אחרי שסיים ללמוד בתיכון בטורונטו, נסע רון ריבלין לישראל. מסלול מתבקש לבן של הורים ישראלים שעברו לקנדה, ובוודאי עבור מי שסבא שלו ואמו של הנשיא רובי ריבלין היו אחים. הוא ידע מעט מאוד עברית, נער מבולבל שחיפש את עצמו, התנדב לחודשיים בבסיס טנקים של צה"ל ואז החליט לנסוע לירושלים.
"גרתי באכסניית נוער בעיר העתיקה", נזכר ריבלין ממרחק 30 שנה וחיים שאין בהם רגע דל, "ובכל ערב חילקתי פליירים של מועדון לילה בשם 'פאב אריזונה' ליד רחוב בן־יהודה. יום אחד פנה אליי מישהו שהתברר שהיה מגייס נערים אבודים לישיבת 'אש התורה'. הוא הציע לי לינה חינם ובתמורה הייתי צריך ללכת לפחות לשיעור אחד ביום. קפצתי על זה, וכמו רוב הנערים האחרים שהוא גייס, גם אני נשאבתי. זה ריתק אותי. הלכתי עם כיפה ולמדתי תורה כמה חודשים, עד שבן דוד שלי ממשטרת תל־אביב התקשר להוריי ואמר להם להוציא אותי משם. מי יודע לאיזה מסלול החיים שלי היו לוקחים אם הייתי נשאר בישיבה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בקומה הראשונה בביתו החדש של ריבלין בפסיפיק פאליסייד, השכונה העשירה השנייה בלוס־אנג'לס אחרי בל אייר, נמצאת הקלנועית האישית של יו הפנר – מזכרת שריבלין הצליח לשים עליה יד כשביקר באחוזת הפנר – ובארון בחדר האורחים תלוי חלוק האמבטיה של הפנר לשימושם של הבאים ללון. כך שדי ברור לאן החיים לא היו לוקחים את ריבלין אם היה נשאר בישיבה; הוא לא היה הופך לאמרגן של ראפרים והרכבי מוזיקה אלקטרונית, לא היה הופך לאיש שמחזיק באוסף הגדול ביותר של עבודות אנדי וורהול בעולם – וגם ברולס רויס הפרטית שהייתה של וורהול – וגם לא היה המנהל של להקת 'אינפקטד מאשרום' זה 18 שנה, או מישהו שלפחות בלוס־אנג'לס כנראה מוכר יותר מקרוב המשפחה הנשיאותי מישראל.
"ראיתי את רובי בפעם האחרונה שהייתי בארץ, לפני שנחמה מתה", ריבלין אומר. "ביקרנו אותו בארמון הנשיאותי או איך שקוראים לזה. אנחנו לא מאוד קרובים, אבל כשהוא שמע שהבן של דון ועליזה בא לארץ עם המשפחה שלו, הוא הזמין אותנו מיד. לרובי יש אהבה עמוקה לשבט הענקי של ריבלין, וכולם קשורים זה לזה גם אם אנחנו גרים ביבשות שונות. אני זוכר שכנער ישנתי קצת אצל אמא שלו, היא סבלה מדמנציה ולפעמים לא ידעה מי אני ומה אני עושה בבית שלה, והייתי צריך להסביר לה שאני הבן של דון ועליזה. היא גידלה אדם באמת נדיב ואדיב".
אתם מדברים על פוליטיקה?
"לא, אנחנו מדברים על המשפחה ועל החיים. כשסיפרתי לו שאני מנהל את אינפקטד מאשרום, שהם בעיניי ההרכב המוזיקלי הכי מצליח מחוץ לישראל, הוא חשב שזה מאוד מגניב".
אולי תזמין את רובי אליך הביתה, שילבש את החלוק של יו הפנר?
"אני לא פוחד משום אתגר בחיים, אבל יכול להיות שמצאת את הדבר האחד שלא אעז לעשות".
