בגיל 34 החיים של ענבר לביא נחלקים באופן שווה בין התבגרות בקריית שרת שבחולון, למרדף אחר החלום בניו־יורק ובלוס־אנג'לס, שם היא גרה בדירה שטופת שמש המשקיפה על גבעות הוליווד. אבל שום דבר לא הכין אותה לחודשים האחרונים, שהפכו לתקופה המפחידה ביותר שידעה מאז הגיעה לאמריקה אחרי התיכון, נחושה לעשות את הוליווד.
"אני מקבלת מאות הודעות נאצה אלימות ומפחידות", היא אומרת. "פרצו לי לאוטו ארבע פעמים בחודש האחרון, אנחנו לא יודעים לקשור את זה בוודאות, אבל זה קרה בדיוק כשהתחילה המלחמה וכשאני אומרת בקול שאני לצד ישראל, ומזועזעת מהפשעים נגד יהודים בכל העולם. מצאו את כתובת המייל שלי ואני מקבלת מיילים קשים ומופצצת בשיחות טלפון במספר האישי. זה לא קרה לי אף פעם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כדי לא להרגיש חסרת אונים מול סיטואציה מפחידה ובלתי מוכרת, הפשילה ענבר שרוולים ורתמה את חשבון האינסטגרם שלה, עם 1.2 מיליון עוקבים, כדי לנסות ולשים אצבע בסכר ההשמצות מצד משפחת חדיד, ומול שתיקת היהודים המפורסמים בתעשייה. "העם היהודי היה מותקף משחר האנושות, אבל לא הייתי רגילה להרגיש מותקפת מחברים", היא אומרת, "הסתכלתי בפיד של חברים וקולגות וראיתי שהם לוקחים צד נגד ישראל. כבר לא יכולתי לשתוק".
לביא העלתה פוסט שחזר על ציטוט של נועה תשבי – "חבריכם היהודים רואים אתכם מביעים תמיכה בכל מאבק חברתי, חוץ מהמאבק האנטי־אנטישמי" – ומיד קטפה פרי ראשון: "כל החבר'ה בקאסט של 'לוציפר' הביעו תמיכה. אנחנו לא בלה חדיד, ולטום אליס (השחקן הראשי ב'לוציפר' - ט"ג) אין 50 מיליון עוקבים, אבל יש לו תשעה מיליון וזה יוצר הד. מה שאני שואלת זה איפה ג'רי סיינפלד, איפה סשה ברון כהן, איפה דסטין הופמן, סטיבן ספילברג, אדם סנדלר? איפה כל היהודים?"
איפה הם באמת?
"אני שואלת אותם כל היום, מתייגת אותם על פוסטים בלי סוף. מאז שזה התחיל איבדתי 20 אלף עוקבים וכנראה אמשיך לאבד. זה לא מעניין אותי".
אולי הם לא מתבטאים לטובת ישראל כי יש להם ביקורת על הממשלה?
"אנחנו לא מדינה מושלמת, אף מדינה לא מושלמת. מלחמה היא דבר מכוער, אבל אני מכירה את העם שלי ויודעת שהאנשים בישראל רוצים שלום ושקט".
תגידי את זה לנטלי פורטמן.
"הטיימינג היה קשה, ואף אחד לא ידע אחרי שייח' ג'ראח לאן זה יוביל. כל אחד יכול לחשוב ולהגיד מה שהוא רוצה. האם אני הייתי עושה מה שהיא עשתה? סביר להניח שלא".
כמה את מחוברת ביומיום למה שקורה בישראל?
"בצוק איתן התנתקתי מהחדשות במודע, הרגשתי חוסר אונים, אבל הפעם רציתי להבין מה קורה, איך אפשר לעזור ואיך אפשר לתקן. בן הזוג שלי יוצא יחידת 669 וכל החברים שלו בקלחת, אז היינו דבוקים לחדשות ולעדכונים. האמת היא שאני לא מתמצאת מספיק, לא בהיסטוריה שלנו ולא בפוליטיקה שלנו. אבא שלי היה מעורה בפוליטיקה, הוא רץ לכנסת והיינו בית של חדשות כל הזמן, אז נוצרה לי סלידה מזה. מה שעשיתי רוב הזמן עכשיו זה לקרוא ולשאול שאלות".
