נתחיל מהסוף. מחומת החמרה המקיפה את בית הקברות הישן של תל־אביב. מאחורי החומה יש עץ ותחתיו ספסל, ומול הספסל — מצבה ארוכה כאוניית מפרשים. "מצבת אחים", כתוב עליה. "לנפשות קדושות וטהורות שנרצחו ביפו וסביבותיה במאורעות הדמים מאי 1921".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבק עולה מהשיפוצים ברחוב בוגרשוב הסמוך. מטוס נוסעים חולף בשמיים. 47 יהודים נהרגו בפרעות תרפ"א ביפו, ולכל אחד מהם אבן שטוחה עם שמו, נטועה לאורך המצבה המוארכת. האבן של יוסף חיים ברנר, מגדולי הספרות העברית וממעצבי היהדות החדשה, אינה שונה משכנותיה. "יוסף חיים ברנר, בן שלמה וחיה רייזל, נולד בנובי מליני שבאוקראינה, נפל ליד בית יצקר ביפו", נרשם שם בתמציתיות מרגיזה. האילנות התמירים של התרבות העברית טמונים בבית הקברות הזה — ביאליק, טשרניחובסקי, אשר צבי גינצברג — מצבות השיש שלהם זקורות ומפוארות, ודווקא ברנר קבור פה כאחד העם.
הוא היה ונותר מיוחד. מאחורי הזקן האיקוני, שגידל על האונייה בדרך לארץ ישראל כדי להידמות לתמונה שעל התעודה המזויפת שנשא, הייתה דמות רבת־פנים, מסוכסכת ופורצת דרך, גדולה מסך חלקיה. גם מאה שנים לאחר שנרצח ונטמן בקבר אחים, בלתי אפשרי לצקת את ברנר לתוך תבנית. "גוש אבן שאיננו סובל סיתות", הגדיר אותו פעם ס' יזהר.
ביתה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין נמצא מרחק כמה דקות נסיעה מבית הקברות. גם בגיל 85 היא ממשיכה לכתוב, וכעת היא מתרוממת מהמחשב ומתיישבת ליד שולחן פינת האוכל, שעליו הניחה מבעוד מועד כמה מן הספרים הרבים שחיברה על ברנר. רק מהכותרות שהעניקה להם ניתן לטעום מהפרדוקס המפתה שהוא ברנר: 'תלישות והתחדשות' (1985), 'ברנר: "אובד־עצות" ומורה־דרך' (1991).
כשמו, ברנר הפיח אש בספרות העברית ובשיח היהודי. לאחר שלמד בישיבות ברחבי רוסיה ושירת בעל כורחו בצבא הרוסי, עבר ללונדון ושם הוציא לאור את כתב העת 'המעורר'. בתקופה זו נשא את הספרות העברית על כתפיו, פשוטו כמשמעו: הוא היה המוציא לאור, העורך, המדפיס, ואת גיליונות 'המעורר' סחב בעצמו אל בית הדואר, משם הופצו הלאה אל קוראי העברית והניעו משהו בנפשם.
ב־1909 הגיע ארצה וניסה להפוך לפועל־חקלאי. זה היה כישלון. "אחרי שלושה ימים של חפירת בורות בחדרה, הוא לא היה מסוגל להמשיך כי היו לו יבלות על הידיים וכאב לו הגב", אומרת גוברין. ברנר חזר להיות סופר ופובליציסט. בכתביו הספרותיים שמר על קשר עם המקרא אבל גם נקט "לשון שבה אדם מדבר עם עצמו, לשון מרוסקת ומקוטעת שמבטאת את הקיטוע ואת הסבל ואי־הבהירות וההתלבטות של החיים", אומרת גוברין.