ליד הקלישאה "אפשר לעשות מהחיים שלו סרט" צריך לשים תמונה קטנה של רון ריבלין, שהמראה החביב שלו, כולל תווי פנים שמזכירים במשהו את הנשיא המשפחתי, לא מסגיר דבר מעלילותיו הלא־שגרתית. כי שום דבר במסלול שעשה עד שהגיע לגור בשכונה שבה מתגוררים (או לפחות מחזיקים בתים) גם ג'יי־ג'יי אברהמס, ג'אד אפאטו, ניקול קידמן, בן אפלק ומשפחתו של קובי בראיינט, לא יושב במשבצת מוכרת. אפילו לא הנסיבות שבהן בא לעולם.
אביו, דון, נולד בארה"ב ופגש את עליזה בשדות ים. הם התחתנו אחרי שישה חודשים ואחיו של ריבלין נולד בסוף 1972. "לא היו אז בארץ אמצעים לגילוי פגמים במהלך היריון", מספר ריבלין, "ואחי נולד כשהכליות, הכבד ושלפוחית השתן מחוץ לגוף שלו. הרופאים לא חשבו שאפשר להציל אותו, אז הם אמרו להורים שלי להיכנס מהר להיריון כדי ללדת ילד נוסף שיעזור להם להתגבר על האבל".
המשפחה נסעה לקנדה, שם עבר אחיו של ריבלין ניתוחים במשך 15 שנה. רון לא היה תחליף, הוא היה האח הקטן שנולד שנה אחרי האח הגדול.
מה שלום אחיך היום?
"הוא בסדר. יש לו כליה אחת, יש לו כבד קטן, הוא גר בספרד, דוקטור לספרות. הוא המלומד והמשכיל, אני הפרוע".
מהר מאוד הבינו דון ועליזה שהבן הקטן שלהם הוא אכן משהו אחר; ילד שרוצה לחיות בגדול ומוכן לעבוד קשה בשביל זה. "תמיד אהבתי דברים יפים ולהורים לא היה הרבה כסף, אז בגיל שמונה חילקתי עיתונים, אחר כך מכרתי גלידה, ובגיל 12 עבדתי במקדונלד'ס. בכסף קניתי ווקמן, חולצות לקוסט ונעלי ריבוק".
משולש הלחץ החברתי של שנות ה־80.
"לחברים שלי היו דברים יפים ורציתי גם. בדיעבד ההורים לימדו אותי את מה שלי מאוד קשה ללמד את הילדים שלי, שגדלים בשכונה שבה האנשים עשירים ולילדים יש הכל".
עוד דבר שהתברר לריבלין כבר מגיל צעיר זה שכשהוא נכנס למשהו, הוא חוצה לפעמים את גבולות האובססיה. למשל מוזיקה. "הייתה לי תספורת כמו של דוראן דוראן, חיקיתי את פינק פלויד, היו לי ראסטות כדי להרגיש כמו בוב מארלי. חייתי בתחושה שהזהות שלי היא המוזיקה שאני אוהב. אתה כל כך אוהב להקה שאתה הופך חלק ממנה והיא חלק ממך".
אחת הלהקות האלה הייתה גרייטפול דד, ובמשך חמש שנים, בגיל התיכון, ריבלין פשוט נסע אחריהם מקונצרט לקונצרט. הוא קנה טנדר פולקסווגן מהלוואה של 4,000 דולר שקיבל מאביו ומכר בהופעות טישירטים שייבא מגואטמלה ומאקוודור.
בכיתה י' נזרק ריבלין מבית הספר כי הפסיד המון שיעורים. "לא הייתי תלמיד טוב, אני חושב שהיו לי קשיי למידה והייתי מסטול רוב הזמן", הוא מודה. "אבא אמר לי שאם אני חושב שלא צריך ללכת לבית ספר ורוצה להישאר לגור בבית, אני חייב למצוא עבודה, לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. אז חזרתי לבית ספר, אבל התנאי היה שאכנס לתוכנית משמעתית. היו שם ילדים אלימים, גלוחי ראש, ומה אני, סתם מסטול. עכשיו כבר השקעתי בלימודים".
