תום יורק. אלכס מאק. ספורטי ספייס. דקסטר. שרלוק. נינט. דייוויד טננט. אדוארד נורטון. אפריל אוניל. הרמיוני גריינג'ר. על פניו אין בין הדמויות האלה שום דבר במשותף, אלא שכולן מקשטות את רשימת ההתאהבויות האישית שלי, שאותה אני מטפחת כבר 34 שנים באדיקות. חלקן דמויות בדיוניות (ואפילו מאוירות) לחלוטין, אחרות הן לא יותר מהפרסונה שאותה הן מתחזקות אל מול פלאשים של מצלמות וגיבובי מדורי הרכילות. לעיתים הן מגיחות וחולפות כלעומת שבאו, ולפעמים מדובר ביחסים מונוגמיים כמעט שנמשכים על פני שנים ארוכות. נשמע מוכר?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- הקאמבק של "פרפר נחמד": "אין סיכוי שפינגי יחזור"
- "אני שונאת את המונח 'גיל העמידה', אני בת 45 וזה פאקינג מה שזה"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"כ-80% מהאוכלוסייה חווים התאהבות כזאת לפחות פעם אחת בחיים, ורובם חווים אותה גם יותר מפעם אחת", מסבירה פרופ' ריבה טוקצ'ינסקי פורסטר מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת צ'פמן שבקליפורניה, שספרה החדש "יחסים פארא-חברתיים רומנטיים: להתאהב בדמויות מדיה" עוסק בתופעה. "זה סוג משמעותי של יחסים, והוא לא נחקר מספיק לדעתי. הרבה אנשים פוטרים את הנושא הזה כחוויה של בנות טיפש-עשרה, משהו שילדות עושות, אבל זה ממש לא כך".
אז אני לא מוזרה. זו תופעה אמיתית, יש לזה שם.
"נכון. אני תמיד התעניינתי באופן שבו אנשים מתחברים לדמויות במדיה, בין אם זה דמויות בספרים ובסרטים או סלבריטאים. חשבתי על איך אנחנו יוצרים קשרים משמעותיים עם דמויות שהן בדיוניות לגמרי, וגם אם הן 'אמיתיות' - במקרה של סלבריטאים למשל - אלה לא אנשים אמיתיים בשבילנו, זה רק דימוי שיש לנו בראש. בחנתי את הנושא הזה מכל מיני זוויות, ואחד הדברים שנחשפתי אליהם הוא תיאוריות של יחסים פארא-חברתיים. אלה לא באמת יחסים חברתיים כי זה הכול בראש שלך, הכול מדומיין, אבל יש הרבה אלמנטים דומים - ומכאן המושג, יחסים כמו-חברתיים".
את לא עושה הבחנה בין סלבריטאי - שהוא בסופו של דבר אדם אמיתי - לבין דמות שהיא בדיה מוחלטת.
"אפשר להתייחס אליהם באותה צורה, כי ככה אנחנו מתייחסים אליהם בראש שלנו. אנחנו מודעים בצורה רציונלית לכך שזה שחקן ושזו העבודה שלו, שהדמות שהוא משחק היא לא אמיתית, אבל בפועל אנחנו מטשטשים את הגבולות האלה בעצמנו. הרבה פעמים יש נזילות - האם יש לי קראש על הדמות של שרלוק או על בנדיקט קמברבאץ' שמגלם אותו? והרבה פעמים מתחילים מהדמות, ואז כשהסדרה נגמרת עוברים לחפש חומרים נוספים ודרכים אחרות להתחבר אליה שוב. אנחנו עושים את זה דרך דמויות אחרות שהוא משחק או דרך הסלבריטאי עצמו. אז בעצם אנחנו בעצמנו לא מייצרים הבחנה ברורה בין דמות לבין פרסונה אמיתית. התהליכים הפסיכולוגיים הם אותם תהליכים".
והרגש - אהבה, קנאה, דאגה - הוא אמיתי או דמיוני?
"יש הרבה מאוד תיאוריות שמנסות להסביר את התופעה הזאת. היו שטענו שהאמוציות שלנו הן לא אמיתיות, שזה מין משחק, אבל אני נוטה שלא להסכים. אני חושבת שרוב החוקרים כיום מקבלים את הטענה שאלה רגשות אמיתיים לכל דבר".
איך מסבירים רגש אמיתי לדמות בדיונית?
