בספרות העברית יש תחביב ידוע - להגיד שהספרות העברית מתה. פחות או יותר מאז שהספרות העברית החדשה התחילה, סופרים, עורכים ומבקרים הודיעו שזה הסוף, שעוד רגע לא תהיה יותר ספרות עברית. תחביב הספדת הספרות החל כבר בתקופת ההשכלה, המשיך לאורך כל המאה ה־20, ולעיתים הגיע לכדי אבסורד (בשנות ה־90, למשל, הודיע אמנון נבות כי הספרות העברית הגיעה לסופה כי אנשים קונים וקוראים יותר מדי ספרים). רק לפני עשור, כאשר מבצעי ה־4 ב־100 היו במלוא עוזם, הדעה המקובלת בספרות העברית הייתה שזהו־זה, הגענו לסוף, המוות של הספרות העברית נראה מעבר לפינה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
  • כך תקנו לכם את הטייטל "רב-מכר" באמזון
  • מחבר "יומנו של חנון": "נפגעתי שילדים העדיפו את ראולי"
  • הסיפור המדהים של הסיפורים המדהימים בעולם
בשל העובדה שמדובר בתחביב שגרתי וחביב (לפחות עד לרמה מסוימת), הדבר ההגיוני לעשות הוא לא להתרגש יותר מדי מנבואות הזעם שמדי פעם מגיחות. אחרי הכל, למרות כל ההספדים והקינות, הספרות העברית הוכיחה עד עכשיו שהשמועות על מותה תמיד היו מוקדמות. כך לפחות חשבתי עד לאחרונה, כאשר במסגרת מחקר הדוקטורט שלי שעוסק בשנת 2008 בספרות העברית, הציע לי המנחה שלי, פרופ' יגאל שוורץ, לבחון את הנתונים על שוק הספרים כיום כדי שאוכל להשוות אותם עם מה שהתרחש בעבר, והבנתי שהפעם זה באמת רציני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2010 שיעור משקי הבית שרכשו ספרים (כולל ספרי לימוד) באופן קבוע היה 13.7 אחוזים ואילו בשנת 2015 ־ רק 9.7 אחוזים. כאשר בחנו בלמ"ס את ההוצאה הממוצעת למשק בית על ספרים ודברי דפוס ב־2010, הסכום עמד על 60 שקל לחודש. ב־2015 הסכום הממוצע ירד ל־47 שקל. נתון נוסף הוא שבשנת 2000 אחוז אחד מהתצרוכת של משק בית בישראל היה לספרים, עיתונים ומכשירי כתיבה. ב־2015 ירדה ההוצאה למשפחה על אותם הדברים ל־0.3 אחוז. גם ברמת הקריאה ישנה ירידה משמעותית. בסקר שנערך ב־1970, 66 אחוזים מהישראלים קראו לפחות פעם בשבוע ורק 22 אחוזים מהישראלים העידו על עצמם שהם לא קוראים בכלל. בסקר שנערך ב־2015 רק 40 אחוזים מהישראלים ענו שהם קוראים ספר לפחות פעם בשבוע ו־29 אחוזים ענו שהם לא קוראים בכלל.
הנתונים שהבאתי, ובמיוחד זה האחרון, מעידים על משהו שלא נהוג לדבר עליו - ירידה דרמטית בקריאת ספרים. מדובר בתהליך ארוך וחד־כיווני; מאז שנת 2000 ובמיוחד בעשור האחרון, הישראלים קוראים פחות ספרים וקונים פחות ספרים. אותו תהליך אינו קשור למבצעי הספרים או לחוק הספרים. הוא גם לא קשור רק לנטפליקס או לפייסבוק. בארה"ב, כך מדווח העיתון 'פבלישר וויקלי', הייתה ב־2020 עלייה של 8.2 אחוזים ברכישת ספרים. בגרמניה, שבה בשנים האחרונות הייתה ירידה של כשני אחוזים בשנה בכמות הספרים שנמכרו, השתנתה המגמה כך שב־2020 גדל שוק הספרים ב־4.7 אחוזים.
3 צפייה בגלריה
''חוק הספרים כמעט חיסל את השוק''. ספרים במבצע
''חוק הספרים כמעט חיסל את השוק''. ספרים במבצע
''חוק הספרים כמעט חיסל את השוק''. ספרים במבצע
(צילום: אביגיל עוזי)
אך מה שמדכא עוד יותר הוא שבתוך התהליך של ההתרחקות מהספרות, ישנה מגמה ברורה של התרחקות גדולה עוד יותר מהספרות העברית. בשנים האחרונות ובניגוד למקובל בעולם, הקוראים בישראל מעדיפים שלא לקרוא יצירות מקומיות. את אותה התרחקות אפשר לראות ברשימות רבי־המכר השנתיות שמפרסמות הרשתות - שם כמעט שאין ספרי מקור, והיא גם דבר שידוע לכל מי שעוסק בתחום.