אחרי התיכון חזר לנסוע בעקבות גרייטפול דד ולמכור טישירטס, "ואז ג'רי גרסיה הסולן נכנס לתרדמת וגמר לי את הביזנס", אומר ריבלין. "נשארתי בלי כלום. אכלתי מהזבל. הלכתי לפיצריות, בודק בפחים אם יש שם איזה משולש. גרתי חודשיים בוואן עם הכלב בקור אימים. זה היה נורא. כשחזרתי הביתה נראיתי כמו טום הנקס ב'להתחיל מחדש'. אני זוכר עד היום את החודשיים האלה בוואן, אוכל מהזבל. שם החלטתי שהחיים שלי יהיו הפוכים לגמרי".
בשלב ראשון הוא הלך ללמוד באוניברסיטה, וגילה את כישרונו בארגון מופעים גדולים. כמו כל פרק בחייו, גם זה לא עבר בלי דרמות. "תוך שנה עשיתי הרבה כסף מארגון מסיבות רייב ותיכננתי פסטיבל גדול במונטריאול", הוא נזכר. "כמה ימים לפני קיבלתי טלפון ומישהו בצד השני אמר לי להגיע למחרת בבוקר לכתובת מסוימת. הוא לא הזדהה, רק הודיע שכדאי לי לבוא. הבנתי שמדובר בחברי כנופיית האופנוענים Hell's Angels, והשותף שלי אמר שאנחנו חייבים ללכת. נפגשנו במסעדה ריקה, כמו בסרטים. הם אמרו שאנחנו לא יכולים לעשות את האירוע באצטדיון הגדול ששכרנו, והציעו שנשתמש במקום משלהם תמורת סכום מטורף. ניסיתי בתמימותי להסביר להם שזה לא מעשי, ואני מדבר והשותף שלי נותן לי מכות ברגל מתחת לשולחן. למחרת קראנו בעיתון שהאירוע שלנו בוטל, כביכול מחשש לסמים. התברר שהם הפעילו קשרים אצל ראש העיר. בסוף עשינו את זה במקום קטן בהרבה, הפסדנו את כל הכסף, והם עדיין הגיעו על אופנועים וחיפשו אותנו. התחבאתי בתא התקליטן, שכבתי שעתיים מתחת לפטפונים, עד שהתגנבתי החוצה וברחתי לטורונטו".
הוא חזר לגור במרתף של ההורים ודאג לשלם לכל האמנים שהיו אמורים להופיע במונטריאול. אחד מהם היה הראפר ביז מארקי, שהמנהל שלו, מתברר, התרשם. "הוא אמר לי: 'אנחנו מעריכים את מה שעשית ואם תרצה למצוא לנו הופעות, נשלם לך עמלה'. היו לי אלף דולר, וככה התחלתי לארגן הופעות, במרתף של ההורים".
ב־1998, כשהוא בן 25, עבר ריבלין סופית לארה"ב, גר בהוסטל בסנטה־מוניקה וחלק חדר עם שישה אנשים. שנה אחר כך כבר היה מיליונר, מארגן הופעות למוס דף, סליק ריק, ראן די־אם־סי ו־DXM, רוכב על גל המוזיקה האלקטרונית וגם על הטיימינג של אמינם, שהביא את ההיפ הופ לקהל לבן עצום.
