באחד משלושת הביקורים שלו בישראל אריק בריידן הלך לכותל, נעמד מול הקיר, הוציא פיסת נייר והחל לנסח בקשה. בשיא הריכוז, בעודו מתפלל לכוח עליון, שמע בריידן מישהו לידו אומר לו בשקט, "ויקטור, ויקטור". בריידן רגיל לכך שבכל מקום אליו הוא מגיע, רוב האנשים פונים אליו בשם הדמות שהוא מגלם כבר 40 שנה בסדרת אופרת הסבון "צעירים חסרי מנוח", אבל אפילו הוא הופתע כשהפנה מבט וראה יהודי חרדי בלבוש מלא מחייך אליו חיוך גדול, וחוזר שוב: “ויקטור, ויקטור”. בריידן חייך בחזרה ושב להתרכז בפתק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אז לא היה לי נעים ממש לצחוק", בריידן אומר עכשיו, בזמן הפסקה קצרה על הסט של "צעירים חסרי מנוח" (משודרת ב־HOT3 וב־yes TV DRAMA) בלוס-אנג'לס, "אבל בכל פעם שאני נזכר ברגע הזה אני מתחיל לצחוק. כל הסיטואציה הייתה הזויה לגמרי. אני מאוד אוהב את ירושלים, היא עושה לי צמרמורות, אתה חושב שזה מקום שבו אתה יכול ממש להיעלם ופתאום זה קורה. בפעם אחרת שבה הלכנו בוויה דולורוזה, אני צועד ומרגיש את הקדושה של המקום, והרוכלים יוצאים אחד אחרי השני מהחנויות ומסתכלים עליי בעיניים פעורות".
ומה אומרים?
"מה זאת אומרת, 'ויקטור, ויקטור'".
אריק בריידן, צ'ארמר אמיתי, הוא תופעה שאין דומה לה בהוליווד. שחקן שעושה את אותה דמות במשך 40 שנה, הפך לכוכב בינלאומי, עובד יותר קשה מרוב הקולגות שלו, ובגיל 80 אפילו לא חושב לפרוש. גם כי הוא רוצה להיות זה שיכבה את האור, וגם כי הוא רואה אתגר אישי במלחמה על כבוד הז'אנר המושמץ באותה מידה שהוא פופולרי.
"לפעמים אני רואה סדרות בפריים־טיים ואני חייב לצחוק", אומר בריידן בשאריות קלות של מבטא גרמני. "מה זה הבולשיט הזה? מישהו יורה במישהו, השוטר מגיע, נותן הוראה לזה, נותן הוראה להוא, זה הולך לפה, הוא רץ לשם, תופסים את החשוד, נגמר. איפה הפיתוח של הדמויות, איפה לקחת את הזמן לספר סיפור. ג'יימס בונד וסרטי מדע בדיוני? הכל אותו דבר. יש מעט מאוד סרטים באמת טובים, סרטים של אינגמר ברגמן, פליני, סקורסזי, אבל הבלוקבאסטרים? זה משעמם".
ולעשות 40 שנה אותו דבר לא משעמם?
"לא כשאתה חלק מסיפור ארוך, אפוס. מה שלמדתי מלגלם 40 שנה את אותה דמות באותה סדרה, זה להעריך באמת את הקשר בין מה שאנחנו יוצרים בטלוויזיה לקהל בבית. מתברר שזו מערכת יחסים עמוקה מאוד עם אנשים שאתה לא רואה כשאתה מופיע בפניהם. יש לנו קהל — במקרה שלי הוא כולל ארבעה דורות. בכל מקום מחכים לי צופים מגילי עשר עד 100. אנשים מגיעים עם הסבתות שלהם שהחלו לצפות בתוכנית לפני 40 שנה. זה מאוד נוגע ללב".
ובכל מקום התגובות דומות?
"אותו דבר בדיוק באירופה, במזרח התיכון ובאמריקה. זו תופעה שהוליווד מעולם לא התייחסה אליה בכבוד הראוי. כמה סדרות את מכירה שייצרו קהילה עולמית כזו, וכמה שחקנים זכו לכך שהם הולכים בוויה דולורוזה בירושלים וכולם מכירים אותם?"
ב־1980 אריק בריידן היה שחקן בן 40, שעבד באופן קבוע בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, גם אם לא היה כוכב גדול. הוא קיבל הצעה לתפקיד קצר טווח בסדרה יומית בשם "צעירים חסרי מנוח", שעד אז לא ידע על קיומה. "לא התעניינתי במיוחד, לא ידעתי מה זה סבון, אפילו לא ידעתי שמקרינים סדרות טלוויזיה במהלך היום", הוא אומר. "ביל ג’יי בל, שיצר את הסדרה, הציע לי לגלם את איש העסקים הזה, ויקטור ניומן, שהיה חרא של בן אדם. זה אמור היה להיות ג'וב של שלושה חודשים, אבל הם ביקשו שאמשיך. הסכמתי בלי הרבה חשק".