"ההסבר הקלאסי עוסק במה שנקרא 'השעיית הספק' (Willing Suspension of Disbelief). זה אומר בעצם שאת מכבה באופן מודע את הספק ואת הלוגיקה הבסיסית בתוך האזורים האלה. כל עוד אף אחד לא ישים לך בפרצוף את העובדה שמדובר בפיקציה - את יכולה להתמסר אליה, להיסחף לעולם הבדיוני ולהיות בתוכו. אם ניקח את זה צעד קדימה, אפשר להגיד שזה לא שברירת המחדל שלך היא שאת סקפטית וצריכה לכבות את הספקנות שלך, אלא להיפך - ברירת המחדל היא להישאב אל תוך העולם הבדיוני, ואת צריכה להפעיל את הבלמים כדי לצאת ממנו".
ובכל זאת, זה מרגיש אמיתי.
"כי מבחינה פסיכולוגית ואבולוציונית, אנחנו לא נמצאים בסביבה עם תכנים מתווכים ומתוקשרים מספיק זמן בשביל שיהיה לנו מנגנון מוחי נוירולוגי נפרד להתמודדות עם תוכן סימבולי. אנחנו משתמשים באותן רשתות נוירולוגיות כדי לעבד גם מידע אמיתי, וגם מידע בדיוני שמתווך לנו מהמדיה. כשאת רואה נחש בטלוויזיה, המערכת שלך קודם כל נכנסת לסטרס כדי להילחם בנחש הזה, ורק אז המוח הקדמי מכבה את האזעקה הזאת. הוא אומר לך שזה לא נחש אמיתי, זה רק בטלוויזיה, ולכן זו אזעקת שווא. אבל הוא גם אומר לך עד כמה את צריכה להיות מודאגת: אם זה נחש שמופיע בסרט של אינדיאנה ג'ונס אז זו פיקציה מוחלטת, אבל אם זה נחש שראית במהדורת החדשות בשכונה שלך אז את כן צריכה קצת לדאוג, אבל עדיין לא כמו כשמדובר ממש בנחש שנמצא בסלון שלך".
בקלות אפשר היה לחשוב שמדובר בתופעה חדשה יחסית, שמאפיינת את העידן הנוכחי רווי אמצעי התקשורת, הרשתות החברתיות והטכנולוגיות החדישות שנועדו להערים על המוח שלנו. אלא שלפי פרופ' פורסטר, יש עדויות להתאהבויות מהסוג הזה הרבה לפני תור הזהב של הטלוויזיה. "נראה שכל עוד היו דמויות שאפשר להתחבר אליהן, היו אנשים שהתחברו. הדוגמה הכי מוקדמת שאני מצאתי - ואני לא היסטוריונית - היא רומא העתיקה. כבר בימים ההם היו לאנשים קראשים על הסלבריטאים של התקופה, שאלו הרטוריקנים והשחקנים בתיאטרון".
כיום אנחנו פוגשים דמויות בדיוניות לא רק בספרים ובסרטים - גם במשחקי מחשב, ברשתות החברתיות, בטלפונים החכמים. סוג המדיה משפיע על עוצמת הרגש?
"יש כל כך הרבה משתנים שנכנסים פנימה. זה לא רק עניין של סוג המדיום, זה עוד הרבה דברים נלווים. זה קשור גם בכמה זמן אני צורכת את התוכן הזה - אם מדברים על סרטים או ספרים של הארי פוטר, שיוצאים במשך כמה שנים ואפשר ממש לגדול עם הדמויות, למשל. יש קצת מחקר על הבדלים בין דפוס לבין מדיום אודיו-ויזואלי, אבל הממצאים לא חד-משמעיים. נראה שיש גם הבדלים בין-אישיים שגורמים לאנשים מסוימים להתחבר יותר בהקשרים מסוימים, אבל אנשים מצליחים גם לקחת משהו כמו ספר כתוב ולהתחבר אליו מחדש באמצעות ספרות מעריצים (Fan Fiction). אם נגמר לך ה'הארי פוטר', את יכולה להיכנס לאחד מהמרחבים של ספרות מעריצים ברשת ולמצוא שם עולמות על גבי עולמות של סיפורים שיעזרו לך להמשיך לחיות את החוויה הזאת".
בגיל 12 תליתי פוסטרים על הקירות בחדר. איך נראה קראש טיפוסי כזה בגיל בוגר?
"יש דרגות שונות של מעורבות. זה יכול להתבטא בלצרוך את תוכני התקשורת שבהם הדמות הזאת מופיעה, לעשות מחקר על הדמות, לפנטז ולחלום עליה בהקיץ, ליצור קשר עם אנשים כמוך ולדבר איתם על הנושאים האלה, להיות שותפה בקבוצה בפייסבוק שעוסקת בנושא או לעקוב אחרי הפרסונה ברשתות החברתיות".