"עולם ההיפ הופ קשה מאוד", הוא אומר, "מלא באגואים ענקיים. עבדתי עם מנג'ר אחד בשם Seven, שאם היית מתקשרת אליו, הוא לא היה אומר 'הלו'. את צריכה להתחיל את השיחה, ורק אז הוא עונה 'ווסאפ'. ואני, 'היי Seven, מה נשמע?' שום תגובה, עוד 'ווסאפ'. את אומרת לו: 'שמע, יש הצעה כזו וכזו', והוא עונה, 'אני לא רוצה, ביי', ומנתק. המנג'רים של הראפרים בתקופה ההיא לא ידעו לעשות ביזנס, ותרבות ההיפ הופ באופן כללי הייתה מאוד אגרסיבית. רובים, זונות, קללות, כמה שנראית יותר גנגסטר ככה היית יותר קול. המוזיקה האלקטרונית הייתה יותר אהבה וכיף, אם כי אני מניח שלאקסטזי ששטף את ההופעות האלה היה חלק באווירה".
את התפנית לכיוון האלקטרוניקה לקח ריבלין ב־2002, כשקרוב משפחה מהשבט הקים לייבל משלו למוזיקה אלקטרונית וביקש ממנו עזרה בסידור הופעות ללהקה ישראלית בשם אינפקטד מאשרום. "אמרתי לו שאני לא יכול לשים שם כמו אינפקטד מאשרום ברשימות שלי", ריבלין נזכר, ועדיין מנענע ראש בחוסר אמון. "זה שם הלהקה הכי גרוע ששמעתי בחיים. אבל הוא ביקש והוא משפחה, אז סידרתי להם להופיע במסיבת טראנס במקסיקו. הם קיבלו אלפיים דולר והיו אסירי תודה. אבל החיבור היה מיידי והחלטתי לעבוד איתם. התפיסה סביב ישראל באמריקה היא רק של מחלוקות ובעיות, ובשבילי זה בדיוק היה האתגר: אני אקח את ההרכב הישראלי הזה ואעשה מהם סופרסטארים כאן".
עם השם אינפקטד מאשרום.
"הם לא הסכימו לשנות אותו וקיבלתי את זה. לא היה להם יחצן, ההפצה שלהם הייתה איומה, הם לא דיברו אנגלית טובה מספיק. היה צריך לייצר להם קול פקטור מאפס. שכרתי להם בית של שלוש קומות עם מעלית בגבעות הוליווד, הם באו לאמריקה מחיפה כמו הנסיך המדליק מבל אייר. ב־2004 כבר עשינו סיבובים של מיליוני דולרים, ונהניתי מכל רגע. הם הביאו את הישראליוּת שלהם וזה היה מרענן".
מה זה אומר, הישראליות שלהם?
"פעם הם עבדו עם 'הדלתות', ובלי למצמץ שאלו אותי על ריי מנזרק, הקלידן שלהם, 'תגיד, מי זה הזקן הזה, הוא אפילו לא כזה טוב'. אני מת עליהם, הם הפכו למשפחה".
כשנולד בנו הבכור ב־2009, החליט ריבלין לעזוב את עולם המוזיקה. "מיציתי את סגנון החיים הזה, נסיעות והיעדרויות ותעשייה שבה זוכרים לך רק את הדבר האחד שנכשלת בו ולא את כל ההצלחות. הסוכנות שלי עדיין קיימת, כבר 23 שנה, אבל יש לי רק לקוח אחד, אינפקטד מאשרום".
הרומן של ריבלין עם אנדי וורהול התחיל במקרה. הוא קנה בית בלוס־אנג'לס עם תקרה בגובה תשעה מטרים, והיה חייב לשים אמנות על הקירות. "מאז שהייתי ילד, כל דבר שנגד את תרבות המיינסטרים משך אותי. וורהול היה היחיד שעשה לי את זה באמנות. למדתי את המיתוסים על 'סטודיו 54' ושהוא היה המנג'ר של הוולווט אנדרגראונד, ובעיקר אהבתי את זה שהיצירה הכי איקונית שלו היא פחית שימורים של מרק".
