ביום שבו מת יהושע קנז, מתן חרמוני זכה לפגוש פנים אל פנים את בת זוגו הנוכחית, הסופרת ואמנית הקומיקס תמר בלומנפלד. אחרי כמה חודשים אינטנסיביים של שליחת מיילים נמרצת - שבמהלכם, הוא אומר, נבנתה "רמת הידלקות מאוד גבוהה" - בלומנפלד חזרה לארץ מלונדון, והשניים קבעו סוף־סוף דייט ממשי ראשון. "תמר התגוררה אז ברחוב עמדן 5 בצפון תל־אביב, באותו בניין שבו קנז התגורר רוב חייו", מספר חרמוני. "באתי לפגוש אותה, ועל לוח האינטרקום היה שלט גדול: 'קנז'. זה היה השם הראשון שראיתי".
ומה אמרת לעצמך, האהבה חזקה יותר מכל?
"לא. מה שעניין אותי זה הדירה ליד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את הדחף להזריק סמליות לצירוף המקרים הזה הוא משאיר לאחרים. חרמוני - שמוציא עכשיו את הרומן החמישי שלו, 'מחר אני יוצא מזה' (הוצאת כתר) - בוחר לנצל את הרגע הפרטי הזה גם בשביל להיפרד מהצל הגדול של מועדון האבות המייסדים של הספרות העברית, שקנז הוא חבר בכיר בו יחד עם א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן וכמה אחרים. לקריאת התיגר הזאת יש הנמקות שנולדות מתוך הדינמיקה של תולדות הספרות העברית (חרמוני הוא דוקטור לספרות, מרצה באוניברסיטה הפתוחה וערך בעבר את כתב העת 'מאזנים'). אבל יש לה, הוא הראשון להודות, גם מניע פסיכולוגי, שאת שורשיו אפשר לראות במותו של אביו בתאונת דרכים כשהיה בן שנתיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"העמדה הכאוטית של יתום שאני מכיר מקורות חיי, והיא חלק מהזהות שלי כסופר, מאפשרת חירות גדולה בכתיבה", הוא אומר. "אתה פחות מרגיש חייב לדור הקודם, אין לך את יראת הכבוד הזאת. אתה משוחרר מהכבלים האלה".
חרמוני הדגים את אותה חירות מהכבלים ההיסטוריים בפוסט שפירסם לפני כחודשיים, בשיאו של הסקנדל שעורר ספרה של גליה עוז. "יש דברים שהם בלתי נסלחים ואין עליהם התיישנות", כתב. "וצריך לכתוב מחדש את תולדות הספרות העברית. וכל מי שעוסק בספרות ומתבטא כרגע בנוגע לעניינים ציבוריים אחרים, מנסה להסיט את המבט ממחזה הימים שמתרחש עכשיו. וכן, זה ממש־ממש לא נעים לראות".
לאלה שתבעו לדעת אם הוא בעצם קורא לסלק את ספריו של עוז ובני דורו מהמדפים, חרמוני הבהיר שהתכוון לנושא סמכות המספר בספרות העברית, "שעברה עכשיו את הטלטלה הקשה ביותר שלה". הוא הוסיף שההזדעקות שעוררו הדברים שכתב "מעלה אצלי את החשד שהמזדעק לא מוכן לחשבון הנפש מהסוג שאליו התכוונתי או אפילו לא מבין את מהותו".
"מה שאמרתי בפוסט הוא שאנחנו צופים במחזה אימים שאי־אפשר להסיר ממנו את העיניים", הוא מסביר עכשיו. "הדברים שמתוארים בספר של גליה עוז הם בלתי נסלחים, ועכשיו צריך לכתוב את תולדות הספרות העברית מחדש. משהו מאוד בסיסי במחשבה על הספרות העברית, על המקום שלה בשיח הציבורי, נשמט פתאום מתחת לרגליים ומתגלה כנשף מסכות. במשך שנים היה פה נשף של מסכות צדקניות, ועכשיו הגיע הרגע לראות מה מסתתר מתחת למסכות האלה".
מה באמת מסתתר?
