כשמשה קפטן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, הציע לשלומית אהרון לגלם את רחל מרכוס בהצגה "עוד חוזר הניגון", שמבוססת על סיפור חייו של נתן אלתרמן, לא הייתה מאושרת ממנה. שלושים שנה עברו מאז ששיחקה בהצגה "אחים בדם", והגעגועים לתיאטרון לא הרפו ממנה. עכשיו, גם כשהיא ממתינה שהמלצר יגיש לשולחן שלנו את כוס הקפה, היא מנצלת את הדקות הפנויות לשנן את הטקסט. "חשבתי שיהיה לי קשה ללמוד טקסט, כי מזמן לא למדתי טקסט לתיאטרון", היא מחייכת, "אבל יש לי תחושה שהמוח שלי עוד בסדר בשביל זה".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מפחיד לחזור לתיאטרון אחרי שלושים שנה?
"יש בי גם איזשהו פחד, אבל אני לא מתמקדת בו. גם כשאני פוחדת, אני עושה. אני יודעת שאני בעיקר אתרגש".
את מצטערת לפעמים שלא שיחקת כל כך הרבה שנים?
"יכול להיות שאם לא הייתי עושה כל הזמן דברים שאני אוהבת, בעיקר לשיר, אולי הייתי מצטערת, אבל אין לי זמן להצטער על דברים שלא עשיתי. חיכיתי לתפקיד שיתאים לי, ועכשיו אני עושה את זה מתוך צמא גדול".
המחזה "עוד חוזר הניגון", שכתב מוטי לרנר (ויעלה ב־22 ביולי), חושף את הדרמה הסוערת של מאבקו של אלתרמן על מעמדו כמשורר הלאומי על רקע יחסיו ההפכפכים עם בן־גוריון ותנועת העבודה, ובעיקר על רקע יחסיו עם אשתו, השחקנית רחל מרכוס, אהובתו הציירת צילה בינדר ובתו המשוררת תרצה אתר. לצד יגאל שדה שיגלם את אלתרמן, ריקי גל את צילה בינדר, מירי מסיקה ורוני דלומי בתפקיד תרצה אתר, מאיה מעוז, אסנת פישמן, הילה שלו וטל מוסרי, יככבו גם השירים שכתבו אלתרמן ותרצה אתר – פנינים כמו "בכל זאת יש בה משהו", "פגישה לאין קץ", "אליפלט", "זמר שלוש התשובות", "אהבתיה", "בלדה לאישה" ו"שיר לערב חג". "כשיש לצידך צוות נהדר כזה", אומרת אהרון, "מסע כזה הוא חוויית חיים".
היא נראית צעירה בהרבה לגילה, אבל אהרון, מהזמרות המוכשרות בארץ, תחגוג בחודש הבא 71. "אני לא מרגישה את הזמן שעבר, אבל כשאני מתחילה לחשוב מה עשיתי כל השנים האלה אני מבינה שהיה צריך הרבה שנים בשביל זה", היא אומרת. "המספר 71 מוזר לי, אני לא מתחברת אליו, אבל למזלי אני אוהבת בגרות. אני אוהבת את האמנים, את האנשים, שיש עליהם מטען של חיים. זה מעניין. אני לא רוצה לחזור אחורה כי אני מרגישה שככל שהחיים שלי מתקדמים אני רואה את הדברים בצורה רחבה יותר, אני פחות פוחדת ואני יותר שלמה עם עצמי. חבל לתת תשומת לב לחיצוניות. צריך לתת תשומת לב לפנימיות, להתפתחות ולהתבגרות".
ומבחינה חיצונית? לאנשים יפים קשה יותר לקבל את השנים שעוברות.
"יש יופי בכל גיל. לא הייתי יפה בילדותי ולא הרגשתי יפה, לכן זה שומר עליי. האם הייתי משנה משהו? שינויים קטנים, לא שארגיש שיש לי פנים אחרות. אני רוצה להיראות בגילי, לא עשרים שנה פחות".