למה?
"לא אהבתי את הפורמט, לא סבלתי את המהירות שבה עבדו, והויקטור הזה שיעמם אותי".
האבולוציה של הפתיח של "צעירים חסרי מנוח"
ובכל זאת נשארת.
"אמרתי לביל, 'שיחקתי אנשים רעים כל כך הרבה זמן, אני לא יכול יותר, זה ממש לא אנושי בשבילי'. אמרתי שאם הוא רוצה שאשאר, אני צריך שלויקטור יהיה רקע מעניין שיצדיק את מי שהוא. ביל כתב סצנה שבה מתברר כי ויקטור נשלח לבית יתומים בגיל שבע והוזנח שם, וזה שינה את כל הפרספקטיבה בשבילי. אבא שלי מת כשהייתי בן 12, נפלנו לעוני והייתה לי ילדות מאוד קשה, ופתאום הייתה לי דרך להתחבר אל ויקטור. סתם לשחק איש עסקים שכל החיים שלו הם ביזנס זה פאקינג משעמם, אבל עכשיו הוא הפך לאדם פגיע ומתגונן ועם זה אני יכול לעבוד. אחרי שאבא שלי מת הסתבכתי בקטטות כל הזמן, כי בלי אבא אתה מרגיש שאתה היחיד שיכול להגן על עצמך בעולם, וברגע שלויקטור היה סיפור רקע כזה, החלטתי להישאר".
לא חשבת לעזוב, נאמר אחרי 20 שנה, וללכת לעשות משהו אחר?
"אני משחק מאז 1961, אז כשהגעתי לסדרה כבר הייתי בביזנס הרבה זמן וכבר עשיתי הכל, סרטים, ברודוויי, טלוויזיה בפריים־טיים. מהר מאוד הבנתי שהדבר הכי חשוב בביזנס הזה הוא לעבוד. יש 150 אלף שחקנים רשומים בהוליווד, מהם רק אלפים ספורים ממש מתפרנסים. כל מי שעבדתי איתו לאורך השנים כבר לא בסביבה, רק אני עוד כאן. פרק הזמן הארוך ביותר שבו הייתי מובטל מאז 1961 היה שלושה חודשים וחצי. אני נהנה לשחק, זה אף פעם לא שיעמם אותי".
אתה מתבלבל לפעמים בין אריק לויקטור?
"חס וחלילה, אף פעם. לא היה רגע אחד כזה. אם יש שחקן שמגיע למצב שהוא מתבלבל בינו לבין הדמות, אז הוא פשוט אדם חלש. הרבה אנשים מסביבי אולי מתבלבלים, אבל אני לא. ברגע שעושים קאט, אני שוכח מויקטור לגמרי".
בינואר שעבר הודיעה רשת סי־בי־אס כי היא מאריכה את "צעירים חסרי מנוח" בארבע עונות נוספות, מה שמבטיח שהסדרה תגיע לפחות לעונה ה-50 שלה. "להיות הסדרה מספר אחת בכל פרק זמן זה הישג אדיר", אמרה נשיאת חטיבת הבידור של הרשת, קלי קאהל, "אבל 'צעירים חסרי מנוח' היא הדרמה היומית המובילה בטלוויזיה במשך למעלה משלושה עשורים. בפעם האחרונה שאיזו תוכנית אחרת הייתה בראש, רונלד רייגן היה נשיא וחומת ברלין עדיין עמדה".
הפרק הראשון של 'צעירים חסרי מנוח' שודר ב־26 במרץ 1973. בטלוויזיה האמריקאית שודרו אז יותר מעשר אופרות סבון, אבל זו הייתה סדרה ששינתה את המשחק. הדמויות היו מעניינות, סקסיות וכמובן צעירות וחסרות מנוח, התככים היו מתוחכמים והמאבקים בין משפחות ממעמדות חברתיים שונים נגעו באספקטים שפרצו את גבולות הז'אנר. ההודעה על הארכת הסדרה עכשיו באה בתקופה שבה עתידן של אופרות סבון יומיות נמצא בסימן שאלה גדול, כשהרייטינג יורד באופן קבוע. אבל "צעירים חסרי מנוח" ממשיכה להיות תופעה אמיתית. היא מחזיקה את לוח משדרי היום של סי־בי־אס במשך 48 שנים, ויש לה ארבעה מיליון צופים מדי יום, רובם המכריע נשים.