בנובמבר 1910 פירסם ב'הפועל הצעיר' את אחד הטקסטים המכוננים של היהדות החדשה. במאמר שהסעיר את דעת הקהל חיווה דעתו על מה שכונה אז "תופעת השמד": יהודים צעירים רבים באירופה שהמירו דתם לנצרות, על מנת להתקבל ללימודים גבוהים ולמשרות יוקרתיות. ברנר לא התרגש, ובמילים פרובוקטיביות להכעיס טען כי מדובר בתופעה שולית. הגרעין היהודי אינו דתי, הסביר, אפשר לחיות חיים יהודיים גם בלי להיות "מניחי תפילין ומגדלי ציצית". זו הייתה רעידת אדמה. הפולמוס שהתעורר סביב המאמר נמתח לאורך שנים ויכונה לימים 'מאורע ברנר'. בתוך הסערה שקמה התחזקה תפיסת היהדות כתרבות ולאום. ברנר, ולא בפעם הראשונה, היה ל"קדוש חילוני".
כלפי הציונות הייתה לברנר עמדה דואלית. הוא בטח בה ולא בטח בה בו בזמן, והטיף לכך שצריך לדבוק בה, גם אם הסיכויים נגדה. מראשוני האופסימיסטים. זה האף־על־פי־כן הברנרי שטבוע עדיין בגנום הישראלי: להתלונן ולהמשיך, לאהוב ולשנוא, להאמין ולהתייאש. "באופן עקרוני ברנר הוא גם וגם", מסכמת גוברין. "כל מי שמנסח אותו רק ניסוח אופטימי או רק ניסוח פסימי, טועה. שניהם יחד, זה לצד זה, הם האמת של ברנר".
במהלך 1909 שכר ברנר חדר בצריף של משפחת פסילוב במושב עין גנים, היום חלק מהעיר פתח־תקווה. שם כתב את 'מכאן ומכאן' והתפלסף על המרפסת עם שכניו, א"ד גורדון וברל כצנלסון. הצריף, שבסיסו אבן וקירותיו בוץ ועץ, עוד עומד על תילו. הוא חוסם את המדרכה ונראה כנטע זר בשכונה המתחדשת שצמחה סביבו.
המבנה הישן שופץ ב־2003 והוקם בו מוזיאון קטן, שלא צלח והוחלף בידי מספרה. היום תלוי על קירות הבוץ של הצריף מסך דיגיטלי משוכלל, ועליו מוקרנות פרסומות מתחום הנדל"ן. מתברר שהצריף מאכלס כיום את משרדו של נאור אדר, הבעלים של חברת 'הום נדל"ן' וככל הנראה האדם החביב ביותר בכל פתח־תקווה. תוכו של המשרד מעוצב בקפידה, ונאור מוזג קפה ומושך כיסא בחלל הישיבות, שאולי שימש בעבר כחדר השינה של הפסילובים. "עברתי לכאן מהמגדלים באזור התעשייה החדש והתוסס, כי זה התאים לי לחזון", הוא מספר. "דווקא מהשכונה הראשונה של אם המושבות נעשה את השינוי שאנחנו רוצים לעשות בשוק הנדל"ן במדינת ישראל".
באופן אולי פרדוקסלי, דבר מה מרוחו של ברנר השתמר בצריף של אדר, המגדיר את עצמו כסטארטאפיסט נדל"ן. "יש משהו קסום בזה שממקום עתיק נוצר דבר חדש", הוא משורר. "היצירה שאנחנו עושים כאן בתחום שיווק הנדל"ן היא לא סיפור או ספר, אלא כזו שיותר קשורה לזמננו".
מעין גנים עבר ברנר לשכונת עזרת ישראל בירושלים. הייתה סמליות בבחירה שלו להתגורר במקום שבו זלגו היהודים אל מחוץ לחומות. "באותה תקופה היציאה מהעיר העתיקה הייתה בעיצומה", אומר האדריכל דוד קרויאנקר, החוקר את האדריכלות בירושלים. "נוסדו אז שכונות כמו מאה שערים, בתי אונגרין, שכונת הבוכרים ועזרת ישראל, שנבנו ברצף לאורך רחוב יפו, בעיקר בזכות העובדה שהיה ציר הקשר העיקרי עם השפלה ועם תל־אביב. הבתים עמדו בטורים, צמודים אחד לשני, והיו צרים למדי, ברוחב של חמישה־שישה מטר. השירותים לרוב היו חיצוניים לבית".
זה היה, אם כן, שטעטל ים־תיכוני. "הצורה האדריכלית של השכונות האלה שיקפה את ההתכנסות היהודית בתוך עצמה", אומר קרויאנקר. "בחלק מהשכונות הבנייה ההיקפית גם הייתה אמצעי הגנה, ולחלקן היו שערים שנסגרו בשעות הלילה".
