"למכור זו אמנות/ זה לא דבר כל כך פשוט/ צריך לדעת לדבר בלהט/ על דברים בלי משמעות/ למכור זו אמנות/ צריך לדעת לשלב בין זנות לבין תרבות/ ואם אתה אמן מואר/ אתה יכול למכור כמעט כל דבר".
את המילים האלה כתב עוזי וייל, סופר, תסריטאי וסאטיריקן, יחד עם המוזיקאי שלום גד לסדרה החדשה שלהם, ''החנות שיש בה הכול''. שיר הפתיחה של התוכנית הוא המנון קפיטליסטי לתרבות הצריכה, שגורמת לאנשים לקנות דברים שהם לא צריכים. אבל לא פחות, זה רקוויאם לאמנות חסרת אינטרס כלכלי. כתב הגנה על כותבים שמנסים להתפרנס, לפעמים גם במחיר של ויתור על חזון אמנותי לטובת רייטינג, משכורת או שניהם. וייל, שעשה את הונו התקשורתי כבר בניינטיז מכתיבה רזה, קרירה, ואכזרית על אנשים פגומים, הוא כותב עם קבלות. מנגד, הוא גם איש שמודה שכן, כסף זה חשוב, וחשוב לא פחות מהתוצר האמנותי.
כתבות נוספות למנויים:
את ההתנגשות בין כסף ותרבות, וייל חווה ציבורית על בשרו לפני שמונה שנים. נעים זה לא היה. כאחד מחלוצי ההדסטארט בישראל הוא פנה לקהל וביקש ממנו סיוע כלכלי לסיים ספר שכתב. ההתגייסות הייתה מרשימה, ומהר מאוד הגיע ל־127 אלף שקל. אבל שבועיים אחרי גיוס הכספים התברר לתורמים שלא מדובר בהוצאה עצמית, אלא שהספר יוצא בהוצאת מודן. הלינצ'טרנט היה מיידי. "אנשים שמעו מה שהם רוצים לשמוע", הוא מתלהט היום. "אני אמרתי ואמרתי שוב. ספרתי שמונה פעמים שאמרתי את המילה מודן. זה היה בפוסט שלי, בראיון, בהדסטארט, בתוכנית כלכלית בפריים־טיים ערוץ 2".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אולי בלי להתכוון יצרת מצג שווא.
"הכול בראש של אנשים. הטעות שלי היא שלא הבנתי שזה לא נקלט. כל הדבר הזה היה חדש! בחיים לא חשבתי גם שזו תהיה הצלחה כזאת גדולה".
אמרו מילים קשות: חזירות, מרמה, ניצול. מה שיצא מזה בסוף זה שאתה, עוזי וייל, הוצאת כסף מאנשים והשתמשת בו מבחינתם לשתות בירה.
"(מתרגז) אז מה אני יכול לעשות? אמרתי שאני צריך עוד זמן לכתוב. אני צריך שתממנו לי עוד זמן לשבת לכתוב ולעבוד. אולי אנשים לקחו את זה למקום רומנטי. טעיתי שלא הבנתי שכשאנשים מתעסקים בכסף זה לא מספיק להגיד עשר פעמים, אתה צריך להגיד אלף פעמים. בשנייה שאתה לוקח כסף מאנשים אתה צריך להגיד את זה בפוסטר ענק".
כמה נפגעת?
"כלכלית הרווחתי. את יודעת כמה אחוז ביטולים היה לי? חצי אחוז. הקהל שלי לא שם על זה זין".
בוא נדבר רגע על היחס שלך לכסף.
"כן! אני רוצה כסף! יש לך כסף? תביאי! (צוחק) אני גדלתי במשפחה סוציאליסטית. אף פעם לא דיברו על כסף. הוא היה מורה, היא הייתה מורה. הבעיה במקצוע המשונה שאני עובד בו היא מה קורה בארבע השנים שאין לך סדרה ואז אתה צריך להתפרנס ממשהו. ואז זה או עריכת תסריטים או לכתוב תסריטים לאחרים. ומגיע הרגע שאתה מבין שהכסף לא פחות חשוב מהתוצר. זה לא דבר חדש".
127 אלף שקל בהדסטארט זה חדש ונחמד.
"אני לא זוכר כמה".
רק רצית כסף לקוטג'?
(צוחק) "פחות או יותר! נעלבתי מאוד, במיוחד מאנשים שהיו צריכים לדעת טוב יותר. באחת הביקורות כתבו שאני כזה נוכל שעשיתי את העמודים של הספר יותר עבים כדי לעבות אותו. שהגדלתי את הרווחים בין השורות. אז התנתקתי. סגרתי את כל אמצעי התקשורת לחודש. נסעתי ללונדון לראות מיוזיקל של סטיבן זונדהיים".
