גבירותיי ורבותיי, מהפך. אחרי למעלה משבעה עשורים של קרחות חשופות, שערות קלושות או פריזורות בסגנון הלוואה וחיסכון, ראש הממשלה החדש של מדינת ישראל, נפתלי בנט, חובש כיפה. אלא שד"ר תומר פרסיקו - חוקר דתות ויהדות, פובליציסט ואדם דתי בעצמו - לא ממש מתרגש. "למען האמת, אני מרגיש שגם מבחינתו הכיפה שלו לא משנה המון", הוא אומר. "יש ציטוט שלו מלפני כמה שנים, שהזהות שלו היא קודם כל ישראלית ורק אחר כך דתית. אני חושב שבנט הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לתהליך שעוברת הציונות הדתית בכלל, של מעבר מתפיסת עולם דתית יהודית והלכתית לזהות אתנו-לאומית".
כתבות נוספות למנויים:
לדברי פרסיקו, לא מדובר בעניין חדש אלא בתהליך שנמשך כבר שני עשורים לפחות: "זה התחיל עם התרסקות ה'קוקיזם', הפרשנות של תורת הרב קוק על ידי בנו, שהדגישה את ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל והקנתה לה משמעות משיחית. מאז שנות ה-90, עם הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף, כבר אין לציונות הדתית בעצם מסגרת אידיאולוגית מאחדת. עכשיו אנחנו רואים איזושהי התפזרות לאורך מנעד רחב של תפיסות ואורחות חיים, מפמיניזם דתי ועד עלייה להר הבית. מהבחינה הזו, לב הזהות היהודית נשען על היות האדם חלק מקבוצה אתנית מסוימת, והדגש הוא כבר לא על קיום מצוות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
וכאן נכנסת העובדה שבשביל למשול במדינה מודרנית יש דברים שצריך לוותר עליהם. לדוגמה, במקרה של בנט, שמירת שבת.
"נכון, אבל יש אנשים שאפילו לא צריכים את התירוץ הזה של פיקוח נפש כדי לעשות כאלה 'עבירות'. אתן דוגמה פשוטה: יש כל מיני מחקרים שמצביעים על כך שלילדים במשפחות ציוניות-דתיות יותר קל להפסיק לשמור מצוות מאשר להפוך מימנים לשמאלנים, מבחינת היחס של ההורים והחברה".
כפי שאולי כבר הבנתם, תומר פרסיקו הוא אדם רהוט, קולח ובעיקר - בעל דעות נחרצות. בספרו החדש "אדם בצלם אלוהים: הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא מסביר כיצד התפיסה האמונית עתיקת היומין שקושרת בין האדם לבורא שינתה את מהלך ההיסטוריה. הקריאה שולחת את הקוראים למסע היסטורי-רעיוני חוצה תחומים ותרבויות, שמתמקד בהשפעה ההדדית בין העידן המודרני לבין היהדות. לשיטתו, לדוגמה, ספק רב אם רעיונות כמו דמוקרטיה ושוויון אזרחי היו מתפתחים בכלל אילולא היהדות.
בוא נתחיל מלהסביר את המושג הזה. מה זה בעצם "צלם אלוהים"?
"במקרא, ואפילו אצל חז"ל, מדובר בגוף של אלוהים. האל ברא את בני האדם בדמותו במובן הפיזי, ובכל המקרא לא תמצא פסוק אחד שמכחיש שלאלוהים יש גוף או שאפשר לראות אותו. יש אפילו פסוקים שמסבירים שזה מסוכן לראותו, ובשמות כ"ד יש קטע שמשה, אהרן והזקנים עולים להר סיני ואוכלים ושותים יחד עם אלוהים. בהמשך, המשנה הוסיפה טוויסט: כולם נבראו בצלם אלוהים, אבל כל אחד נברא באופן קצת מיוחד. כל אדם הוא עולם ומלואו". פרסיקו מסביר שבהדרגה, הרעיון של "צלם אלוהים" הלך ונעשה מופשט יותר.
מיד בתחילת הספר, אתה טוען שהשאלה החשובה ביותר שכל יהודי צריך לשאול את עצמו היא "אם קרה משהו משמעותי במאה השנים האחרונות". תסביר.