"עמוס עוז הוא בן אחיין של פרופ' יוסף קלוזנר, מי שכתב את תולדות הספרות העברית. הוא עצמו פעל מתוך ההבנה ההיסטורית של תפקידו של הסופר, ואיתו כל בני הדור: הסופר כאדם מוסרי. כאוטוריטה. ופתאום רואים אדם שהוא לפני הכל חלש מבחינה אנושית. זה הופך את עוז לדמות יותר מעניינת של סופר".
העובדה שהיו לעוז חולשות אנושיות פוסלת את הדרך שבה אנחנו תופסים אותו ואת המעמד שלו בתרבות?
"זה מושך את השטיח מתחת לתמונת העולם המוכרת, והכלים נופלים בזה אחר זה. מאז קום המדינה הייתה העברת שרביט מאוד אלגנטית בין הדורות בפרוזה העברית, להבדיל מהשירה העברית. כולם היו צדיקים גדולים. אבל זו הייתה פסאדה ועכשיו עברנו משבר אמון חריף מול האופן שבו תפסנו את הדור של עוז. עבורי זו רעידת אדמה".
זו ממש לא סגירת חשבון אישית, אפילו להפך. חרמוני זכה להתיידד עם עוז בחייו - וגם לשמוע ממנו מחמאות על הכתיבה שלו. "היינו בקשר די קרוב במשך שנה־שנה וחצי", הוא אומר. "התברר לי שהוא קורא את הספרים שלי ומעריך אותם והוא הזמין אותי לדבר. התיידדנו באופן מסוים ושמרנו על קשר עד שהוא נעשה חולה והרגשתי לא בנוח להמשיך להתראות איתו. הרגשתי לא מספיק קרוב כדי להיות איתו בתקופה הזאת ורציתי לתת לו את הפרטיות שחשבתי שהוא זקוק לה".
וחשבת שמתחת לנחמדות מסתתר משהו אחר?
"ראיתי את זה כחלק מספקטרום רחב של אדם עם יכולות יוצאות דופן, והוא עניין אותי מאוד. לא חיזרתי אחריו כדי להיות בקרבתו, כמובן שמאוד שמחתי, אבל הוא זה שהביע עניין. אני לא נכנס למה קרה או לא קרה, פחות מעניין אותי מי צודק ומי נפגע יותר. לא פחות מהזעזוע האישי, מעניין אותי מה שקרה מבחינה ערכית, קיומית ופילוסופית לקהילת הספרות. המצב הזה יצר התבוננות אחרת, ולהגיד שהכל נשאר כמו שהיה פעם זה היתממות".
סופר מפורסם וחשוב התעלל או ספק התעלל בבת שלו. זה לא אומר בהכרח שום דבר עקרוני על דור ספרותי שלם.
"אתה לוקח אותי לבינאריות השיפוטית שלא מעניינת אותי. מה שכן מעניין אותי זה הכאוס שנוצר. אני אוהב אותו. ואני לא רוצה לחזור ולסדר לעצמי את הקלפים שנזרקו באוויר כמו שהיו פעם. יש את התרגיל הזה שאומרים למישהו שסובל מחרדת קהל שידמיין את כולם עירומים. עד עכשיו ההתנהלות בעולם הספרות הייתה שכולם עם חליפה ועניבה וכובע צילינדר. ופתאום אתה נכנס לסאונה ורואה את הערווה של כולם, רואה אותם מרקדים בעירום, וכל האינטראקציה מתחילה להיות הרבה פחות נשגבת. הבשורה הספרותית העיקרית בסיפור של עמוס עוז, היא שהקרנבל התחיל. הסיפור הזה הכניס ממד של גרוטסקה שהיה חסר מאוד בספרות העברית".
למה?
"כי הוא מחייב אותנו להסתכל על הדמויות האלה בצורה חדשה, שלטעמי היא יותר מעניינת. הנרטיב הצדקני - או בעצם הצודק - פשט את הרגל. ברגע שמוטלת פצצה כזאת וכולם ממשיכים לדבר על כמה מסכנים הפלסטינים או איזה נורא ביבי, זה לא עובד יותר. מישהו תקע נוד וכולם אומרים 'הנה ציפור'. סופרים שמימיהם לא תקעו נוד".