נסעת ללונדון עם 127 אלף שקל.
"אבל שכחתי לקחת מע"מ. שתביני כמה אני גרוע בכספים. אני כזה מטומטם, פאק".
בקיץ הישראלי של 2021 הכול מטומטם. רגשות יכולים להבעיר בית או לדקור אדם. וייל, האדם האחרון שאפשר לכנות מטומטם, הוא סאטיריקן מלידה, מבכירי הסופרים והתסריטאים שיש לנו. הכתיבה שלו נוסחה לראשונה ב''שער האחורי'' של המקומון ''העיר'', ומזוהה איתו מאז. ספרו הראשון ''ביום שבו ירו בראש הממשלה'', יצא ב־91' כשמי חשב בכלל על רצח רבין. כמה שנים אחרי, הוא כתב את המערכון האלמותי על יגאל עמיר שגילם רמי הויברגר ב''חמישיה הקאמרית'' ("יום אחד, עוד 20 שנה, אני אקבל חנינה... זה מה שמחזיק אותי. זה והווזלין"). תמיד לעג להכול ולכולם: רוסיות, זונות ושואה, מי־טו, אשכנזים ומתנחל שמחפש חתול שמאמין בתורת ישראל. בקרקס שלו כולם עלובים.
המערכון של החמישייה הקאמרית
זה יקרה לדעתך? עמיר ישוחרר?
"ככל שהארץ נהיית יותר ימנית סיכויו של יגאל עמיר להשתחרר פוחתים כי הם צריכים להגיד 'עד כאן. אנחנו לא כאלה'. אבל בהחלט יכול להיות שתגיע הקונסטלציה. אני לא חושב שזה משנה כיום. מה שבטוח הוא שביום שהוא יצא מהכלא אני ארוויח (ממחיש עם הידיים) כ-א-ל-ה תמלוגים".
ההתלקחות המבהילה של החודש האחרון לא ממש הפתיעה אותו. "אנחנו מזמן עזבנו את מה שהיה פעם הציונות", הוא אומר. "לא זה הפרויקט הציוני שסבא וסבתא שלי חלמו עליו. מצד שני מי אמר שהם צדקו. גם בתוך הפרויקט הציוני שהם חלמו עליו היו המון שקרים. החלום היה יפה והמציאות פחות. היום המציאות היא יותר 'אין יור פייס'. הבעיה היא שאנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו עושים פה ומה המשמעות האמיתית של להיות יהודי בארץ ישראל. אנשים פה ישלמו בדם, יזע ודמעות. תהיה מלחמת אזרחים. זה יהיה נורא".
מה אנחנו לא מבינים?
"שהמציאות הנתפסת היא לא חזות הכול. זו עטיפה. כמו הלינצ'ים האלה. זה היה שם מתחת לפני השטח תמיד. זה רק יצא עכשיו החוצה. השאלה היא אם נלחמים בזה. אני לא יודע לאן זה ילך. בסופו של דבר הדברים מתחרבנים. הם התחרבנו במרד באשורים. הם התחרבנו במרד ברומאים. הם התחרבנו לכל מי שניסה להיות רע עד הסוף ולהשתמש יותר בכוח. והם יתחרבנו גם הפעם".
אתה דואג?
"למדינת ישראל ולעם ישראל? לא. לי אישית ולאנשים שאני אוהב? מאוד".
כמה זמן עוד יש לנו כמדינה?
"שאלה טובה. השאלה מי זה לנו".
לך.
"אין לי תחושת 'גנבו לי את המדינה' כי זה לא היה שלי אף פעם. גדלתי בשכונה בדרום תל־אביב אז גם ככה הייתי תמיד מיעוט. הסכנה הגדולה ביותר היא לא מימין ומשמאל אלא משלטון של מטומטמים. ברגע ששלטון משקר לאזרחים אתה פולט את האנשים המוכשרים ונשארת חבורה של מלחכי פנכה מטומטמים שלא היית נותן להם לנהל מכולת. זה נורא מפחיד אותי. היעדר החוכמה. היעדר ההכרה שיש דבר כזה בעולם שנקרא חוכמה ושמותר החכם מהטיפש, זו הבעיה מספר אחת שלנו. אנשים נורא־נורא טיפשים. משם מגיעים שחיתות וחוסר יכולת".
מערכון יגאל עמיר שכתבת בזמנו ניסח במדויק את הלך הרוח של אחרי רצח רבין. המקבילה הנוכחית שלו זה המערכון של ''ארץ נהדרת'' עם שאולי ומלחמת האחים. מה תפס שם?
"זה קצת הבלתי ניתן להיאמר למרות שכולם מרגישים את זה ולא מעיזים להגיד את זה בקול רם. הם עושים עבודה מדהימה".