"זו מבחינתי השאלה המכרעת: האם ההתפתחויות שאנחנו רואים מסביבנו - המהפכה המדעית, הדמוקרטיה, ערך השוויון, מדינת הלאום, הפמיניזם וההומניזם לסוגיו – הם אירועים ייחודיים וחסרי תקדים בתולדות האנושות, או לא יותר מסדרה נוספת של אירועים היסטוריים בלי שום משמעות ייחודית. אני דוגל באפשרות הראשונה, וטוען שהמודרנה מציגה דרך חדשה שבה בני אדם תופסים את עצמם ואת הזולת באופן עמוק, ובצורה שונה מכל תולדות ההומו סאפיינס. אם אנחנו מבינים את זה, אז גם היחס שלנו אל המסורת חייב להשתנות. אנחנו לא יכולים להמשיך כאילו שום דבר משמעותי לא קרה, כמו שעושים החרדים. הם סבורים שאנחנו במסע אל עבר הגאולה, ויש כמה מכשולים בדרך, אבל נחזיק חזק, ננשך את הלשון, נישמר כמה שיותר ונשנה כמה שפחות, ובסוף זה יעבור".
אתה יכול לתת כמה דוגמאות בולטות לאותו שינוי תפיסתי שאתה מדבר עליו?
"בטח. למשל, למה לפני מאה שנה רובנו התחתנו בנישואים בשידוך, אבל כיום זה נחשב דבר כמעט מפלצתי או מגוחך שההורים יקבעו בשבילנו עם מי נתחתן? או נניח השינוי במעמד האישה, שהיה הדרגתי יותר, ואפשר לראות את ניצניו כבר עם עליית הנצרות, מאז שפאולוס לקח את הרעיון של 'צלם האלוהים' והפך אותו לתכונה של הנפש, מעין חירות פנימית. בנצרות, בגלל שהגוף נתפס כחשוב פחות מהנפש, גם ההבדלים בין זכר לנקבה פחות רלוונטיים. מהסיבה הזו, בהלכה רק לאישה אסור לנאוף, ופאולוס השווה את התנאים האלה ואמר שגם לגבר אסור.
"בנוסף, ביהדות אישה לא יכולה להיות תלמידה חכמה ובנצרות כן. לאורך ההיסטוריה הרעיונות האלה עברו גלגולים, ובמאות ה-12 וה-13 כבר התחיל להתגבש שיח הזכויות שבמסגרתו כל בני האדם שווים כעיקרון. במאה ה-20 זה הפך למשהו ממשי, עם עליית הפמיניזם, מתן זכות הצבעה לנשים וכן הלאה. כל התופעות האלה הן בעצם התפתחויות מאוחרות של הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוהים".
וזה אכן רעיון יהודי במקור? אנחנו לוקחים עליו קרדיט בצדק?
"יש כמה הסתייגויות. זה לא רעיון שנולד במסורת העברית הקדומה, ואפשר לראות אותו גם בתרבויות אחרות, לדוגמה באפוס של עלילות גלגמש ואצל הפרעונים במצרים, שנבראו בצלם האלים. אבל שם הרעיון הזה שימש כדי להאדיר גיבורים או מלכים, כדי להסביר שהם 'לא כמוכם, האנשים הפשוטים'. היהדות לקחה את הרעיון הזה והחילה אותו על כל בני האדם, לא רק מלכים וגיבורים היסטוריים. לכן הסיפור שמספרת היהדות עוסק בעצם באנושות כולה. לאל אכפת מכל אחד, והוא משגיח על כולנו לאורך כל ההיסטוריה".
פרסיקו מקווה שהמסר הזה, שקושר בין יהדות לנאורות, יחלחל לכל הקהל הישראלי. "מצד אחד, אתאיסטים מיליטנטים שסבורים שהעולם המודרני מנותק מכל מה שהיה לפניו ושאין לו שום קשר ליהדות; ומצד שני, דתיים שומרי מצוות שסבורים שהעולם המודרני הוא איזושהי תקלה אנטי-יהודית ושאפשר להתעלם ממנו. שתי ההנחות האלה לא נכונות". לדבריו, לדתיים וחילונים יש במשותף יותר משנדמה להם, וכדאי להבין זאת אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות יחד. "אנחנו יותר דומים ממה שאנחנו חושבים, אבל הבורות מחבלת בהבנה הזו".
