דליה שימקו עמדה בוכה מול השער של "בראשית", המרכז לגמילה בבאר שבע, שנסגר מאחורי גבו של בנה, דניאל ג'ונס בן ה־22. היא ואבא של דניאל נשארו בחוץ. "מה שקרה לדניאל הוא הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל", היא משחזרת, "אבל הפקדתי את הילד שלי בידיים של אנשים טובים, והאמנתי שיש להם היכולת להציל אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
דניאל: "לפני שנתיים הבנתי שככה אני יותר לא יכול להמשיך. כבר הרבה זמן הרגשתי שאני הולך באוויר בלי שיש לי מתחת קרקע לדרוך עליה, שאני חלש, שאני אפס ושאני האויב הכי גדול של עצמי. אחד שהקריב הרבה מדי בשביל הסמים. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי עוזב את 'בראשית' לא נקי. לא בטוח שהיינו מנהלים את השיחה הזאת עכשיו, ולא בטוח שהיה בכלל דניאל".
כתבות נוספות למנויים:
8 צפייה בגלריה
דליה שימקו. ''כששער המוסד לגמילה נפתח ודניאל יצא ממנו, זה היה היום הכי נפלא''
(צילום: טל שחר)
איך הייתה הגמילה?
דליה: "אחרי שבועיים־שלושה במרכז, דניאל צלצל ואמר שהוא רוצה שנבוא לקחת אותו הביתה. זאת הייתה שיחת טלפון של שעה. הוא היה נסער, במצוקה ומאוד סבל, אבל הסברתי לו שזה לא אפשרי. כמו שלא מוציאים חולה מבית החולים באמצע הניתוח, לא מוציאים אדם ממוסד גמילה לפני שהוא נגמל".
דניאל: "בהתחלה הייתי מפוחד. היה לי קשה להיות עם זרים, לבטוח בהם ולפתוח בפניהם את העולם האישי שלי. לא נגעתי שם בסמים, זה אפילו לא היה במחשבה שלי. אם הייתי חוזר להשתמש היו מעיפים אותי. אחרי שלושה חודשים חשבתי שסיימתי את הגמילה - הייתי קצת מאוזן יותר והפרנויות הפסיקו - וכעבור עוד חודש הייתי חזק מספיק כדי להשתחרר".
המסע אל הסמים של דניאל ג'ונס, בן 25, מוזיקאי ומשורר מוכשר ורגיש, בנה של אחת מיוצרות תיאטרון הפרינג' החשובות בארץ, החל כשמלאו לו 17. "כשהוא התחיל לעשן מריחואנה וחשיש לא ייחסתי לזה חשיבות", היא אומרת. "אמרתי, כולם עושים את זה, גם הוא. היה ברור שככל שאני אגיד לו לא, הוא ימשיך לעשות את זה, כמו כל ילד שמורד".
מתי התחלת לדאוג?
"המחשבה שהמריחואנה לא ממכרת ממש לא נכונה. הרבה אנשים רגישים למריחואנה, ועשויים ללקות בפרנויה כתוצאה מהשימוש בה, והבן שלי הוא אחד מהם. קצת לפני שהוא התאשפז הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא שומע קולות. הבנתי שהוא במצב פסיכוטי. התקשרתי לאבא שלו וקבענו לו תור אצל פסיכיאטרית. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג תחלואה כפולה — מצב שבו הבן־אדם מכור לסמים וגם נמצא במצב פסיכוטי כתוצאה מההתמכרות".
דניאל: "שמעתי קולות של אנשים שאומרים לי, לך תפגע בעצמך, אתה פתטי ולא שווה כלום, למה אתה חי בכלל? הייתי מסתכל על בניינים וחושב לקפוץ. אם מישהו היה מתניע אופנוע לידי הייתי מתפתל מפחד. הסבל הזה היה יותר גרוע מגיהינום. אתה חי ומרגיש שאתה בעצם מת. מת מהלך".
עד שיחת הטלפון ההיא דליה לא חשבה שמצבו קשה כל כך: "כשאתה בתוך תרבות הסמים הזאת אתה לא מסתפק רק במריחואנה וחשיש, אתה מתבל את זה בעוד איזה סם ובעוד חומר כימי. לבת הזוג של דניאל היה קשה להתמודד עם זה שהוא חי בתוך לופ הסמים הנורא הזה, וכשהם נפרדו הוא היה בשברון לב, ונכנס למסע של הרס עצמי שהוביל אותו להתקף סמים, לערבוב של חומרים".
אתה זוכר טוב את התקופה?
"הייתי מעשן הרבה מריחואנה, שותה בלילה לפחות שני ליטר של בירות, וודקה, ויסקי, מה שזה לא יהיה. ניסיתי כמעט הכול חוץ מהרואין. אני לוקח תרופות אנטי־דיכאוניות, ויחד עם זה המשכתי להשתמש במריחואנה, מה שרק הגביר את החרדות".