לא משנה כמה שירי סולו מנצחים היו לאהרון, תמיד יזכירו לה את 15 השנים עם להקת "הכל עובר חביבי" שם פגשה את יובל דור, בעלה לשעבר ואבי ילדיה טליה ודניאל, ואת ההחלטה לעזוב את ההרכב בשיא הצלחתו. "מעולם לא הייתה לי חרטה על פירוק הלהקה", היא אומרת. "כשאתה מסתובב עם אנשים 15 שנה זה המון זמן, בטח כשאתה מרגיש שאולי יש דברים אחרים שאתה רוצה לעשות וששמת אותם בצד כל כך הרבה זמן. בשלב מסוים היו לנו חילוקי דעות אמנותיים. לכל אחד היה טעם אחר. היו לנו יותר מדי ויכוחים. יש משהו אמביוולנטי אצל אמן: אתה מאוד צריך את הקבוצה ואת ההרמוניה, ומצד שני אתה מאוד צריך את העצמאות שלך. היה לנו עולם מאוד סגור משלנו, וזה היה מאוד אינטנסיבי. הרגשתי שאני חייבת להיות עצמאית, לא להיות תלויה באף אחד, ואת המקום הזה הייתי צריכה לבנות ולטפח. אתה צריך הרבה סיבות טובות — מוזיקליות ואנושיות — כדי לעזוב חממה כזאת, והיו לי".
ואם לא היית מצליחה לבד?
"כשעזבתי, אמרתי לעצמי שגם אם זה יפגע לי בקריירה ומעכשיו לא אוכל לשיר יותר, אני לא יכולה להמשיך ככה. הייתה לי אמונה בעצמי. הקהל רצה אותי בהתחלה כמו שלומית של פעם, אבל נאבקתי עם הקונפליקט הזה וחיפשתי את האיזון. מאז אני כל הזמן בעשייה, לא מפסיקה ליצור — לפעמים מתחת לרדאר ולפעמים מעל הרדאר".
וכשזה מתחת לרדאר זה מפריע?
"לא משנה לי אם זה מתחת לרדאר או מעליו. החלום שלי במקצוע הוא שאני אוכל תמיד לעשות עוד דבר ועוד דבר, ולא איזה פיק של קיסריה. לא שאני מתנגדת להופיע בקיסריה".
לפני כארבע שנים איבדה אהרון את חברתה הטובה ביותר, אחותה הבכורה ריקי מאור. "אם יש דברים שאני רוצה לחזור אליהם זה אל אחותי ואל אמא שלי, שמתה בשיבה טובה, אבל אני עדיין מאוד מתגעגעת אליה", היא אומרת. "אחותי מתה מסרטן, והתחושה היא שקרעו אותה ממני. המוות שלה היה משבר מאוד קשה בשבילי. אף פעם לא היו לי טענות לחיים, אבל כשאחותי נפטרה משהו התערער בי ואפילו כעסתי — על העולם, על אלוהים, על החיים, על הכל. הייתי בקשר מאוד חזק איתה. זה היה קשר מאוד נדיר של קבלה והכלה מוחלטים. היא הכילה אותי ללא שום ביקורת וללא שום תנאי. היא גם הייתה יועצת רוחנית בתקשור, ונעזרתי בה הרבה כדי לראות את החיים בפרופורציות נכונות".
5 צפייה בגלריה
''כעסתי — על העולם, על אלוהים, על החיים, על הכל''. שלומית אהרון בהופעה
(צילום: צביקה טישלר)
איך הצלחת להמשיך מהנקודה ההיא?
"ידעתי שיש אנשים, כמו המשפחה, הילדים והנכדה שלי יולי, שתמיד יהיו בשבילי. בדיוק נכנסתי אז להפקה בתיאטרון היידישפיל, עם נתן דטנר. הנושא היה המשפחה, והיו שם תמונות של אבא ואמא שלי ואחותי, והיה לי מאוד קשה להביט בהן. אבל האמנות והשירים, גם השירים שאמא שלי שרה, עזרו לי להתגבר. בהפקה הזאת הסכמתי לשיר שיר אחד ביידיש כי תמיד היה לי קשה לשיר ביידיש. פחדתי ממנה. זה היה תמיד קשור אצלי לצער, לכאב, לשואה".
כשאמא שלך נפטרה, הרגשת שהיו דברים שלא פתרתן ביניכן?
"אמא שלי הייתה בשואה, בגטו לודג' ואחר כך באושוויץ. במשך החיים היו בינינו קונפליקטים למרות שתמיד הייתה אהבה נורא גדולה בינינו. אמא שלי הייתה בנתינה אינסופית. בשנים האחרונות לחייה היא הייתה בדיאליזה, והייתי איתה המון. הרגשתי שבלי לדבר על הדברים משהו רגשי ממיס את הכל ולא צריך לדבר על הקונפליקטים. התקרבנו נורא וחל איזה פיוס. מעגלים נסגרו בצורה שלמה לגמרי".