מה אנחנו מחפשים בדמויות האלה?
"כולם וכולן מדברים על מראה חיצוני כתכונה מספר אחת. משיכה פיזית זה הדבר הראשון, ואחר כך בערך אותם דברים שאנחנו מחפשים בבני זוג: חוש הומור, חוכמה, שיהיה טוב במה שהוא עושה".
כמה זמן תימשך התאהבות טיפוסית?
"האורך הממוצע של יחסים פארא-חברתיים רומנטיים הוא כשנתיים, עם הרבה מאוד שונות בתוך זה. זה יכול להיות קראש של כמה ימים או שבועות, וזה יכול להיות קראש שנמשך שנים על גבי שנים. אפילו עשרות שנים. אולי לא תמיד באותה רמת אינטנסיביות, אולי עם עליות ומורדות. אנשים יכולים לחזור לזה ולהיזכר, אבל הרבה פעמים אנשים אומרים 'פשוט איבדתי עניין, גדלתי מזה', והרבה פעמים הם עוברים למישהו אחר".
ובמה עוסקות הפנטזיות?
"יש את הפנטזיה של איך נפגשים. איך בכלל את ושרלוק נהיים זוג. ואז יש את הפנטזיה של פגישה מקרית - זה בדרך כלל מפגש אקראי בשדה תעופה, או בקמפוס באוניברסיטה או בתור לקפה. יש אלמנט נרטיבי של להיות האחד ממיליון, שהוא בחר דווקא בי, שהיה בי משהו מיוחד שתפס אותו. ואז יש הרבה פנטזיות של חיים פרוזאיים כאלה, דברים מאוד יומיומיים, אבל רומנטיים. ללכת לים ולראות סרט ביחד, לדמיין לעצמך את היום בחברת אותו סלב או אותה דמות. לרוב אין פנטזיות על קשיים. כשיש דמיונות על בעיות אז תמיד זה יגיע עם סוף טוב. תמיד הדמות היא זו שמחזרת אחרי המפנטז, ולכן הפתרון הוא כל כך לא ריאליסטי, ויכול לפתח ציפיות לא בריאות במערכות יחסים אמיתיות".
איפה עובר הגבול? מתי זה הופך לפתולוגיה?
"אני לא חושבת שיש מצב שבו היחסים האלה עוברים את הגבול והופכים להיות פתולוגיים. אני חושבת שיש אנשים שיש להם בעיות אחרות שמוצאות ביטוי בהתאהבויות האלה. אם תיקחי לדוגמה מעריצים שממש פגעו או ניסו לפגוע בדמויות מדיה, למשל הסטוקר של מדונה - הוא לא אדם נורמטיבי שראה את מדונה, התאהב בה, איבד את הראש והפך למסוכן. ממש לא. זה אדם שהיו לו בעיות נפשיות לא מטופלות, והן באו לידי ביטוי ביחסים שלו עם מדונה".
באחד הפרקים בספר את משתפת באנקדוטה של התאהבות במייקל ג'קסון - דמות תקשורתית שבמשך שנים התמודדה עם האשמות בדבר פגיעות מיניות בילדים. כשזה קורה לנו עם קראש - כשהמציאות פתאום דופקת בדלת במלוא הכיעור - איך אנחנו מיישבים את זה?
"היו לי הרבה מרואיינות שיש להן או היה להן קראש על ג'סטין ביבר, ודיברתי איתן על התקופה שהוא הסתבך בכל מיני פרשיות - נהיגה בשכרות, מעצרים וכדומה - וכמובן לא חסרות דוגמאות אחרות של סלבריטאים שאכזבו אותנו. זה יוצר אצלנו מין דיסוננס קוגניטיבי קשה מאוד, ויש כמה דרכים לפתור אותו. באופן כללי הנטייה של אנשים היא לנסות למזער את הדיסוננס הזה באמצעות איזושהי רציונליזציה של המצב - להגיד שזה לא באמת קרה או למצוא תירוצים והצדקות. לפעמים זה ממש הופך למצב של 'אני מול הם'. אפשר לראות שאנשים אומרים: 'אני אגן על מייקל ג'קסון המדומיין בראש שלי, כי אני מכירה אותו ואני יודעת שהוא לא מסוגל לעשות דבר כזה, ועל בסיס זה אני מסוגלת לנתק קשר עם חברה אמיתית'. פתרון אחר הוא לנתק את הקשר עם הדמות, מה שנקרא פרידה פארא-חברתית, שהיא כואבת כשם שפרידה אמיתית בחיים יכולה לכאוב".
יש עוד מצבים של פרידה. מה קורה לנו כשסדרה נגמרת?