חשבת על המחיר שאולי תשלמי על התמיכה בישראל?
"כשיורים על הבית של אמא שלך, את לא חושבת על התדמית בהוליווד. אחי הקטן מצלם לי וידיאו של יירוטי טילים, אז כל השיקולים האחרים מעניינים לי את התחת. כששיניתי את תמונת הפרופיל שלי לצבע כחול, לא התייעצתי עם סוכן. אני לא שואלת סוכנים אם לעמוד לצד המשפחה שלי או להיות גאה בשורשים שלי ונאמנה ללב שלי. השם שלנו מוכפש ברשת, יש לנו בעיה תדמיתית קשה ביותר, הכי חמורה שראיתי עד היום. השנאה ליהודים אמיתית ומסוכנת מאוד".
איפה את מרגישה את זה?
"לקראת מסע היח"צ ל'לוציפר', הצוות שלי שמע ממערכת הביטחון של נטפליקס שהם זיהו התראות של איומים ותגובות חריגות סביבי. בכל פעם שיש אירוע יח"צ עם מועדון המעריצים של 'לוציפר' וחלוקת חתימות, האבטחה מתוגברת ביותר משומר ראש אחד. הם ביקשו שאעביר להם כל הודעת נאצה שמגיעה אליי. יום לפני הפסקת האש היה אמור להיות כנס שלי עם מעריצים באטלנטה, וביטלו אותו כדי לא לקחת סיכון".
ניסו לרמוז לך בנטפליקס שאולי עדיף שלא תתבטאי? בכל זאת יש כאן ביזנס באמצע, סדרה שצריך לקדם.
"לא, זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד למישהו דבר כזה. אני בטוחה שהם היו מעדיפים שלא אנופף בדגל ישראל עכשיו, אבל לי היה חשוב לעשות את זה".
לפחות לא עברת את הלחץ שהיה על גל גדות. בארץ ספרו את הדקות עד שיגיע פוסט התמיכה שלה, וכשהוא עלה תקפו אותה על זה שהוא מהוסס מדי.
"כשיש לך קול, תמיד יצפו שתשתמש בו. אצל גל הכל הרבה יותר עוצמתי כי היא ברמת החשיפה הכי גבוהה שאפשר. גל פתחה כל כך הרבה דלתות ושינתה כל כך הרבה תפיסות שהיו על מדינת ישראל. היא הביאה את הפנים היפות של ישראל, הנדיבות, החכמות, השטותניקיות. זה נהיה קול להיות ישראלי, כי היא כזאת קולית. מה שקורה עכשיו בתודעה על ישראל הוא בדיוק ההפך".
ענבר לביא כבר 17 שנים באמריקה, והקריירה שלה כוללת, בין היתר, שתי סדרות שהגיעו לטופ־10 של נטפליקס במקביל – 'לוציפר' שהפכה ללהיט עולמי ועונתה החמישית עלתה עכשיו, ו'מתחזים', שבה היה לה תפקיד ראשי. היא כבר מזמן לא הישראלית שמנסה לכבוש את הוליווד; היא שם. נכללת ברשימת השמות שעליהם חלמה כנערה – איילת זורר, נועה תשבי ואלונה טל. אבל כשהיא מביטה על עצמה מול הדור החדש של שחקניות ישראליות שעוררו עניין בארה"ב רק בשנה האחרונה - שירה האס ('המורדת'), ניב סולטן ('טהרן') וריף נאמן ('פאודה') - לביא מרגישה יותר כמו הסגנית של סיזיפוס.
