"המחשבה שהמשטרה היא המחוללת של האלימות והגזענות והרוע, היא פנטזיה", אומר דרור משעני. "זה גם עמוק יותר מאדם כזה או אחר שנמצא בראש שלה. והמחשבה שאם נצליח להחליף אותו נהיה גזענים פחות, זה לא העניין. זה טמון בדי־אן־איי התרבותי פה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- הקדוש החילוני: מסע בין תחנות חייו של יוסף חיים ברנר
- בעל בוגדני וטרגדיה בילדות: הצד הנסתר של מרים ילן-שטקליס
ובכל זאת אנחנו שומעים שוב ושוב על מקרים של שוטרים שהורגים אנשים בגלל המוצא או צבע העור שלהם.
"תיקח לדוגמה את דרק שובין, השוטר שרצח את ג'ורג' פלויד. ברור שמדובר בפושע. פושע שבמקרה לובש מדים של שוטר. יש מלא כאלה, פושעים במדים. אבל אם המשטרה תיעלם, לא תהיה אלימות? לא תהיה גזענות? זאת מחשבה מופרכת".
בספרו החדש "אמונה" (אחוזת בית) חוזר משעני לשוטר מסוג אחר — הבלש אברהם אברהם, שעומד הפעם מול שני קווי חקירה שנראים בלתי קשורים; בראשון תייר שווייצרי אניגמטי שנעלם בנסיבות מחשידות, ובשני סייעת לגננת שחשודה שהשאירה מחוץ לבית החולים וולפסון תינוקת בת כמה ימים, סגורה בתוך תיק.
כרגיל החקירות מסתעפות ומסתבכות, והפעם מובילות את אברהם הרחק מבת־ים — לבקר בפריז. אבל כמו תמיד אצל משעני, החקירה האמיתית היא של הנפש האנושית, והאפשרות להישאר אנושי גם מול כל הרוע והאלימות שבעולם, אלימות שהיא לא פרי דמיונו של אף מחבר. "אנחנו פותחים טלוויזיה ורואים את 45 ההלוויות של ההרוגים ממירון", הוא אומר, "ואז אנחנו יורדים לרחוב ורואים את מי שמבקש מאיתנו עשרה שקלים כי אין לו מה לאכול. ואנחנו מדפדפים עוד עמוד בעיתון ושומעים על אישה בת 60 שבגלל חובות של 200 אלף שקל הלכה עם סכין כדי להתאבד במחסום של צה"ל. אתה רואה את זה כל הזמן. זה בלתי נמנע. מהאלימות שכל אחד מאיתנו פגש בתוך החדרים של הבית שלו ועד האלימות הממוסדת והחברתית שאנחנו פוגשים בכל מיני מקומות".
אלימות שהסוכנים שלה הם לעיתים קרובות שוטרים. אבל השוטר שלך הוא לא כזה, הוא דמות מעוררת אמפתיה.
"משטרת ישראל היא גוף עם תדמית גרועה מאוד, זה לא דבר חדש. וזה גם קשור לעובדה שבאופן היסטורי היא הייתה הארגון המזרחי ביותר, והיא עדיין כזאת. המוסד זוכה לתדמית זוהרת הרבה יותר, הרבה מזה בגלל סוג האנשים שהרכיבו ועדיין מרכיבים אותו. כמובן, זה לא גוף שאין מה לבקר בו, אבל המשטרה היא בסופו של דבר קצת צינור הביוב, במובן הזה שהיא זו שפוגשת ברחוב בעיות חברתיות שהיא לא הגורמת להן. זו קצת תופעת הש"ג. אז נכון, המשטרה גם מייצרת אלימות ומייצרת אכזריות. אבל היא גם פוגשת את המקומות הכי קיצוניים של סבל חברתי ושל אומללות".
אחת הבעיות כשמדברים על אלימות ממוסדת ועל מנגנונים גזעניים היא שקל להסיר ככה אחריות מפרטים.
