת העולם השנייה. לאחר שסיימה את לימודי האמנות בתחילת שנות ה־70, העלתה ברחבי אירופה מופעים רדיקליים ופרובוקטיביים לעיני קהל שלא ידע איך לאכול אותה, ולא הבין מה זה בכלל פרפורמנס. 40 שנה מאוחר יותר, יצרה במוזיאון ה'מוֹמה' הניו־יורקי את אחת מעבודות האמנות המפורסמות של תקופתנו - 'האמנית נוכחת'. בתערוכה שנמשכה חודשיים וחצי, 730 שעות ו־30 דקות ליתר דיוק, ישבה על כיסא, בשקט מוחלט, מבלי לשנות תנוחה, והזמינה את המבקרים במוזיאון לשבת מולה. חלק מאלו שנענו חייכו במבוכה, אחרים החלו לדמוע או ממש להתפרק.
"זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיי. שמונה שעות ביום, עשר שעות בסוף השבוע. עשיתי את זה בגיל 65, כשאני כבר לא פרגית. אבל לא הייתי יכולה לעשות את זה בגיל צעיר יותר. לא היה לי את כוח הרצון, לא היה לי את הריכוז, לא הייתה לי את החוכמה לעשות את זה. העבודה הזאת הוציאה דברים מרתקים מאנשים. היה בחור שחיכה כמעט כל יום מהבוקר עד הסגירה כדי לשבת מולי, ובכל פעם שהגיע תורו, הוא נתן למישהו אחר לעקוף אותו. עשרות השומרים של המוזיאון היו יוצאים הביתה, מחליפים בגדים, ומחכים בתור כדי לשבת מולי. זה ריגש אותי בהרבה רמות. אם אתה לא עושה כלום, העולם יבוא אליך".
4 צפייה בגלריה
''אין בעולם עוצמה גדולה יותר מפגיעות''. אברמוביץ' בסרט 'מברווזונת לברבור'
(צילום: יח"צ)
'האמנית נוכחת' מ־2010 הפכה לא רק לעבודה שהכי מזוהה איתה, אלא גם הצליחה להכניס קהל חדש למוזיאון, ולעורר הדים בתרבות הפופולרית. ליידי גאגא הגיעה לבקר בתערוכה, מה שנמשך בשיתוף פעולה מתוקשר של השתיים. גם ג'יי־זי אירח אותה בקליפ. אבל הרגע העוצמתי ביותר בתערוכה היה כשביקר בה בן זוגה ושותפה ליצירה לשעבר, אמן הפרפורמנס הגרמני שהיה ידוע בשמו הפרטי אוליי. בשנות ה־70 וה־80, השניים הפכו למעין מפלצת פרפורמנס דו־ראשית והחלו להעלות מופעים שבהם הם מענים זה את זה בשלל דרכים יצירתיות כמיטב המסורת האברמוביצ'ית. גם מסע הפרידה שלהם ב־1988 - צליחת חומת סין משני קצותיה - הפך לעבודת פרפורמנס מפורסמת בשם 'האוהבים'.
לאחר שנים של נתק מוחלט, אוליי התיישב מול אברמוביץ' המופתעת, שהחלה מיד לדמוע. "זה רגע שאין לאן לברוח בו. אם אתה רוצה להרגיש קצת ממה שהרגשתי, שב על כיסא במשך שלוש שעות. זה לא כזה הרבה. בלי לזוז, בלי ללכת לשירותים, בלי לשתות. תנסה לא למצמץ. ותראה מה קורה. השרירים מתכווצים, וזה כל כך כואב. אתה מגיע לרגע שבו אתה אומר לעצמך שאם לא תזוז פשוט תאבד הכרה, ובנקודה הזאת אתה אומר, אז מה? תאבד את ההכרה, אפשר לחשוב. ואז הכאב נעלם. כשאתה שולט בכאב הפיזי, פתאום אתה מתמודד עם הכאב המנטלי באופן החזק ביותר. כל הכאב, כל הבדידות, כל הייאוש - כל הדברים האלה יוצאים, ואין לך לאן לברוח. בגלל זה אנשים התחילו לבכות מולי. הם פתאום, לשנייה, הרגישו את עצמם. כל הדברים שעשיתי לאורך השנים, לחתוך את עצמי, לשרוף את עצמי, לסכן את חיי, איכשהו, זה לא היה קשה כמו לשבת שם".