"במשך שנים חפרתי מנהרה", היא אומרת, "כאילו לקחתי אֵת חפירה ואמרתי, 'אני נמצאת בחולון, איך אני מגיעה להוליווד?' וחפרתי את כל הדרך. פתאום לפני שנה מישהו בנה מעלית ותוך תפקיד אחד הן נכנסות אליה על עקבים, מוכנות עם הפן, מגיעות קומפלט. ואני למטה עדיין חופרת עם שיער ליפה והזיעה. אבל אני גם הכי גאה בהן. ההצלחה של שירה מבחינתי הייתה גם כמו הצלחה שלי, היא מוכשרת ברמות".
אחרי התיכון, במקום לחלום על בית צבי, לביא טסה לניו־יורק. על השירות הצבאי דילגה. "לא הייתה בזמנו סדרה בנטפליקס שיכלה לחשוף אותי לשוק האמריקאי, אבל זה מה שרציתי. לא ישבתי מעולם מול סרטי בורקס ואמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות בספיחס בעוד חמש שנים'. ראיתי את 'הנסיך המדליק מבל אייר' ורציתי לעבוד עם ויל סמית'".
הראשונה שנתנה לענבר את התחושה שזה אפשרי הייתה אלונה טל. "היא הייתה כבר בלוס־אנג'לס", אומרת ענבר, "ראיתי שהיא עובדת בפרויקטים אמריקאיים, התאהבתי באומץ שלה ואמרתי לעצמי שאם היא יכולה, אז גם אני יכולה. את נטלי פורטמן ואיילת זורר אני מעריצה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל כשאת רק מתחילה את לא הולכת אחרי מי שעשו את זה בענק, את הולכת אחרי הקטנים. איילת זורר נשלפה על ידי ספילברג כמו באגדות, אני לא חשבתי שספילברג יבוא יום אחד, ייקח אותי עם השקפקפים והתלתלז' מחולון ויגיד, 'זאת הולכת להיות כוכבת'. לא חייתי בסרט. כאילו, רק קצת".
המציאות העבירה את ענבר מסע כומתה שכמו נועד לכתבות בעיתון או לסדרות בנטפליקס. היא נחתה בניו־יורק עם אלפיים דולר וכתובת של דודה רחוקה, ובסוף מצאה עצמה לבד בהוסטל בהארלם, עם כל החבילה של חורף במזרח ארה"ב, מקלחות ושירותים משותפים, מיטות מברזל ועכברים מתרוצצים. שנים עבדה בחומוסיות ושווארמיות עד שהשיגה מלגה מלאה לבית הספר היוקרתי למשחק של לי שטרסברג בלוס־אנג'לס.
היום, בפיג'מה רכה וכוס קפה בגודל אמריקאי, לא מתחשק לה להסתכל לאחור. "אז התחלתי בהארלם, נו. אני בגבעות של הוליווד כבר לא יודעת כמה זמן, יו נואו", היא מבהירה. לגבעות ולתפקידים טיפסה עם כוח רצון ומשמעת ברזל. "אני לא השחקנית הכי טובה שהייתה בכיתה שלי, לא הייתי הכי יפה ואני לא הכי מוכשרת, אבל אני לא מוותרת. אני עקשנית ובג'ונגל הזה דווקא אנשים כמוני הם ששורדים".
הדלת הראשונה שענבר פתחה בכוח הכניסה אותה להופעה בפרק של 'הפמליה'. "זה היה פרויקט שאנשים בתעשייה רואים, אז מלהקים ובמאים נחשפו אליי, אבל לעזוב את העבודה שהייתה לי בשיווק אונליין ובמסעדות? זה לקח עוד זמן. אני לא הישראלית בהוליווד בה"א הידיעה, אבל מי שעובד איתי זוכר אותי בתור ישראלית".