אז הגיע הזמן שיפסיקו להסתיר את זה שהם תוקעים נוד?
"הגיע הזמן להשתחרר מהדקורום הנוקשה של הספרות העברית. להפסיק להיות מחויבים לאידיאולוגיה שאומרת שלהיות סופר פירושו להיות צודק. עניין הראייה המוסרית והרטוריקה הדידקטית זה משהו שעובר בספרות העברית מאז אברהם מאפו ועד עוז וגרוסמן. הספרות מגויסת לאידיאולוגיה הציונית. מחויבת לדיבור בשם הציבור, לאמונה שאתה קורא את הסופר כדי להחכים. אני מעדיף כאוס, והמצב הכאוטי של טריפת ערכים יוצר עליצות ספרותית".
זו לא עמדה צינית? ניהיליסטית?
"העליצות יותר מעניינת מהדידקטיות. והמטרה שלי היא קודם כל לבדר".
הוא בן 52, גרוש מאם ילדיו, הסופרת תמר מרין, מתגורר בצפון הישן של תל־אביב אבל מבלה הרבה בדרום החדש שלה, שבו מתגוררת בת זוגו הנוכחית. הפגישה איתו מתקיימת בבית קפה בפלורנטין, והוא מדגים במהלכה את הברק וההומור העצמי והשימוש היצירתי בשפה, שאנחנו מכירים מהכתיבה שלו. יש לו ביקורת לא מתנצלת, ועדיין זהירה, על כמה מהאנשים הכי מוכרים בשדה הספרותי. מספר הפעמים שבהן הוא הכריז "לא לציטוט" משתווה רק למספר הפעמים שהוא יצא החוצה לעשן.
חרמוני גדל בבאר־שבע ובעומר, השלים תואר שני ודוקטורט בספרות באוניברסיטת בן־גוריון. ספרו הראשון, 'היברו פבלשינג קומפני', הפך אותו לסוג של רוקסטאר: חרמוני הפנה את הגב ללחות המיוזעת של המציאות הישראלית ופנה לתרבות היידיש של המהגרים היהודים בניו־יורק בתחילת המאה ה־20. הספר קצר מחמאות, העניק לו את פרס ברנשטיין וגם מועמדות לפרס ספיר. גם ספריו הבאים עוררו תהודה והפכו אותו לאחד הקולות הבולטים של דורו. בשנים האחרונות הוא מרבה להתבטא גם בעניינים כמו חוקי התמלוגים שמקפחים סופרים כמוהו והאדישות המבטלת שמפגין הממסד האקדמי כלפי מי שתורמים את מיטב יצירותיהם לסילבוסים.
בעיני עצמו הוא הרבה יותר חתרני, הרבה פחות "מכובד", ממה שניתן להסיק מההצלחה שלו. "אני לא רואה את עצמי כחלק מהמיינסטרים, אני יותר מייצג את הקאונטר קלצ'ר", הוא חורץ. "כתבתי ספרים על ספרות יידיש, שמצאו חן בעיני כמה אנשים, ויכול להיות שהייתי מצליח יותר מבחינה מקצועית אם הייתי ממשיך לכתוב סיפורים כאלה. הספר השני שלי נכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר והשניים שבאו אחריו אפילו לא קיבלו מועמדות לפרס. בשלושת המקרים האלה קיבלו מועמדות ספרים שיצרו פחות תהודה ואיתגרו פחות את המחשבה הספרותית מהספרים שלי. בתוך האקדמיה, לאנשים מעל גיל 55 היה קשה עם הספרים האחרונים. זה בסדר, זה אפילו לא מחיר לשלם. אני מרגיש שאני במיטבי כשאני לוקח את החירות האמנותית המוחלטת וזה הדיל שעשיתי".
יגאל שוורץ ערך את שני הספרים הראשונים שלך. עמוס עוז אהב את הכתיבה שלך. הדור שאתה קם נגדו עכשיו בעצם חיבק אותך.