פעם אמרת שהם לא מצחיקים.
"כי הם לא מצחיקים אותי! הם מצחיקים הרבה אחרים".
למה הם לא מצחיקים אותך?
"אני יודע מה הם הולכים להגיד לפני שהם פתחו את הפה. אבל הם עושים עבודת קודש לאנשים שצריכים שמישהו יגיד להם שכן, הולכת להיות פה מלחמת אזרחים".
''החנות שיש בה הכול'' (ימי ראשון ב'כאן 11'), הבייבי הנוכחי והמפתיע שלו ושל שלום גד, שביים איתן צור (''הבורגנים''), היא הדבר האחרון שאפשר לצפות שיעשו שלושה גברים סטרייטים. זהו ניסיון ראשון מסוגו בעברית, שמשלב מיוזיקל וסיטקום, ולא מוותר על ביקורת חברתית, סטריאוטיפים גועליים ודיאלוגים וייליים.
חוץ מזה, יש הברקות ליהוקיות כמו עדי חבשוש (בתפקיד ילדה שאביה מתעלל בה) ואבי גרייניק ועידן אלתרמן, מנהלי החנות, ותאומים שוודים שחולקים אונה אחת. פה ושם מבליחה גם סצנה עדינת נימים ומכמירת לב על אהבה. לא מהסוג שמוכר מוייל בעבר, אדם שכתב על גבר שהלך לקורס ויפאסנה רק בגלל הפנטזיה לסקס אלים עם המדריכה. הוא וגד, גרופיז של זונדהיים, גילגלו את הרעיון בראש בארבע השנים האחרונות. "חיזרתי על הפתחים אצל כל זכיין אפשרי, רובם אמרו לי שאני אידיוט. ואז בקורונה, לא ברור איך, מתוך 20 פרויקטים שהיו באוויר רק זה נשאר".
כמה קשה לעשות טלוויזיה של עוזי וייל היום?
"מאוד־מאוד קשה. למזלי בתאגיד האמינו בזה".
אחרי הסגר הראשון הוא איבד את אביו. אדם שמצא את עצמו בבית קברות לצד גופת אביו המנוילנת בקפידה, ולא הרגיש שום דבר. הפעם המציאות כתבה את עצמה. "יש מושג שנקרא טהרת קורונה", הוא מסביר ביובש. "הייתי צריך לזהות את הגופה של אבא שלי, אבל בגלל הקורונה אסור לך לגעת בגופה. אז אבא שלי היה שם, וכולו היה עטוף בניילונים. ואסור לך לפתוח את זה בכלל. וחברה קדישא נתנו לי לראות תמונה של הגופה, וככה זיהיתי אותו. זה היה מאוד מוזר".
הוא היה חולה קורונה?
"אולי, גם, לכי תדעי. זה היה מאוד פתאומי. אחרי הסגר הראשון. כולם היו בפאניקה. אי־אפשר לעשות לוויה. בסוף היינו שישה אנשים בבית קברות כזה בראשון־לציון, לא קבורה בקומות אלא משהו שנראה כמו חפירה ארכיאולוגית, קבר רדוד כזה. והחזן עצר כאלה שנסעו ליד כדי שיהיה לנו מניין".
מה הרגשת כשעמדת מעל הקבר שם?
"כלום. הייתי מנותק. הייתי באיזה מוד תפקודי. לתפקד־לתפקד־לתפקד. חוץ מזה עכשיו כולם בוכים אז אני לא יכול לבכות. אבל הכול היה נורא. גם כי לא יכולתי לראות אותו בכלל בחודשים לפני, בגלל הקורונה. ואז היה נס כזה שהם פתחו את בית האבות לפגישות קצרות והתקשרו אליי ואמרו לי, 'תגיע מחר בתשע בבוקר'. באתי. הפגישה הייתה קשה. גם כי לא ראיתי אותו הרבה זמן. גם בגלל שהוא היה תשוש פיזית ונפשית. אבל זו הייתה גם פגישה נעימה. חייכתי, הוא חייך. אפילו סיפר בדיחה. אמרתי אוקיי, אולי משהו ישתפר. למחרת הוא נפטר. אי־אפשר היה לעשות שבעה".
אולי זה מה שהציל אותך מהתפרקות.
"זה הציל אותי נפשית מהרבה דברים. וחודשיים אחר כך אחות של אבא מתה. קורים דברים איומים אבל אתה ממשיך. דווקא כשמישהו נעלם מהחיים מתחיל לבוא גל של זיכרונות".
איזה מין אבא הוא היה?