5 צפייה בגלריה
''יש לי מספיק חותמות בקריירה שלי גם בלי הללויה''. באיחוד של להקת ''הכל עובר חביבי''
(צילום: קוקו)
אם יש משהו שמזכירים לאהרון לא פחות מפירוק הכל עובר חביבי, זו ההחלטה לא לשיר את "הללויה" בקדם־אירוויזיון. "לא מזמן התראיינתי אצל מישהו שאמר לי, 'אני רוצה להגיד לך שאני כל כך שמח שלא שרת את הללויה, כי אם היית שרה את הללויה לא היית שרה את 'הלילה', ואני כל כך אוהב את השיר הזה. אני חושב שהוא אחד השירים הטובים שנכתבו'. אני תמיד מסתכלת על מה שכן קרה ולא רק על מה שלא. אולי גם לא היינו להקה אם היינו שרים את הללויה כי היינו אז בתקופת משבר, והסיפור הזה היה ניעור מאוד חזק שגרם לנו לשבת ולברר בינינו את הבעיות. אם זה לא היה קורה, היינו מתפרקים. יש לי מספיק חותמות בקריירה שלי גם בלי הללויה. לא בטוח גם שהיינו זוכים. אני חושבת ש'חלב ודבש' היו מאוד מתאימים ומאוד נכונים לדבר הזה".
גם היום, יותר מחמישים שנה אחרי ששרה עם להקת פיקוד מרכז את "הימים האחרים", אהרון ממשיכה לשיר אותו בהופעות שלה. בטח עכשיו, אחרי כינון הממשלה החדשה, כשהיא מרגישה רוחות של שינוי ותקווה. "אני מרגישה שמשהו באנרגיה השתחרר", היא אומרת. "בשנים האחרונות הרגשנו שאנחנו מקוטבים ונלחמים אחד בשני. זה התבטא בעניין העדתי ובקרע בין דתיים וחילוניים ושמאלנים וימניים, והיה לי קשה עם זה".
בתקופת הקורונה אהרון גם זכתה במתנה — שני שירים שכתב לה מתי כספי. "ההופעות נעצרו, אבל יכולתי להופיע בבתי אבות", היא אומרת. "הרגשתי מין שליחות, כי הם היו כל כך בודדים וצמאים לתקשורת עם בני אדם. למזלי, בדיוק באותו זמן מתי נתן לי את השירים במתנה — אחד מהם קאבר לשיר 'אמא' שכתב על אמא של אשתו, ואני אימצתי את זה לשיר על אמא שלי. את המילים לשיר השני כתב דני רובס".
מאז שעולם התרבות חזר אהרון לא מפסיקה להופיע. בחודש הבא (3 ביולי) היא תופיע עם האנסמבל של גלעד אפרת, במופע שיכלול חידושים לשירים שנכתבו לפני קום המדינה, ובו תארח את דודו פישר שכיכב לצידה במחזמר "עלובי החיים". ב־10 באותו חודש, יום הולדתה, תחגוג במשכן לאמנויות הבמה בהרצליה יחד עם שלושת הטנורים, סימפונט רעננה, החברים מהכל עובר חביבי ובנה דניאל, מתופף מוכשר שניגן בשנים האחרונות בארצות־הברית, ובסוף החודש תעלה על הבמה במרכז ענב בתל־אביב.
מה החלומות שלך?
"לעבור בשלום את ההצגה בהבימה. אני לא מסתכלת רחוק אלא צעד־צעד, כמו שריקי גל שרה. אני מתכוננת להיות בזרימה של עשייה, והחיים בטח יפתיעו כדרכם בכל מיני צורות".
ובחיים האישיים?
"אני אשמח לחיבור רוחני אמיתי, לאהבה, אבל הוא צריך להיות ממש הדבר המדויק והאמיתי. אני מאמינה שזה יעשיר את החיים שלי ויעשה אותי שמחה".
אבל את לא בנאדם עצוב.
"נכון, אבל הייתה לי עצבות מאוד גדולה בילדות, כנראה מהחיים בבית של ניצולי שואה. הייתה עננה של עצב בבית, והייתי מאוד מופנמת ומאוד סגורה. הייתה לי שאיפת חיים - למצוא את השמחה, ואני מוצאת אותה מאז במידה רבה מאוד".