היום רחוב עזרת ישראל הוא מסדרון צר, חבוי, שניצב בצניעות ליד מדרחוב יפו הסואן. בתי אבן נמוכים עומדים דבוקים בשורה משני צידיו, וצמחים מטפסים בקירות האבן שלהם. זו פינה קסומה בלב ירושלים, שמכונת הנדל"ן פסחה עליה לעת עתה. עציצים ועץ לימון.
דוד מועלם הוא המוכר ב'משה חי ספרים', חנות לספרי לימוד משומשים שדלפק המכירה שלה פונה אל הרחוב. בחלל הפנימי המתפקע ניתן למצוא ספרים בשפע, אטלסים, תורה נביאים וכתובים. לחומר הלימודי בספרות מספיקים שלושה מדפים צרים: סופוקלס, עגנון ודודו בוסי — וברנר אַיִן. "כבר 20 שנה לא לומדים את הסיפורים של ברנר", מעדכן מועלם. "גם ביאליק הפסיקו ללמוד לפני חמש שנים".
זו החנות של חמו, והיא עומדת כאן 70 שנה. הוא עצמו מוכר בה ספרים 40 שנה בלבד. לאחרונה העסקים דועכים. "זו החנות היחידה לספרי לימוד משומשים שנותרה במרכז העיר ירושלים", הוא מתלונן ופוסע חזרה החוצה, אל הרחוב. פעם היו פה משרדים של עורכי דין, היום כבר אין, הוא מספר. "מישהו לקח את אחד הבניינים כאן ועשה 16 דירות קטנות שהוא משכיר לצעירים".
לא רחוק משם נמצא 'הולצר ספרים', מוסד ספרות ירושלמי חי ופועם. כ־45 אלף ספרים משומשים ממלאים את הקומה הראשונה עד הטפחות. "לא זכור לי שמישהו חיפש כאן את ברנר לאחרונה", מגרד המוכר בזקנו. הוא גורר סולם ומתחיל לנבור במדפים הגבוהים. שיטת הקטלוג מבוססת על עקרון הזיכרון הצילומי, והמוכר זוכר שיש פה איפשהו ספר של ברנר, ושהוא שחור וקטן. מבצע החיפושים מתרכז בשורה של ספרים חבוטים, קרועי כריכה, דפיהם פריכים מרוב שנים. עזריאל קרליבך, היינריך היינה וג'ובאני בוקאצ'ו. ברנר נפקד.
המוכר מתקשר כעבור שעתיים. אותר ספר אחד ובו שלושה סיפורים מאת ברנר. הספר הודפס בוורשה, ב־1924. "אני שומר לך אותו", הוא אומר בנימה של דחיפות.
בירושלים כתב ברנר את 'שכול וכשלון', נטל חלק במערכת השבועון 'האחדות', פעל כמוציא לאור עצמאי ונשא לאישה את הגננת חיה ברוידא. זמן קצר אחר כך נולד בנם, אורי ניסן, שנקרא על שם הסופר אורי ניסן גנסין, חברו הטוב של ברנר שנפטר כשנה קודם לכן. גם אם הייתה להם מעט נחת בתקופה הזאת, פרוץ מלחמת העולם שיבש את העניינים והמשפחה העתיקה עצמה לבן שמן. בהמשך תעבור לתל־אביב, שם ילמד ברנר בגימנסיה העברית 'הרצליה', אך לאחר גירוש היהודים מהעיר בידי הטורקים ייאלצו הברנרים לנדוד במשך שמונה חודשים בין שפיה, זכרון־יעקב, עין גנים, גן שמואל, חיפה ומרחביה. באוקטובר 1918, עם תום המלחמה, שבה המשפחה לתל־אביב. ברנר התייצב אצל שולחן הכתיבה, אך יחסיו עם אשתו התערערו — ביולי 1920 היא עזבה לברלין, להשתלמות בסמינר גננות. הבן אורי נסע איתה (הפרטים הביוגרפיים מבוססים על הספר 'על י.ח. ברנר: עוד זכרונות', מאת יצחק כפכפי ואורי ברנר, 1992).