דליה: "היו לו שינויים חדים מאוד במצבי הרוח והתפרצויות זעם. מצד שני, הוא היה פסיבי לגבי החיים שלו. הוא היה מדבר ללא סוף על דברים שהוא רוצה לעשות ולא עשה עם זה כלום. בתקופה שבה הוא גר בבית הייתי יושבת בלילה בסלון, רואה טלוויזיה, ופתאום נכנסים לבית ב־12, אחת בלילה טיפוסים מוזרים שנראו לא כל כך מהמילייה שלו, אם להתבטא בעדינות, שבאו לעשן איתו או שהביאו לו חומר".
דיברתם על זה?
"היו הרבה צעקות וכעסים. אמרתי לו שהוא חייב להפסיק עם הסמים, שהוא נהיה פרנואיד, שאין לו שליטה על זה בניגוד למה שהוא חושב, והוא כל הזמן טען שהוא בשליטה ושהכול בסדר".
שימקו, שהיא גם שחקנית מוערכת, השתתפה בסרטים שהפכו קלאסיקות ישראליות כמו "פצעי בגרות" ו"נועה בת 17", בתוכניות כמו "זהו זה!" ובסדרות כמו "בת ים-ניו יורק". ג'ונס הוא בנה היחיד ממערכת יחסים עם דיוויד ג'ונס, שחקן וכותב, שממנו התגרשה ב־2004. אחרי הגירושים התחילה מערכת יחסים שנמשכה 11 שנה. הפרידה, שהתרחשה בתקופה שבה בנה התמכר לסמים, רק החריפה את המצב. "זו הייתה פרידה ברוטאלית אחרי אהבה גדולה, ונכנסתי לשברון לב נוראי. היה כאן חורבן הבית. אני הייתי באבל הגדול שלי ודניאל באבל שלו, ואני מניחה שגם זה השפיע עליו".
איפה דניאל היה באותו זמן?
"הוא עזב גם את הבית לדירה שכורה עם שותף, וראיתי אותו פעם בשבוע. הוא התכנס לתוך עצמו ולא היה כל כך בקשר איתנו. מגיע איזשהו שלב שאתה לא יכול לכפות את עצמך על הילד שלך. אם הוא לא רוצה שתבוא אז אתה לא בא".
מאיפה היה כסף לסמים?
"דניאל גמר את כל החסכונות שאני וההורים שלי חסכנו עבורו — כמאה אלף שקל. לא ידעתי את זה עד שהוא סיפר לי. הבעיות שלי היו כל כך גדולות אז שהכסף נראה זניח. החיים שלו הדאיגו אותי".
ההידרדרות נמשכה גם בתחומים אחרים בחיים. ג'ונס עזב את הצבא באמצע. הודיע לשימקו שהוא עוזב את תפקידו כפקיד של הקב"ן בתל השומר, ושהיא צריכה לחתום לו. "הוא אמר שקשה לו, ושהוא במצב נפשי גרוע. הוא הוריד את הפרופיל הנפשי ל־21 והשתחרר".
מתי סיפרת לאנשים על המצב שלו?
"לא הסתרתי את מה שקורה לדניאל ולא חשבתי להסתיר. כשהתחילו הפסיכוזות סיפרתי על זה לחברים, וכולם התגייסו לעזור ועודדו אותי. שרון אלכסנדר, חבר מאוד קרוב, בא לדבר עם דניאל ואמר לו שהוא חייב ללכת לגמילה. חברה שלי עזרה לי למצוא את 'בראשית'. לאנשים יש נטייה להסתיר, אבל בעיניי הסתרה נובעת מהכחשה. אין פה גם מה להסתיר. יש פה מצב אקוטי וחייבים לטפל בו".
זהו, הוא נגמל לגמרי?
"כששער המוסד לגמילה נפתח ודניאל יצא ממנו, זה היה היום הכי נפלא ומרגש. עברו שנתיים וארבעה חודשים מאז שדניאל נגמל, והוא לא נוגע בכלום. בסדר פסח אחותי עשתה עוף ביין, והוא לא הסכים לטעום ממנו. דניאל לא ממשיך ללכת ל'נרקומנים אנונימיים', כי הוא לא מרגיש נרקומן, הוא לא מרגיש יותר שייך למקום הזה. הוא החלים, ולוקח אחריות מלאה על חייו ועל מחלתו".
דניאל: "הקרב נגד הסמים הולך להישאר נצחי משום שסמים יהיו כאן לנצח, אבל עכשיו כל הדברים האלה הם נחלת העבר. הדבר הכי חשוב לי עכשיו הוא להמשיך ליצור את המוזיקה שלי. אני חתום בקבוצה בינלאומית ששם החומרים שלי יתפרסמו, עובד עם אמנים מחוץ לארץ ולומד הפקת מוזיקה וטכנאות אולפן. הפיתויים הם נחלת העבר".
למרות הכול, שימקו המשיכה ליצור בקבוצת תיאטרון הפרינג' שלה, אספמיה, גם תוך כדי ההתמודדות עם מצבו של בנה. "את ההצגה 'מהפכניות', שכתבתי עם יוספה אבן שושן, ביימתי בתקופה הזאת", היא מספרת על ההצגה שזכתה לשבחים רבים. "בעבודה יש לי עוגן לא ליפול למקומות של דיכאון".