את מסתכלת לפעמים אחורה ואומרת לעצמך, "אני לא מאמינה שעשיתי את זה"?
"אני חושבת ככה כל הזמן", היא צוחקת. "העבודה הכי משוגעת היא 'קצב 0', ובייחוד האקדח הטעון. אני כנראה הייתי קצת משוגעת כשהייתי צעירה. אלוהים, תמיד יש איזה משוגע שישים את הקליע באקדח ויתקע אותו בראש שלך. יכולתי למות שם. זה אולי קצת רחוק יותר מדי, אפילו בשבילי".
אז למה עשית את זה? כדי לזעזע?
"למרות שזה הרבה פעמים האפקט, המטרה של היצירה שלי היא אף פעם לא הייתה לזעזע. אם תחשוב על ציוויליזציות ותרבויות עתיקות, כל פולחן שנעשה היה תמיד כרוך בכאב פיזי, ואיך לשחרר את עצמך מהכאב ולשנות את מצב התודעה. אז בשבילי המופעים האלה הם כלים לפתוח תודעה ברמה אחרת. התהליך הוא מזעזע, אבל זו לא המטרה. זה נורא בנאלי לזעזע אנשים. אפשר לזעזע אנשים בכל רגע, בכל שנייה, מה האתגר פה?"
4 צפייה בגלריה
''התהליך מזעזע אבל זעזוע הוא לא המטרה''. אברמוביץ'
(צילום: Untitled skull 1 Marina Abramovicstudio)
ובכל זאת, זעזוע מלווה את אברמוביץ' בכל אשר תלך. אימייל שבו הזמינה את ראש סגל הבית הלבן לשעבר ג'ון פודסטה לארוחת ערב, הודלף באתר ויקיליקס ב־2016 וקשר את שמה בגלל טעות לעבודת השטן. "המייל התפרסם, ואנשים מגגלים את השם שלי, ומה הם רואים? שאני חורטת כוכב מחומש על הגוף (כוכב קומוניסטי ולא שטניסטי), שאני מנקה עצמות בקר מדממות בביאנלה בוונציה (כמחאה על המלחמה ביוגוסלביה). כל דימוי אפשר להפוך לשטני, ופתאום אני הופכת למטרה. זה מסוכן".
לפני שנה נאלצה חברת מיקרוסופט להוריד קמפיין עם אברמוביץ', לאחר מתקפת גולשים שהאשימו אותה בחברות בכת השטן. "ניסיתי להתעלם מזה, אבל בשלב מסוים קיבלתי הודעות מאיימות, והייתי צריכה להתראיין ל'ניו־יורק טיימס' ולהגיד 'אני אמנית, לא שטניסטית'".
נראה שעכשיו הם עברו לראפר ליל נאז X, בעקבות הקליפ האחרון שלו.
"אתה מתכוון לבחוּר עם נעלי השטן? באמת יש בנעליים שלו דם אנושי? איזה טירוף. ועכשיו נייקי גם תובעים. זה כבר סיפור רציני, אולי באמת יעזבו אותי סוף־סוף בשקט".
גם בגילה, היא לא נחה. בין דירתה במנהטן לביתה הפסטורלי בצפון מדינת ניו־יורק, היא עמוסה בעבודה על פרויקטים - מעבודת המציאות המרובדת 'החיים', דרך שיתוף פעולה עם חברת WeTransfer ועד מופע אופרה שאפתני בשם 'שבע המיתות של מריה קאלאס', שהיא עוד מקווה להציג גם במשכן האופרה בישראל. בזמנה הפנוי היא עושה כושר וקוראת ספרי עזרה עצמית.