"זה נכון. ואני חושב שאחד הדברים שאפשר ללמוד מז'אנר הבלש זה מעין תהליך הפללה של העולם כולו — כולם פושעים פוטנציאליים ולכן צריך להיות חשדן כלפי כולם. כלפי מערכות וכלפי אנשים פרטיים".
זה מעניין שאתה אומר את זה, כי אני חווה אותך בדיוק ההפך מזה.
"הייתי רוצה להגיד שאני חשדן או שאני רואה דברים שאחרים לא רואים, אבל גם אברהם בטוח שהוא רואה דברים שאחרים לא רואים. אז אני לוקח בחשבון שזאת אשליה גמורה. נראה לי שאני בעיקר מרגיש מה אנשים חושבים עליי או מרגישים כלפיי. אבל האמת היא שאני אדם די בוטח. אני מנסה לראות את הטוב בתוך הרע. אני עדיין מאמין בבני־אדם".
חדר העבודה של משעני נראה כאילו נלקח מתוך מגזין עיצוב לחדרי עבודה של ספרי בלש, אם היה כזה. כרכים על גבי כרכים של אגתה כריסטי, ארתור קונן דויל, פטרישיה הייסמית' וז'ורז' סימנון גודשים את המדפים, לצידם מאות ספרים אחרים בשפות שונות שאי-אפשר לטעות בכריכותיהם המאיימות באותיות בולטות באדום ושחור. אפילו מקטרת מונחת שם. ובאמת, אין נושא שמשעני נהנה לדבר עליו יותר מז'אנר הבלש. הוא מזכיר את פוארו והפקד מגרה, כאילו היו חברים שלו מהמילואים. וכמעט בכל תשובה שלו הוא משלב תיאוריה לגבי תפקידו של הבלש בספרות ובכלל.
טריילר ל"תיק נעדר" על פי ספרו של משעני
עשר שנים עברו מאז פורסם "תיק נעדר", הראשון בסדרת ספרי אברהם אברהם, שאחריו באו "אפשרות של אלימות", "האיש שרצה לדעת הכל" וגם "שלוש" — שאמנם מתרחק מדמותו של אברהם אבל מתרחש באותו עולם סיפורי. ספריו זכו להצלחה גדולה, תורגמו לעשרות שפות, עובדו למסך הקטן והגדול (ויש עוד כמה פרויקטים בדרך), זיכו אותו בפרס ברנשטיין ובפרס ראש הממשלה, וגם בשלוש מועמדויות לפרס ספיר. למרות זאת, משעני עדיין מרגיש צורך להסביר למה הוא כותב ספרות בלשית.
כמה ימים לפני פגישתנו, קיבלתי ממנו הודעת וואטסאפ מפתיעה: הוא ביקש ממני לענות בפתיחות אם מצאתי עניין בעבודות שלו ובז'אנר הבלש, והעלה חששות שאם לא — אולי לא יהיה לנו על מה לדבר. הוא לא מופתע כשאני מעלה את העניין הזה מולו. "אני לגמרי מודע שמשהו קרה לז'אנר, שיותר אנשים חושבים עליו ברצינות, ושהיה לי חלק בזה", הוא אומר. "עם זאת אני מרגיש שאני צריך כל הזמן לספק הסברים לאנשים שיושבים מולי. לא רק למראיינים, גם באירועי ספרות ובחנויות ספרים. יש לי איזו פנטזיה להיות יהושע קנז. לא להסביר, שהספרים יסבירו את עצמם. ואם הם לא מסבירים את עצמם ונראים למישהו כמו ספרי טיסה, אז בסדר. אין לי כוח כבר".
אחרי כל הפרסים והמועמדויות וסדרות הטלוויזיה, אתה עדיין מרגיש חוסר ביטחון מול המפלצת המאיימת שנקראת הספרות העברית?