שימקו (59), שנולדה בצ'כוסלובקיה בשם סוזנה שימקובה, החלה את הקריירה שלה כשחקנית בגיל 17. כשמלאו לה 19 ליהק אותה יצחק (צפל) ישורון לתפקיד הראשי בסרט המיתולוגי "נועה בת 17". "התפקיד הזה עשה לי את הקריירה וגם פגע בה", היא אומרת. "אני מאוד שמחה שהשתתפתי ביצירה גדולה ושיחקתי משחק כזה מופתי, אבל אחרי תפקיד כזה, שחקניות בנות 19 בצרפת ובאנגליה היו מקבלות ערימה של תפקידים, ולא היו סוגרים אותן לשבע שנות צינון כמו שקרה לי. התפקיד הזה היה כלוב הזהב שלי".
במשך שנים המשיכה שימקו לשחק בקולנוע ובתיאטרון (ההצגות "נפש יהודי" ו"גטו" בתיאטרון חיפה והסרט "אחד משלנו", שעל משחקה בו זכתה בפרס שחקנית השנה), עד שפנתה לביים. היא הקימה את אנסמבל אספמיה, מתמקדת בתיאטרון הפרינג' ומכהנת גם כיו"ר איגוד במאי התיאטרון בישראל (בת"י).
למה בחרת לעבוד בפרינג' ולא בתיאטרון הרפרטוארי?
"כשהתחלתי לביים, כבר הייתי 20 שנה שחקנית. מאוד רציתי לביים ברפרטוארי, אבל זכיתי לחוסר התייחסות משווע. עשיתי לעצמי הרגל, מתוך סקרנות. כשהחלטתי לביים חומר מסוים באופן עצמאי, הצעתי את זה לכמה תיאטראות רפרטואריים, וזה מעולם לא התקבל. לרוב אפילו לא קיבלתי תשובה. התעלמות".
אפשר לשרוד בפרינג' עם תקציבים כל כך קטנים?
"אי־אפשר. זאת מלחמת הישרדות".
בזכות מי־טו עולם התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה עבר מהפכה. את בטח מכירה את זה עוד מהתקופה שהיית שחקנית בתחילת הדרך.
"כשנכנסתי למקצוע לא עבר חודש בלי שעברתי איזו הטרדה מינית. זה היה בעיקר הטרדות מילוליות, אבל לא רק. בסרט הראשון שלי, 'פצעי בגרות 80', הבמאי (זאב רווח) דרש ממני לעשות דברים שלא רציתי - להתפשט כשזה לא היה בתסריט או בחוזה. אמרתי שאני לא רוצה ובכיתי, ובסוף עשיתי את מה שהוא רצה. זה סוג של טראומה, חלק ממערכת יחסי כוחות מאוד קשים של במאי מבוגר, מנוסה, מלך הסט, ושחקנית צעירה".
יצא לך לדבר איתו על זה?
"מעולם לא דיברתי איתו על זה. מה זה היה עוזר לי? היו אומרים לי, 'נו, רצית להיות שחקנית'" (מזאב רווח לא נמסרה תגובה).
את תקופת הקורונה ניצלה שימקו כדי להופיע עם האנסמבל שלה וההצגה '"מהפכניות" בחצרות ובבתים פרטיים ולהשמיע את דעותיה. "הנאום שלי בוועדת הקורונה בכנסת זכה לעשרות אלפי שיתופים", היא מספרת. "שבועיים אחרי זה עוד כולם החמיאו לי. בעיקר נלחמתי כראש ארגון הבמאים נגד הורדת התרבות מסדר היום, וכדי שהשחקנים והיוצרים לא ייפגעו. איך שרדתי? רע מאוד. קיבלתי מענקים שאת חלק מהם צריך להחזיר, ופניתי גם להורים שלי. עצוב שאישה בגילי צריכה לפנות היום להורים שלה, שלמזלם חסכו משהו".
עכשיו היא עובדת יחד עם המוזיקאית יפעת נץ על מופע מיוחד לקראת השתתפותה באירוע "קשרי רוח", שיעלה בפסטיבל ישראל. "30 אמנים מובילים בתחומם עושים מחווה של עשר דקות לאמן שהשפיע עליהם, אני בחרתי בנתן זך".
פרנסה זה חשוב, אבל מה עם אהבה?
"רק כשדניאל החלים התפניתי שוב להתאהב, עד אז לא הייתי פנויה רגשית. פגשתי אותו דרך האינטרנט, באיזו אפליקציה נידחת לחלוטין. נכנסתי אליה כי יש להם שם יפה. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי אי פעם, שאפגוש מישהו באתר היכרויות. אם יש משהו שאני יכולה להגיד זה 'אל תאבדו תקווה', כי לי היו כל כך הרבה דייטים כושלים, מעייפים, עלובים, ובכל זאת בסוף הגיע האביר על הסוס הלבן".
