ברוכים הבאים לחצר ביתו של יצוק עזוז, סופר חובב היסטוריה מכפר יונה. על האדמה ניצבת תיבת דואר "של פעם", מהעץ משתלשלות מנורות משנות ה-20 של המאה הקודמת ועל הדשא פזורים פסלים ועציצי חרס יפהפיים. את כל הפריטים האלה אסף עזוז במשך עשורים.
(צילום: ירון שרון וירון ברנר, עריכה: תמר אברם)
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"יש לי עיניים. כשאני הולך - ואני משתדל ללכת כמעט כל יום – אני תמיד רואה איזו חבילה או קופסה שזרוקה בדרך ויש לה פוטנציאל. אני ניגש, מסתכל ואם יש בתוכה דברים יפים אני לוקח אותם איתי. אם יש דבר גדול שאני רואה ורוצה אותו מיד אז אני בבעיה כי לרוב אני משוטט ברגל ולא ברכב. אז מה אני עושה? אני כאילו מכסה אותו כדי שאנשים לא ישימו לב, רץ הביתה וחוזר לשם עם האוטו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה בעצם?
"אני לכאורה נותן חיים לדבר מת. עוד רגע הוא יהיה במזבלה ואני מציל אותו, ככה אני רואה את זה.
מבחינתי, עד שלקחתי אחריות, הרמתי וסידרתי זה היה זבל. עכשיו זה אוצרות".
"לפעמים אני מזועזע לראות איך אנשים זורקים ספריות שלמות החוצה. פתאום בא להם לשים ארון או לתלות תמונה והספרייה מפריעה אז הם פשוט מוציאים אותה החוצה. זה משגע אותי. לפעמים אנשים מפנים את הדברים שלהם כאילו בתוך תוכם הם רוצים לתת למישהו את האפשרות למצוא אותם ולהשתמש בהם. יש חפצים כמו כיסאות ושולחנות שמממש שמים לב שאנשים הוציאו אותם החוצה בזהירות".
מה הדבר הכי נדיר שמצאת?
"ספר היסטוריה ישן. ראיתי ברחוב איזו ערימה: שולחן שבור ועוד שני כיסאות וארגזים. פתאום לשק קשור בחבל. לקחתי את זה בלי לדעת מה יש שם. באתי הביתה, פתחתי את השק ולא האמנתי. היה שם ספר עם אותיות גותיות מ-1674! הסתכלתי בגוגל ומתברר שמדובר בסופר איטלקי ששוטט בכל הארץ וכתב את המסעות שלו. הספר תורגם לגרמנית ואנגלית ויש אולי 200 עותקים כאלה. השווי שלו הוא בערך 12 אלף יורו".
"אפשר למצוא הכל ברחוב" מוסיפה אלה בורמן, צלמת מראשון לציון, "אנחנו חיים בתקופת השפע וברור לאנשים שאם משהו טיפה מתקלקל הם מעדיפים להתחדש, וברגע שמחליטים להחליף או לשנות הם לא חושבים לתרום או למסור. הם פשוט מורידים את זה ביום פינוי וזה נמצא ברחוב. בסגר הראשון אנשים זרקו המון, ממוצרי חשמל דרך רהיטים וכלה בפרטי לבוש. הלכתי ברחוב כמו שהולכים בחנות. בכל פינה ראיתי משהו".
בורמן מתמקדת באיסוף ריהוט וינטאג', כורסאות ושידות של שנות ה-50. "ג'אנק שווה הוא ג'אנק שווה. הדברים האלה לא יחכו שעתיים, מי שמבין עניין- יאסוף את זה".
"כבר יש לי חושים לזה. לא ברור איך אבל אני תמיד יודעת לזהות. אני רואה ערימה ואומרת 'יש שם משהו', ואז אני פשוט עוצרת את הרכב ויוצאת. אני לא מסתכלת ימינה או שמאלה כי אם אני אסתכל אז אני אתחיל לחשוב מה יגידו. אני ניגשת ישר לעניין ואז בוא'נה, פתאום אני מוצאת שם משהו".
הפריט הכי "שווה" שבורמן מצאה הוא כורסה של מעצב סקנדינבי ידוע. "באיביי היא נמכרת ב-700 יורו. הייתי בהלם שאנשים זרקו כזה דבר", היא מספרת.
מה כל כך כיף בלאסוף פריטים ישנים שאנשים זרקו?