"ההכרה כן משמעותית. אבל אני עדיין מרגיש לא שייך. כשמדברים על ספרות עברית אני אומר, 'אני בכלל לא משם, אני סופר בלש'. וכשמדברים על ספרות בלש, אני אומר שאני מהספרות העברית. אני בן־אדם עם המון הגנות ויש משהו מההגנה בעמדה הזאת. וגם זרות תמידית. אני מאוד ארצה לזכות בפרס ספיר", הוא צוחק, "אבל ההיסטוריה שאני רוצה להכניס את עצמי לתוכה היא ההיסטוריה של הסיפור הבלשי. שיום אחד מישהו יפתח איזו אנציקלופדיה של תולדות הסיפור הבלשי ולצד קונן דויל וסימנון וכריסטי, תהיה פסקה על הספרים של דרור משעני".
מערכת היחסים של משעני עם הספרות העברית תמיד הייתה אמביוולנטית. הוא אמנם המשיך ללימודים מתקדמים בלימודי הספרות שלו, אבל מעולם לא סיים את הדוקטורט. הוא השתתף בכנסים, כתב מאמרים, נתן הרצאות, אבל תמיד הרגיש כמו נטע זר. ולא רק הוא הרגיש ככה — חוקר הספרות המיתולוגי גרשון שקד קרא לו "מטען חבלה שמוכרחים לנטרל". "זה היה בעקבות הרצאה שדיברתי בה על 'קופסה שחורה' של עוז. העמדה המסורתית של חלק מחוקרי הספרות בזמנו הייתה מגננה על גדולתם של סופרים מסוימים; בעיקר ברגע שהתחילו לעלות שאלות שלא קשורות רק בגדולתם. אבל השאלה על האופן שבו כותבים על מזרחים ועל נשים היא לא בהכרח פקפוק בגדולתו של סופר".
אחרי שיצא הספר של גליה עוז החלו להישמע קולות שאומרים שאולי צריך לכתוב את הקאנון העברי מחדש.
"נראה לי שאפשר למצוא סיבות טובות יותר לכתוב את הקאנון מחדש", הוא צוחק. "בכלל, לדעתי, אין אחד שכותב את הקאנון. בכל הסיפור של גליה עוז היה משפט אחד שתפס אותי. בראיון שלה בטלוויזיה דנה ויס אמרה שיש לה מדף מלא בספרים של עמוס עוז, ושאלה אותה מה לעשות איתם עכשיו. אז היא אמרה לא לעשות איתם כלום, להשאיר את המדף עם הספרים. ואז היא אמרה, 'ממילא תמיד אהבתי יותר את יהושע קנז'. זה אמנם רגע מאוד סובייקטיבי של גליה עוז, אבל זה רגע שבו מישהו בא ואומר בעצם, בדור הזה הסופר החשוב ביותר הוא יהושע קנז. זה רגע שהקאנון מתחיל להיכתב מחדש. לא בהכרח כי הוא צריך, זה פשוט קורה".
ב־2006 פירסם את ספר המחקר "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד" שבו הציע קריאה מזרחית ברומנים קאנוניים של עוז, קנז וא"ב יהושע. כמו ברוב ספריו, "העניין המזרחי" מופיע גם ב"אמונה", ומתגלם לא רק בדמותו של אברהם, אלא גם בדמותה של ליאורה טליאס שמואשמת בהשארת קטין ללא השגחה ובפגיעה בקטינים ובחסרי ישע. אם משעני עוסק בספר בפנים שונים של אמונה, ליאורה מבטאת חוסר אמון מוחלט בממסד ובעולם בכלל. "לפני 60 שנה חטפתם תינוקות מההורים שלהם וסיפרתם שהם מתו כדי לתת אותם לאשכנזים בלי ילדים, וזאת לא הייתה עבירה על החוק", היא מטיחה בחוקרת. "להפך, זה המדינה עשתה, לטובת התינוקות, נכון? ועכשיו זה נהיה עבירה? קיבלתם תינוקת, תגידו תודה וזהו".
