"מה היית אומר אם בשעה שתיים אחר חצות היה הטלפון שלך מטרטר פתאום, ובלונדינית יפהפייה, שכנה אומללה הנשואה לגבר שיורד לחייה, הייתה פונה אליך ברחש קול ואומרת: 'אלוהים, ג'וני, משהו מוזר נחת זה עתה בחצר האחורית של ביתי!"
זה אולי נראה כמו התחלה של בדיחה, אבל לפני 30 שנה, אלפי נערים ונערות השתוקקו לדעת מה ג'וני יעשה עכשיו – האם הוא ימשיך לישון לצד אשתו הנאמנה, או שייגש לשכנה הבלונדינית הטוענת שבחצר שלה נחת עב"ם?
הסיפור הזה, בעל השם המקורי "העב"ם בחצר האחורית", לקוח מתוך הספר "הסיפורים המותחים בעולם", ששייך לסדרת ספרים שהציתה את הדמיון של בני הנוער הרבה לפני שג'יי.קיי רולינג חלמה על רציף 9 ו-3/4. כיום אלו שגדלו עליהם הם כבר הורים למתבגרים בעצמם, ובאופן מתבקש הם מניעים גל של נוסטלגיה לספרים שכבר מזמן נעלמו מהחנויות.
כתבות נוספות למנויים:
תמר נויגרטן מתל אביב, למשל, זכתה לפגישה מחודשת עם הסדרה אחרי שהתחילה להתנדב בספרייה בבית הספר של בתה הבכורה. "אחת המשימות כספרנית היא לסדר את הספרייה, להקפיד על סידור לפי א"ב ולראות שהכול מסווג כמו שצריך. כחלק מהעבודה הזו, עברתי על הכונניות וזה הפך למסע מאוד נוסטלגי, שכלל ספרים שהיו בספרייה בבית הספר שבו גדלתי. היו שם ספרי ננסי דרו, השביעייה, החמישייה וגם הסיפורים הכי מפחידים/מבעיתים/מותחים בעולם".
נויגרטן שיתפה בהתרגשות תמונה של הכריכה ברשתות החברתיות, ומיד זכתה לתגובות נלהבות. "אני לא זוכרת את הסיפורים עצמם כמו שאני זוכרת את החוויה, שזה היה מסעיר לקרוא אותם, שהספרניות עשו לנו פרצופים חמצמצים כי היינו קטנות מכדי לקרוא אותם. אני זוכרת שהעברנו אותם מיד ליד מרוב שהם היו נחשקים. עכשיו קראתי אותם שוב, וכמובן שכמו כל דבר נוסטלגי, גם הם התבררו כפחות מוצלחים מהזיכרון. אבל כנראה שזה היה מפחיד מספיק לדור שגדל על פחדים שהתבססו על ערוץ אחד".
את תנסי "למכור" את הספרים האלו לילדים שבאים לספרייה?
"אולי אני אציג את זה כ'יש פה משהו שהיה להיט כשאני הייתי ילדה לפני 30 שנה. תנסו, אולי זה יהיה משעשע'. אני לא חושבת שאוכל להציג את זה כהבטחה שרשומה על הכריכה - הסיפורים המותחים בעולם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
סדרת הספרים המיתולוגית התחילה כבר בשנות ה-70, כסיפורים שהתפרסמו במדור ב"מעריב לנוער". אלי אשד, חוקר תרבות ועורך מגזין התרבות "יקום תרבות", היה אז מתבגר שחיכה להם כל שבוע. "'מעריב לנוער' היה אז בשיא הפופולריות וההשפעה שלו. בשנות ה-70 וה-80 הם פרסמו סיפורים קצרים עם סוף מפתיע, ומי שהיה אחראי על זה היה יצחק ינאי, שהיה גם אחד העורכים. באיזשהו שלב, אולי בכלל בהתחלה, הוא הביא פרשות מסתוריות, כביכול דיווחים אמיתיים, על אנשים שנחטפו על ידי עב"מים, יצורים מפחידים, מפלצות באגמים, אנשים שנרצחו בצורה מוזרה ועד היום לא יודעים איך. הוא מצא את כל זה בספרים משנות ה-60 שהתגלגלו לידיו, והוא תרגם ועיבד אותם. אחר כך הוא גם לקח מאותם ספרים סיפורים, בדרך כלל עם סוף מפתיע, או עם בלש שפותר את התעלומה בשורה האחרונה.