7 צפייה בגלריה
''על פניו זה תפקיד שלא היה כתוב מאתגר, אבל מצאתי בו אתגרים כאישה וכשחקנית''. מתוך 'לוציפר'
(צילום: מתוך הסדרה 'לוציפר', נטפליקס)
בארץ היא מיוצגת אצל רוברטו בן שושן, וכבר עייפה מהשאלה הקבועה "איך זה שאת לא שם מוכר בישראל". "אחותי, כמה אפשר לשאול את השאלה הזאת? זו לא הייתה החלטה מודעת שאני שמה פאוזה על ישראל, פשוט כאן נתתי גז".
עכשיו, בתפקיד חווה ב'לוציפר' הפופולרית, היא תכבוש סוף־סוף גם את ישראל. ”חווה היא החוטאת הגדולה ביותר של האנושות, היא הובילה להתמוטטות גן העדן ותחילת העונש שלנו בתור בני אדם. על פניו זה תפקיד שלא היה כתוב מאתגר, אבל מצאתי בו אתגרים כאישה וכשחקנית".
הקורונה תפסה אותה בצילומי הפרק האחרון של העונה החמישית. "כשחזרנו לצלם עשיתי שתי בדיקות ביום", היא נזכרת, "ומסיבת ההשקה של העונה החדשה הרגישה כמו מסיבת קורונה. לא מתחסנים כאן עדיין בקצב כמו בארץ, אבל אני התחסנתי כי אני רוצה להגיע לביקור בקיץ. העונה השישית של לוציפר אמורה להיות אחרונה, מרגישים שזה היה הסוף של הסדרה הזאת כבר 20 אלף פעם, אבל לוציפר תמיד קם לתחייה".
כמו בהרבה סיפורים כאלה, ככל שענבר נסקה כלפי חוץ, כך היא נחנקה מבפנים. תסמונת הבית הריק הכתה בה אחרי שנים שבהן הקריבה כל רגע פנוי וכל חלקה טובה בנפש במרדף אחרי התפקיד הגדול. "זו תחושה שקשה להסביר", היא אומרת, "ההיי הזה כשאת מול מצלמות ואז מגיעה לבית שאין בו אף אחד. אני זוכרת שזכיתי בפרס על התפקיד ב'מתחזים', שחקנית מובילה בסדרת דרמה, וזה היה ערב מדהים. אמרתי לעצמי, 'איי דיד איט'. ואז חזרתי הביתה מאופרת, עם השמלה המוגזמת, ואני עומדת בבית הריק עם הפסל הזה, מחזיקה אותו, ומה הוא נותן לי? עבדתי, טיפסתי, וחשבתי שדברים ישתנו אם אשיג אותם, אבל את מרגישה אותו הדבר ואפילו פחות".
מחשבה שאנשים מדחיקים בדרך כלל עם אלכוהול ושורות באפטר פארטי.
"ובסוף צריכים להיפגש איתה. אחרי הטקס הזה התפרקתי. בכיתי בסלון על הרצפה, עם השמלה והאיפור המרוח. שיא השפל. קלטתי איך קודם עליתי לבמה לקבל את הפסל והודיתי לאמא ולאבא, אבל הם בכלל בישראל. מה זה אם לא הצגה? והמועקה ענקית, כי את יודעת שאת אמורה להיות הכי שמחה עכשיו, אבל רק חשבתי עד כמה הפסל הזה שווה לי לתחת".
ואת חוזרת לעבוד עם אותן אנרגיות?
"מבחינת עבודה אני סוג של רובוט. הקריירה ממלאת אותי ברמה שמעלימה את המערבולות בחיים האישיים. הכלבה שלי באה אליי כשבכיתי התחילה ללקק אותי, והבנתי שאני לא לבד. התקלחתי וחזרתי לעצמי, אבל הייתי כל כך בודדה".