"זה מדהים איך לפעמים האנשים שיש לנו אליהם הכי פחות אמפתיה מבחינה חברתית — שוטרים, פקח חניה — הם האנשים שאנחנו תובעים מהם הכי הרבה אמפתיה", הוא אומר. "אנחנו נראה פקח שבא לתת לנו דוח ונתחיל להתחנן ולספר לו את כל הצרות שלנו. זו איזו תביעה להבנה ולראייה מצד האנשים שאנחנו הכי פחות רואים. כמו סייעת שאמורה לראות 40 ילדים, מי טבעוני ומי לא אוכל גלוטן, ואותה אף אחד לא רואה. רציתי לבחון מה הסיפור החברתי שגרם לאישה הזאת לכעוס כל כך על פריווילגיות של אחרים".
הוא נולד בחולון לפני 45 שנה, אח בכור לאריאל ויעל, בן למרגלית (מיקי), מורה לאנגלית, ומרדכי (מוטי), שהיה עורך דין וגם חבר כנסת מטעם מפלגת "גשר". בגיל 16 הוא זכה בתואר המשורר הצעיר של העיר חולון, ומאז הספיק לזכות בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", לעבוד כעורך בהוצאת "כתר", לערוך את מוסף הספרים של 'הארץ', ולטפח קריירת כתיבה בינלאומית מצליחה — גם כסופר וגם כתסריטאי ועורך תסריטים. אבל הוא לא רואה את עצמו זונח את הספרות לטובת הטלוויזיה.
"אני לא יכול", הוא אומר נחרצות. "משהו בקבוצתיות של הכתיבה לטלוויזיה קשה לי מאוד. ספרות זה מדיום של התאפקות, של סבלנות. של שקט. אבל אין ספק שיש כאן שאלה: יותר ויותר אנשים היום מעדיפים לדבר איתך על סדרות מאשר על ספרים. אנשים שלפני עשר שנים הייתם נפגשים ואומרים, 'אה ראית את החדש של בולניו', עכשיו שואלים אותך אם ראית את הסדרה החדשה בנטפליקס".
למרות זאת, ואולי בגלל זה, היום הוא משמש כראש המסלול לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. "אחד הדברים שקורים בשנים האחרונות הוא שסטודנטים רוצים לכתוב פנטזיה", הוא אומר. "זו הספרות שהם גדלו עליה. הרבה מהם גם רוצים לכתוב באנגלית. לא כי זו שפת אם, אלא כי זו שפת הקריאה שלהם. הם גדלו על ספרות פנטזיה ומדע בדיוני באנגלית. אני רואה את זה עם הבן שלי בֶּנֶק, שכשהוא כבר קורא, הוא קורא באנגלית. בוז זו אולי מילה חזקה מדי, אבל בהחלט יש משהו בעברית שמעורר בו אדישות".
בֶּנֶק, בן ה־12 וחצי ושרה בת ה־11 לא מתרשמים במיוחד מכמויות הספרים האימתניות שמקיפים אותם מכל עבר בדירתם בצפון תל־אביב, כמויות לא מפתיעות בהתחשב בהוריהם — לא רק דרור, אלא גם מרתה, אשתו. השניים הכירו בכנס של איגוד מדעי היהדות בירושלים, היא כבר הייתה דוקטור לספרות עברית באוניברסיטת קיימברידג', והוא נתן הרצאה על מנדלי מו"ס. משם הדרך לזוגיות וחתונה הייתה קצרה; כלומר, לחתונה הראשונה. "התחתנו שלוש פעמים", הוא מסביר. "מרתה קתולית אז לא יכולנו להתחתן רגיל. התחתנו פעם אחת בקפריסין בנישואים אזרחיים, פעם אחת בכנסייה קתולית ביפו, ואז כבר אמרנו, טוב אם עשינו אחד אזרחי ואחד קתולי — אז גם עשינו מין טקס יהודי מאולתר".
מרתה, שנולדה בפולין והיגרה עם משפחתה לאנגליה, הפכה בספר למריאנקה, אשתו של אברהם אברהם, סלובנית שהיגרה לבלגיה. ובלי לעשות ספוילרים, זו ממש לא הזוגיות המעורבת היחידה בספר. "הנושא הזה עלה גם בספרים קודמים, אבל בספר הזה זה בהחלט מרכזי יותר", הוא אומר. "בהרבה מובנים זה הספר הכי אוטוביוגרפי שלי. הוא מוקדש למריקה ולמייקל שהם קרובי משפחה פריזאים שכמו אימצו אותי כשנסעתי לשם בגיל 20 וקצת. הם היו מין משפחה אלטרנטיבית שבחרתי לי. זה קצת ספר על בריחה ועל בחירה. על הניסיון לבחור לך משפחה נוספת, לאמץ שפה חדשה, לערבב לתוכי איזו זרות".