חלק גדול מאופרות הסבון הפופולריות בכלל התחילו כתוכניות רדיו, אבל מאז שנות ה־50 הן מחזיקות את לוח השידורים של שעות היום. בדרך בנו הסדרות האלה לעצמן קהל מאוד נאמן, בעיקר של עקרות בית, שעבורן "צעירים חסרי מנוח" ואחיותיה סיפקו אסקפיזם מוחלט. הנאמנות הזו באה לידי ביטוי במהלך שנת הקורונה, כשאפילו שידורים חוזרים של הסדרה זכו בעקביות לרייטינג טוב.
לאורך השנים אופרות הסבון היומיות שימשו כסוג של טירונות עבור שחקנים בתחילת הדרך שהפכו לכוכבי־על. מי לא הופיע שם? בראד פיט, אלק בולדווין, מורגן פרימן, דמי מור, ג’וליאן מור, מג ראיין, קווין בייקון, סוזן סרנדון, אליזבת בנקס, רובין רייט, טד דנסון, טומי לי ג’ונס ואפילו לאונרדו דיקפריו שהיה ילד בסדרה 'סנטה ברברה'. בריידן עצמו הופיע בשלל סדרות כמו "האיש השווה מיליונים", "מרי טיילור-מור" ו"הוואי חמש־אפס" וגם שיחק בתפקיד קטן בלהיט "טיטאניק".
השתתפות באופרת סבון היא גם טירונות כלכלית. המשכורת משוקללת על סמך גורמים כמו התפתחות קו העלילה, מספר השורות בתסריט וכמות ימי העבודה. שחקן שיש לו פחות מחמש שורות מרוויח עד 500 דולר לפרק, ומי שמצליח לקושש עוד כמה דיאלוגים יכול להביא הביתה גם 1,000 דולר. אם הפכת לשם מוכר והגעת לקצה העליון של סולם השכר, תוכל להרוויח 3,000 דולר לפרק ושחקנים פופולריים במיוחד, אלה שעוצרים אותם ברחוב, מגיעים ל־5,000 דולר לפרק. בריידן, שהיה מועמד תשע פעמים לפרס האמי וזכה בו פעם אחת, הוא מהשמות הגדולים בז'אנר. שוויו הכללי מוערך ב־25 מיליון דולר.
"זו העבודה הכי קשה בביזנס", הוא אומר, "שום דבר אפילו לא קרוב לזה. דרמות בפריים-טיים וסרטים זה כלום, אופרות סבון הן העבודה הכי קשה. המון דיאלוגים במעט מאוד זמן, הכל בטייק אחד — יש לך מזל אם יש שני טייקים. סדרה רגילה שמשודרת בערב מצלמת 18 עמודי תסריט ביום. בקולנוע הם עושים שני עמודי תסריט ביום. אנחנו עושים 100־120. זה כל כך דחוס ומהיר, זה אתגר עצום. בכל פעם שחשבתי שאולי אני קצת עייף ולמה אני צריך לעבוד כל כך קשה, אשתי הייתה אומרת לי, 'תתייחס לזה כאל אתגר’. היא מכירה אותי, הכל ספורט בעיניי".
במה שונה העבודה היום ממה שהיה כשרק הגעת?
"התקציבים קטנים כל הזמן, זה משפיע על דברים כמו תפאורה וכו', וקצב הצילומים אפילו יותר מהיר מפעם. לפעמים מגיעים מפיקים חדשים שמנסים להמציא מחדש את הגלגל. היה לנו מפיק שהיה כל כך מוטרד ממה שיגידו עליו, שהוא העביר את המשרד שלו ליד חדר האיפור של השחקנים כדי לשמוע אותם מדברים. בואי נאמר שהוא כבר לא עובד איתנו. בסופו של דבר, התוכנית מנצחת. אנשים באים והולכים ואנחנו נשארים מספר אחת. אני חושב שתמיד היינו טובים מאוד, היינו מודעים חברתית עוד לפני שזה היה כזה קול, הקדמנו את זמננו".
יש בכלל עוד מקום לסדרות האלה בעידן נטפליקס?
"אני חושב שכן. אנשים רוצים להקשיב לסיפורים. אני בכוונה אומר 'להקשיב' כי יש משהו בז'אנר של אופרות סבון שמספר סיפור באופן שאתה גם מאזין לו, לא רק צופה בו. זה שילוב של תיאטרון עם רדיו וטלוויזיה, זה ז'אנר מאוד מיוחד, עובדה שהוא שורד ושורד".