"אנחנו מתחילים ללמוד עוד ועוד על פרידות מדמויות מדיה באופן כללי. מה קורה כשהסדרה נגמרת, מה קורה כששחקן מת בחיים האמיתיים או כשדמות מתה בסדרה. אנשים עוברים באמת תהליך של אבל, ופה יש קצת הבדל בין דמויות לאנשים אמיתיים. יש מחקר מאוד יפה על הדמות של ג'ון סנואו מ'משחקי הכס'. הסתכלו על טוויטר כדי לראות מה אנשים מצייצים לאורך כמה ימים אחרי מותה של הדמות, ורצו לראות אם אנשים עוברים את אותו תהליך של אבל בדרך להשלמה - שהם בהתחלה מתכחשים לזה, ואז כועסים, ואז עצובים ובסוף משלימים.
"בעצם מצאו שהתהליך הוא הפוך: ככל שעובר יותר זמן, אנשים מתכחשים יותר למצב. הם אומרים 'בטח יחזירו את הדמות', או 'בסוף יתברר שהוא לא באמת מת' או 'יחזירו אותו בפלאשבק'. לעומת זאת, כשזה מישהו אמיתי שנהרג - למשל שחקן הכדורסל קובי בריאנט שהיה מושא ההתאהבות של רבים - אז ברור לנו שהוא לא ישוב. במקרה כזה אנחנו כן צריכים להגיע להשלמה ולהבנה שזה סופי, ויש תהליך שצריך לעבור. אנחנו יכולים לנסות להיאחז בזיכרון של האדם, לצרוך עוד ועוד תכנים שלו, או לעשות מה שנקרא 'פילגרימינג' - ללכת לבקר במקומות 'הקדושים'. זה יכול להיות המגרשים שבהם בריאנט שיחק, וזה יכול להיות הסט של הסדרה שאת אוהבת, ושאם תחכי מספיק זמן האיחוד שלה יגיע - כמו שקרה עכשיו עם הסדרה 'חברים'".
גם הנטייה הטבעית לחשוב על מתאהבים סדרתיים כאאוטסיידרים, מופנמים או בעלי ביטחון עצמי נמוך מתפוררת לגמרי בחסות המחקר. "טרם מצאתי טיפוס מוגדר שנוטה להתאהבויות כאלה", אומרת פרופ' פורסטר. "אלה לא החשודים המיידיים שעולים כשחושבים על יחסים פארא-חברתיים".
מיהם החשודים המידיים?
"במשך הרבה שנים, כשחשבו על יחסים פארא-חברתיים, חשבו על זה כעל איזשהו תחליף ליחסים רגילים במציאות. את בן אדם בודד, אין לך חברים, ולכן את תיצרי קשרים משמעותיים עם דמויות טלוויזיוניות למשל. זו הייתה ההנחה הרווחת שהנחתה את המחקר במשך 20 שנה, אבל אין שום ממצאים שבאופן שיטתי תומכים בהשערה הזאת. ייתכן שזה באמת המצב עבור אנשים מסוימים, אבל זו לא ה-תשובה לשאלה. אנשים לא מתחברים לדמויות מפני שהם צריכים תחליף ליחסים רגילים. אלה לא אנשים ביישנים, לא אנשים עם ביטחון עצמי נמוך, לא אנשים שחווים קשיים בהתקשרות לאחרים בסביבה שלהם. להיפך, אנחנו רואים שאותם אנשים שנוטים יותר להיות חברותיים, או אלה שיותר תלותיים במערכות יחסים, הם גם אלה שנוטים יותר להתחבר לדמויות מדיה".
אולי לא קושי חברתי, אולי קושי זוגי-רומנטי?
"אז ניסיתי לראות אם מדובר באנשים שיש סיבה להניח שהיה להם יותר קשה למצוא פרטנרים רומנטיים, ולכן הם נוטים יותר ליצור מערכות יחסים רומנטיות עם דמויות. בממוצע - התשובה היא שלא. כרגע אני נוטה לחשוב שהסיבות לכך הן יותר פסיכולוגיות. הניחוש שלי הוא שזה קשור יותר לאנשים יצירתיים, אנשים בעלי דמיון עשיר ומפותח, אנשים שפתוחים יותר להתנסויות. בסופו של דבר, מכיוון שכמעט כולם חווים את זה בצורה כזו או אחרת, נראה לי שהשאלה היא לא אילו טיפוסים חווים את זה, אלא מיהם האנשים שלא חווים את זה - ומה מיוחד בהם".
אנחנו נוטים לחשוב על התופעה הזאת כמשהו ייחודי לגיל ההתבגרות, משהו של בנות.