במרץ 1921 עבר ברנר, שנותר בתל־אביב ללא משפחתו, להתגורר אצל משפחת יצקר — משפחה של חלבנים יהודים שחיה בלב הפרדסים ממזרח ליפו, ממש מול בית העלמין המוסלמי של אבו־כביר. הם התגוררו בבית באר מבודד ורחב ידיים, שהיה צבוע אדום וזכה לכינוי קאצר אל אחמאר. הבית האדום.
יהודה יצקר, בעל הנכס, נהג להשכיר כמה חדרים לחלוצים, אנשי רוח ואנשי חינוך יהודים, שחיו בסביבות יפו ותל־אביב. במאי 1921 שכר שם ברנר חדר לצד שלושה סופרים יהודים צעירים — צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג. זו הייתה מעין קומונה של עבודה ויצירה, מרוחקת מהעיר ועטופה בשקט ירוק. אלא שכמו בכל מעשה ציוני, גם כאן האידיליה הייתה שברירית. כמה שנים קודם לכן התפרסמה הכרזת בלפור, והמתח היהודי־ערבי הלך ונבנה. הוא קיים ביפו עד היום.
במקום שבו עמד אז הבית האדום ניצב כעת בניין זוויתי, צבוע לבן, שכתובתו היא דרך קיבוץ גלויות 120, תל־אביב. ב־40 השנים האחרונות משמש המבנה, ששמו 'משכן ברנר וחבריו', כמטה הארצי של הנוער העובד והלומד. נאור אדר מפתח־תקווה כבר היה יודע כיצד לנצל את פיסת הנדל"ן הזאת.
אופיר חלבה הוא ראש המטה הארצי של הנוער העובד והלומד, והוא פוגש אותי על המדרכה של קיבוץ גלויות, שרוך אדום משתלשל מצוואר חולצתו הכחולה. "ברנר מגיע לפה אחרי שעבר דבר או שניים בחייו", אומר חלבה, ומצביע על הבית שמעלינו. "הוא כבר נודע בעם היהודי, מלמד בגימנסיה, נפרד מאשתו ומהבן שלו, והוא בוחר לחיות פה. הוא יושב וכותב, עורך את 'הפועל הצעיר', מלמד. אולי מדי פעם גם מכין חמאה".
פרשת רצח ברנר, שגם היא התרחשה ממש כאן, הייתה מעין קומדיה טרגית של טעויות. לאירועים ישנן מספר גרסאות, אך המועדפת עליי היא זו של מדריך התנועה חלבה, שניכר כי העמיק בתולדות ימיו האחרונים של ברנר וכי הוא יודע לספר סיפור. יצוין כי גרסתו של חלבה לאירועים מבוססת בעיקרה על עבודת התזה של שמואל גילר, שהוגשה ב־2019 לאוניברסיטת חיפה.
"האחד במאי, 1921, הוא היום האחרון של חג הפסח", מספר חלבה. "שתי תנועות פועלים עבריות (אחדות העבודה ומפלגת הפועלים הסוציאליסטית — א"א) נערכות לצאת לתהלוכת האחד במאי הראשונה אי פעם בא"י. משפחת יצקר וצבי שץ יוצאים להשתתף בתהלוכה בתל־אביב, אבל ברנר מעדיף להישאר ולשמור על הבית. גם זה, אגב, אומר משהו על האופי שלו — הוא לא חיפש את התהלוכות האלה.
"כששתי התהלוכות נפגשות, ממש על גבול שכונת מנשייה, מתחיל עימות בין הצדדים. כשהערבים קולטים שיש איזו התרחשות זה מצית אותם. ואז מתחילה אלימות. ב־12 בצהריים מגיע המון ערבי לבית החלוץ, שישב ליד נמל יפו ושימש כתחנה ראשונה עבור עולים חדשים. המון ערבי פורץ את הדלתות וטובח ב־14 עולים. משם מתחיל סוג של פוגרום שמתפשט לכל הארץ.
