קייט וינסלט לא בדיוק זוכרת מה הביא אותה לפני כמה שנים לפשפש בקטעי עיתונות מתחילת הקריירה שלה, בסוף שנות ה־90. ההצלחה באה לה מהר - בגיל 21 כבר הייתה לה מועמדות לאוסקר על הסרט 'על תבונה ורגישות', בגיל 23 הייתה לה עוד מועמדות על 'טיטניק'. היא הייתה הדבר הבא כבר בזמן הווה, שחקנית בריטית עם כישרון וכריזמה בינלאומיים ועתיד שמחכה להתפוצץ. כל הציפיות ממנה התגשמו ב־20 השנים שחלפו מאז, כך שאפשר להבין למה היא הדחיקה את ההשפלה שהצטרפה לפריצה שלה, עד שחזרה לקטעים הישנים ונזכרה בזעזוע איך כל מה שאמרו וכתבו עליה עסק במשקל שלה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אם קייט וינסלט הייתה מורידה שלושה קילו", אמרה אז הקומיקאית המיתולוגית ג'ואן ריברס, "לאונרדו דיקפריו היה יכול לעלות על הרפסודה". זה כל כך כאב בזמן אמת עד שוינסלט שקלה לרגע לוותר על הניסיון לעשות קריירה בהוליווד. אבל ממש לרגע. הילדה שגדלה במשפחה ענייה כל כך עד שהיא נזקקה לקבל ארוחות צהריים מארגוני צדקה, גירשה במהירות את המחשבה הזאת והלכה בדיוק לצד השני. לא רק שלא ניסתה להתנצל, ובוודאי שלא להתחבא, היא הגיבה לשיימינג בהטיות שונות של המילה 'פאק', כך שעכשיו היא גם הייתה שמנה וגם היה לה פה מלוכלך. אוהו, האימה.
לא מעט השתנה בלמעלה מ־20 השנים שעברו מאז הותירה את בייבי דיקפריו לקפוא במימי האוקיינוס. וינסלט צמחה להיות אחת השחקניות הטובות והמעוטרות של הדור; כבר לא מעניין אותה - או אף אחד אחר - מהו המשקל שלה; היא אחד הסופרסטארים הכי נחמדים בהוליווד, והיא חיה חיים עשירים ומלאי הרפתקאות. רק דבר אחד לא השתנה. קייט וינסלט עדיין מקללת כל הזמן. ג'יימס גנדולפיני, זכר טוני סופרנו לברכה ואחד המקללים המיתולוגיים בהיסטוריה של הוליווד, אמר פעם כי "קייט מאוד הרשימה אותי, היא מקללת כמו נהג משאית". וינסלט לא שוכחת את המחמאה. "פאק", היא צוחקת, "איך אפשר בכלל לעבור את החיים האלה בלי לקלל כל הזמן?"
הראיון מתנהל בזום, את מתגעגעת למפגשים פנים אל פנים?
"פעם הייתי יושבת עם עיתונאים בחדר ומעשנת, אבל זה הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו. אין בי שום נוסטלגיה לצורך להתלבש ולהתאפר ולטוס לראיונות, איזה בזבוז. אני מדברת המון. אומרים שאם אדם מדבר יותר משבע דקות ברציפות, לא חשוב כמה הוא רהוט וחכם, הוא הופך למשעמם. אם זה ככה, אני לא יכולה אפילו לחשוב כמה פעמים הייתי פאקינג משעממת".
קייט וינסלט משחקת באופן מקצועי שני שלישים מחייה, וצברה עד כה מאות פרסים. היו לה שש מועמדויות לאוסקר וזכייה אחת, על 'נער קריאה' מ־2008, שבע מועמדויות וארבע זכיות בגלובוס הזהב, יש לה אמי ואפילו גראמי, ושום דבר מזה לא פוגע בתיאבון או בתחרותיות שלה. בהכנות לתפקיד ב'אווטאר 2' שייצא, אם ירצה ג'יימס קמרון, בשנה הבאה, למדה וינסלט צלילה חופשית כדי לצלם סצנה מתחת למים שבה עצרה את נשימתה במשך שבע דקות ו־14 שניות. על הדרך שברה את השיא ההוליוודי של טום קרוז ב'משימה בלתי אפשרית', שעצר את השעון על שש דקות בלבד. כשעלתה חזרה על פני המים, שאלה, "אני מתה?" כשאמרו לה שלא, שיחררה רצף של "פאק" מלא גאווה.
ב־2014 שמעה וינסלט כי דני בויל עומד לביים סרט על סטיב ג'ובס, ואף אחד לא הציע לה את התפקיד של ג'ואנה הופמן, יד ימינו ובת בריתו של ג'ובס. במקום להיעלב, היא פלטה עוד כמה פאקים, בדקה איך הופמן נראית, חבשה פאה, הרכיבה משקפיים, עשתה סלפי ושלחה אותו למפיקי הסרט בלי לכתוב דבר. ידה ידה ידה, היא הייתה מועמדת לאוסקר גם על התפקיד הזה.