דניאל דולינגר, סמנכ"ל השיווק של כנרת־זמורה־דביר, מתאר זאת כך: "תמיד מדברים בענף הספרים על מחזוריות, על תקופות שבהן הקורא הישראלי מעדיף ספרות מתורגמת, ותקופות שבהן הוא מעדיף ספרות מקור. אבל בשבע השנים שאני בענף אני רואה רק העדפה לספרות מתורגמת. יש לי הרבה כבוד לספרות מתורגמת, אבל כהוצאה עברית שהיא בראש ובראשונה בית לסופרים עבריים, ספרות המקור היא הלב הפועם שלנו. ולכן מצער לראות שיש מעט מאוד סופרים ישראלים שנכנסים לרשימות רבי־המכר ומגיעים אל הקהל ולכל השאר קשה מאוד לפרוץ. ספרי ביכורים הם הדוגמה הכי טובה לכך. לסופר ביכורים שיתחיל היום יש מעט מאוד סיכוי. הבעיה אינה מחירי הספרים אלא שהקריאה בירידה. אנחנו נמצאים במלחמה מתמדת על שעות הפנאי של הציבור הישראלי, ויש יותר ויותר אנשים שלא נכנסים לצערנו לחנויות ספרים".
יש אנשים שיאשימו אותך. לא באופן אישי, הכוונה, אבל בתור נציג של הוצאה שמזוהה עם המבצעים.
"חוק הספרים, שכמעט חיסל את השוק ועצר כמעט לחלוטין רכישה של ספרים חדשים בדגש על ספרי ילדים ונוער, וגם תקופת הקורונה שבה כל ההוצאות, כולל אנחנו, מכרנו באופן ישיר באתרים - הוכיחו שהבעיה היא לא הרגולציה על השוק וחנויות הספרים. מישהו באמת חושב שלמנוע מצרכן לקנות ספר במחיר זול זה מה שיגרום לו לרכוש יותר ספרים?"
אז מה צריך לעשות?
"המדינה צריכה לעודד קריאה, להגדיל את קהל הקוראים ולתמוך בסופרים. באיטליה, למשל, נותנים מענק של 500 יורו לכל צעיר בן 18 שאותם הוא יכול להוציא רק על מוצרי תרבות. ולפי הסטטיסטיקה הצעירים האיטלקים מוציאים 80 אחוז מהכסף על ספרים. אתה יודע איך הספרות בארץ תיראה אם פתאום כל כך הרבה צעירים ייכנסו למעגל הקריאה?"
ודיברת קודם גם על הסופרים.
"המדינה צריכה לתמוך בהם. כשגרתי בפריז הייתה לי שכנה כנרת. טובה, אבל כזו שלא הצליחה להיכנס לאף תזמורת. והיא זכתה לתמיכה של המדינה. זה הכל עניין של גישה, של הבנה שתרבות זה משהו חשוב".
כלומר לתמוך בסופרים בראשית דרכם.
"גם, אבל לא רק. חייבים לתמוך בסופרים בתחילת דרכם, אבל גם צריך לתמוך בסופרים של רבי־מכר. הם לא פחות חשובים לעולם הספרות, מאחר שהפופולריות שלהם היא עוד נדבך בעידוד הקריאה".
אפשר לבטל את הרעינות של דולינגר ולטעון שבשוק חופשי זה לא התפקיד של המדינה לתמוך בסופרים. אך בטרם נעשה זאת, יש לזכור כי במקרה הישראלי הספרות אינה רק שוק. הספרות העברית הקדימה את התנועה הציונית, ובעיני רבים היא הייתה הגורם שבזכותו הצליחו היהודים שחיו בעולמות שונים לדמיין זהות משותפת.
3 צפייה בגלריה
אל תאשימו את הנטפליקס
אל תאשימו את הנטפליקס
אל תאשימו את הנטפליקס
(צילום: Shutterstock)
דקל שי־שחורי עורכת (ג"נ: שערכה גם את ספרי האחרון) וחוקרת ספרות, רואה את המשבר הנוכחי על אותו רצף היסטורי. "הספרות העברית של ראשית המאה ה־19 התחילה ממצוקת קהל וממצוקה חומרית", היא אומרת. "זה לא אמור להיות חדש לנו. כששאלו את שופמן, סופר עברי יליד 1880 מדוע הוא כותב בעברית ולא בכל אחת מהשפות האחרות שלו, הוא אמר שהוא רוצה להישאר בנצח של השפה העברית. יש ספרים שהוצאנו ב'רוח צד' (סדרת מקור בהוצאת כנרת־זמורה־דביר ששי־שחורי הייתה אחת מעורכיה - י"א), למשל, שברור לי שגם אם לא נקראו בהיקף מספק בזמן אמת, הם עוד ייקראו. אבל יש ספרים שהחשיבות שלהם היא בקריאה שלהם בזמן התגבשותם".