"במהלך היום הזה יהודה יצקר ובנו מצליחים לחזור הביתה מתל־אביב. בינתיים צבי שץ רץ למפקדת ההגנה ומשכנע אותם לתת רכב לחלץ את ברנר, שנותר בבית המבודד והמוקף אוכלוסייה ערבית. אלא שכאשר שץ מגיע לבסוף עם הרכב לבית, הוא מגלה בפנים גם כמה כוורנים ממשפחת לרר, שתפסו מחסה מהפרעות. ברנר אומר שאם אין מקום על הרכב, הוא נשאר. בסופו של דבר נותרים בבית הסופרים ברנר, שץ, גוגיג ולואידור, עם יהודה יצקר ובנו אברהם. שישה גברים.
"הם מטכסים עצה כיצד לפרוץ החוצה לכיוון תל־אביב. רצה הגורל וכשהם יצאו מהבית, בבוקר שניים במאי, עוברת ממש פה תהלוכה בדרכה לקבור ילד ערבי, ועוד בן של שוטר, שנפגע במהומות", ממשיך חלבה ומצביע על בית העלמין המוסלמי הישן, שמעבר לכביש של קיבוץ גלויות. "מתנפלים עליהם, רוצחים אותם ומתעללים בגופות. מספרים שברנר נמצא כשראשו טמון בחול, חצי עירום, עם אגרופים קפוצים".
רק אחר הצהריים יחולצו גופותיהם של ברנר וחבריו. פרסום דבר מותו יטלטל את היישוב היהודי. "אני לא יודע למה להשוות את זה", אומר חלבה. "אולי לרצח רבין".
תנועת הנוער העובד והלומד הוקמה זמן קצר אחרי מותו של ברנר, ב־1924, כתנועת פועלים שנועדה לדאוג לזכויותיהם של נערים עובדים. היום זו תנועת נוער משגשגת שכוללת מאות סניפים ברחבי הארץ וחברים בה עשרות אלפי חניכים ומדריכים יהודים, ערבים ודרוזים.
רוחו של ברנר נטמעה בתנועה בעת הקמתה, ומפעמת בה עדיין. בקומה השנייה של בניין המטה מוצבת זה כשלוש שנים תערוכה מאירת עיניים, הסוקרת בחן רב את תולדות חייו, יצירותיו והגותו של ברנר. שמה של התערוכה: 'אף על פי כן'.
"אמנם ברנר תמיד מייצג ייאוש מאוד גדול, אבל זה תמיד בא עם 'אף על פי כן' של להגשים וליצור", מסבירה דפנה ברשילון, רכזת ההדרכה של התנועה. "זה דבר שאנחנו לוקחים ממנו ומחנכים לאורו חניכים". כדוגמה היא מצביעה על אחת הכרזות בתערוכה, שעליה הודפס באותיות של קידוש לבנה המניפסט המפורסם של ברנר ב'המעורר'. הוא נותר רלוונטי מתמיד.
"כיום הזה", כתב ברנר בלונדון, ב־1906. "אשר אי־הדעת מולכת בכיפה, ודברי־תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמיים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים הבודדים, הנזירים, לבקש את האלוהים — ולא ימצאו... כיום הזה — הנני בא אליך אח נדכה".
"עד כמה שהשפה נראית מיושנת, בני הנוער שלנו מאוד מתחברים לטקסט הזה", אומרת ברשילון. "ברנר גם אומר לבני הנוער, באמצעות המניפסט הזה, 'אין לי דוגמה עבורכם, אין דרך אחת שבה אתם חייבים ללכת. כל אחד צריך למצוא את דרכו'. והם, גם אם קצת צריך לפרש להם את המילים, מוצאים בזה המון".
מסע הלוויה של נרצחי בית יצקר החל בגימנסיה הרצליה (אז ברחוב הרצל). גופות ההרוגים הוצבו בשורה וכוסו בסדין. מישהו הפשיל מעט את הבד הדק שכיסה את ברנר, וחשף את מחצית גופו העליון. מישהו אחר צילם. זקנו של ברנר עדיין מלא חיות ועיניו עצומות, שער ערוותו מבצבץ משיפולי הבטן. הוא עירום. ברקע התצלום מוטלות גופות חבריו. זו תמונתו האחרונה של ברנר. אחד מתוך שורה.
פורסם לראשונה: 07:08, 30.04.21