כשכבר הגיע הגבר, הם דהרו מהר מדי והרסני מדי. "הוא היה במאי ותסריטאי אמריקאי", מספרת ענבר, "וזו הייתה מערכת יחסים מאוד רעילה, חזרנו ונפרדנו, נפרדנו וחזרנו. הוא מילא אצלי את הכמיהה הזאת לזוגיות ולבית, נכנס לחיים שלי כשהייתי כל כך נואשת לקשר, לחום ולחיבוק. הייתי בפיק של הקריירה, בסיבוב יח"צ מסביב לעולם, אבל רציתי כבר לבנות לעצמי בית אחרי שנים של נדודים על מזוודות. אם תשאלי את החברים והמשפחה שלי, אני תמיד רגע אחד מלחזור הביתה. יש לי בית מקסים באמריקה, אבל הלב שלי במדינה שאני לא גרה בה. הוא שלף את הטבעת אחרי עשרה חודשים. הרגשתי שזה לא זה, אבל רציתי מאוד שזה יהיה זה".
מה לא הסתדר?
"איך אומרים בעברית כשגבר אביוסיב כלפייך? להגיד שהוא היה מתעלל נשמע הרבה יותר גרוע. הוא היה מתעלל מילולית, קנאי ורכושני, הוא גרם לי לאבד את הביטחון והכוח שלי".
7 צפייה בגלריה
''רציתי כבר לבנות לעצמי בית אחרי שנים של נדודים על מזוודות''
(צילום: איילת רובינוביץ ארד)
שזה הקלף הכי חזק של מי שמפלסת לעצמה דרך במקום כמו הוליווד.
"זאת המהות שלי. אני בן אדם חזק, עצמאי, מלא ביטחון עצמי ושמחת חיים והפכתי להיות צל. הוא היה מבקר אותי על משהו שאמרתי ועל משהו שלבשתי, ושבוע אחרי על תסריט שאני קוראת שלא מצא חן בעיניו. הייתה לו ביקורת על הכל. 'למה לא רקדת איתי במסיבה, את מתעלמת ממני? למה את מעירה לי על היין שאני מביא? את תמיד חושבת שאת יודעת הכל יותר טוב מכולם'. היה תפקיד שהציעו לי, עם הרבה סצנות ארוטיות, והוא לא הסכים שאעשה. אף פעם לא הרגשתי שהוא בצד שלי".
הוא גרם לך לחשוב רע על עצמך?
"כן, והוא לא היה צריך להעיר, ידעתי מה הוא חושב. באותו זמן צילמתי את 'לוציפר', שהיא מאוד פופולרית אבל לא הייתי מגדירה אותה כיצירת מופת. הוא הגיע לבקר אותי על הסט, ראה סצנה, ואני יודעת מתי הוא מתרשם ומתי לא. כשקלטתי מה הוא חושב, זה קשה לא לקחת את זה אישית".
אפילו שאת יודעת שאת טובה.
"זה לא הגבר, זאת אני. כשאת מאמינה למישהו שאומר עלייך דברים כאלה, את זו שבוחרת להאמין לו. אני לא כועסת עליו ולא שופטת את עצמי, כי אני יודעת מאיזה מקום באתי למערכת היחסים הזאת, אבל אני כן כועסת שלא נלחמתי על עצמי יותר מהר. ראיתי את זה גם קורה לחברות אחרות. פעם הייתי מבקרת אותן, אומרת להן, 'איך את נותנת לו לדרוך עלייך ולדבר אלייך ככה? ואת עוד רוצה להתחתן איתו?' אבל בשביל להבין בן אדם שמקבל יחס כזה, צריך להבין שהוא מרגיש שזה מגיע לו, ואני חושבת שלא האמנתי שמגיעה לי אהבה באותה תקופה. חשבתי שמה שהוא נתן לי, סטירה־חיבוק־סטירה־חיבוק, זה מה שמגיע לי. הייתי נואשת, רציתי אהבה והייתי מוכנה לקבל אותה בכל צורה".
מה חשבו בבית?
"אמא ואבא היו אומרים לי, 'את חולת נפש? מה את עושה?'. אחרי שהוא הציע לי נישואים התקשרתי לאמא ואמרתי, 'אני לא יודעת מה להגיד לך, אבל אנחנו מאורסים', והיא רק ענתה, 'את עושה טעות איומה'. הוא התקשר לאבא שלי לבקש את ידי ואבא אמר לו, 'אני מצטער שאני אומר את זה, אבל לא'".