"בוב דילן חוגג עכשיו 80. הוא התחיל בשירי מחאה ועוולות חברתיות ו־Blowin' In The Wind, ואז חיבר את הגיטרה לחשמל, הביא ללהקה שלו נרקומנים כמו אל קופר ומייק בלומפילד והפנה עורף למי שכביכול גילו אותו. אז הדור הזה חיבק אותי לפני שחיברתי את הגיטרה האקוסטית שלי לחשמל".
על רקע זה התרחשה הפרידה שלך מיגאל שוורץ?
"יגאל שוורץ פתח בפניי דלת רחבה, אבל עם השנים הלכתי בכיוון שונה מהכיוון שלו. הבנתי שבשביל ההתפתחות המקצועית שלי אני צריך להיפרד ממנו".
זה הגיע לברוגז?
"כן. אני בשלי והוא בשלו. אני מעריך את מה שהוא עשה בשבילי, לא אגיד מילה רעה עליו. לא מפחד, אלא מהמקום הזה של לא לצאת מניאק. פשוט הרגשתי שהכיוון שלי כאמן לא מסתדר עם הכיוון שלו כעורך. הרגשתי שאני רוצה לעבוד עם בני הדור שלי, כמו עודד וולקשטיין שערך את שני הספרים האחרונים שלי".
הגיבור שנמצא במרכז עלילת 'מחר אני יוצא מזה' הוא צעיר ישראלי שמתחמן את המרוץ שלו לצמרת דרך מעשי נוכלות - מהברחת סמים במזרח הרחוק ועד כתיבת עבודות סמינריוניות לסטודנטים שיכולים לשלם - ונופל קורבן לאותם כוחות שהוא מבקש, ובהתחלה מצליח, לנצל לטובתו. חרמוני מתאר אותו כ"אדם מפוקפק מבחינה מוסרית, שפועל בתחום האפור, מסתכל על פרקטיקות יום־יומיות וחושף את המנגנונים שמאחוריהן. הוא אדם נקלה, אבל אני מחבב אותו, בהחלט. הוא בעצם מרגיש שלא מגיע לו כלום, אבל הוא עדיין רוצה ומבין שכדי להגיע למקום שהוא רוצה להגיע אליו הוא חייב ללכת מהצד, לא מרשה לעצמו ללכת בדרך הסלולה. זה לא רע בהכרח".
תסביר.
"בסרט 'החברה הטובים', הגיבור הגנגסטר לוקח את החברה החדשה שלו, לוריין בראקו, זו שבהמשך תהיה הפסיכולוגית של טוני סופרנו, לבילוי במועדון קופקבנה. הוא מדלג על התור בכניסה אבל לא נכנס דרך הכניסה הראשית אלא דרך המטבח. מושיבים אותו ליד שולחן מול הבמה, כולם באים ומתחנפים אליו, אבל הוא עדיין נכנס דרך המטבח. ככה זה גם עם גיבור הספר שלי. אני לא מתעניין במה שמתרחש בטרקלין אלא במה שקורה מאחור".
הוא עדיין טיפוס ישראלי כמעט נורמטיבי. לא רוצח סדרתי, לא פדופיל.
"ברגע שאתה שם פדופיל במרכז - ואי־אפשר שלא להזכיר את 'לוליטה' שהוא ספר כמעט מוסרני שבו הסוטה מסתכל מבחוץ על החברה המהוגנת מבלי לאתגר אותה - אתה בעצם חותם על חוזה עם הקורא מעל הראש של הדמות, שבמסגרתו שניכם מסכימים שאתם יותר טובים ממנה. כשהדמות לא שלילית עד הסוף, היא יכולה לחלוש על כל הטווח של החולשות האנושיות - גרגרנות, חרמנות, תאוות בצע, קמצנות - וחולשות אנושיות יותר מעניינות ממעשים פליליים. להבדיל ממקרה של רוע מוחלט, לא מעניין אותי השיפוט המוסרי. אני לא רוצה לפנות אל המכנה המשותף שכולם מסכימים עליו ממילא. זו ספרות של המובן מאליו. אני לא רוצה לעשות נעים בגב, להתחבב".
אתה לא רוצה להתחבב?