"המדור היה מאוד פופולרי, ובהוצאת אדר החליטו לאגד את הסיפורים לספר שנמכר כמו לחמניות חמות. הם ראו כי טוב והמשיכו להוציא עוד ספרים כאלו. זה כבר היה ברור שכל סיפור שמפורסם ב'מעריב לנוער' ייצא גם בספר. עם הזמן הפופולריות של המדור ירדה, עד שהגיע אורי פינק עם הקומיקס, באמצע שנות ה-80, והשתלט לגמרי על המגזין. פתאום כל הסיפורים הקצרים האלו כבר נראו מיושנים. מה זה לעומת 'זבנג'?"
למה הם כל כך הצליחו?
"הם היו מותחים, או במקרה של 'הסיפורים המפחידים' באמת היה מפחיד לקרוא אותם ומצמרר. והם גם גרמו לחשוב שאולי באמת יש פה עולם שהוא הרבה יותר מוזר ממה שאנחנו חושבים".
אתה חושב שהם יכולים להצליח גם כיום?
"אני חושב שכן, ילדים עדיין אוהבים לקרוא. לא יודע אם בפורמט הזה, אבל סיפורים קצרים באינטרנט, למה לא? אנשים גם אוהבים לפחד. עובדה שסרטי אימה זה אחד מהז'אנרים הכי מצליחים כבר שנים רבות. בעיניי הפחד ממפלצות מוציא את הפחד מהרבה דברים אחרים: מהמשכנתא, מאשתך שצועקת עליך שתחזור הביתה בשעה מוקדמת".
ועבור בני נוער?
"גם להם יש חרדות. עכשיו יש להם כל מיני צרות שלא היו להם בשנים קודמות. למשל חרמות. אני לא זוכר דבר כזה כשהייתי בן נוער".
כפי שאשד ציין, הסדרה התחילה כסיפורים שתרגם ועיבד יצחק ינאי ז"ל. עם השנים, הוצאת לילך קנתה את הוצאת אדר, ויחד איתה הגיעו גם הזכויות לספרים. בשנות ה-90 הגיע אל לילך מורה בשם יורם פרי, וביקש להוציא מקבץ של סיפורי מתח ואימה לילדים. ההוצאה החליטה להמשיך עם הסוס המנצח, וקראה לספר "הסיפורים המפחידים ביותר בעולם". לעין הבלתי מזוינת של הקוראים הצעירים, הספר החדש נראה כמו המשך ישיר לסדרה המיתולוגית, אך מי שהעמיק בתוכן מצא שם סיפורים ארוכים יותר וברמה גבוהה יותר, שאותם כתב פרי מפרי דמיונו הבאמת שופע. גם הגרסה החדשה והמשודרגת זכתה להצלחה היסטרית, ופרי הוציא לה עוד שלושה כרכים.
פרי היה מורה בתיכון ותוך כדי למד משפטים והיסטוריה, ובהמשך כתב את ספרי הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות. כיום הוא עדיין עוסק בעריכת דין וממשיך לכתוב, בעיקר על השואה. לפני כחודשיים יצא ספרו ה-72, על אושוויץ, ובימים אלו הוא כבר עסוק בספר הבא, על מחנה ההשמדה מיידאנק.
"כשלימדתי היסטוריה שמתי לב שהתלמידים לא מתעניינים בימי הביניים ובמלחמות, אבל בכל פעם שדיברתי על השואה הם היו מרותקים", הוא משחזר. "מפה בא לי הרעיון שבני נוער אוהבים את המתח, הם אוהבים לקרוא על המוות. הבנתי שפחד ומוות כנראה מחשלים בני נוער. כתבתי ספר אחד וקיבלתי הדים מאוד חיוביים, בני נוער מכל הארץ כתבו לי, היו מכירות טובות בשבוע הספר. ואז כתבתי את שאר הספרים, והדמיון שלי פרח".