"אותי אישית שופינג לא מעניין. זאת לא חוכמה גדולה לבחור רהיט בחנות. נכון, הוא יגיע חדש מהניילונים עם הובלה, אבל אין פה את הריגוש. אני לא סתם מרימה פריט מהרחוב וזהו. יש כאן ערך מוסף. הפריט הוא חלק מהיסטוריה. בכל פריט שאני מוצאת אני מחפשת איזושהי חתימה, שארית של מדבקה, משהו שייתן לי רמז מאיפה הוא הגיע ומה הוא עבר.
"כל פריט עובר ניקיון יסודי לפני שאני מעלה אותו אליי הביתה. זה אלף בית מבחינתי. לאחרונה התווסף תחום הנגרות והשיפוץ. לחלק מהרהיטים אני עושה שיופים בלבד ולאחרים אני מעניקה חיים חדשים לגמרי. בהתחלה הייתי נבוכה לספר על זה אבל באיזשהו שלב הבנתי שזה מסקרן אנשים. הגעתי לרמה שאנשים לא מאמינים לי שזה מהרחוב. לרוב מי שנכנס אליי הביתה, מסתכל סביב ואומר: 'לא יכול להיות. את ממציאה'".
אז איך מוצאים את הדברים הכי מיוחדים בין הררי הזבל שיורדים לרחוב בכל יום? ובכן, צריך בעיקר לפקוח עיניים, אבל בהחלט אפשר גם לקבל עזרה ורעיונות בהג'אנקיה, קבוצת פייסבוק ייעודית לחובבי ג'אנק בה חברים למעלה מ- 60 אלף איש. מדי יום מועלים בקבוצה עשרות פוסטים חדשים שמספרים על פריט מסוים ומאיזה פינת רחוב אפשר לאסוף אותו. כך מצא שימי שבייב, מוסכניק ומפיק פסטיבלים מאשדוד, את ה-ג'אנק שלו: ארון קבורה נוצרי ישן, ממש כמו בסרטים.
"ראיתי פוסט בפייסבוק בנוגע לארון קבורה. במקרה הייתי עם עגלה אז נסעתי לבדוק אם הוא עדיין שם. כשהגעתי חששתי מאוד לפתוח אותו... שאני לא אמצא שם גופה או לא יודע מה. הוא היה ריק וגם לא היה איזה ריח של גופה, אז הרגשתי חופשי לקחת אותו. זה היה קצת קריפי לנסוע ככה. פתאום המוות מקבל משמעות"
.
אמא שלו, לעומת זאת, התלהבה קצת פחות. "היא רצתה לזרוק אותי מהבית ודרשה ממני להעיף את זה", הוא צוחק, "לא העפתי. זה עדיין אצלי".
בין היתר, שבייב מצא גם פטיפון ופסנתר. את הפטיפון הוא לקח לטכנאי שתיקן אותו במחיר סמלי. "זה שדרג לי את האוזניים בקטע מוזיקלי. כשהבאתי את זה, במשך חודשיים רק ישבתי ושמעתי תקליטים. לא הדלקתי טלוויזיה, לא נטפליקס, כלום".
יש תחרות על הפריטים השווים?
"יש תחרות מי לוקח ראשון מציאה שהסבה מלא תשומת לב. כבר קרה שנסעתי לאנשהו בגלל שפורסם שיש שם משהו מעניין ולא מצאתי כלום. מאוד מבאס לבזבז זמן ודלק, אבל בכל זאת אתה זורק הכל ונוסע לאסוף ג'אנק".
מה הגבול באיסוף ג'אנק? מה לא תיקחו?
בורמן: "לא אכנס לפח ובד"כ גם לא אחטט בקופסאות. לא אקח פריטים לשימוש אישי".
שבייב: "אין גבולות. אני אזחל בבוץ, תחת מרגמות ויריות כדי להביא את זה".
עזוז: "מה הגבול? כשיהיה משהו על האוורסט ואני צריך להביא אותו, אולי זה יהיה גבול, אבל כל עוד האוורסט מחוץ לתמונה, אני מוכן להכול. אני מתלכלך בבוץ, אני נכנס למים... מה שצריך. אחר כך אנשים אומרים "וואו". כן, יש בזה גם עניין של רושם. אנשים מתלהבים "מאיפה הבאת את כל הדברים האלה? איזה יופי".