ובכל זאת אמרת לו כן.
"כשגבר שאת אוהבת יורד על ברך אחת ומציע לך טבעת יהלום ואומר שהוא אוהב אותך ורוצה לחיות איתך את כל חייו, אז את אומרת 'כן'".
מתי מגיע שלב החרטה?
"כשהתעוררתי למחרת חשבתי רק 'לא'. בכיתי ימים שלמים ולא ידעתי למה אני מרגישה ככה. לא ישנתי לילות, היה מאוד ברור שזה לא זה. אם את רצה לגוגל לחפש 'האם אני אמורה להגיש לחץ אטומי אחרי שהתארסתי', מה זה אומר? כל האסימונים נופלים ואת לא רוצה להודות שזה לא עובד. לילה אחד חלמתי שאני בהיריון וקמתי בהיסטריה, כי לא רציתי לעשות איתו ילדים. ידעתי שנתגרש, ואני באה מבית של הורים גרושים, וכאן זה נגמר מבחינתי. אמרתי לעצמי, 'אני יכולה לדפוק לעצמי את החיים ולהיות איתו, אבל אני לא מוכנה לדפוק לילד שלי את החיים'. באותו היום החזרתי לו את הטבעת, והוא הבין".
אם ממשיכים את הסיפור ההוליוודי הקלאסי, ענבר מצאה אהבה חדשה ושלמה עוד לפני שהספיקה לשקוע למשבר. "אחרי הפרידה רק רציתי לצאת מלוס־אנג'לס, כי ידעתי שאם אשאר פה אני פשוט אחזור אליו. בן דוד שלי התקשר מהארץ ואמר, 'בואי איתי לברנינג מן'".
השאר היסטוריה צפויה: ב'ברנינג מן' בנבדה היא מצאה את אהבת חייה, והוא לא מהוליווד, אלא מעמק יזרעאל. "דן בא לבקר פה את אחיו והם נסעו לפסטיבל. הוא לא הכיר אותי ולא ידע מי אני, וזה מקום בלי קליטה, לא היה את הגוגל והפייסבוק שעושים לפני. היינו ארבע עיניים, שני לבבות ונשמה שהתאחדה. דיברנו שעות על גבי שעות. הוא בן 26 ואמור היה לחזור לישראל ללמוד באוניברסיטה, אבל במקום זה הוא חזר לארץ ואמר לאמא שלו, 'אני חוזר לענבר'".
נסיך.
"הוא איבד בגללי את הפיקדון הצבאי ללימודים באוניברסיטה, ובמקום התואר פשוט עבר לפה. חודשיים אחרי התחילה המגפה. לי זה היה סימן מאלוהים שיש לי השגחה. זה נראה לי לא מקרי שאחרי כל כך הרבה שנים לבד, ממש לפני שפורצת מגפה של בידוד מוחלט שלא הייתי שורדת, אלוהים שלח לי את אהבת חיי".
סיטואציה אינטנסיבית לקשר חדש.
"ובאמת בכל פעם שרבנו נבהלתי, אבל אלו היו ההשפעות של להיות סגורים יחד כל הזמן. הוא הקים כאן חברה לאנרגיה ירוקה ואני הקמתי ליין משקפי שמש בשם LAVI שאת הכנסותיו תרמתי לעסקים שנסגרו בעקבות המגיפה. היה לי זמן לפתח את המוזיקה, ושרונה נומדר (מנהלת גם את הקריירה הבינלאומית של נועה קירל - ט“ג), שהייתה האמרגנית שלי עד עכשיו, גרמה לי להאמין שאני יכולה לעשות עם זה משהו. דן ואני התפלחנו לחוף הים בסגר, ושם הוא הוציא את הטבעת".
וחתונה?
"ברור שבארץ. אני לא מספרת מתי".