"כמו שזה לא עניין של בנות צעירות בלבד, זה לא עניין של נשים באופן כללי. הסתכלתי על כמה מדגמים שונים - של בני נוער, של סטודנטים, של אוכלוסייה בוגרת, וגם של מכתבי מעריצים שפורסמו בבריטניה בשנות ה-40 של המאה ה-20. אלה מדגמים מאוד שונים, אבל מה שבלט בכולם זה שלא היה הבדל מובהק בין מספר הגברים והנשים שחווים את התופעה הזאת. יותר מזה - לא היה הבדל מובהק בעוצמה של הרגשות שהם הרגישו.
"אני גם מסתכלת על שני ממדים של קראש - הממד הרגשי והממד הפיזי של המשיכה - ואז אפשר לשער שאולי אצל גברים זה יותר עניין של משיכה ופחות עניין רומנטי - אבל לא. אין הבדלים מובהקים בעוצמה של שני הממדים האלה בין גברים לנשים. מכאן התחלתי לחשוב שמה שבאמת מבחין בין המגדרים זה האופן שבו אנשים מבטאים את זה כלפי חוץ: הנוחות שבה הם מוכנים לזהות את עצמם עם התופעה, ועם הסטיגמות שקשורות בה. אז יש לזה לגיטימציה אצל בנות צעירות, יש פחות לגיטימציה לנשים מבוגרות, ויש עוד פחות סבילות לזה כלפי גברים".
מצחיק, כשחושבים על גברים ו''מלחמת הכוכבים'' או גברים וכוכבי ספורט.
"יש משהו אירוני מאוד בסטיגמות האלה, כי בסופו של דבר ברמת המאקרו זה משהו שהתרבות שלנו מעודדת. זה טוב לכלכלה של סלבריטאים, של התקשורת, זה מה שמתפעל את תעשיית הרכילות, את המרצ'נדייז וכדומה. אז מצד אחד התעשייה כאילו מחבקת ומעודדת, ומצד שני הסטיגמות אמורות לשלוט בזה בצורה מסוימת".
מה לגבי זהות מינית? עד כמה היא יכולה להיות מושפעת מיחסים פארא-חברתיים?
"אנחנו יודעים באופן כללי שייצוגים של דמויות להטב"ק הם משמעותיים מאוד לבני נוער שמזדהים או מחפשים או מגבשים את הזהות שלהם. באופן כללי, אנחנו יודעים שהם נוטים יותר להתחבר עם דמויות כאלה, והם מדווחים על יחסים פארא-חברתיים יותר חזקים עם אותן דמויות מאשר בני נוער הטרוסקסואלים וסיסג'נדרים. יש כאלה שעבורם זה באמת היה מקום שבו הם קיבלו תובנה משמעותית לגבי הזהות המינית שלהם, שחוויית הקראש על דמות מדיה מאותו מין הייתה חלק מתהליך הגילוי, וזו יכולה להיות גם דמות בדיונית. למשל, לוק סקייווקר מ'מלחמת הכוכבים' זו אחת הדמויות שסייעה לכמה אנשים להגיע לתובנה הזאת. גם הדמות של ג'ניפר לורנס ב'משחקי הרעב' צפה אצלי במדגמים השונים כדמות שסייעה לנשים להבין שהן ביסקסואליות או לסביות. מעניין לראות שגם לסטרייטים יש התאהבויות בדמויות מאותו המין, וגם גייז חווים קראשים על דמויות מהמין הנגדי. זה רק מראה לנו עד כמה הכול נזיל".
יש עניין של דמויות מיינסטרים מול דמויות נישה?
"יש הכול מהכול. הפתיע אותי, למשל, שפנטזיה על מערכת יחסים עם דראקו מאלפוי חזקה יותר מרומן עם הארי פוטר. הוא ממש אטרקציה, יש עליו כל כך הרבה קראשים".
כי הוא בלונדיני עם עיניים כחולות?
"כי הוא הילד הרע".
אז פחות משנה לנו אם מדובר בגיבור או בנבל?
"זה חלק מהדברים שאני חוקרת בהקשר של מהות הפנטזיות. הרבה פעמים יש נרטיב של להציל את הנשמה האובדת. זה יכול להיות ג'סטין ביבר, שנמצא בתקופה של בלגנים וסמים ונהיגה בשכרות, אבל זה יכול להיות גם דראקו מאלפוי. יש פנטזיה שאני אבוא וארים אותו מהמצולות. ויש גם פנטזיה של לחקור את הילדה הרעה שבי, ולהצטרף אליו למסע הנועז".