וזה שונה מתחומי אמנות אחרים?
"השבוע הייתי בוועדה גדולה של סל תרבות ארצי. גוף גדול וחשוב שדואג לחינוך לתרבות, חינוך מתוך תרבות בבתי הספר והגנים. ששת ענפי האמנות מיוצגים שם, אבל האם אפשר להשוות בין יכולות החשיפה של תיאטרון גדול עם מחלקת יח"צ, שיווק והפקה, לבין סופרת שמנסה לשלב את המפגש שלה עם כיתה בבתי הספר? הרי אין טוב יותר ממפגש כזה בין סופרת לבין הקהל שלה, והרבה פעמים קורה קסם בכיתה שמשפיע לטווח קרוב ורחוק, אבל הוא צריך להתקיים כדי שיקרה הקסם. וזאת עוד נקודה שבה המתווכים, ההוצאות, נכשלים".
למה זה לא קורה?
"אני לא חושבת שאין ספרות טובה או אין קהל טוב. ובטח אני לא חושבת שסופר או סופרת אשמים במצב הספרות. אבל שני דברים חסרים לנו במנגנון הגדול של הספרות העברית היום: טעם ונקודות מפגש. שני גופים עיקריים נמצאים בתווך שבין הספר לקהל. בהוצאות ובחנויות אפשר לחוש לטעמי באובדן טעם בשנים האחרונות ולכן גם באובדן דרך. יש היום כל כך מעט חנויות ספרים בישראל שיש בהן מוכרות ומוכרים שמבינים עניין ויודעים להמליץ על ספר בלי קשר לבונוס של שני שקלים על מכירה. אם פעם היה ברור לקוראת שהוצאה מסוימת היא בעלת טעם אידיאולוגי, פואטי או ז'אנרי מסוים, היום מרבית ההוצאות הגדולות חוטאות בהוצאת ספרים ממומנים, כלומר ספרים שהן או העורכים לא בחרו לפי טעם מסוים. במצב כזה, הקהל הבין שהוא לא יכול לסמוך על מתווכים שסמך עליהם בעבר וחושי הטעם שלו צריכים להתחדד".
הטענה של שי־שחורי שלפיה חלק מהוצאות הספרים מבקשות מחלק מהסופרים להשתתף במימון ספריהם, היא טענה שקשה לבחון (כי ההוצאות לא מפרסמות את הנתון הזה). אבל כאשר בוחנים את הנתונים של הספרייה הלאומית ניתן לראות עלייה של ספרים שפורסמו במימון של המחברים. ב־2003, 18 אחוזים מהספרים שהגיעו לספרייה הלאומית פורסמו בהוצאה עצמית. ב־2016 הספרים בהוצאה עצמית היוו 26 אחוז מהספרים שהגיעו אליה.
הסופר מאיר שלו לא שותף להספדתה של הספרות, אבל בהחלט רואה את הירידה בקריאה. "בהרבה מקומות יש ירידה בקריאה של ספרות יפה", הוא אומר, "אני שומע על זה גם מהמו"לים שלי בחו"ל. אבל צריך לזכור שכשיוצא משהו ממש טוב כמו הארי פוטר, אז הוא עדיין מצליח. הסיבה היא שיש תחרות ממש קשה. ככה זה בכל התחומים. יש נטייה לעשות רומנטיקה לעבר אבל היא לא תמיד מוצדקת. זה נכון שקראנו הרבה ספרים אבל זה היה הנטפליקס של התקופה".
ומה יקרה אם אנשים יפסיקו לקרוא?
"כאן אני רוצה להפריד בין שני קהלים. אני כותב לילידים צעירים ולמבוגרים. בשלבי הקריאה הראשונים, או שההורים עוד מקריאים, לקריאה יש משמעות עצומה. זו הפעם הראשונה שילד נתקל באמנות מופשטת. הילד רואה כתם דיו על דף ופתאום מבין שיש לזה משמעות שלא שייכת רק למציאות שמולו. אחר כך הוא לומד שהמילים יכולות לגרום לו לתגובה גופנית ממש. המילים גורמות לו לצחוק או לבכות. אחר כך, ואת זה אני ממש זוכר על עצמי, הילד מגלה שעם הספר יש לו את הכוח להתנתק מהעולם וזה כוח עצום. לכן לכתיבה לקהל הצעיר יש משמעות עצומה. אני וסופרי ילדים אחרים זה פתח לעולם בשבילם. ואני מאוד שמח שהעולם הזה לא נפגע ושילדים עדיין קוראים או שההורים עדיין מקריאים להם ספרים".