את אותה תחושה של "אני חייבת לעשות את זה" קיבלה וינסלט בסוף 2018 כשהגיעו אליה תסריטי שני הפרקים הראשונים של סדרת טלוויזיה. אותו פיוז שנשרף אצלה בכל פעם שהיא רואה תפקיד שמפחיד אותה עד נדודי שינה, בער שוב כשקראה את 'הסודות של איסטאון'.
3 צפייה בגלריה
''אחד האתגרים הכי גדולים שהיו לי''. קייט וינסלט ב'הסודות של איסטאון'
(צילום: באדיבות yes)
מאר שיהאן היא בלשית באיסטאון, עיר אמיתית בפנסילבניה, כחצי שעה מפילדלפיה. זה כמעט קיבוץ שבו כולם מכירים את כולם. מאר היא יותר מעמוד תווך בקהילה, היא מיתוס. כשהייתה בת 16 קלעה סל ניצחון ונבחרת התיכון זכתה באליפות המדינה. זה האירוע הכי גדול בהיסטוריה של איסטאון, ובכל שנה מתקיים טקס שלם סביבו. כולם מעריצים את מאר, אבל רוב הזמן היא רק רוצה להתכרבל עם בירה מתחת לשמיכה ולהיעלם. הבן שלה התאבד, בעלה לשעבר עומד להתחתן שוב, וכבר שנה שהיא לא מצליחה לגלות לאן נעלמה בתה של אחת החברות הטובות שלה. עכשיו נרצחת בעיר נערה אחרת, ומר צריכה למצוא את הרוצח.
הלחץ הופך בלתי אנושי - היא הרי הביאה לעיר אליפות, למה היא לא מצליחה לפתור את הפשעים האלה?
"זה נראה כמו אחד האתגרים הגדולים שהיו לי", אומרת וינסלט, "התרגשתי לקרוא משהו שפשוט תפס אותי מיד. זו דמות שהיא כמו חלום של שחקנית בגיל העמידה. אני שונאת את המונח הזה, 'גיל העמידה', אבל אני בת 45, וזה פאקינג מה שזה. אני תמיד קוראת תסריט בקול רם כדי לראות אם זה באמת הקול שלי, מכריחה את הילדים המסכנים שלי לקרוא איתי סצנות, ופה הקליק היה אוטומטי".
איסטאון נמצאת באזור שבו גדל בראד אינגלסבי, יוצר הסדרה שמצולמת כולה בשטח, עם ההשקעה ואיכויות ההפקה של HBO. 'הסודות של איסטאון' שמשודרת ב־HOT, yes וסלקום TV, כוללת שבעה פרקים של טלוויזיה סוחפת ונהדרת, גם אם לא פורצת גבולות, ומציגה את אחת ההופעות הטובות בקריירה של קייט וינסלט.
את יכולה להיות בלשית טובה?
"הו לא, אני אהיה בלשית מחורבנת. אני כן אצטיין בחלק של שתיית קפה ובירה אחרי העבודה, אבל העבודה עצמה? לעולם לא יכולתי לעשות את זה, אני לא חושבת שיש לי את הסיבולת שג'וב כזה דורש. מה שחיבר אותי למאר זה הנכונות שלה לעשות כל מה שצריך בשביל המשפחה, היכולת שלה להודות בפני עצמה שהיא נכשלת, והניסיונות הנואשים לתקן את השגיאות ולהחזיק את כולם כמה שיותר קרוב אליה".
ראית דרמות פשע? למדת מבלשי טלוויזיה פופולריים?
"לא, בכוונה נמנעתי מזה. כן ראיתי טרו־קריים והרבה יוטיוב. רצינו לתפוס את המהות של איך זה להיות באמת בלש מהעיירה ההיא. ביליתי חודשים עם שוטרים במשטרת איסטאון. הייתה שם בלשית אחת, כריסטין, שדאגה שלא אעשה שום דבר ממה שרואים בסרטי משטרה".
למשל?
"הייתי מאוד אובססיבית לגבי הדרך הנכונה לשים אזיקים, שיהיה נקי ומושלם, אבל כריסטין הסבירה לי שהרבה פעמים זה בלגן, לפעמים האזיקים נופלים, לפעמים צריך לאזוק חשוד תוך כדי הליכה, זה אף פעם לא כזה קול כמו שזה נראה בטלוויזיה. אם הייתי מחזיקה את האקדח בדרך שראיתי בעצמי בסרטים, היא הייתה ממהרת לעצור אותי. 'תשכחי ממה שראית בטלוויזיה, אין לזה קשר לעבודה האמיתית שלנו'".
מאר היא אתלטית לשעבר ובלשית בהווה, זה נראה פרויקט פיזי קשה.
"זו הייתה עבודה קשה. צילום סרט יכול להימשך בין תשעה ל־15 שבועות. פה היו 124 ימי צילום והקורונה כמובן נכנסה באמצע, אז שיחקתי את הדמות הזאת במשך יותר משנה, פלוס חמישה חודשי הכנה. שמרתי על כושר עם רכיבה על אופניים 20 קילומטר כל יום, אבל בסופו של דבר מאר היא אישה באמצע שנות ה־40 שלה, לא רציתי שהיא תהיה איזו וונדר־וומן. אנחנו באותו גיל, שתינו אמהות, אף אחת מאיתנו לא הולכת לנצח באולימפיאדה".