"לא. אני רוצה שיאהבו אותי, לא שיחבבו אותי. וזה לא אותו דבר. כי אהבה היא אמוציה הרבה יותר חזקה. אהבה היא גם שנאה. אני רוצה ללחוץ על הכפתורים של הקורא, לא להביא להסכמה".
מה עם הסופרים שבאו לפניך, נניח אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, איפה הם ממוקמים ביחס לדור המייסדים?
"הם בחרו להתנתק מהשיח הציוני המיינסטרימי ההוא, להגיד 'אנחנו לא כמוהם', אבל הם גם לא מתעמתים איתם. הם פשוט משנים את נושא השיחה. כותבים על משהו יותר אוניברסלי. ומאלה שלא השתתפו בשיחה קיבלנו את גדי טאוב".
חרמוני אמנם לא משנה את נושא השיחה אבל הוא בהחלט לא מעורב פוליטית כמו דור המייסדים. בבחירות האחרונות הצביע למפלגת העבודה; לא מתוך הזדהות אידיאולוגית טוטאלית אלא יותר מתוך אקט מחאה נגד השלטון, "נגד הוולגריזאציה של השיח, נגד ההתנהגות המוסדית הכוחנית, נגד הבוז המוחלט לחיי הרוח", הוא מסביר. "אין לי קשר למפלגת העבודה או לעומדת בראשה. בתוך הטווח שהתאפשר לי חשבתי שזו הבחירה הנכונה, אבל אני אפילו לא בטוח בזה".
אתה שייך לכת רק לא ביבי?
"אני שייך לאלה שרוצים שהשלטון פה יתחלף”.
כמו כולנו, גם חרמוני עבר שנה לא קלה, מבחינה רגשית וכלכלית, והוא מאמין שאנחנו נתונים במין תקופת ביניים, שבה "האדמה רוטטת מתחת לרגליים והקודים החברתיים השתנו. אלה זמנים מאוד לא נעימים, זמנים עם אנרגיות גבוהות. אנחנו לא יודעים לאן בדיוק הולכים הדברים אבל ברור שהם משתנים. תקופה של עליצות כאוטית".
גם החיים הפרטיים שלו טולטלו בשנים האחרונות, כשהתגרש מתמר מרין. השניים מגדלים את שני ילדיהם, בני שמונה ו־14, במשמורת משותפת. "אנחנו גרים באותה שכונה, מדברים כל הזמן. אני מחובר לילדים פיזית כל הזמן, לא יכול שיעבור יום בלי שאראה אותם".
היחסים בין בני הזוג לשעבר שרדו גם את הראיון שמרין העניקה ל'7 לילות' לפני כשלוש שנים, שבו היא דיברה בגלוי על הפרידה וגם גילתה שהיא ביסקסואלית. "זה לא הפריע לי ולא הביך אותי", הוא אומר עכשיו. "דיבורים על ביסקסואליות בתל־אביב של 2021 לא מרגשים אף אחד. היא באה לספר את הסיפור שלה ועברנו את זה. נקסט".
תירגלתם עליצות כאוטית גם בחיי הנישואים?
"לא, היינו מאוד מונוגמיים, אלה היו חיי נישואים רגילים. לקראת הסוף נפרדנו לשנה וחזרנו ואז נפרדנו שוב. אחרי הגירושים הכרתי את תל־אביב גם מהצד של חיי הרווקות. הייתי רווק במשך שנתיים וחצי־שלוש עד שבסופו של דבר זה התאדה והכרתי את תמר".
ב'מחר אני יוצא מזה', המקום היחיד שבו הגיבור חווה אהבה אמיתית זה בקשר עם הבת שלו.
"כשאתה כותב על ילדים זה עלול להפוך למניפולציה קלה שבאה לייצר סדר ואמות מידה מוסריות בתוך סיפור. זה אתגר גדול לכתוב על ילדים בלי ליפול למלכודת הקיטש, לרוב עולה מזה ריח של מטהר אוויר. כל פעם שיורדים על יצחק לאור בגלל ההאשמות בתקיפה מינית הוא מפרסם איזה שיר על הבן שלו".
פורסם לראשונה: 07:28, 28.05.21