פרי מתאר סוג של גלגל נתינה: הוא היה יושב ב''מחששה'' עם התלמידים שלו בהפסקות ומלקט חומרים על נושאים שמעניינים ומסקרנים אותם, ובתמורה מספק להם סיפורים מותחים.
צפית את ההצלחה של הספרים?
"לא שיערתי לעצמי שהספרים האלו יהיו כל כך מצליחים. הקוראים כתבו לי מכתבים ושאלו מתי ייצאו עוד ספרים. אפילו איזה נער כתב לי פעם: 'יש לי רעיון לספר, אם תרצה אני אכתוב לך'. זה ממש הלהיב אותם.
"היה שם מוטיב של נסתר ושל דמיון, וזה מה שהם אוהבים. כתבתי למשל סיפור על כת השטן, או על סיאנס שהיה אז להיט. אחד הסיפורים שכתבתי מבוסס על ידיעה שקראתי בעיתון על ילד ציקלופ, שנולד עם עין אחת. התמונה שלו מאוד הפחידה אותי, והחלטתי לכתוב על נער ציקלופ עם קרן על הראש. לימים הנכדים שלי גדלו על הספרים האלו. הם העזו לקרוא אותם רק בגיל 13, 14, וגם אז הם הפחידו אותם. הם קראו אותם שוב ושוב, והם כבר מכירים את הסיפורים הרבה יותר טוב ממני. עד היום כשאנחנו יושבים בארוחות, הם שואלים 'סבא, אתה זוכר את החתול עם שני הראשים?', ואני עונה להם: 'איך אני יכול לשכוח?'"
פרי מתאר כי בכל תהליך הכתיבה שלו הייתה חשיבה מעמיקה על הצרכים וההעדפות של בני הנוער. "בכל ספר יש ארבעה-חמישה סיפורים, כי חשבתי שסיפור אחד ארוך יימאס על הנוער והם לא יצליחו להחזיק מעמד. השתדלתי לכתוב ברוח בני נוער, למשל שהמשפטים לא יהיו ארוכים, ושהציטוטים ייכתבו בצורה ברורה. מובן שלא זלזלתי בשפה העברית, אבל השתדלתי להנגיש את השפה לבני הנוער בצורה הכי טובה והכי יפה.
"מוטו נוסף שהיה בספר זה שבסוף הכול מסתדר – אנשים מתים, יש חיות שטורפות אנשים, אבל בסוף הורגים את החיות הרעות. בסיפור על החתול עם שני הראשים, הוא נושך לא רק חיות אלא גם מבוגרים, גם שוטר. זאת אומרת שאין חסינות בפני החתול הזה, עד שבסוף הורגים אותו. וזה כדי להראות שכולם חשופים למוות, לתקיפות, לאלימות".
איך היו התגובות של ההורים לספרים האלו?
"אני חושב שלא הייתה לי אף תלונה מאף הורה. אני אפילו זוכר שבשבוע הספר אחד הייתי בירושלים, וההוצאה ביקשה שאני אהיה בדוכן באזור שבו כולם דתיים. באתי לשם ובאמת כולם היו עם כיפות סרוגות, תולעי ספרים, שבאו עם ההורים ושאלו שאלות והתעניינו".
אתה חושב שהספרים עדיין רלוונטיים?
"כן. הנוער של היום לא קורא, אבל אם יעמידו להם ספרים שכאלו, אני חושב שהם יקראו. ניסו לנתח את ההצלחה של הארי פוטר, והמסקנה הייתה שזה בגלל שהעלילה לא ריאלית. גם הספרים האלו לדעתי עדיין מעבירים צמרמורת. אני מניח שזה מה שהם אוהבים, כי זה חלק מההתבגרות, מפיתוח החוסן הנפשי.
"בדיוק במהלך 'שומר החומות' שמעתי תוכנית על פסיכולוגים שנסעו לעזור למשפחות בדרום. הם אמרו שצריך לדבר עם בני הנוער על דברים שמפחידים אותם. כמובן לא להגיד 'נפל טיל וכולם מתים', אבל למשל אפשר לעודד אותם להיכנס לחדר אטום ולשהות בו לבד, או להיות עם האח הקטן שצריך לשמור עליו. אז אני חושב שהמוטיב של אימה ופחד מאוד מתאים לגיל ההתבגרות".