פרסיקו, בן 47, נשוי ואב לשניים, לא נולד לבית דתי. המסע הרוחני שלו עבר דרך מדיטיציות בהודו, בביקור שערך שם לפני כ-20 שנה, ובלימודי הגות יהודית באוניברסיטת תל אביב, שבמהלכם החל לגלות עניין עמוק במסורת ולשמור מצוות ("אני אוכל כשר, מתפלל שלוש פעמים ביום ושבת אצלי נראית אחרת משאר השבוע, אבל אני לא אורתודוכסי", הוא מסביר). אי שם בסוף נעוריו הבין שעם כל הכבוד לקדמה, משהו בחיים המודרניים עדיין חסר: "מבחינה פסיכולוגית פשוטה, אנחנו חיים בעולם חסר משמעות, ויש בזה משהו מעורר חרדה. גם מבחינה פסיכולוגית וגם מבחינה אקולוגית, אנחנו מרגישים מנותקים ומנוכרים לעצמנו ולטבע", הוא אומר. במקומות האלה, החיים הרוחניים מספקים מענה. "במילים פשוטות מאוד, המדיטציה שינתה לי את החיים", מסביר פרסיקו. המפגש ההיסטורי והאישי בין שתי התרבויות שעיצבו את חייו מתואר בספרו "מדיטציה יהודית" משנת 2016.
בשלוש השנים האחרונות הוא שהה עם משפחתו בברקלי, ולימד במכון הלן דילר למשפט עברי ויהודי באוניברסיטת קליפורניה, במרכז ללימודי יהדות ובחוג למזרח התיכון. בעוד כמה שבועות תגיע גלותו מרצון לסיומה, והוא ישוב לחיות בינינו, העם היושב בציון. אין לו כוונה להעמיד פנים שהגעגועים ייסרו אותו במשך כל התקופה הזו. "בכנות, זה חתיכת גן עדן פה", הוא אומר בחיוך זומי מפוקסל, "איך שהגעתי לכאן חשבתי לעצמי: 'ככה נראה העולם המערבי כשהוא עובד'. מקום יפהפה, מזג אוויר מופלא, בני אדם נחמדים, שפע עצום של קולינריה, תרבות וצרכנות. הכול נוח וזמין. זה מאוד מפנק, ברמה שזה קצת הופך אותך למפונק".
ברחבי העולם מתרבים הדיווחים על תקריות אנטישמיות, אבל פרסיקו חש מוגן באמריקה. בערך. "לא הרגשתי פה זר. חייתי שלוש שנים במדינה שלבנים בה הם מיעוט. הקבוצה הכי גדולה פה זה היספנים, ובקמפוס ברקלי בערך 40% מהסטודנטים הם אסייתים, אם אני לא טועה. אלה לא בדיוק אנשים שהגיעו על המייפלאואר (ספינת המהגרים הבריטים שהגיעה ליישב את אזור ניו אינגלנד ב-1620 – י"פ). בתוך המגוון הרחב הזה, הרגשתי חופשי לגמרי לדבר עם הילדים עברית ברחוב.
"אני באופן אישי לא חוויתי שום אפליה או חשתי איבה, אבל חלק מהסטודנטים שלי דווקא כן נתקלו בניסיונות השתקה רק מפני שהם יהודים. יש פה התנגדות למדינת ישראל. זה נכון שהאנטישמיות קיימת פה מימין ומשמאל, אבל אני לא חושב שבממדים שעושים מזה בישראל. אולי ההיסטריה קצת מוגזמת", הוא מסכם.
בימי השיא של תנועת המחאה Black Lives Matter, שהתחזקה לאחר רצח ג'ורג' פלויד, פרסיקו עשה ניסוי קטן. "הלכתי בכוונה להפגנות עם כיפה, ולא הרגשתי שום איבה או ביקורת. הייתי עם אשתי והילדים והנפתי שלטים". כך או כך, למען הסר ספק, הוא שמח לחזור לישראל. "ירושלים זה הבית שלי", הוא אומר בפשטות.