ומבוגרים?
"באופן עקרוני כשאדם כבר מעוצב ומגובש זה כבר פחות משנה. מה יקרה אם אדם מבוגר יקרא ספר או יצפה בנטפליקס? באופן אישי אני אוהב לכתוב ואוהב לקרוא ספרים אבל אין לי משהו נגד סוגות אחרות של יצירה. לכן כשאני כותב למבוגרים אני לא מנסה לחנך או להביא שלום אלא רק לחיות עם עצמי בשלום".
כאשר ביקשתי מענת ויסמן, מרצה בכירה במחלקה לספרות העברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב להסביר את ההתרחקות של הסופרים הישראלים, היא בחרה דווקא בסדרות טלוויזיה שנחשבות לאויבות הגדולות של הספרות כנקודת השוואה: "המדיום של הסדרות פורח, כידוע. ויש בו המון מקום לסדרות טובות, סדרות בינוניות וסדרות טריוויאליות", היא אומרת. "אנשים רוצים לראות מה שמכונה סדרות איכות וגם לצפות בסתם סדרה כדי 'לכבות את הראש' לפני השינה. המערכת הזאת עובדת עבור כולם: עבור היוצרים, הצופים, התעשייה, בעלי ההון. בספרות המצב כבר מזמן איננו כזה. גם מי שאוהבת לקרוא, קוראת על פי רוב פחות ספרים 'מפעם'. במקום להאשים את הקוראים והקוראות, אל תוציאו כל כך הרבה ספרים. אנחנו צריכים להילחם כמו אריות כדי להוציא לאור את הספרים המעניינים ו/ או האפקטיביים ו/ או המותחים ביותר ו/ או את החדשניים ביותר, צריך לתת פייט לסדרות".
3 צפייה בגלריה
''אל תוציאו כל כך הרבה ספרים''. ענת ויסמן
''אל תוציאו כל כך הרבה ספרים''. ענת ויסמן
''אל תוציאו כל כך הרבה ספרים''. ענת ויסמן
(צילום: צביקה טישלר)
להצפה שעליה מדברת ויסמן יש ביטוי בנתוני הספרייה הלאומית. ב־2010 הגיעו לידי הספרייה הלאומית 1,072 ספרי פרוזה ושירה. ב־2016 המספר עלה ל־1,700 כותרים. "המחיר הכבד של הצפת העולם בספרים, עולם שבו הקוראים אינם מוצאים את מבוקשם, הוא היעלמותם של הספרים", ויסמן מסבירה. "בכל ספר יש משהו כמו שבכל אדם יש גרעין של טוב. כתיבה היא פעילות נפלאה. קריאה היא פעילות נפלאה. הספרים המודפסים צריכים להפסיק להיות אביזר בקורות החיים או דרך לתקשר עם העולם באופן 'תרבותי'. ויש גם העניין הטכני, שהוא כמובן אינו טכני כלל ועיקר. ספרים (מקור ותרגום) יוצאים לאור לעיתים קרובות פיסחים וגידמים. הם לא לגמרי ערוכים. כואב הלב. תמיד מתלוננים על הקוראים קצרי הרוח. לי נראה שגם הסופרים, העורכים והוצאות הספרים לוקים בזה".
הסופרים?
"רבים מאוכזבים שלא קוראים אותם ורבים מאכזבים אחרים באי־קריאת כתביהם. בדרך כלל מדובר באותם אנשים. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? קודם כל להכיר בבעיה. את הנתק המסוים מאוד בין כתיבה לקריאה בימינו אין להכחיש. איך ספרות ההווה עצמה משתנה אם בכירי סופריה כותבים בשביל חוקרי וקוראי העתיד הבלתי ידוע? צריך לדבר על ספרות שנועדה למעטים ועל ספרות שנועדה לרבים. ומיהם היום המעטים והרבים האלה. הכי קל להתלונן על הדור שאינו קורא. אולי אנחנו צריכים לשנות משהו".
"יש משהו מאוד אינטימי בקריאת ספר", אומר הסופר חיים באר. "האינטימיות נוצרת מכך שאין תמונות ואין קולות. האדם קורא פרטיטורה. זה החומר והיופי של ספר, זה שהקורא קורא ומייצר את העולם בקולו שלו. הוא מדמיין את הסיפור ומפרש אותו. כאשר מדובר בסרט או בהצגה כבר מעורבים הרבה אנשים. בספרות יש חוויה מאוד אישית ואינטימית".
פורסם לראשונה: 07:44, 09.07.21