8 צפייה בגלריה
''אנשים אוהבים להתעסק עם המוות''. "הסיפורים המפחידים ביותר בעולם"
(צילום: באדיבות הוצאת לילך)
במהלך השנים, פרי ליווה כמדריך משלחות וקבוצות במסעות למחנות ההשמדה בפולין. הוא מספר שהמסעות הללו הם שגרמו לו לכתוב ספרים על הנושא. ההשוואה בין ההתעסקות בעדויות הזוועה לבין הכתיבה של סיפורי האימה הבדיוניים היא אולי לא כל כך פוליטיקלי קורקט, אבל מתבקשת. "גם אני שאלתי את עצמי – למה כתבתי עכשיו ספר של 500 עמודים על מחנה ההשמדה אושוויץ?", הוא מודה. "מה שהיה שם זה דברים נוראיים, אבל אני נמשך לזה וכותב על זה. עכשיו יש בחנויות ספר שנקרא 'הספרנית מאושוויץ'. קראתי אותו פעמיים. הוא מרתק. וככל שאני קורא אותו, המתח והפחד גוברים ואני רץ עוד דף ועוד עמוד. וזה מה שהיה לבני הנוער עם 'הסיפורים הכי מפחידים בעולם'. אנשים אוהבים את הפחד, להתעסק במוות".
המשיכה להתעסקות במוות ובסיפורי אימה, בין אם אמיתיים או בדיוניים, היא בסופו של דבר די מובנת. "לכולם יש משיכה לחוויה של האימה עצמה, כי יש משהו נחמד בלתפעל את האימה של עצמך, כמו ללכת לרכבות הרים או לקפוץ בנג'י", מסביר עמוס פריבס, פסיכולוג קליני ממכון טריאסט שריג ומנהל השירות הפסיכולוגי במכללה למנהל. "יש מסביבנו כל הזמן אימות לא נשלטות, אבל במקרים האלו אפשר להגיד: 'אני עכשיו מפחיד את עצמי, ואז אני אסגור את הספר/סרט ואוכל להירגע'. זו חוויה שאני יוזם ואני יכול לשלוט בה".
לדבריו, במהלך ההתבגרות יש לחוויה הזו ערך מוסף: "בנעורים יש התפתחות של המיניות ושינויים בגוף, והעוצמה של הדחפים שנוצרים מבהילה אותם. עולים בהם קונפליקטים פנימיים, ואז יש משיכה למקומות שיעזרו לתת פורקן לקונפליקטים האלו ולעבד אותם. מעבר להתמודדות הרגילה עם האימה, יש את ההתמודדות עם התכנים עצמם. כשאתה נער יש לך כל מיני חלקים בעצמך שהם זרים לך, אתה מפחד מהמיניות שלך, מזרות וממוזרות. חלק גדול מהעבודה זה לעמוד מול הזרות והמוזרות האלו ולהכניע אותן, להביא אותן להיות תחת שליטתך, לראות שהן מוכרות. בגלל זה יש הרבה מיתולוגיות, או סיפורי גיבורי-על שיש להם זהות מפוצלת. המון פעמים זה איזשהו שד או משהו לא מוכר, ואז כשמתעמתים איתו, מתמודדים מולו ומבינים מהו, מכניעים אותו".
ואיך חוויית הקריאה עושה את זה?
"בסוף אתה מתחבר לתכנים שיש להם הדים בתוך המאבקים הפנימיים שלך, אז המלחמות בכל מיני כוחות פראיים ונטולי צורה, עימות בין זר למוכר, בין המסודר לפראי, מתכתבים עם הרבה מהחוויות הפנימיות של בני הנוער, שמתמודדים עם מיניות ותוקפנות שמתחילות להתפתח ולהתפרץ ועם אמביוולנטיות לגבי ההורים".
אם ככה, כדאי לעודד בני נוער לקרוא ספרים מהסוג הזה?