זה מה שעשית בפריז? ברחת?
"זו הייתה נסיעה אומללה בהרבה מובנים. נסעתי לכתוב רומן, לא כתבתי רומן, חזרתי מיואש. אבל מה שקרה זה שנפתחה לי שם עוד איזו דלת, לעוד איזה צד של האישיות. כאילו בניתי עוד קומה. בעזרת שפה אחרת, בעזרת תרבות אחרת. זה קצת בזכות ההתבוללות באיזשהו אופן. התבוללות גם במובן הגנטי וגם במובן התרבותי. שזה די אותו דבר.
"מרתה עובדת היום ביד ושם. אבל החלום שלה זה לכתוב ספר על הקהילה הספרותית בוורשה של 1904. על הקהילה היהודית שכותבת בפולנית ובעברית וביידיש, שבאים אליה מכל העולם. וזה גם רגע של התבוללות תרבותית. של ילדים שבאים מהחדר, ברנר וגנסין וביאליק. ולומדים מחוץ לחדר בגימנסיה וקוראים טולסטוי וקוראים דוסטויבסקי. אלה הרגעים הכי מפרים".
כן, רק שהאווירה הנוכחית בישראל היא לא בדיוק כזאת. התבוללות זו מילה מאיימת מאוד עבור הרבה אנשים.
"ולמרות זאת כשאתה יוצא החוצה יש המון התבוללות מסביב. ואני מסכים שיש ניסיון לחסום אותה, או לא לתת לה לקרות. אבל היא קורית למרות זאת. בהמון מקומות. לפחות ברמה התרבותית, זה משהו שאנחנו חיים אותו כל הזמן והוא קורה למרות ההתנגדויות".
התבוללות תרבותית זה דבר אחד. אבל כשמתחילים לדבר עם יהודים על גנטיקה, שם מתעורר איזה פחד קמאי.
"כשרק הכרתי את מרתה והיא באה לפגוש את ההורים שלי, היא נורא חששה שיהיה להם קשה. אבל אבא שלי, זה לא הזיז לו בכלל. הוא ישר נורא אהב אותה. והרי בסופו של דבר יש כל כך מעט רגעים לאורך ההיסטוריה שהיהודים לא חיו בתוך ועם תרבויות ושפות אחרות, שהניסיון הזה ליצור איזה משהו נורא טהרני נראה לי כל כך לא טבעי".
אתם חושבים לפעמים להגר מכאן?
"לפני הקורונה היינו נוסעים לפולין כל קיץ. הילדים מדברים פולנית. יש להם סבא וסבתא פולנים. החלום שלי, כשהילדים יהיו גדולים, הוא שיהיה לנו את הבית שלנו פה ואת הבית של מרתה בפולין. קשה למרתה עם הדברים שקורים שם פוליטית, עם חוק השואה. אבל היא נורא מתגעגעת לפעמים. הלוואי שיום אחד יהיה לנו פה ושם".
אני מתאר לעצמי שפוליטית גם כאן לא קל, בטח בתור משפחה מעורבת.
"לפעמים נדמה לי שאני קצת מכחיש קשיים. הילדים שלי נרשמו במשרד הפנים ללא דת, וזה נורא מצחיק כי יש להם שתיים. מרתה נגיד חווה יותר קושי ממני, כי היא הזרה. אבל תמיד נדמה לי שלילדים זה נורא קל. אבל אולי זה לא קל. אתה יודע, בֶּנֶק עוד מעט בגיל בר־מצווה. כן, יכול להיות שזה יותר מסובך ממה שאני אוהב להגיד".
פורסם לראשונה: 07:43, 14.05.21