היא מעולם לא נישאה ומעולם לא הביאה ילדים, "עברתי שלוש הפלות כי ידעתי שזה יהיה אסון לעבודה שלי", סיפרה ב־2016 לעיתון הגרמני 'טגשפיגל'. "לגוף יש כמות מוגבלת של אנרגיה, והייתי נאלצת לחלק אותה. לדעתי זו הסיבה שנשים לא מצליחות כמו גברים בעולם האמנות. אהבה, משפחה, ילדים - אישה לא רוצה להקריב את זה".
בשנים האחרונות היא בזוגיות עם טוד אקרט, מפיק אמריקאי שצעיר ממנה ב־21 שנה. "חשוב להיות פתוח, להיות סקרן. בגלל זה תמיד יש לי חברים צעירים. הדור שלי משעמם אותי. הם מתלוננים יותר מדי".
שמעתי על חוק כזה אצל חבורות של מבוגרים – שבכל מפגש לכל אחד מותר לדבר על נכד אחד ועל מחלה אחת.
"אני לא עושה שום דבר מזה", היא צוחקת. "לא מחלות ובטח שלא נכדים".
אין לך חרטות בהקשר הזה?
"לא, אני לא רוצה לשנות כלום בחיים שלי".
הגיל לא מאוד מטריד אותה. "סבתא שלי חיה עד גיל 103, ואני מחזקת את הגוף שלי. אני נוסעת בקרוב להודו למסע איירוודה שבו אני הולכת לעשות ניקוי מוחלט של הגוף. זה לקום בחמש בבוקר, לאכול תפריט מצומצם. זה כמו שילוב של מנזר עם סנטוריום וכלא".
נשמע נורא. את באמת עושה את זה כדי לחזק את הגוף, או שזה עוד ניסיון לאתגר את עצמך?
"אני כבר לא צריכה לחתוך את עצמי ולבדוק את הגבולות שלי. אין לי שום דבר להוכיח. עשיתי הכל. והלו"ז שלי מלא עד 2025".
תהיי אז כמעט בת 80.
"כן, ו־?"
4 צפייה בגלריה
''רוצה למות בלי פחד ובלי כעס''. מתוך הווידיאו 'הגיבור' (2001)
(צילום: Deaths of Maria Callas_Otello_Abramovic_credit-Marco_Anelli 7)
יום הולדתה, שחל ב־30 בנובמבר, הוא גם יום הולדתו של אוליי שמת במרץ שעבר לאחר מאבק בסרטן. השניים, שלפני כמה שנים נאבקו בבית המשפט על זכויות יוצרים לעבודותיהם המשותפות, הספיקו להשלים. בפעם האחרונה דיברו ביום ההולדת שלהם, ארבעה חודשים לפני מותו. "הכרתי אותו יותר מכל אדם אחר", אמרה אחרי שמת, "ועדיין לא הכרתי אותו מספיק. הייתי זקוקה לחיים נוספים כדי להכיר אותו באמת".
את מדברת בסרט לא מעט על המוות שלך. אם היית יכולה לתכנן את מותך, איך היית עושה את זה?
"אני חושבת על המוות כל יום. נראה לי שזו הדרך שלי להתמודד. אני רוצה למות בלי פחד, בלי כעס, והכי חשוב – במודעות. שאדע שהמוות מגיע, וארגיש את המעבר הזה. הסוּפים אמרו שהחיים הם חלום והמוות זה להתעורר, אבל אני ממש רוצה ללמוד את המעבר. אני רוצה כמו נזירים טיבטים, לשבת בתנוחת מדיטציה, ושכוח החיים פשוט יעזוב את הגוף שלי. אומייגוד, זו יכולה להיות העבודה האולטימטיבית שלי. תמיד אמרתי שאני אמות בעבודה האחרונה שלי. 'האמנית עוזבת'".
פורסם לראשונה: 07:08, 30.04.21