"כדאי לעודד בני נוער לקרוא. כדאי לעודד בני אדם לצרוך סיפורים. זה פשוט נחמד להזדהות. זה נחמד למצוא חלקים מהתמודדות שלך בחוץ, ונחמד לקחת מבחוץ דברים שרלוונטיים להתמודדות הפנימית שלך. אז מי שמצא ספרים שהוא אוהב, זה כיף. מה שאנחנו יכולים לעשות כהורים זה לחשוף את הילדים לקשת רחבה של סיפורים, וכשהם מתחברים למשהו למצוא עוד מהדברים האלו. אבל זה לא במקום טיפול. אם יש לנער קושי מיוחד להתמודד עם הכוחות הפראיים בתוכו, אז היצירות האלו יכולות דווקא להפחיד אותו".
זה לא יכול לעורר לאלימות?
"עקרונית, יצירות אמנות יכולות לעורר לאלימות. בגלל זה לא הייתי משתמש בספרים במקום טיפול. אבל אני חושב בגדול שאם מישהו מתחבר לספר או לסרט ומצליח למצוא את עצמו בתוכו, זה דבר שהוא טוב ומרחיק אותו מקיום אלים".
לדבריו של פריבס, סרטי האימה וספרי האימה הם רק גרסאות חדשות של מיתולוגיות מוכרות. לאורך כל ההיסטוריה האנושות מספרת סיפורים דומים, של הדיבוק, של המפלצת או השד שצריך לגרש או הגופה שצריך לקבור. "אלו תמות שחוזרות עוד ועוד ועוד. האנתרופולוג ג'וזף קמבל מראה איך 'מלחמת הכוכבים' דומה למיתולוגיה היוונית, דומה למיתולוגיה הפרסית. אנחנו מספרים את הסיפורים האלו שוב ושוב, על משהו מהעבר שצריך לקבור כדי להשתחרר ממנו, על רוח שצריך לסיים איתה משהו כדי להמשיך הלאה, על משהו חייתי ופראי. ומה שמעניין זה שאנחנו מספרים את הסיפורים האלו מאות שנים בגרסאות חדשות כל פעם, כי כנראה זה משקף משהו מאוד בסיסי בחוויה שלנו, ודרך העיסוק בסיפורים האלו אנחנו מתפתחים".
נראה שהשילוב הזה, שבין הקתרזיס שנוצר בספרי אימה ומתח לבין העידן המשמים של פרה-הארי פוטר ונטפליקס, הפך את הסדרה לכזו שהותירה חותם על דור שלם, ולמוצר מבוקש בחנויות ספרי יד שנייה גם כיום. אבל עבור שחר מרום, המפגש המחודש עם הספר היה יותר מסתם קוריוז נוסטלגי. מרום, המנהל האמנותי של תיאטרון הקרון בירושלים ומנהל של קבוצת התיאטרון גלריית תיאטרון החנות, נתקל לפני קצת יותר מעשור באחד הספרים מהסדרה מונח על מדף בבית קפה שבו ישב, "וזה היה כמו פגישה עם חבר ילדות", הוא מספר. "אחרי כן התחלתי לחפש את כל הספרים בסדרה ואספתי אותם, ואז גם הגיע הרעיון לעבד כמה סיפורים להצגה".
מרום בחר שלושה סיפורים, ויחד עם עודד ורטש הכין מהם הצגה מז'אנר תיאטרון החפצים. אלא שכאשר רצו להציג אותה, הם הבינו שחסר להם חלל שיהיה אינטימי מספיק, וכך הם הקימו את תיאטרון החנות. "ההצגה בעצם החזיקה את המקום במשך כמה שנים. היה לה קהל מעריצים, גם הופענו בפסטיבלים וברחבי העולם. ההצגה בינתיים ירדה, אבל אנחנו הפכנו קבוצת תיאטרון ועכשיו יש לנו כבר כמה הצגות, כמו 'מון מוטל' ו'רדיו-פליי', שהן גם מבוססות על ספרי טראש ישנים, ויש לנו קהל שעוקב ומחפש תיאטרון אחר. כל זה בזכות הספרים".