את הוורהול הראשון שלו, פורטרט של כוכב ההוקי קרח הקנדי וויין גרצקי, קנה ריבלין ב־2011 תמורת עשרת אלפים דולר, אבל חייו השתנו כשנתקל בספר עם קטלוג העבודות של וורהול. "שבוע אחר כך קניתי עוד ארבע עבודות ותוך שלושה שבועות היו לי 15. הוצאתי מאות אלפי דולרים רק כדי לשים את זה על הקירות בבית".
הוא קנה מתחם בבוורלי־הילס והתחיל לבדוק את שוק הוורהול. בכל העולם יש בערך 50 גלריות שמוכרות עבודות מקוריות של וורהול, רק חמש מהן מחזיקות למעלה מעשר יצירות. למתחרה הגדול ביותר שלו, הוא גילה, היו 150 וורהולים. "כל הגלריות האלה מחזיקות את וורהול כחלק מפורטפוליו של הרבה אמנים", הוא אומר, "וזה הביא לי את הרעיון לפתוח גלריה שתהיה רק וורהול. רציתי שזה יהיה כמו ההבדל בין לקנות מרצדס בסוכנות של מרצדס ללקנות אותה במקום שמוכר גם מכוניות אחרות".
את הגלריה שלו, Revolver, פתח ריבלין עם 26 עבודות ומסיבה גדולה. חצי שנה אחר כך לא הצליח למכור אפילו עבודה אחת, מה שלא הפריע לו להמשיך לקנות. "הייתי באובססיה, הוצאתי מיליוני דולרים. זה הגיע למצב שהמשפחה עשתה לי התערבות, כמו למישהו שמכור לאלכוהול. חברים היו מזמינים אותי לארוחת ערב ואיך שהתיישבתי ישר היו שואלים: 'תגיד, מה קורה איתך? אתה בסדר? מה זה הטירוף הזה עם וורהול?'"
נשמע באמת כמו התמכרות.
"הייתי בטוח שאני בשליטה ועשיתי את זה ממקום של ידע. הייתי קצת עצבני כי הביזנס עוד לא הצליח, אבל ידעתי שלנכס עצמו יש ערך ואם לא תהיה ברירה תמיד אוכל למכור אותו".
כשהסכר נפרץ החל ריבלין למכור עבודה בכל שבועיים. "ב־2013 הייתי קונה עבודה ב־50 אלף ומוכר ב־80, היום ההפרש אפילו יותר גבוה. מכרתי עד היום יותר מאלף וורהולים. רק ב־2020 מכרתי 150
".
בשנת הקורונה מכרת 150 עבודות של אנדי וורהול?
"לא רק זה, המחירים עלו ב־50 אחוז ודברים נמכרו בטירוף. לחמשת האחוזים העשירים באמריקה יש כל כך הרבה כסף עכשיו. אנשים מאוד עשירים לא יכלו לצאת מהבית, הם הביטו בקירות והחליטו לקנות אמנות".
בערך כמו שאני ישבתי בבית וקניתי באמזון.
"בדיוק. היה לקוח אחד שנתן לי עשרה מיליון דולר לקנות אמנות, אז ממש יצאתי לשופינג בשבילו".
בין יתר חפצי וורהול, מחזיק ריבלין גם את הרולס רויס שלו, שאותה קנה לפני ארבע שנים ושוויה עומד על 1.4 מיליון דולר. הוא זוכר שבפעם הראשונה שבה טילפן אליו בעל המכונית והציע לו לקנות אותה, הוא לא התלהב. "זו מכונית מודל 1975, צריך לתחזק אותה, לא משהו שאתה נוסע איתו סתם ברחובות. אני בעניין האמנות של וורהול, לא המכונית שלו. אבל כשהתצוגה התרחבה היה לי הרבה מקום, ולשים שם את האוטו נראה פתאום רעיון טוב. לוורהול לא היה רישיון נהיגה, אנשים היו מסיעים אותו והרבה מאוד סלבריטאים היו בתוך המכונית הזו".
מה לא יודעים על וורהול?