השאלה איך באמת הז'אנר ממשיך לשרוד מעסיקה רבים שמתעסקים בתקשורת. רבקה גיטליץ, שהפיקה את סרט התעודה The Story of Soaps, סיפרה לאתר Vulture כי "התחלתי לחקור תוכניות ריאליטי וככל שהתעמקתי בהן יותר, כך הבנתי עד כמה הן למעשה ממשיכות את מה שהסבוניות התחילו, ולא רק הן. מה זה 'מד מן'? זו אופרת סבון. היקום הקולנועי של 'מארוול' הוא סבון. הסבוניות היומיות הולידו את קווי העלילה המתפתלים והמתמשכים האלה, ואת הדמויות הגדולות מהחיים והמלאות בסתירות ענק. 'דאלאס' ו'שושלת' העבירו את הסבון היומי ללילה, וההבדל היחיד הוא שהן נכתבו בצורה שמשכה גם גברים. כל מה שאנחנו רואים היום בנוי לחלוטין על מה שנעשה כבר בסבוניות היומיות". פרופ' אביגיל דה קוזניק מאוניברסיטת ברקלי כתבה ספר, 'כך שרדה אופרת הסבון', שבו היא מסבירה כיצד אפילו סדרה כמו 'שובר שורות' קמה על הבסיס של אופרות סבון: "מה זה אם לא אופרת סבון פלוס מערבון?". מה שנכון.
אריק בריידן, ששמו האמיתי - גם היום - הוא האנס יורג גודגאסט, נולד באמצע מלחמת העולם השניה בעיר קייל שבצפון גרמניה. "לקחו אותנו למרתף בכל יום", הוא אומר, "אני זוכר את הריח של העשן מההפצצות. אני זוכר את הצרחות. עזבנו את העיר לכפר ואחרי המלחמה הגיעו אלפי פליטים מהערים, כולם היו רעבים, התנפלו על תפוחי אדמה, אלה דברים שנחרתו בזיכרון שלי כילד קטן".
באוטוביוגרפיה שלו, I'll Be Damned, סיפר בריידן כי יום לאחר שאמו ילדה אותו והם עזבו את בית החולים, המבנה הופצץ ונהרס. "הזמן אכן מרפא את רוב הפצעים, אבל אתה לא שוכח", הוא כתב, "זה כמו גלד על דברים מסוימים, ואז ברגע שאתה חופר קצת זה מתחיל לדמם שוב. כשאני שומע צפירות או רעש של מטוסים, אני מגיב מהקרביים, כל הצלילים מאז חוזרים".
בריידן היה בן 12 כשאביו, שהיה בעבר ראש העיר שבה גדל, מת. האובדן היה עצום, כמו גם מה שגילה עליו מאוחר יותר. "אבי היה איש ישר והגון, ומעולם לא היה בביתנו שמץ של אנטישמיות", אמר בראיון בעבר, "אבל כמו רוב אנשי המקצוע והפקידים הגרמנים באותה תקופה, הוא הצטרף למפלגה הנאצית. שכן שלנו סיפר לי על זה. אני יודע שאבי היה רק פקיד. כשגיליתי שהוא אסר על אחי הבכור להצטרף לנוער היטלר, יכולתי להשלים עם זה".
בריידן הוא ספורטאי מצטיין שזכה באליפות גרמניה בהטלת כידון וקיבל מלגת ספורט לאוניברסיטת מונטנה. לא היו לו שום תוכניות להיות שחקן, אבל שנות ה־60 היו תור הזהב של הפקות הוליוודיות שעסקו במלחמת העולם השנייה, והיה שפע של תפקידים לגרמנים שהסכימו לגלם נאצים. אז הוא עדיין לא לגמרי הבין מה באמת קרה במלחמת העולם.
"יום אחד ראיתי את הסרט 'מיין קאמפף'", אומר בריידן, "סרט דוקומנטרי שוודי ארוך ומזעזע. אחרי מות אבי, זה היה האירוע הכי מטריד והכי אמוציונלי שעברתי בחיי. בגרמניה של שנות ה־50 עוד לא דיברו על השואה, רק בשנות ה־60 התחילו להתמודד עם זה, ואז ראיתי את הסרט הזה והוא שינה אותי לגמרי. בתקופה ההיא שיחקתי נאצי בסדרה בשם The Rat Patrol והנושא כולו פשוט אכל אותי. אחר כך כעסתי הרבה זמן על המדינה שלי".