בעקבות ההתעסקות עם הטקסטים כחלק מהעיבוד הבימתי, מרום הצליח להגיע אל הספרים המקוריים שמהם שלף יצחק ינאי את הסיפורים. "כשנסענו לפסטיבל הראשון בחו"ל, חיפשתי את המקור, כדי להישען עליו לגרסה באנגלית. הם לקוחים מסדרת ספרי כיס משנות ה-60 שאיגדה בתוכה סיפורים של סופרים ידועים, כמו אגתה כריסטי, לצד סופרים לא ידועים. זה היה לא פשוט להגיע אליהם, וכשסוף-סוף קראתי את הגרסה המקורית הבנתי שהרבה דברים הושמטו, כנראה כדי להתאים לבני נוער שאמורים לקרוא את זה בדקה. ואז גם הבנתי שהרבה מההומור שבהצגה יצא בגלל התרגום הקלוקל, ששמרתי עליו אחד לאחד. אז החלטתי לעשות פעולה הפוכה ולקחת את הטקסט העברי ואותו לתרגם מחדש לאנגלית, כדי לשמור על החן של התרגום".
מרום מספר שההצגה, שמיועדת למבוגרים, מערבת בין מיניות לאימה בצורה הומוריסטית. "בחרתי סיפורים שהיו ממש מטלטלים עבורי - על בחור שרוצח את הנשים שלו ועושה מהן טבק למקטרת, על חבורת מורדים שנתפסת ומוציאים אותם להורג, ועל אנשים שנוסעים ברכבת ובכל פעם שהם מגיעים למנהרה, מישהו מהם מת. מלבד החפצים שמככבים בהצגה, התפאורה היא מעץ ואת המוזיקה תקלטנו מתקליטים, מה שהעניק להכול אפיל ישן".
8 צפייה בגלריה
''אני בטוח שהרבה אנשים חזרו אל הספרים או הגיעו אליהם לראשונה בעקבות ההצגה''. שחר מרום
מעבר לסיפורים מלאי האימה וההומור, מרום מעיד שבהצגה ישנו רובד נוסף ועמוק יותר, העוסק במערכות יחסים. "באופן כללי יש המון סאבטקסט בתיאטרון חפצים. אלו לא דברים ברורים. החפצים מספרים סיפור חזותי מעבר למה שקורה על הבמה, והמטרה היא לא רק לעשות את הסיפור כמו שהוא. מעבר לזה שזה בא להצחיק ולהצדיק יציאה מהבית בשבילו, התיאטרון בעידן הנטפליקס צריך להתחרות בכאלו שיודעים לעשות עבודה מאוד טובה במסך. לכן צריך לתת לאנשים תיאטרון שנותן חוויה שהיא אחרת ומאוד ייחודית, ועם 'הסיפורים המדהימים' זה היה ככה, וככה החזקנו את המקום שבוע-שבוע במשך הרבה שנים".
אנשים גם התלהבו מזה שחזרת לספרים האלו?
"אני מאמין שזה נגע באנשים בגילי ועורר התלהבות, אבל היו גם הרבה אנשים שלא הכירו את הספרים ומאוד נהנו מהתוכן ההצגתי, וזה עשה להם חשק לחפש את הסיפורים האלו. אני בטוח שהרבה אנשים חזרו אליהם או הגיעו אליהם לראשונה בעקבות ההצגה".
אתה חושב שבני נוער של היום יכולים להתחבר אל הספרים האלו כמו שאתה התחברת אליהם?
"אני חושב שלסיפור טוב כל אחד יכול להתחבר. אם הם יכולים להתחבר לאיך שזה כתוב ומוגש? אני לא יודע. העולם היום הרבה יותר רווי בדברים. אנחנו היינו הרבה יותר תמימים והיינו חשופים להרבה פחות. היום יש פלטפורמות של סיפורים שיתופיים, ואנשים כותבים סיפורים כאלו בכמויות. אני בטוח שזה לא יכול להיות כמו שהיה פעם, כשכולם קראו עיתון אחד, ובטוח שזה לא יהיה הארי פוטר. אולי זה יהיה יותר קוריוז להורים שפעם קראו את זה".