כשהוא לא יושב בספרייה או בקתדרה, פרסיקו מפעיל חשבונות פופולריים בפייסבוק ובטוויטר. "זה תפקידו של פובליציסט ואקטיביסט, אלה הכלים שלי לנסות לשנות את המציאות", הוא אומר. חילונים תוקפים אותו על כך שהוא חובש כיפה ("יש חשד תמידי כלפי חובשי כיפה, שזה מה שמניע את כל תפיסותיהם"), ודתיים דורשים ממנו להוריד אותה לאלתר בשל דעותיו השמאלניות ("זה קורה כל הזמן, בלי סוף") – אך הוא לא מתקפל.
בעצם, חוץ מפעם אחת. לפני כמה חודשים, באחד העיקולים הפוליטיים האינסופיים שחווינו בשנה האחרונה, הוא תקף את אורלי לוי אבקסיס על בחירתה ללכת עם הימין. "כמו שבגדת בנו, כך יבגדו בך אהובייך", כתב בתחילת הציוץ ההוא, שיצר סערה גדולה ולבסוף נמחק. "מה שכתבתי הונע מנקודת עיוורון סקסיסטית, ונבע מאיזשהו זעם שהיה עדיף לא לתת לו ביטוי פומבי. אני מתחרט שכתבתי את זה והתנצלתי", הוא אומר בדיעבד. הוא גם למד מזה דבר או שניים. "כשעושים בך לינצ'טרנט, זה כולל כמה שעות או ימים של לימוד מאוד אינטנסיבי. יש לחץ אדיר, אנשים מתקשרים ומסמסים לך מכל הכיוונים, יריבים וחברים. אתה מזהה מי מהם רוצה לעזור לך, ומי מנצל את ההזדמנות כדי לדרוך עליך". מבחינת מבקריו, הטעות הזו הפכה מהר מאוד לכלי נשק. "איפשהו אני שמח שיש ליריבים שלי ציוץ אחד שפרסיקו כשל בו", הוא אומר.
בארצות הברית, בניגוד לישראל, היהדות מזוהה עם רעיונות שמאלניים ופרוגרסיביים, ויש אפילו הוגים שטוענים שהציונות כפתה על היהדות לעוות חלק מהערכים שלה. אתה שותף למחשבות האלה?
"תראה, אני ציוני. אני לא חושב שאפשר לוותר על מדינת הלאום לעם היהודי. זה מתבקש, וזה משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו. אני חושב שמאוד קל להקצין את היהדות הלאומית ללאומנות, וזה קשור גם בתהליכים היסטוריים שהם לא אשמת הציונות, היהדות או אפילו הימין הישראלי. יש לנו סכסוך לאומי מול עם אחר, ותהליך שלום שהתרסק לכדי אינתיפאדה רצחנית. לא משנה איך מנתחים את זה, זה מחזק רגשות לאומיים בשני הצדדים".
כאמור, גם ממקום מגוריו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, פרסיקו מעורב בכל נימי נפשו בנעשה בישראל. כך למשל, הוא לא נשאר אדיש נוכח הטענות ברשת ובמערכת הפוליטית שלפיהן "תמר זנדברג רודפת את כל מה שקדוש לעם ישראל", כפי שאמר ח"כ בן גביר בעקבות הצעת החוק שהעלתה, שלפיה אסור לשדל קטינים לחזור בתשובה. "היא דרשה משהו הגיוני לחלוטין, שמקובל על מאה אחוז מהחרדים לדעתי - שהמדינה תאפשר התערבות יזומה בזהות הדתית של הילדים שלהם. אתה חושב שרב כלשהו היה מרשה להציב בחיידרים דוכני מידע על האבולוציה והקהילה הגאה? לעולם לא. בסופו של דבר, האנשים האלה מבינים את החשש הזה שיש לחילונים בצד השני".
לדעתו, "הבעיה כאן היא לא חוסר בהבנה אלא חוסר בכנות. יש אינטליגנציה, אבל אין יושר אינטלקטואלי. אנשים מעוותים בכוונה את הדברים של היריבים שלהם כדי לבנות אנשי קש ולהתנגח בהם. אין דוגמה יותר פשוטה מכך שאותם אנשים שצעקו שאולמרט חייב להתפטר, כי הוא תחת חקירות, מתעקשים עכשיו שנתניהו צריך להמשיך לכהן בזמן משפט. יש פה דו-פרצופיות לכל אורך הדרך".