עוד כישרון שוינסלט משתמשת בו היטב הוא היכולת שלה לייצר מבטאים שונים, במקרה הזה המבטא הבלתי אפשרי של מחוז דלאוור - דלאוור קאונטי, או בקיצור 'דלקו'. "חשבתי שיש לי מזל גדול שמציעים לי משהו שכמעט מתבקש היה לתת לשחקנית אמריקאית", היא אומרת, "אני אוהבת לעשות מבטאים, אבל זה מסובך במיוחד. כמעט יצאתי מדעתי כי אפילו למבטא הספציפי הזה יש דרגות שונות. יש כל כך הרבה דרכים לבטא water (מים). אני שונאת כשרואים ששחקן מתאמץ לעשות מבטא, ועד הרגע האחרון הייתי בטוחה שכולם רואים שאני מתאמצת. רק ביום האחרון של הצילומים אמרתי, 'הא, יש לי את זה!' זה היה אחד משני הניבים היחידים בקריירה שגרם לי לשבור דברים בתסכול. אולי המבטא הפולני בסרט על סטיב ג‘ובס היה יותר קשה. שם ממש קמתי בכל בוקר בטוחה שהיום יפטרו אותי בגלל המבטא".
מה את עושה אחרי שאת לוקחת תפקיד שאת בטוחה שתיכשלי בו?
"קודם כל, נלחצת. אני אגיד 'כן' למשהו, ומאותו רגע אקלל את עצמי. מה פאקינג חשבתי. למה אמרתי כן. למה בכלל הציעו לי. זו תהיה קטסטרופה. שחקנים הם יצורים מוזרים ואני לא יוצאת מהכלל. אני גם טובה מאוד בלדחות דברים, כך שאוכל לחשוב על זה הרבה זמן, ואז הלחץ באמת מכה. הייתי ממש איומה לכל אורך צילומי הסדרה הזאת. אני זוכרת שבעלי רצה לקחת אותנו לבראנץ' בסוף השבוע, בסך הכל בראנץ' חביב ומרגיע, והתגובה שלי הייתה, 'פאק לא. נישאר בבית ונעשה פרנץ' טוסט'".
וינסלט נולדה במחוז ברקשייר באנגליה לאמא מלצרית ואבא שמאוד רצה להיות שחקן, ולא ממש הצליח. למרות העוני הקשה, היא גדלה בבית אוהב והתחילה לשחק בגיל חמש. לא היו לה הרבה התלבטויות בקשר לשאלה "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה". פריצת הדרך הגיעה ב־1994 כשניצחה 175 מתמודדות על תפקיד נערה רצחנית ב'יצורים שמימיים' של פיטר ג'קסון. מיד אחר כך התקבלה לתפקיד קטן בעיבוד שכתבה אמה תומפסון ל'על תבונה ורגישות' של ג'יין אוסטן, בבימויו של אנג לי.
תומפסון כל כך התרשמה מוינסלט, שהחליטה לתת את התפקיד הקטן שלה למישהי אחרת והעבירה אותה לגלם את מריאן דשווד הפוחזת. זה נגמר במועמדות לאוסקר וחברות מתמשכת עם אמה תומפסון. "בשנה האחרונה קיבלתי ממנה הרבה הודעות טקסט ארוכות ומצחיקות", סיפרה וינסלט ל'ואניטי פייר', "דברים כמו, 'וינסלט, איפה את לעזאזל? לא ראינו אותך עידנים. את בטח כבר בת 100'. היום נשים בתעשייה שומרות זו על זו הרבה יותר מאשר לפני 15 שנה. פעם היו סכינים בגב. היום יש הרבה יותר אחוות נשים".
אחרי 'על תבונה ורגישות' הגיע 'טיטניק', ומאז עוברת וינסלט מתפקיד זוכה פרסים אחד למשנהו. עם השנים גם למדה לנצל את נאומי הזכייה כדי להגיד משהו משמעותי. אם לפני 20 שנה אמרה שהיא נרתעת מפמיניזם, כשזכתה ב־2016 בפרס ה'באפט"א' על 'סטיב ג'ובס', כבר הקדישה אותו ל"כל הבנות שמפקפקות בעצמן", ונזכרה במורה שהמליץ לה "להסתפק בתפקידים של הילדה השמנה".
"יש לי לא מעט חרטות", אמרה לפני מספר חודשים, "למשל, מה לעזאזל עשיתי כשעבדתי עם וודי אלן ורומן פולנסקי? לא ייאמן איזה כבוד הגברים האלה קיבלו בתעשיית הקולנוע. זה מחפיר ואני צריכה לקחת אחריות על כך שעבדתי עם שניהם".
פורסם לראשונה: 07:40, 07.05.21