ילדים אולי יחזירו אותך לישראל?
"אני מדמיינת סיטואציה שאנחנו עם ילד וההורים שלנו לא זוכים לחלוק איתנו שבתות וחגים, וזה קשה. אני רואה אותנו בארץ, אבל לא יודעת באיזו תדירות. אלו שאלות שעוברות לי בראש הרבה".
לביא מחזיקה קילומטראז' ארוך מספיק בהוליווד כדי לזכור את התעשייה לפני ימי מי־טו. אחרי שהבינה שאת יחסי הכוחות אפשר יהיה לשנות רק כשנשים ייקחו שליטה, היא נכנסה לעסקי ההפקה וכבר עובדת על סדרה שנקראת 'למה מי את' ומתבססת על הדרך שעשתה בהוליווד.
"גל גדות יכולה לקבל כל תפקיד שתרצה", אומרת לביא, "אבל לא סתם היא רוצה עכשיו להיות במושב הקדמי ומתעסקת עם בעלה בהפקה. הרבה שנים הרגשתי שאני בובה על חוט, אומרת מילים של תסריטאי שהוא בדרך כלל גבר, ואין לי שליטה על איך יוצא פרויקט שנתתי לו את הנשמה".
היו גברים בתעשייה שבדקו את הגבולות שלך?
"המון. לא אכנס לשמות ולסיטואציות, אבל הרבה פעמים הייתי צריכה לקום וללכת. את צריכה לדעת לשים את הגבול, לומר, 'לא בשביל זה אני פה'. אני לא שופטת בחורות שלא ידעו לשים את הסטופ הזה. זאת יכולה להיות פגישה עם כל השחקנים ולאט־לאט אנשים עוזבים ואת נשארת איתו לבד וקולטת שהוא מתחיל איתך. או שמגיע במאי ואומר, 'אני רוצה לעבור איתך על סצנה', מתיישב קרוב מדי ומתחיל לזרוק הערות".
את בת 34. זה כבר לא גיל מאוד צעיר בהוליווד.
"אני חושבת שאני בשנתיים האחרונות שלי במקצוע", היא מהרהרת, "יש תפקידים שאני קולטת שכבר לא אוכל לעשות. אני מרגישה בת 16 אבל לא יכולה יותר לשחק תיכוניסטית, ואני פריקית של קומדיות רומנטיות שמתרחשות בקולג'. ראיתי את עצמי בסצנה ב'לוציפר' ואמרתי 'אומייגאד, מה קורה לי שם מתחת לעיניים? אני נראית מסוממת'.
אבל זה לא הוגן לשפוט כי בזמן הקורונה לא היה טאץ'־אפים של מייקאפ".
את הדירה בלוס־אנג'לס קנתה לפני גיל 30. "לפני המון שנים עשיתי עם יפתח קליין פרסומת לבנק", היא נזכרת, "ישבתי איתו כשהייתי בישראל ודיברנו על המספרים. פשוט מדהים ההבדל בין כמה צריך לעבוד בארץ בשביל לחיות, לשני פרקי טלוויזיה כאן שמסדרים אותך לתקופה מאוד ארוכה".
גוגל טוען שאת שווה שלושה מיליון דולר.
"רק שלושה מיליון? פעם אם היית מגגלת אותי הדבר הראשון שהיה קופץ זה 'ענבר לביא כפות רגליים'. יש לי כפות רגליים מהגיהינום ואנשים עם פטיש לכפות רגליים חיפשו את כף הרגל המעוותת הזאת". היא מקרבת עכשיו את כף הרגל למצלמה. "ראית פעם בוהן כזו? חברות שלי קוראות לבוהן שלי תורג'מן".
התחלת בגוגל כפטיש לכפות רגליים והיום מחפשים כמה את שווה.
"כל בוהן שלי שווה מיליון, והפלולה מאחוריהן מעלה אותנו לשלושה".
פורסם לראשונה: 07:45, 04.06.21