במקרה או לא מצא עצמו בריידן מתחבר ליהודים בלוס-אנג'לס, דרך הספורט. "שיחקתי כדורגל והמנג'ר של מכבי לוס-אנג'לס הציע לי לבוא לשחק אצלם כבלם תמורת 20 דולר למשחק. הפכתי לגרמני המחמד של מכבי, והיו לנו גם שני אתיופים. דיברתי עם חברי הנהלת מכבי שעזבו את גרמניה בזמן, בסוף שנות ה־30, וספגתי המון מידע מהם. כל נושא השואה העסיק אותי הרבה זמן ועיצב אותי פוליטית ואינטלקטואלית. בכלל, למדתי הרבה מאוד מלשחק עם ישראלים ויהודים, אני יודע כמה מילים בעברית, 'יופי, יופי', 'ערב טוב', 'אחריי'".
קללות?
"'חרא'".
יופי. מה עוד למדת?
"הייתה שנה שבה זכינו באליפות ארה"ב ואני זוכר שהיו עימותים קשים בקבוצה בין אשכנזים לספרדים, יהודים מול יהודים. אמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, דעות קדומות ושנאה הן באמת בעיה אוניברסלית'. הספורט לימד אותי לכבד אנשים מכל הסוגים, הדתות והצבעים. היהודים ששיחקתי איתם היו גברים קשוחים מאוד, למרות שליהודים בדרך כלל אין מוניטין של קשיחות ספורטיבית".
כן, מקובל לחשוב שאנחנו לא טובים בספורט.
"אני לא מקבל את זה, זו אחת התוצאות של שנאת יהודים היסטורית. בגרמניה הנאצית, למשל, יהודים פשוט לא יכלו להשתתף בספורט. אותו דבר לגבי התפיסה האנטישמית שלפיה כל היהודים טובים עם כסף. דבר ראשון זה בולשיט, אני מכיר הרבה יהודים ממש גרועים עם כסף. שנית, יהודים נכנסו באירופה לעולם הכספים כי לא יכלו לעסוק במקצועות אחרים. אז לכל הדברים האלה יש שורשים היסטוריים ואנשים צריכים ללמוד את זה. דרך הכדורגל עשיתי לי הרבה חברים ישראלים. את מכירה את מוטל'ה שפיגלר?"
ברור.
"שיחקתי פעם בקבוצה שנקראה 'לוס-אנג'לס אולסטאר' נגד נבחרת ישראל בקולוסאום בלוס-אנג'לס, והייתי צריך לשמור על שפיגלר. איזה שחקן. בכל ביקור בישראל אני פוגש את מוטל'ה, אדם נפלא. יודעת את מי עוד נהגתי לפגוש? אורנה פורת. אכלנו צהריים בכל פעם. איזו אישה היא הייתה".
וכמו הרבה סלבס הוליוודי שהגיעו לישראל, גם בריידן פגש את הנשיא שמעון פרס ז"ל. "הוא היה מענטש אמיתי. אני זוכר שאמרתי לו, 'אני בא ממדינה שהחלה שתי מלחמות עולם איומות ועכשיו אנחנו המרכז של האיחוד האירופי, אז אולי שינוי כזה אפשרי גם במזרח התיכון'. הוא לא ענה, רק לקח אותי לראות את המקום שבו נרצח יצחק רבין".
בתחילת החודש חגג בריידן 80. הוא נשוי יותר מ־50 שנה למעצבת הפנים דייל ראסל גודגסט (78), בנו כריסטיאן גודגסט הוא קולנוען, והוא סבא לשלושה נכדים. בריידן מתחיל כל יום באימון כושר, נראה מצוין ומזמן לא לוקח את הסלבריטאיות שלו ברצינות. "תמיד חיפשתי משמעות במשחק", הוא אומר, "אבל למדתי שבסופו של דבר המהות של מה שאנחנו עושים היא לבדר, לשמח אנשים. אנחנו לא מדענים, לא מייצרים חיסונים, אנחנו שחקנים. לא צריך להגזים בחשיבות שלנו".
אם ככה, מדוע לא לפרוש ולשכב על החוף כל יום?
"אני אוהב את העבודה, אוהב את הקולגות שלי, מרגיש צעיר. הבנתי כבר בשלב מוקדם שאתה נשפט על פי מה שאתה עושה בקילומטר האחרון, אז אני חייב להמשיך להילחם, להמשיך לעבוד ולעולם לא לוותר. אני מאוד עקשן. אני ספורטאי ואני לא מפסיק עד שאנצח".
מה זה "לנצח" במקרה הזה?
"להיות האחרון שעומד על הרגליים, אני רוצה לנצח את כל הממזרים האחרים בעסק"
פורסם לראשונה: 07:09, 30.04.21