"אני די בטוח שהיה לו אספרגר, והמשפחה שלו וחברים שדיברתי איתם מסכימים. נפגשתי עם ג'ארד לטו, שקנה את הזכויות לאוטוביוגרפיה שלו, ואמרתי לו, 'אל תעשה עוד וורהול כמו שכולם כבר מכירים, תבדוק את עניין האספרגר'. אנשים חשבו שוורהול היה מעין אמן מחושב, כי הוא תמיד הביט מסביב והיו לו הרבה מחשבות, כשלמעשה הוא היה בדיוק ההפך; לא היו שם מחשבות עמוקות, הכל אינסטינקטים. פחית המרק זו דוגמה מצוינת. לא הייתה שם איזו אסטרטגיה, מישהו אמר לו 'תצייר מה שאתה אוהב', אז הוא צייר את זה. אנשים אמרו שזו לא אמנות, אבל מי אתם שתקבעו מה זו אמנות. הנה, ב־2021 וורהול עדיין הכי רלוונטי".
את הבית בפסיפיק פאליסייד ריבלין עיצב ובנה לגמרי מאפס. הוא נשוי ואב לשניים, וגם שנה אחרי שנכנס לגור בנכס, מפוזרים בו עדיין ארגזים עם יצירות אמנות שהוא מחפש להן מקום. המגירות מלאות בעבודות שהוא מצמיד לקירות במגנט ומחליף מדי פעם. המעלית בתוך הבית מעוצבת כמו מועדון דיסקו, כולל כדור דיסקו בתקרה ושירים של הבי ג'יז בזמן הנסיעה. את ציור מיק ג'אגר של וורהול, חתום בידי שניהם ונמצא על אחד הקירות, אפשר לקנות ברבע מיליון דולר. ריבלין אכן רחוק כיום ככל האפשר מישיבת ‘אש התורה’, אבל אירועי השבועות האחרונים הזכירו לו את הקשר הישן לישראל.
"אנחנו עושים חגים, אני מגדל ילדים יהודים ורוצה שהם ייסעו יום אחד לישראל, אם כי אולי בלי ללכת לצבא", הוא אומר. "אני בוחר לגור באמריקה, אבל בכל ביקור בישראל אני מרגיש שזה הבית".
ידעת פעם עברית?
"קצת. הלכתי לבית ספר יהודי, אתה לומד לקרוא ולכתוב אבל אוצר המילים מאוד מצומצם. ההורים דיברו עברית כשלא רצו שנבין מה הם אומרים".
איך נראתה המלחמה בעזה מהמקום שבו אתה יושב?
"העולם הופך יותר ליברלי ויותר אנשים תומכים בפלסטינים. אני רואה את זה כאן. אנשים שיש לי הרבה כבוד אליהם תומכים בפלסטינים בפומבי. זה משהו שהיה טאבו מוחלט, לא יכולת לעשות את זה לפני שנתיים־שלוש. עבדתי לאחרונה עם אמן בשם Mad Dog Jones, שהוא חצי יהודי, ובשבוע שעבר הוא העלה לאינסטגרם פוסט תמיכה בפלסטינים. קצת נפגעתי לראות את זה. אני חושב שהאופן שבו זה מצטלם לא טוב לישראל, וגם הדיווחים נוטים לצד הפלסטיני. אם יש כותרת שאומרת, '200 פלסטינים מתו, 80 מהם ילדים', אז ברור שמישהו שלא מבין את המצב וההיסטוריה לוקח את הצד הפלסטיני. אבל איפה עוד בהיסטוריה היה צבא שהזהיר אנשים לצאת מבניין שהוא הולך להפציץ במלחמה? ישראל לא רוצה קורבנות ואני חושב שהפלסטינים כן רוצים קורבנות כי הכותרות האלה עובדות עבורם, אבל אני גם חושב שהבסיס של דעת הקהל בארה"ב זז במידה רבה, ואסור להתעלם מזה".