"אבא שלי היה מורה. הוא הקריא לי את הומרוס בגיל חמש. זה היה הסיפור לפני השינה. בחנוכה היינו קוראים 'מלחמות היהודים' של יוספוס פלביוס. הכניסו לי לראש דברים שאף אחד לא זוכר כבר. בטח זה יחזור לי כשאני אהיה דמנטי".
מתברר שאתה מרגיש לא מעט רגשות. זה חדש, כי בעבר אמרת שאין לך רגשות. וככה גם כתבת.
"נכון. טוב, זה לא בדיוק חדש. זה היה שם תמיד. בשנים האחרונות זה גם יוצא החוצה".
את המציאות הנוכחית הוא חווה בעיקר בלילות. הולך לישון בארבע בבוקר וקם בעשר. אדם מאמין, שהתאהב בדת לפני שנים, אבל מתחבר אליה לפי החוקים שלו. כרגע הוא לא מניח תפילין, לא שומר שבת, אבל משתדל לא לעבוד או לנסוע. "אין בי פנאטיות. לפעמים נורא משעמם לי ואני צריך שמשהו יעיר אותי משנתי הרוחנית. אבל אין בי את יראת החטא".
הוא בן 57, נשוי לאמנית איריס דה בוטון, ואב למיכאל, בן 24. מי ששידך בין בני הזוג היה - כמה הולם - גדי טאוב. בניגוד לחיצונית הבורגנית, וייל לא מפחד להתנסות, כולל חוויה דוחה במיוחד עם כדור פיצוציות. "ניסיתי הכל חוץ מהרואין", הוא מודה. "לא אוהב מחטים. גם איוואסקה לא ניסיתי. הוא לא הפתרון לכל דבר. שונא להקיא".
עולמו הפנימי יבעית כל אדם רגיש שמסור לפוליטיקלי קורקט. אחרי הכול, מדובר באיש שפוטר מ''העיר'' על פי השמועה, אחרי שאחד מגיבורי השער האחורי, שלום טוקשה, התגלה כפדופיל שמתעסק עם אפרת בת השש. "לא פיטרו אותי בגלל זה", הוא מתעקש להפריך את האגדה. "עליתי להם יותר מדי".
לא משנה. היום הרבה מהדברים שכתבת לא היו מתפרסמים.
"זה קשור לאיזו אווירה של השתקה. זו המורה לדקדוק שאומרת שזה לא יפה להגיד כוס. אז בוא לא נגיד את זה אף פעם. אסור להגיד דברים גסים. לאו דווקא מיניים, כל דבר שמתייחס לצד האפל של הנפש. וזו אווירה שנתמכת כרגע על ידי הצד הפרוגרסיבי. זה איום ונורא. וזה רק גורם להתפרצות קשה עוד יותר".
אתה גם חושב שמי־טו הרחיקה לכת? שמפספסים את ההבדל בין הטרדה מילולית לפיזית, בין ארז דריגס ומשה איבגי?
"ארז דריגס איתרע מזלו לשבת בדיוק על הנקודה הזאת בזמן. אני מכיר קצת את ארז והוא נפל ברגע הזה שאפשר להתווכח עליו שנה, השטח האפור האידיאלי. הנה, על משי זהב אין מה להתווכח. זה נגמר".
בכל זאת, הייתה שם קטינה. מה אתה מתכתב עם קטינה?
"הוא דיבר איתה בצ'ט!"
מה דעתך על גברים שמתלוננים שהרגו להם את הרומנטיקה?
"טוב ששינו את הכללים כי חלק מהם היו איומים. ואני מעולם לא נהניתי מהם בתור גבר לבן פריבילגי. זה טוב שגברים יחשבו פעמיים לפני שהם מתנהגים כמו בהמות וחארות. אז תהיה זהיר ואל תהיה אידיוט".
אתה לא חושש שתצוץ לך מישהי מלפני 30 שנה?
"עכשיו אחרי שאמרת את זה, אם אני אגיד עכשיו אז היא תצוץ! (צוחק) אני לא חושב".
דיברת עם דריגס מאז?
"לא. אבל ברור שהוא בהחלט שילם מחיר פי אלף יותר קשה על היותו בובת הוודו המושלמת. מושלמת כי שבועיים קודם הוא היה מלך העולם. ברגע שמישהו עולה למעלה תמיד יהיה מישהו שירצה להפיל אותו. אני יודע על עצמי שכל פעם שעולה משהו שלי שאנשים אוהבים יהיו ביקורות נוראיות ואנשים יגידו, 'אעעעע הוא חרא, מי נתן לו רישיון'. אחרי שירדה 'החמישיה הקאמרית' לכל הכותבים שם לא הייתה עבודה שנתיים, לא הצליחו להשיג עבודה, גם לא בשטיפת מדרגות. וזאת עובדה".
פורסם לראשונה: 07:49, 04.06.21
